ילדה טובה, ילדה רעה

1

ניגון המתפללים נישא חרישי על כנפי הרוח, ששרקה בין חרכי סככת הפחים. עננים כבדים כיסו את השמש, מאיימים להתבקע ולשטוף את חסרי המזל, שלבושם הדל לא חימם את בשרם.

"אתם תיפלו לים יחד עם האווירון, אם נעמיס עליו מטען כבד מדי," הזהירו המלווים מארץ הקודש. "אי אפשר לעלות לאווירון עם כל השקים ועם כל החבילות הגדולות."

והם, העולים, צייתו. לא היה דבר שישווה לגאולה הקרבה, לפעמי משיח שהגיע. כסף? זהב? חס וחלילה. שום דבר מאלה לא ישווה לעולם לעפרה של ארץ הקודש המצפה להם.

יעקב חדד עצם את עיניו וניסה להבין את הדברים שהוא שומע כאן, בתחנת המעבר שבעדן. הוא לא פיקפק לרגע בגאולה המתרגשת לבוא. אבל האומנם עליהם להיפרד מחפציהם?

חמש שנים נוספות נשארו בכפר אחרי שהרוב עזבו — חמש שנים כדי לשמור ולהוסיף על הנכסים שצברה המשפחה הענפה מדור לדור. ועכשיו — אומרים לו שהכול לים?

הוא התבונן מרחוק באשתו יונה, בשלוש הבנות, רותי, דינה ויפה, ובאמו, רומיה. את הבן איבדה אשתו כשעזב את המסע וחזר לכפרם כדי להציל עוד מעט רכוש. בסך הכול עזב אותם לשבוע, השיג אותם בבוקר היום השמיני כשעל גבו כמה חפצים בעלי ערך, ואז נודע לו שלא יזכה בבן הנכסף.

הוא כעס על אשתו.

אמו, רומיה, דפקה במקל הנדודים, כפי שנהגה ברגעים של מורת רוח.

"שב כבר," ציוותה עליו. "שב, שב." הוא התיישב, מרוחק מאשתו ומבנותיו השקטות. לצדו ליהגה ציונה, גיסתו, עם חמותה, מנענעת את משה, בבת עינה, שחייך אל מיכל, אחותו הבכורה.

"אולי תשב? כואב לי הראש ממך," גערה ציונה חדד בבעלה ראובן, אחיו הצעיר של יעקב. "למה לרוץ מפה לשם! מפה לפה ולשם. מה יש לך לחפש שם, בצד השני של הסככה, מה?"

ראובן חדד סימן לה באצבעו שתשתוק.

היא המתינה שישיב לשאלתה, אבל הוא לא החזיר לה אפילו מבט.

"אני יודעת מה אתה מחפש שם! שתלך זאת לאלף עזאזל, אמן!" הרימה קולה, ולשה בשפתיה האדומות כאילו היו בצק לשבת.

בקצה הסככה ישבו מזל ובעלה הטרי, יששכר סלימן.לצדם ישבו יהודה עמר, אשתו השנייה שרה ושלושת ילדיהם המשותפים.

"אני הולך ליהודה עמר," הודיע ראובן לאשתו. "הוא צריך ניחומים, ירחם השם עליו."

הוא כיוון לזה שמאז איבד יהודה עמר את בתו הבכורה, תורכיה, לאותו יהודי נוכל בכפר, לא נראה חיוך על פניו של חברו. כולם ידעו שהצער לא נרפא והוא לא סלח לאשתו השנייה שלא מנעה את חטיפתה כשנעדר מהבית.

"השם ינחם אותו. אתה לא צריך כל הזמן לרוץ אליו," התרככה ציונה מעט.

"אבל תראי אותו, תראי כמה כואב לו."

ציונה רצתה לומר לו, שכואב לו יותר שהוא לא עם המזל שלו, יותר משנוגע לו הכאב של יהודה עמר על האסון שקרה ליתומה שלו. היא הרימה את עיניה למקום בו ישבה הצרה הצרורה ועיניה יוקדות.

בסמוך ליהודה עמר ולמשפחתו ישבו גם נחמיה ושושנה עורקבי עם ילדיהם, ולידם הסבתא "הלבנה", תֵמַניה. גם לה דאג בעלה ראובן.

