מהנילוס לירדן

הספינקס והפירמידות הופיעו במעורפל, מטילי אימה, מסתוריים, וקבועים במקומם. הוד באופק החם מתחת לשמש, כפי שהיו לפני חמשת אלפים שנה. אולם הם היו מרוחקים מגיזה. המים הדלוחים של הנילוס, שהמשיכו לזרום במערבולות מתחת לגשר "קסר אל־ניל" שנשמר בזהירות מכל צד על ידי שני אריות מאבן, כמו ארבעה שופטים חמורי סבר. הפלחין, עלובי החיים, שתו מהמים המזוהמים בבילהרציה, והביטו על הפירמידות ועל הספינקס בייסורים. האדונים עבי הבשר, בעלי הקרקע והחוות הגדולות, ליקקו את ה"שמנת" מעל אצבעותיהם השמנות. ה"חוואגאט" — המיעוטים השונים במצרים הביטו באימה על המים ועל הגשרים הבנויים. הם בנו בניינים וסללו דרכים, ושגשגו על גדות הנילוס. הם דמו לאיביסים (סוג עופות) תקועים על גבו של התאו ((GAMOOSE השקוע ברפש, עד שהתאו החי במים בעט, והם עפו באוויר כולם.

ענבר פגשה בראול לראשונה 2.5.1946 כאשר מלאו לה שמונה עשרה. היא התכוננה לבחינות הבגרות שלה עבור תעודת הבגרות הלונדונית, בבית הספר האנגלי בזמלק, בקהיר. היא יצאה לטיול עם ה'מכבי', תנועת נוער יהודית, והבחינה בו בנסיעתה בחשמלית שלקחה אותם לגיזה. הוא עמד לבד ליד החלון, דמות מרוחקת, בודדה, מבלי לקחת חלק בשירה ובהלצות של הקבוצה העליזה שמסביבו. המבט הנוגה בעיניו הירוקות־אפורות לכד את תשומת ליבה.

"מי האיש הזה?" שאלה את שמואל, המדריך של הקבוצה.

"עוף מוזר, רוב הזמן הוא מתבודד" ענה שמואל. הוא הצטרף לתנועה בשבוע שעבר. הוא היה באחד המחנות של הנאצים, אולם הוא מסרב לדבר על כך. שמו ראול ליפסקי".

"איך הוא הגיע למצרים?" שאלה בהשתוממות.

"הוא סיפר לי שיש לו דודה שגרה בקהיר, אחות אימו, סטפני שמה. בהיותה בחורה צעירה עבדה סטפני כאחות בבית חולים בברלין, ושם פגשה את ד"ר עזרא ברוך מבית החולים היהודי באלכסנדריה. הוא התמחה בברלין לפני המלחמה. הם נישאו, והוא חזר על מנת לנהל את אגף הניתוחים בבית החולים היהודי בקהיר. הוא נפטר לפני שלוש שנים ממחלת הטיפוס, בה נדבק מאחד ממטופליו.

סיפר שכאשר נשאל במחנה העקורים, אחרי שניצל ממיידנק, לאן היה רוצה ללכת, הוא בחר לבוא לדודתו האלמנה סטפני, על מנת להתרחק מאירופה שאחרי המלחמה.

שמואל עצר מעט את שטף דיבורו, ואז הוסיף: "הוא כנראה נפגע עמוקות בתוכו. מעולם לא ראיתי אדם מתבודד כל כך".

"בן כמה הוא?" שאלה ענבר.

"אני משער שהוא בן עשרים", השיב שמואל.

סיפורו של שמואל נגע לליבה של ענבר, וסקרנותה לגבי ראול גברה. מעולם לא פגשה ניצול ממחנות הריכוז הנאציים. היא הביטה בו ואהבה את מראהו. היה לו מבנה עצמות יפה, דבר שהזכיר לה את 'דוד' של מיכאל אנג'לו. כלפי חוץ הוא נראה גמיש ומשוחרר. תחת בטחונו העצמי מלא החן יכולה הייתה לחוש מתיחות ברורה, כמו צבי העומד סמוך לבריכה, מקשיב בחרדה שמא לביאה בלתי נראית תתקוף פתאום.

ענבר התקרבה אליו, והביטה גם היא החוצה דרך החלון. עצי שיטה נהדרים כיסו את גדות הנילוס, ועל האי ג'זירה. מעבר למים היו גנים טרופיים שופעים בעשב ובירק, ווילות, מועדוני ספורט, ומסלולי מירוץ גדולים יצרו אווירה של חג.

