פגישה בקצה הגשר

פגישה ראשונה

"אני חושב שהייתי כאן קודם," לָאט קול עמוק בעורפו של הצעיר, והבל פה מדיף ריח בירה עטף אותו יחד עם ערפילי הלילה. הוא נשען על מעקה נתיב הולכי הרגל במרכזו של גשר ברוקלין. הקול התמזג בנהמת המכוניות שחלפו מצדו האחד בדרכן ממנהטן לברוקלין ומצדו השני בכיוון ההפוך, והגשר העתיק השיב להן בנקישות חדגוניות וקצובות. במרווחים שבין מכונית אחת לחברתה נשמע רחש הגלים שיצרו ספינות מעטות שעשו את דרכן באיסְט ריבֶר, עשרות מטרים למטה. כה התמזג בהן הקול, עד שלצעיר נדמה היה שרק נדמה לו. בחשכה שסביבו הוא לא הבחין בְאיש. ממול נעלמו האורות המעטים ממילא של סטטן איילנד, מימינו כיסו עננים נמוכים את אורות גורדי השחקים של דאון טאון מנהטן והרובע הפיננסי, משמאלו בקעו אורות מעטים של ברוקלין את מסך הערפל ששכן גם בתוכו.

נתיב הולכי הרגל מוקם בין מסלולי המכוניות, במקביל להם וגבוה מהם, אולי כדי להרחיק את בני האדם משפת הגשר ומהפיתוי לקפוץ ממנה. הוא עמד מול מוט פלדה, שהונח על מנת לחבר את המעקה של נתיב הולכי הרגל עם הקצה החיצוני של הגשר, מעל למסלולי המכוניות ובניצב להם. היה זה אחד ממוטות רבים שחיברו את נתיב הולכי הרגל עם קונסטרוקציית הפלדה החיצונית, אך בשוליו של זה הותקן מעקה ארעי, שהפך אותו למעין גשרון צר, שעליו יכלו אנשי התחזוקה להגיע לשפת הגשר, ממש מעל המים.

הצעיר אחז בשתי ידיו במעקה הולכי הרגל והחל להרים את עצמו אל הגשרון.

יד כבדה נחתה על כתפו והורידה אותו בכוח למטה.

"אולי לא הייתי ברור מספיק, בחור," שב ונשמע הקול העמוק, חודר את כובע המעיל שכבר היה רטוב מטיפותיו של הערפל. "הייתי כאן קודם פירושו שאני עולה על הגשרון לפניך."

הצעיר הסתובב לאטו. מולו עמד קשיש חבוש כומתה ועטור זקן, שלובנו הדגיש את קמטי פניו העמוקים. הם היו בני קומה אחת, והמעילים הכבדים שלגופם הבליעו מבנה גוף חסון של המבוגר ודק של הצעיר. חזותיהם כמעט נגעו זה בזה ועיניהם היו נעוצות אלה בברק שנצץ באלה.

הצעיר ראה את הנחישות שבעיניים מולו, אך לא הבחין בצלו של חיוך שהסתתר מאחורי הזקן. "בבקשה, תקפוץ אתה ראשון," אמר ופינה את מקומו מול הגשרון.

החיוך בקע עכשיו את הזקן הלבן והתיז קמצוץ של אור אל עיני האיש.

"כן, אני אקפוץ ראשון," אמר. "זה היה יפה מצדם להשאיר עבורנו את המעבר הזה אל האופל, לא? אבל ייקח לי עוד קצת זמן לקשור סופית את קצות המחשבה. יש עוד גשרון כזה בהמשך, אם אצה לך הדרך."

"לא, אני אמתין. כשגיליתי אותו, צילמתי, ובמייל לחברה שלי ביקשתי שהוא יופיע על כריכת קובץ הסיפורים שלי. אני רוצה שזה יהיה התצלום של הגשרון הזה, שממנו קפצתי."

"סופר צעיר?"

קולו של האיש הזכיר מאוד את קולו של שון קונרי המבוגר.

"זה מה שחשבתי להיות. אבל זה לא עניינך."