הוא לא שכח לה איך עזרה לו בעתות צרה במטבעות כסף וזהב, ומכיוון שלא היתה לה משפחה משל עצמה, החליט לאמץ אותה למשפחתם.

ציונה פרצה בבכי כששמעה על האימוץ של הלבקנית הזאת, "שעוד תדביק את הילדים במחלת העור שלה רחמנא ליצלן," אבל קיבלה עליה את רוע הגזירה.

"אלוקים ינחם אותך..." מילמל ראובן ליהודה שמירר בבכי.

ממקום ישיבתה ראתה ציונה את שרה, אשתו של יהודה עמר, זוקפת קומה. חצופה, חשבה. מכוערת. רק אחד כמו יהודה, שהתאלמן מאשתו ואיבד את ילדתו, אַללה יִרְחַמְהָא, ירחמנה האל, היה יכול להסתכל על מכוערת כמוה.

היא רתחה כשראתה עד כמה שרה גאה בשלושת בניה היפים, שנולדו בתוך שלוש שנים. איך יצאו למכוערת הזו ילדים יפים ולבנים? אז העיפה מבט בבנה הקטן משה, מלך לבה, שישן למרגלותיה על המחצלת, ושוב העבירה מבטה אל מזל. מיכל, בתה, השתחררה בינתיים מזרועותיה וקירטעה אל צדה השני של הסככה עד לסבתא הלבנה, שמיהרה לאסוף אותה בזרועותיה.

היום בו בישר ראובן חדד לאשתו ציונה על אירוסי יששכר ומזל, היה עבורה יום של אושר גדול. "תודה לאל, יתברך שמו לעד," קירבה ציונה את ידיה לחזה, ועיניה ככוכבים קורצים בשמי הכפר השחורים. "אלוקים בעזרי, אני לא צריכה לסבול יותר את הרכילות והלחישות של האנשים בכפר הזה."

האירוסים היו מיד לאחר לידתו של משה שלה, בחיר לבה: כי כשילדה ציונה לראובן חדד בן זכר, הבינה מזל כי לא תוכל לממש יותר את אהבתה. וכאשר נודע לה שאשתו של יששכר סלימן נפטרה, היא ראתה הזדמנות פז לנישואים מהירים ולשמירת הלהבה בינה לבין אהובה ראובן.

יששכר היה בן דודו וחברו הקרוב של אהובה ראובן, וכולם בכפר דיברו על כך שהוא מחפש אם לבתו יוכבד בת התשע.

היא ביקשה מאחיה, נחמיה עורקבי, שיסדיר את נישואיה ליששכר, בטוחה מראש שיופיה יסיר כל מכשול. ואכן, יששכר סלימן כל כך רצה את מזל היפה לאישה, שאפילו הסכים לתת בתמורה את יוכבד בתו הקטנה לאחיה, נחמיה עורקבי, כשימלאו לה שתים־עשרה שנים.

אלא שלאחר נישואיו התעשת. רגש של שנאה עמוקה התלקח בו כלפי נחמיה עורקבי. הוא לא סלח לו על חמדנותו ותאוותו, ובכל פגישה התפרץ לעומתו בריב קולני, עד שהתיר נחמיה עורקבי את האירוסים כעבור שנתיים.

גם לאחר שמזל היתה לאשתו של יששכר, לא הניחו אנשי הכפר לציונה. "מסכנה," שמעה אותם אומרים עליה לא אחת. "בעלה אוהב אישה אחרת. הוא עוד יביא לבית שלה את מזל אהובתו," נאנחו בצער.

עכשיו הביטה ציונה בצרתה הצרורה. חיוכה הלך והתרחב ולבה גבה בקרבה. הרבה בנים הבטיחה מזל יימח שמה לראובן חדד אם ייקח אותה לאישה שנייה, והוא האמין לה. עכשיו, ממש לנגד עיניה, אותה מזל נושאת בחיקה את בתה בכורתה תמר מיששכר, שדבר כיעורה נלחש כל הדרך מהכפר בתימן עד הסככה הזאת. היא לא התאפקה ושלחה חיוך זדוני לעבר מזל. באותו רגע השמיע משה בנה קול בכי. היא הרימה בזרועותיה את מלך המלכים שלה, שזיכה אותה בתפארת מלכות יחידה אצל בעלה. מלך שלי, יפה שלי, שיננה לעצמה בלחש. אתה יחיד ומיוחד, אתה, לא כמו הילדים המכוערים שנולדו לכל האחרים.