במרחק, מראה שלושת הפירמידות הלבנות הלך והתקרב.

"אבותינו בנו את כל זה", פנתה ענבר לראול, מצביעה על הפירמידות. "הם היו כנראה קבוצת אנשים חזקים", הוסיפה בצחוק, מנסה למשוך אותו לשיחה.

הוא הביט בה במבט נוקב, ושאל בקצרה, כמעט בחומרה: "את באמת מאמינה בזה?" היא הופתעה מהנימה החדה ומהצליל הגרמני־צרפתי החד.

"מדוע לא? זה סיפור יפה. אני אוהבת את סיפורי המקרא". היא העיפה אליו עוד מבט חודר ושתקה, והביטה שוב החוצה מבעד לחלון. הם חלפו דרך גיזה על המישור העצום, במקום שחלפו דרך קהיר, דרך תחנות של צמחייה ירוקה, ופירמידות כמו מבנים ענקיים של אבן בפתח המדבר. היא ציפתה שראול יחדש את השיחה, אך הוא שתק. לבסוף, עזבה אותו והצטרפה לשאר הקבוצה.

כאשר הגיעו לבסוף לפירמידות, רצה ענבר אל השכבה הראשונה של אבני הפירמידה, והשוותה את גובהה אל מול האבן החביבה עליה, בעומדה מול הספינקס. "האם אני גבוהה כמו אבן הפירמידה" הייתה שאלתה הראשונה בכל פעם שבאה לכאן כילדה עם הוריה. הדבר העניק לה סיפוק סמוי, כי בעוד האבן נשארה בגובה סטטי, היא הלכה וגדלה עם כל ביקור. היא הייתה יותר חיונית מאשר אבן הפירמידה. האבן הייתה נצחית, אולם מתה, ואילו היא המשיכה לחיות, הולכת ומתבגרת.

לפתע הבחינה בראול העומד לצידה, מביט בה בתמיהה.

"שמעתי שאפשר לאפות לחם ערבי על אבן הפירמידה — פיתה ערבית", חייך, "אבל לא ידעתי שאת הפכת עצמך לאחת כזאת."

כיצד יכלה להסביר לו מה היא עושה? כאשר ניסתה, ראתה אותו מניד בראשו. לתדהמתה נוכחה, לפי מבט עיניו, כי הוא הבין ואפילו הסכים עימה.

"לא הייתי חושב שמישהי כמוך מהרהרת בקשר למוות".

"מדוע לא? האם יש לך זכות יוצרים בלעדית?" שאלה בחיוך.

היא חשה שזה היה לא טוב לומר את שאמרה, אולם היה מאוחר מדי להשיב את דבריה בחזרה.

הוא הביט בה חדות, ראשו נוטה קלות לימין, ובעודו חוזר לשתיקתו הקודמת עזב אותה.

פגעתי ברגשותיו, הרהרה. לא הייתי צריכה להיות כה בוטה. היא נשכה בשפתיה והצטרפה אל האחרים.

כאשר חברי הקבוצה החלו בריקודים, הורה וריקודים ישראליים אחרים, הבחינה שראול עדיין בוחן אותה בעינים יוקדות. היא עמדה בצד ולא הצטרפה לרוקדים. המעגל חלף על ידה, והיא הצטרפה והזמינה אותו לרקוד.

"לא, תודה, אינני מכיר את הריקודים האלה", ענה בקצרה.

" אני יכולה ללמד אותך", הציעה.

"כן, את וודאי יכולה, אילו רציתי ללמוד" אמר בשקט, "אך אני באמת לא רוצה".

היא איבדה את סבלנותה. שמואל צודק. הוא באמת עוף מוזר, חשבה. משכה בכתפיה וחזרה למעגל הרוקדים השמח.

היה זה יום אביב נפלא. השמש זרחה באור בוהק בשמי התכלת הבהירים, הייתה לשמש איכות וונציאנית.

נראה כי רוח קלה וקרירה נשבה על 'אפו הפגוע', חשבה ענבר לעצמה.

שמואל, שרק עכשיו חזר מקיבוץ מנרה בארץ ישראל, הוציא גרמופון ושם תקליט עברי חדש. היה זה טנגו בעברית, וחברי הקבוצה היו מופתעים למדי, מאחר שלא רקדו טנגו בתנועת הנוער. קולה העמוק של יפה ירקוני נשמע מזמר: 'ארצנו הקטנטונת, ארצנו הקטנטונת, ארצי שלי, שלי...'