"חשבת להיות?"

"בשביל זה באתי לניו יורק. אבל זה היה לשווא."

"אני שומע שבכל זאת יש קובץ סיפורים, ויש חבֵרה שתוציא אותו לאור."

"לא ממש. ואתה מעכב אותי."

"משהו ישתנה אם תמות קצת יותר מאוחר? יש לך אינסוף שנים להיות מת."

"אל תתפלסף עלי. אני עולה."

הצעיר הסתובב, פניו אל הגשרון, וניסה שוב להעפיל אליו. היד הכבדה שוב הורידה אותו מטה.

"לא תוכל לעשות זאת כל עוד אני פה," אמר האיש, ובפניו הצירוף המוזר של קשיחות במבט וצל של חיוך בשפתיים, ובראשו של הצעיר חלפה מחשבה שכך יכול היה לתאר את אחת הדמויות באחד הסיפורים שלא כתב ושכבר לא יכתוב.

האיש נושק לשבעים, חשב, אך ידו הכבדה אצרה כוח רב. וממילא, הוא לא יסלול את דרכו אל המצולות במאבק עמו. להיאבק נאבק די והותר עם עצמו. אך הוא חש שאם לא ימהר ויעשה את אשר גמר בלבו לעשות, ישוב וישקע ברפיון ואין לדעת מתי שוב יאגור בתוכו את הכוחות הנדרשים לכך.

"אם אתה לא קופץ, אל תפריע לי בבקשה," ניסה הצעיר לשוב ולטפס אל הגשרון.

"לא," הניח הזקן את ידו על המעקה באופן שמנע ממנו את הגישה. "אם תקפוץ, מחר יסירו את הגשרון או יחסמו את הגישה אליו, ואצטרך לחפש מקום אחר. גם כך מפליא שהם השאירו אותו וכל אחד יכול לעלות עליו. לא פשוט למצוא מקום כזה בניו יורק. גם כאן זה לא אפשרי בלילות פחות ערפיליים. הגשר הרי מואר ומכוסה במצלמות," הצביע על מצלמות האבטחה שהיו קבועות לאורכו.

"לא שמתי לב אליהן," החזיר הצעיר את מבטו. "רואים אותנו והמשטרה תגיע, לא? תניח לי," ובאומרו כך ניסה להסיט את ידו הכבדה של הזקן. "סלח לי אם אני לא מתכוון להתחשב בשיקולים של אדם זר, כשאני לא מתחשב בשיקוליהם של אנשים הרבה יותר קרובים ואהובים."

"נראה לך סביר שהכותרת של עיתוני מחר תהיה, 'שני סופרים התאבדו בקפיצה מגשר ברוקלין'? זה יהפוך את המקצוע שלנו לבדיחה ואת המעשה שלנו למגוחך."

"אתה... גם אתה סופר?" התרכך דבר־מה בגופו ובקולו של הצעיר.

"גם אני סופר. או הייתי. כרגע זה מאחורי."

"אולי שמעתי עליך?"

"אולי, אבל סביר שלא. אני כותב בארץ רחוקה שיותר מדי שמעו עליה, ובשפה שרק מעטים קוראים."

"אכן שמעתי אצלך מבטא שאני לא מזהה. מאין אתה?"

"גם אצלך אני שומע ר' שאיננה מכאן, ומבטא לא אמריקאי שאני לא יודע למקם. זו לא אנגליה, אבל אולי אירלנד? סקוטלנד? ויילס? דרום אפריקה?"

"אחת מאלה שציינת. הבה נשאיר את זה כך."

"נשאיר את זה כך גם אצלי."

שניהם הביטו עכשיו בחשכה שמולם, נרעדים מדי פעם ממכונית שעברה לרגליהם.

"אגב, הרעיון של הגשרון על הכריכה של קובץ הסיפורים הוא חביב," שבר הזקן את השתיקה.

"רק אם יהיה כתוב שזהו המקום שממנו קפצתי," אמר הצעיר.

"אכן. ולא חבל לך לא לראות את זה?"