"האווירון שלנו ייפול בגלל זה, לא שמעת מה אמרו?" סנט ביעקב הרב המכובד מגורבאן, אברהם כהן. הוא הצביע על השק הגדול שלמרגלות יונה חדד, אחותה הגדולה של ציונה. "אתה לא תעלה את זה לאווירון," פסק.

יעקב לא התווכח עם הרב, שהודה לו, בירך אותו ופנה לסנוט במשפחה הבאה. הוא לא הרחיק לכת כשיעקב כבר סימן בכעס לאשתו, יונה, להתקרב אליו.

"אישה, אִיסְמֵעִי, שימי לב," לחש באוזנה. "פִיסַע. מהר."

יונה קירבה את אוזנה אל פיו: "אִיפְתַחִי אַל־גַווּארָה, תפתחי את החבילה!" הורה והצביע על השק הגדול, הקשור בארבעת קצותיו. היא הסתכלה עליו ועל הגווארה, הלוך וחזור, לא מבינה.

"איפתחי," גער בה.

"לִייָה? למה?" מילמלה לעברו חרש.

"ששש..." היסה אותה. "לַאבֵּסִי כּוּל בַּאנַאתִיש. תלבישי את הבנות שלך."

המבט החד שנעץ בה הכניע אותה מיד. היא ירדה על ברכיה והתירה את הקשרים. אחר כך הוציאה בגדים מהשק והעמידה את בנותיה בשורה והלבישה אותן שמלה על שמלה על שמלה, כולל את הקטנה בת השנתיים. גם על עצמה הלבישה חמש שמלות גדולות, שכיסו את כפות רגליה והכבידו על צעדיה.

יעקב חדד התרחק מהן, וככל שהתרחק, כך זקף יותר את גוו, מביט סביב לוודא שברור לכול כי הוא שולט במשפחתו ביד רמה. הוא חלף על פניהם של נחמיה עורקבי ויששכר סלימן ובירכם לשלום.

"פִיסַע, גוּלְת לִיש, מהר, אמרתי לך," האיץ ביונה ודחף מעט את כתפה כדי לזרזה להוציא עוד ועוד מלבושים. ידיה הצנומות, השחוקות מרוב עמל, עלו וירדו, מתחו והרפו. שמלות צבעוניות נשלפו בזו אחר זו, הושחלו על ראשן, נמתחו על גופן הדק של הבנות, שאף אחת מהן לא זזה ולא פצתה פה. בקושי רב יכלו להזיז יד, רגל או ראש. יונה ראתה שהן נושמות בכבדות. לרגע חששה שיפה תמעד ותיפול. היא קיפלה את שולי השמלות והידקה את הקיפולים בקשר חזק למותניה של הפעוטה.

שוב ושוב נשמעה הוראה להתקדם אל כבש האווירון. שלוש ערמות בגדים קטנות וצייתניות הקיפו את יונה, מפלסות דרכן בהמון. יותר מכול פחדה יונה מזעמו של יעקב, לכשיבחין שהן מפגרות מאחור.

"יאללה, יאללה," דחקה בהן. היא ראתה את בעלה שועט בצעדים גדולים לפניהן, נבלע בהמון הממהר לעבר האווירון, שנדמה בעיניה לחיית טרף מעופפת. היא הצמידה את הגווארה עם בגדיו ומעט המיטלטלין שנותרו להם אל גבה והאיצה בבנותיה.

היא הרימה בזרועותיה את יפה, שצעדיה הקטנטנים האטו את התקדמותן, וביקשה מאחיותיה להחזיק בשולי שמלתה. אגלי זיעה נטפו על פניה תחת נטל המשא והשמלות הרבות שלבשה. פיה מעלה הבל בקור העז ועיניה התקשו לראות.

"אִיחְתַארֵקִי, איחתארקי, תזדרזי, תזדרזי," שמעה את הכעס בקולות האנשים, ולא הצליחה להתקדם אלא רק להיטלטל מצד לצד. היא מתחה צוואר מעל ראשי ההמון, מבקשת למצוא קרוב, גיס, אחות, חמות, מכר שיסייע לה ולבנותיה שלא ייפלו, שחס וחלילה לא יימחצו בין רגלי השועטים להגיע ראשונים לאווירון.