כמיהה עמוקה לארץ משלה עטפה את ענבר. כבר בשנותיה המוקדמות הסתבר לה, שלמרות שנולדה במצרים ומשפחתה חיה שם במשך חמישה עשר דורות, לא יכלה לקבל אזרחות מצרית כיוון שהייתה יהודייה. רק לחמישה אחוז ממאה אלף יהודי מצרים הייתה אזרחות מצרית. השאר, גם אם נולדו במצרים, היו ללא אזרחות, או שהייתה להם אזרחות זרה מאחד מהוריהם.

"כיצד אותם חמישה אחוז קיבלו אזרחות מצרית?" שאלה פעם את אביה.

"אלו בעיקר עשירים שקיבלו את האזרחות תמורת מתן שוחד", הוא ענה בעצב. בכל פעם שביקשתי אזרחות מצרית — וכמו שאת יודעת, המשפחה שלנו חייתה במצרים במשך יותר מחמישה עשר דורות — נאמר לי שאני צריך להוכיח שאנחנו כאן מהמאה התשע־עשרה. אולם, לרוע המזל, האימפריה העות'מנית ששלטה אז במצרים, לא ניהלה כל רישום של לידות במצרים עבור בני מיעוטים, לכן היה זה בלתי אפשרי להוכיח, והשלטונות ידעו את הדבר כל הזמן. היה זה אמצעי לומר לנו שמעצם היותנו יהודים איננו רצויים כאזרחים. אנחנו מוגנים — אך בלי שיוויון במעמד האזרחי.

בבית הספר, הביטה ענבר לעתים בקנאה בבנות המצריות, האנגליות והצרפתיות שבכיתתה. הייתה להן מדינה משלהן, תרבות משלהן, זהות מוגדרת. לא כמוני, הרהרה בלב כואב. מי אני? אני מדברת בבית צרפתית, ואף על פי כן אנחנו לא צרפתים. אני לומדת בבית ספר אנגלי, ואני לא אנגליה. נולדתי ואני חיה במצרים, אולם אני לא מצרייה. אז מה אני? שורשיה המתנודדים בכאב, שלחו באוויר עוויתות של חוסר וודאות דרך כל ישותה.

יום אחד, בחוף סטנלי שבאלכסנדריה, פגשה זוג אמריקאי ידידותי. האישה שאלה אותה בסקרנות: "כיצד את מדברת אנגלית טובה כל־כך. את מבריטניה?"

"לא, אני לא", ענתה ענבר. "אני בסך הכול לומדת בבית־ספר אנגלי".

"את מצרייה?" שאל הבעל בסקרנות.

"לא, אני לא מצרייה".

"אז מה את?" התעקשה האישה, עיניה פקוחות בתמיהה.

ענבר חשה כי הדם מציף את לחייה, היא הייתה נבוכה ומוכת תדהמה. כיצד יכלה להסביר להם שהיא הייתה 'לא כלום', בלי אזרחות? הייתה זו אותה השאלה המטרידה של זהות, ששאלה עצמה לעתים כה קרובות בלי למצוא לכך תשובה.

"אני לא יודעת מה אני", פלטה וברחה, כשדמעות חריפות דוקרות את עיניה. יסוריה נדבקים לקיבתה כמו ארוחה שלא התעכלה.

'ארצי הקטנטונת, ארצי היפה...שלי' — מאזינה לשירתה של יפה ירקוני, השתעשעה ענבר בגעגועים ברעיון שתהיה לה מדינה משלה: תרבות, שפה, מורשת משלה, מושרשת בארץ הקטנה. היא חלמה לברוח מהמסגרת של המיעוט שבה נולדה ולהיהפך לחלק אינטגרלי של רוב, לא חשוב עד כמה הוא קטן, במקום שאיש לא יוכל לומר לה "זו לא המדינה שלך, את לא שייכת לכאן. את יהודייה, הסתלקי!"