הצעיר נאלץ לחייך. "זה לא הולך ביחד."

"תכתוב על הערב הזה. פגישה על הגשר. ותשים את התמונה על העטיפה הקדמית. אולי אפילו תקדיש את הספר לזקן השתוי שמנע ממך לקפוץ."

"עוד לא מנעת. קצת דחית. אולי."

"תחשוב על זה. יהיה לך נחמד להחזיק את הספר, ללטף אותו, להחליק באצבע על התמונה, ולהיזכר."

"אמרו לי שזה כמו כשנולד תינוק."

האיש השמיע צחוק קצר. "רומנטיקנים של ספרות. שום דבר לא דומה ללידת תינוק. כשספר יוצא זה ליטוף קל לאגו, ליכולת ספציפית שלך. כשילד נולד — כולך נולד מחדש. כל המהות שלך משתנה. יש לך ילדים?"

"לא. רציתי קודם להתבסס."

"ואתה כל כך מצטער על שלא הוצאת לאור ספר, כשעדיין לא הוצאת לאור תינוק?"

"אילו היה לי ילד, לא הייתי יכול לקפוץ. מזל גדול שאין לי."

"לי יש. בגילך, נראה לי," סקר אותו הזקן. "אחד אולי קצת יותר, אחד אולי קצת פחות. והם כשלעצמם אינם מהווים מחסום מפני המים השחורים. נכון שזה יכול להיות שונה עם ילד קטן, שזקוק לך. אבל גם לך וגם לי אין כאלה. מה עם האהובה שלך, לא חבל לך עליה?"

"רק בגללה התעכבתי עד עכשיו."

"והחלטת לוותר עליה. כלומר, לא להתחשב בצער שלה. וההורים שלך?"

"סיפור ארוך. הם צריכים להיות בגילך, אבל אין בינינו קשר. הם אפילו לא יֵדעו."

הצעיר שוב הפנה את פניו אל הגשרון.

"שמע, בחור, יש לי הצעה," בקע הקול העמוק את החשכה שביניהם. "הרי אם אני אקפוץ ראשון ואתה אחרי, יצטרכו בדף הקרדיטים של הספר שלך לכתוב שזהו הגשרון שממנו גם אני קפצתי באותו ערב. ובכך תאבד את המקוריות. מה גם שאין שום מקוריות בקפיצה מגשר ברוקלין, ודאי שלא בספרות ובקולנוע. בוא נרד עכשיו, ונקבע לנו פגישה נוספת. אם בפגישה הבאה תודיע לי שאתה איתן בדעתך, אני אוותר לך על זכות הבכורה ואבחר לי מקום אחר."

"אני רוצה קודם לדעת אם כתבת ספרים שיצאו לאור, שהצליחו, האם עשית לך שֵם."

האיש השמיע צחוק שנשמע לאוזני בן שיחו כשיעול. "התשובה על השאלה הראשונה היא חיובית, ועל השנייה והשלישית — באופן חלקי. ואיך זה מה שקובע אם תקבל את ההצעה שלי?"

"כי אתה אני כפי שאהיה בעוד דור. והנה אתה פה, וכל השאלות ששאלתי את עצמי מקבלות תשובה. למה לסבול עוד שלושים או ארבעים שנה כדי להגיע לאותו מקום, לכאן, שנית?"

"לסבול? כן, גם לסבול. אבל גם לאהוב, אהבת אישה שנפרשת על פני שנים, שקושרת את נשמותיכם באשר תהיו, ושתוכל לדעת את מעמקיה רק בעוד שנות דור; אהבה לילדים ואהבה של ילדים, שכנראה אינך יכול לשער; ייסורי כתיבה, אבל גם שֵם שמככב ברשימות רבי־המכר ובראיונות ואנשים שמזהים אותך ברחוב — לטוב ולרע — ואלפי מכתבי מעריצים. וסבל, כן, אנחנו אולי החיה היחידה שסובלת ממחשבות."

"חווית את כל אלה, ועדיין, עובדה שאתה כאן."