"תמניה, תמניה," קראה כשראתה את הסבתא הלבנה ונופפה לעברה, אך זו רק החישה את צעדיה. אחותה ציונה ומשפחתה צעדו הרחק לפניה והיא קראה בשמה, אבל קולה נבלע ברעש ההולכים, שרבים מהם קראו אף הם זה אל זה. בלית ברירה הוסיפה לצעוד, נהדפת מצד לצד, כשהאחרים משיגים ועוקפים אותה.

כאב עז פילח את בטנה, כמו לפני חודש, כשאיבדה את ולדה והרגישה את בטנה נקרעת לגזרים, בדרכם מגורבאן לעדן. מבוהלת ישבה על הארץ עם בנותיה, מחוץ להמולה, מניחה לאנשים לעבור על פניה ומתפללת לכוח.

כבר ביום המחרת ללידת הזכר המת נדרשה לעמוד על רגליה. גם אז האיצו בה לקום, למהר ולטפל בבנותיה כדי להמשיך הלאה במסע המפרך לארץ המובטחת.

היא קמה על רגליה, הרימה את יפה על זרועותיה וזירזה את הבנות להתקדם ככל האפשר. "האווירון יעלה לשמים, אנחנו נישאר למטה לבד," אמרה בדאגה ושמה לב לדמעות שנשרו על לחייהן המאובקות. "ככה," הראתה להן, "תנשמו דרך הפה, יהיה לכן קל יותר," והיא פתחה את פיה לרווחה, ממלאת את ריאותיה באוויר ומשחררת לאט לאט.

"יַא־אַלוֹה, יַא־אַלו ֹה, אלוקים, אלוקים," נעו שפתיה היבשות בתחינה, "במה חטאנו שככה אנחנו סובלות? הרי חסכתי מפי כדי לתת לאחר, ולעצמי לא ביקשתי." היא לא סיימה להתחנן על נפשותיהן, ושוב נהדפה.

"מארה, איחתארקי, איחתארקי! אישה, הזדרזי, הזדרזי!"

בעיניים דומעות, עצומות למחצה, צעדה הלאה, נמשכת לאחור בידי בנותיה העייפות, האוחזות בשולי שמלותיה בעודה מועדת, נופלת וקמה. אבל אי שם, הרחק ממנה, כמתוך חלום, שמעה שירת גברים שהלכה וגברה, "אשאל אלוקי יגאלה שבויים יאסוף זרויים... נעלה לארצנו בשיר, בזמרה וברון והדרה... נעלה לארצנו בקול רננות... נתעדנה שם במעדנות."

לפתע הרגישה במכה עזה בזרועה. יפה הקטנה נשמטה מידיה וגופה נחבט באדמה. בכיה נבלע ברעש ההולכים. שתי אחיותיה המבוהלות הצטרפו בקולות יבבה. יונה מיהרה לרדת על ברכיה, אוספת את יפה בזרועותיה.

"יַא־כַּאלְבּ, פַאיְין עַיוּנַק, אַלוֹה יִלְעַאנַק, כלב, איפה עיניך, יקללך אלוקים..." קראה בזעם אל הגבר שהמשיך לסלסל בקולו ולהתקדם בצעדים קלים. היא קמה בכוונה להכות בו באגרופיה, אך חולשתה ובנותיה הבוכיות הכריעו אותה לפני מדרגות כבש האווירון.

דמעות הציפו את עיניה. "אמא, אבא," מילמלה, "איפה אתם?" חיפשה בתוכה נחמה באביה ובאמה שאת קברם לא פקדה שנים רבות. "למה הלכתם ממני? מה היה לנו רע בבית?"

יפה הקטנה הרימה את עיניה והישירה אליה מבט. חול כיסה את פני הפעוטה, חודר לנחיריים, לעיניים ולפה. ‏"פיסע, פיסע," שמעה יונה לפתע את בעלה קורא לעברה. "פיסע," נופף לה, ושב ונעלם בלוע מפלצת המתכת.

"פיסע, פיסע," התחננה שוב לבנות שימהרו, כשהבינה שנותרו אחרונות.