קולו השמח של שמואל המדריך העיר אותה מהחלום בהקיץ. "בואי, זוזי קצת". שמואל, כובע טמבל כחול ומצחיק לראשו, עמד לפני קלרה המדריכה. בקידה אבירית הזמין אותה לרקוד טנגו עימו. כל חברי הקבוצה צפו בסקרנות במחזה, עם חיוך על שפתותיהם. כולם ידעו ששמואל מאוהב בקלרה, והיא לא ששה להיענות לחיזוריו. ניסיונו הקודם לאחוז אותה בזרועותיו, הצעתו לרקוד איתה טנגו, הייתה צעד מהפכני בתנועה. ריקודי טנגו, כמו ריקודים סלוניים אחרים נחשבו בלתי חברתיים, מכיוון שהם היו פרטניים ולא כללו את כל הקבוצה. כמו ריקודי ההורה וריקודי עם ישראליים אחרים. הם ראו בריקוד הטנגו ריקוד אינדיווידואלי, שלא לפי עקרונותיה של התנועה. למרות שכולם ידעו לרקוד טנגו ואהבו את הריקוד, זה נחשב לבלתי הולם וחורג מהמוסכמות.

לכן הביטו כולם משועשעים בקלרה. אילו הייתה קלרה נענית להזמנתו של שמואל, היו שאר חברי הקבוצה מצטרפים גם הם. מה שמותר לראש הקבוצה, וודאי מותר גם לשאר החברים.

קלרה קמה, ובקידה קטנה ולעגנית נענתה להזמנתו של שמואל. הקרח מסביב נשבר. זוגות צעירים ומחויכים הצטרפו לטנגו, ולא שמו ליבם לשמש הלוהטת ולחום.

ענבר חשה לפתע כי מישהו נוגע בכתפה. "את הריקוד הזה ארקוד איתך אם תרצי" אמר הקול. ראול עמד לפניה חגיגית, מצפה לתגובתה במבט מודאג שואל בעיניו.

היא נענתה להזמנתו.

הוא נטל את ידה, ואחר רגע מצאה עצמה מסתחררת במהירות בזרועותיו. הוא אחז בה בחוזקה, והניע רגליו בזריזות מדהימה למרות החול והאבנים. גם היא ניחנה בכישרון ריקוד נפלא, אך תחילה התקשתה להסתגל לאדמה החולית. לבסוף, נראו הפירמידות רוקדות לקצב הטנגו הישראלי, והיא גילתה כי בזרועותיו של ראול היא יודעת את כיוונה בחיים. היא הביטה בעיניו שצבען אפור־ירוק, והן חייכו אליה בפעם הראשונה. זה מפתיע כיצד עיניו מחייכות אך לא שפתיו, תהתה. כל פניו וגופו הבהיקו בשמש הזוהרת, כמו פסל ברונזה בהיר של אל יווני, מלא חיות, זריז, גורף אותה לתוך עולמו.

כאשר התיישבו לנוח בצל הפירמידה, מצאה עצמה מספרת לו על חלומותיה, בזמן שהאזינו למוזיקה. "הלוואי ויכולתי לחיות בארץ משלי, בתוך עם משלי, ומתקבלת כאחד מהם, ולא כמו נוכריה ומבקרת קבועה. העם המצרי היה חביב כלפינו, אך איני רוצה להיות יותר אורח נסבל בארץ זרה: הגיע הזמן להודות להם על האירוח, ולהתחיל לחשוב על בית לאומי משלנו".

איך קרה שאני כבר כה גלויה עם הבחור הזה אותו פגשתי רק לפני מספר שעות? שאלה עצמה בתמיהה. היה לה איתו אותו סוג שיחה נבונה שהיה לה בדרך כלל עם אביה או עם אחיה גבי. איך קרה שאני מרגישה כל־כך גלויה וחופשייה עימו? זהו כנראה מבטו הרגיש והמרוכז שנותן לי את התחושה כאילו הוא כבר חברי. היא נוכחה במהרה שראול היה קשוב אך ספקן. הוא לא האמין בחלום הציוני והיה ציני ולגלגן בעניין, כמו בכל דבר אחר.

"זהו ארמון אחר בספרד" העיר ראול.

"לא בספרד" ענתה ענבר בחיוך, "בציון. אינך מאמין שאנחנו יכולים כבר לחזור לארץ המובטחת של אבותינו?" שאלה בגעגועים. היא סמכה על כך שאם הוא בתנועה הציונית, הוא חייב להאמין בחלום הציוני, כמוה. להאמין, כמוה, בסוציאליזם ובאוניברסאליות.

"אך מה בעניין של סוציאליזם ולהיות אוניברסאלי? הסרת הגבולות בין בני־אדם וארצות?" שאל ראול. "מה שאת רוצה לעשות הוא להקים מחיצה חדשה. לא שכאילו אני מאמין בכל האיזמים למיניהם, אבל אני שואל אותך כל זאת כחברה בתנועה סוציאליסטית. היה שוני בין הספקנות של גבי והספקנות של ראול, דבר שענבר עוד תגלה בעתיד.

"אז מה אתה עושה בתנועת נוער ציונית, אם אינך מאמין בציונות?" שאלה.

"דודתי המליצה על כך. היא חשבה שאני יותר מדי לבד, לכן אני מנסה להתחבר. מוצאת חן בעיניי האווירה כאן, אבל ממה ששמעתי עד כה, אם את חושבת שכל חברי תנועת 'מכבי' הם ציוניסטים את טועה בהחלט".

היא ידעה שהוא צודק. הוא הפסיק ואז הוסיף: "אבל לא ענית לשאלתי בהקשר לציונות ולאוניברסאליות".

"לא ניסיתי להתחמק מזה, פשוט הייתי מופתעת מדבריך", המשיכה ענבר בהססנות. "הדרך שאני רואה דברים היא סוציאלית, אוניברסאלית, כן, אך כל אחד פועל להשיג מטרות אלו מנקודת המבט שלו ומהארץ שלו. במציאות של עולמנו, לרוע המזל אין דרך אחרת. מה שקרה ליהודים במחנות ההשמדה של הנאצים הוכיח לנו שאין קיצורי דרך, לא אוניברסאליות ולא אחווה של האנושות. איננו רוצים יותר שקרים. היה לנו די מלהיות הניסיון היחידי של החלום האוניברסאלי! לשוב לציון ולעבוד משם בשביל עולם טוב יותר, היא התקווה היחידה עבור העם היהודי", אמרה בנימה משכנעת.

לחייה האדימו מהמאמץ לתרגם מחשבותיה למילים. עיניה החומות להטו.

כאשר הזכירה את מחנות ההשמדה הנאציים, העיף אליה ראול מבט חד שנראה כשואל: "מה את, במקלט הבטוח שלך במזרח התיכון יודעת על השואה? מי ירשה לך לשוב לארץ אבותייך"? שאל בלגלגנות. "הבריטים או הערבים? שניהם מרגישים טוב למדי בפלסטינה וודאי שלא יעזבו בשבילך, בשבילי, ובשביל כל אחד אחר!" זה מה שאמר לה ראול, אך במוחו עברה המחשבה כמה היא נראית יפה, שערותיה מזכירות לו את שערותיה של מיה....

"אך מה בקשר להרצל וחלומו הציוני? 'אם תרצו אין זו אגדה' זוכר?" שאלה.

"הרצל היה חולם חלומות כמוך", ענה ראול. הוא היה אידיאליסט ותרבותי — לא איש המציאות", עיניו הבהיקו בחומרה.

היא הבינה פתאום שכל מילה שהוא אומר חשובה לה, וזה העציב אותה שהוא חשב בדרך זו. מדוע הייתה דעתו של ראול כל־כך מכריעה לגביה? היא בקושי הכירה אותו. מדוע כה הדאיג אותה שהוא היה תבוסתן?

"אבי מאמין ואבי אינו נאיבי ואוטופי" טענה, "שכעת כשיש לנו את הצהרת בלפור, יש סיכוי טוב שההצבעה באומות המאוחדות תעבור לטובת הקמת מדינה יהודית..." ושוב התקשתה למצוא את המילים. דבר זה היה קורה לה לפעמים כשהייתה מרוגשת, והיו סיבות לכך.

עיניו של ראול קדרו, והוא אמר נמרצות: "זוהי פארסה גדולה, אני אומר לך! זכרי מה שקרה במינכן לפני המלחמה. כל אחת מבעלות הברית פעלה למען הרווח והאינטרס שלה ולא שלנו, היהודים. למה שידאגו ליהודים? הם הסבו בנוחות את עיניהם, משכו בכתפיהם כאשר הכניסו אותנו לכבשנים. הלא כן? למה שהם ידאגו כעת?

ענבר הבחינה שנגעה בנקודה רגישה וכואבת מאוד עדיין ואמרה בחביבות: "ראול, הזמנים השתנו...", היא נפחדה מקולו המר החדש. עיניו היו כעת בצבע המתכת.