זיעה ניגרה מפניהן ושער ראשן היה רטוב ודבוק למצחן.

"פיסע," מילמלה שוב, כשדרכו סוף סוף על המדרגה הראשונה.

יפה ביקשה לטפס במדרגות האווירון בכוחות עצמה, להיות ראשונה. דינה, שהלכה אחריה, דרכה על שולי שמלתה של אחותה הקטנה ומעדה לאחור. יפה נרתעה מעוצמת המשיכה ונפלה. רותי, שניסתה לבלום את נפילתן, הסתבכה בשמלותיה שלה והוטחה לאחור אף היא, גוררת אחריה בנפילתה את אמה ואת דינה אחותה.

ארבעתן שכבו על מדרגות האווירון והתקשו לקום. יונה לא ידעה אם זה בגלל הצחוק שממנו לא יכלו לחדול או על שום כובד הבגדים, אבל בכל ניסיון שלהן לקום שבו ונפלו, ובכל פעם פרצו בצחוק מתגלגל.

השק שעל גבה של יונה התנדנד מצד לצד כשיכור, מכה בה ובבנותיה. הדיילים, שצפו מראש כבש המדרגות, גיחכו. יונה קמה על רגליה, נבוכה וסייעה לבנותיה לקום. כובד הראש שב אל פניהן כשעמדו בפתח האווירון.

בבטן המפלצת קידם את פניהן אוויר דחוס ומהביל. הנוסעים ישבו במקומותיהם, ואלה שעלו אחרונים חיפשו מקומות ישיבה פנויים.

"יוסף..." "אברם..." "משה..." "שרה..." נשמעו קריאות מודאגות, "הנה אתם... הנה אתם..." הידהדו קריאות הרווחה.

הגברים כבר הספיקו לפתוח את ספרי הקודש, וישבו מכונסים בתפילות לאל שבמרומים.

יונה לא ראתה את בעלה. איש לא קרא בשמה. היא הבחינה בציונה ובמזל, הצרה הצרורה, שאיכשהו הצליחה לשמור על יופיה ורעננותה בתוך המחנק והסירחון ששררו במקום. היא נופפה לעברן אבל הן לא הבחינו בה.

שוב ניסתה לפלס דרך בדוחק, ביקשה מהקטנות עוד קצת סבלנות. הן השתרכו עקב בצד אגודל. זיעה פשטה בגופה. ממקום עמידתה באמצע המעבר הצר שבין המושבים יכלה לראות שוב את אחותה ציונה יושבת ומחבקת את משה הקטן, ולידה מיכל, בתה, ובעלה, ראובן. גם מזל ובעלה, יששכר סלימן, היו שם.

רק כאשר התקרבה לקדמת האווירון הבחינה סוף סוף בבעלה.

"יעקב... יעקב," קראה חרישית. והוא, שקוע בתפילה, ראשו שעון על החלון הקטן, לא השיב. לצדו ישבו מרת אל־נג'ר ובעלה מוסה. אף מושב פנוי לא נמצא בסביבתו.

שוב הורתה לבנות להחזיק בשמלותיה, סבה על עקביה ופנתה לאחור בלי מילה. הגאוורה כמעט נשמטה מכתפה בניסיונותיה לפלס דרך במעבר הצר. התנצלה לפני כל מי שנתקלה בו, מבקשת מבורא עולם שימצא להן מקום, שלא יבקשו מהן לרדת מהאווירון.

"בינת, אישה," הרגישה נגיעה קלה בזרועה. עצרה, לא מאמינה שהאיש בעל החיוך הנעים מתכוון אליה. "רַאעִי, חכי רגע." עיניו הטובות חייכו אליה. היא עצרה ושמעה אותו פונה לבניו ומבקש מהם לקום, לחפש לעצמם מקום אחר. "יש מקום לכולם, צריך רק לחפש. לכם קל יותר למצוא מקום," אמר כשהוא מורה באצבע על יונה והבנות. שני הבנים קמו ופינו את מקומם.

חנק בגרונה, בקושי רב הצליחה להודות לו ולברכו בבריאות ובאריכות ימים. האיש הינהן והיא החזירה חיוך רפה, מודה לאל שהביא קץ לתלאותיה ונתן לה שלוש בנות בריאות וטובות שבזכותן היא עומדת בדרך הקשה.