"דבר לא השתנה, ולא ישתנה לעולם!" ענה נמרצות. "צבאות הברית יכלו בקלות להפציץ אז את הכבשנים של אושוויץ. הם ידעו בדיוק מה התרחש באושוויץ, ולמה להם לדאוג? זה לא העם שלהם שהובל לבית המטבחיים! למה שהם ידאגו עכשיו?" חזר ראול על דבריו במרירות.

עיניו להטו, אך נימת דבריו הייתה שקטה ומדוייקת. זה הפחיד אותה.

"ונוסף לכך, אביך, כמוך, נולד במצרים, אני מניח?" היקשה...

"מה זה קשור לעניין?" שאלה.

"זה קשור מאוד, את לא יכולה לדמיין כמה זה קשור איפה שאדם נולד. יום אחד את תביני. זהו צבע נוסף של כוכב, שנוסף למגן־דוד הצהוב שלנו — על עורנו שלנו. כל צבע שונה הוא, ומשפיע אפילו על אופיינו".

ענבר לא הייתה בטוחה שהבינה את מלוא משמעותן של המילים, והייתה לה תחושה לא נוחה שהוא לא ענה על שאלתה.

כמה הוא כועס, חשבה בעצב. אני לא רוצה שהוא יכעס עלי, אני רוצה שהוא יהיה חבר שלי.

"אולי דיברנו על אבי"? הזכירה לו, "אולם מה קשורה אמונתו במדינה יהודית, אם הוא נולד במצרים או לא?"

"זה קשור עם האפשרות של אמונות של בני־אדם", אמר מבלי לפרש. "אם עברת פעם דרך מחנות המוות, כל דבר נשרף בתוכך. לא נשארו בך הרבה אמונות. עיניו היו שוב אפלוליות, וקולו הנמוך היה מלא עצבות. "כל משפחתי — והייתה לי משפחה גדולה — כולם הומתו במחנות ריכוז, 83 ליפסקים...".

ענן של עצבות עטף את ענבר. כעת הבינה אותו יותר. היא נתנה היתרים לספקות שלו. איך הוא יכול להבין שוב משהו אחרי כל מה שעבר עליו? הרהרה. היא נדה בראשה להראות לו שהבינה. אך איזו שלמות גופנית יש לו, חשבה, מתפעלת שוב ממראהו המצודד.

באותו ערב ליווה ראול את ענבר לביתה. היא גרה בבית מרשים וגדול ברחוב שקט במחוז מגורים של זמלק, על האי ג'זירה. בהביטו על הסגנון הארכיטקטוני היווני העתיק, השתומם למראה השפע והזוהר.

"את גרה בארמון, נסיכה", אמר בנימה של יראת כבוד.

הבית היה מוקף גדר שעליה צמחו יערה ויסמין, והפכו את אוויר הערב ריחני במתיקות כמעט משכרת. ראול עצר בשער והביט חדות בגדר. גופו היה מתוח. "גם במיידנק הייתה לנו גדר", אמר, "אך היא הייתה מחושמלת וללא פרחים".

גופה רעד. בכל פעם שהביטה בגדר לאחר מכן, נזכרה בדבריו מהביקור הראשון בביתה.

הם עברו בגן יפה מלא חליל קנים, ורדים, מגנוליה וקמליות.

כאשר עלו במדרגות השיש הלבנות, עברו מחדר הכניסה — המקושט בעבודות אמנות יקרות וציורים בסגנון אימפרסיוניסטי, דרך ספרייה מקושטת בפאנלים של עץ אלון מהרצפה ועד התקרה. חדר מדרגות מכוסה בשטיח אדום הוביל למעלה לגלריה ובה שורות מדפים פתוחים של ספרים, ולמטה כרכים של ספרים, שהוחזקו מאחורי ארונות זכוכית שדלתותיהם מגולפות בפסים של פסיפס בכל הצבעים. על מסגרות העץ שסביב הזכוכית היה תבליט של מלאכים קטנים, מחייכים לקוראים האפשריים. מהתקרה השתלשלה נברשת בדולח גדולה, אלפי נפיצים של בדולח זרחו באור בהיר. קהיר הייתה בין הערים הראשונות שעשתה שימוש בחשמל, תודות לשאיפתו של מוחמד עלי להעתיק את כל הטוב והקדמה של אירופה.

ראול הביט משתאה ומלמל: "אירופה מלקקת עדיין את פצעיה, וכאן הכול נשאר שלם, הכול כאן שופע ונוצץ כאילו לא הייתה מלחמת עולם שנייה!"

ענבר קראה את מחשבותיו וחייכה באי נוחות, כמעט כמתנצלת.

כדי לשנות את נושא השיחה הציעה להראות לו כמה מהספרים עליהם התדיינו בדרכם מזמלק.

על המדפים היו ספרים בנושאים שונים, שהתייחסו לעבודת אביה כשופט. כמו־כן סריות של עבודות מכורכות בעור בצבע חום על מדע מצרים, על ארכיאולוגיה ועל האסלאם. היו שם גם אוספים של מחברים מפורסמים, כמו הומר, שייקספיר, וולטר, הנרי פילדינג, דניאל דפו, סטנדל, פלוברט ופרוסט. היו שם גם ספרים עבריים יהודיים עתיקים בצבע כחול כהה מאת הרמב"ם־מימונידיס, פילון מאלכסנדריה, ורב סעדיה הגאון — שלושה מעמודי התווך של הפילוסופיה היהודית.

עיני ראול סקרו את המדפים בהערצה. "כל אלו שייכים לך?" שאל בהשתוממות.

"כן, למשפחתי. אך אוכל להשאיל לך אחדים".

"קראת את כולם?" שאל.

ענבר צחקה. "ברור שלא! כיצד יכולתי? אפילו אם הייתי קוראת כל חיי, לא הייתי מספיקה לקרוא את כל הספרים האלה. אפילו אבי לא קרא את כולם, אם כי עבר על המדפים די הרבה פעמים וזמן". והיא הצביעה על המדפים, על שורה של ספרי חוק ודברים בנושא בתי משפט.

"הספרים שלי בעיקר נמצאים כאן", היא הובילה אותו למדפים של ספרות מודרנית.

"יש לך גם ספרי שירה?" שאל ראול. ענבר הייתה מופתעת, אך בחשאי הייתה שבעת רצון מבחירתו.

"כן, המון. אך בעיקר באנגלית", והוסיפה בהיסוס: "לא ידעתי שאתה אוהב שירה".

"כן, תמיד אהבתי. אני מעדיף לקרוא שירה באנגלית", אמר, "זוהי השפה הלירית ביותר מארבעת השפות שאני מכיר".

"גם אני", הסכימה. גם ענבר ידעה לקרוא בארבע שפות.

'זהו יעודי היהודי ולא מעלה' הייתה מסבירה לכולם.

היא נתנה לו אוסף עבודות של קיטס ו־וורדסוורת.

"זה יותר מדי", אמר בחיוך. "אתחיל באחד מהם". הוא לקח את קיטס והחזיר את וורדסוורת. "זה יהיה לפעם הבאה".

קיטס היה המשורר הראשון שעליו היה להם דיון, כאשר נפגשו שוב אחרי שבוע.

"יכולתו השלילית מוצאת חן בעיני", אמר ראול. ראול התייחס לתיאוריה של קיטס כמשורר, על יכולתו לסתור את עצמו ולהיכנס ל'עורם של אחרים'. "הלוואי שגם לבני אדם נוספים הייתה היכולת לסתור את עצמם!" אמר בהלצה.

ענבר צחקה. היא אהבה את ההומור העוקצני הנסתר שלו. אחר־כך הם עיינו יחד באחדות מהפואמות, והיא גילתה שיש לו אותו טעם בשירה כמו שלה, והמשוררים שהיו חביבים עליה, היו חביבים גם עליו.

"אם אנו לא קרובים זה לזה בהשקפת עולמנו, אנו עושים זאת לפחות בשירה" העיר, מחייך את חיוכו החצי לגלגני.

ענבר יצאה עם ראול למרפסת. מרפסות היו בזמלק כמעט בכל בית. המרפסת הייתה מלאה בצבע חי ירוק, באדום של עצי להבה, עץ הודי עם פרחים יפים וריחניים. סלון מרכזי גדול היה לאורך הבית. בחזית שהייתה פתוחה למרפסת הייתה דלת גדולה מעבודת מתכת פרחונית.

ענבר ראתה את סבתה, נונה, מתקרבת לכיוונם דרך אותה דלת, והבחינה מיד כי סבתה אינה שבעת רצון. ענבר יכלה לנחש את הסיבה לכך: היא הביאה הביתה גבר צעיר לא מוכר, בלי לקבל את הסכמת המשפחה. זה היה דבר שלא ייעשה במצרים של אותם ימים, על־ידי גברת צעירה מ'משפחה טובה'.

נונה זינה הושיטה לראול יד עדינה ומגויידת. "כן, איש צעיר, איזו משפחה?"

"ליפסקי", אמר ראול במבוכה. "ראול ליפסקי".

"הו" אמרה, כעוסה כפי הנראה. נוסף לכך הוא היה אשכנזי, יהודי יוצא אירופה, ולא מהגזע הספרדי, יכלה לדעת זאת לפי שמו. היא הלכה לדלת ועמדה שם במבט של הסתייגות על פניה. ענבר הבינה את הרמיזה של סבתה, נפרדה מראול והובילה אותו חזרה לשער הגינה.

האוויר היה מבושם בניחוחות של עצי מנגו, רימונים, גויאבות ופירות אקזוטיים אחרים, וקולות רחש של מעיין הדג האדום. היא קטפה מנגו מוזהב בשל והושיטה אותו לראול.

"זה בשבילך", אמרה ממהרת, "נתראה בשבת בתנועה", ומיהרה חזרה לתוך הבית אל סבתה.

נונה עמדה עדיין ליד הדלת ופנתה בחומרה אל ענבר.

"גברת צעירה, ענבר, את כבר לא ילדה קטנה. את עלמה בת שמונה עשרה, ועליך לדעת כיצד להתנהג. בגילך הייתי כבר נשואה והרה.

ענבר מיחתה: "אבל סבתא, בזמננו אישה לא נישאת כל־כך צעירה!"

"אז מה עשה פה גבר צעיר זה?" שאלה והרימה גבותיה מעל עיניה החומות בהירות, במבט המקרין מכובדות.

"נונה, אני רק פגשתי את ראול היום, אין לזה שום קשר לנישואים".

"חס וחלילה אם תתחתני עם אשכנזי!" ענתה נונה זינה, אוחזת באצבעה את התכשיט הכחול שענדה סביב צווארה על שרשרת דקה זהובה, כקסם נגד עין רעה.

"יה חביבתי, יקירתי" — הוסיפה, זכרי שאת ילדה ספרדייה ממשפחה טובה, ולא אחת מהבנות האשכנזיות הפראיות והמופקרות".

"נונה, יש לי חברות אשכנזיות נחמדות מאוד בבית הספר ובתנועה, והן לא פראיות ולא מופקרות".

נונה התעלמה מהזכרת חברותיה בהינף יד קצר, והמשיכה לנזוף בה: "איני יודעת מה יאמר אביך על כך שהכנסת לבית זרים לא מוזמנים, זה פשוט לא ייעשה, ואת צריכה לדעת זאת!"

"אך נונה, לא עשינו כל רע. רק השאלתי לו כמה ספרים". שפתיה של ענבר נעו בעוויתות בגין הטרדה, אולם היא ידעה כל הזמן שלא היה כל סיכוי לשכנע את סבתה. היא שייכת לעולם אחר, וכך גם אבי, הרהרה בינה לבינה. לעולם לא אוכל להשפיע עליהם לראות דברים במבט אחר. כנראה שעשתה רושם עלוב כיוון שנונה הפתיעה אותה.

"אנחנו לא נספר לאביך עכשיו, בסדר? אמרה, אך אל תעשי שוב דבר שכזה ילדתי, זה לטובתך, האמיני לי. אנחנו לא צריכות לנסות את השטן, אפילו אם הוא הגון כראול שלך".

בנקודה זו יכלה ענבר להבחין בהבזק של ניצוץ בעיניי סבתה, והייתה שבעת רצון שהיא מצאה את ראול 'הגון'. נונה רק לעתים רחוקות מצאה אדם לפי טעמה. היא חייכה אל נונה ונשקה לה בחטף על לחיה העדינה והקמוטה, כדי להבטיח לה: "אל תדאגי נונה היקרה, אני יכולה לדאוג לעצמי, אני ילדה גדולה עכשיו".

"אנחנו כולנו ילדות גדולות" ענתה נונה טמירות, "במיוחד אני". המילה האחרונה חייבת הייתה תמיד להיות שלה.

לענבר לא היה איכפת. היא אהבה את נונה. היא חייכה בתוכה וראתה בדמיונה את החברים משלבים ידיים ויוצרים מעגל גדול סביב הפירמידה, ובזמן הזה ראול עומד לצידה בצל הפירמידה, ורוקד הורה בעוצמה כמו האחרים.