"כן. אני כאן במרווחים של כמה שנים. אחרי כל ספר עמדתי שוב מול התוהו. מאז שגיליתי את ניו יורק, בהיותי אדם צעיר, ידעתי שכאן אמות. במקום הכי הומה שבו אתה הכי בודד. המחשה עצומת ממדים לָאמת שאנחנו חיים בה גם כשחיינו עוברים עלינו בבית כפרי קטן וערבינו על כוס בירה עם חברים. כאן, על גשר ברוקלין, זה עשוי להיראות קצת יותר דרמטי או קצת יותר רומנטי ממקומות אחרים, אבל זה לא באמת משנה. אלמלא הפכתי זאת להרגל, הייתי רואה בכך אפילו מלודרמה."

"והערב החלטת לממש את זה?"

"הערב עוד לא החלטתי. אתה הפרעת לי."

"אני יכול ללכת."

"לא בוער לי. כרטיס החזור שלי הוא לעוד עשרה ימים."

"אז אתה חוזר בסוף?"

"עוד לא החלטתי. אני אף פעם לא מחליט מראש, אלא רק תוחם מראש את מרווח הקפיצה. ואתה? ממתי אתה כאן?"

"הגעתי לניו יורק לפני שנה. כשהבחורה שלי הסכימה שאני צריך לתת לעצמי שנה של התמסרות לדבר הזה."

"לכתיבה? אני רואה שאתה באמת רומנטיקן. אתה עדיין קורא רומנים של המאה התשע־עשרה?"

"מי שלא חווה לילות לבנים מול הדף הלבן, קן נחשים של מחשבות שמנסות לפרוץ יחד והמוח מתפוצץ ולא יוצא דבר, כמו בעצירות, ולא חווה את הסירוב גבה האף של מוציאים לאור כשכתב היד שמוכתם בדמי מוחזר על ידם עם שורה סטנדרטית, הוא אולי יכול לחשוב שזה רומנטי."

היה בו, בצעיר, עירוב של כאב וייאוש. הזקן ראה את אגרופיו הקפוצים, אך גם את כיווץ העפעפיים שנועד למנוע מדמעות לבקוע אל עיניו ארוכות הריסים. ראה את קמטי הזעם במצחו, אך גם את העלבון המסתמן בזוויות שפתיו. כל אלה היו מוכרים לו כל כך עד שנכמר לבו על האיש הצעיר, שהיה טוב מראה אך רך למדי. הוא מוותר מהר מדי, חשב, ורצה להעניק לו פתח של תקווה.

"אין מי שלא עובר את זה, בחור. יש ספרים שהצליחו מאוד אחרי שנדחו על ידי עשרות מוציאים לאור. כן, עם אותה שורה סטנדרטית. זה אתה שצריך להאמין. אחר כך השערים נפתחים. והספרים זורמים. השאלה האמיתית היא לא האם יהיה מוציא לאור שיאמין בך. זה יקרה לבסוף. השאלה היא האם תרגיש אחרת כשיהיה לך מדף מלא בספרים שלך. ואת זה לא תדע עד שלא יהיה לך. ובוודאי שלא לפני הספר הראשון. אני חושב שאנחנו צריכים לדבר על כך." ובאומרו זאת השעין את מרפקיו על סף הגשרון, חוסם אותו בגופו.

הצעיר הביט ממושכות בגבו הרחב של הגבר. ההשלמה והנחישות שהתגבשו בתוכו כשניסה לעלות על הגשרון החלו להתמוסס. הוא לא התכוון לפלס את דרכו אל המאפליה באלימות. ואולי גם יש משהו בדברי הזקן? "אני מקבל את ההצעה שלך. אבל... למה אתה מציע אותה?"

"אתה מכיר את הסיפור על הפר הצעיר, הפר הזקן ועדר הפרות, נכון?" הסתובב האיש ופנה אליו. "לפי הפרצוף שלך, אתה לא מכיר. הפר הצעיר אמר לזקן, הנה עדר פרות, בוא נרוץ ונדפוק אחת. והזקן ענה לו, בוא נלך לאט ונדפוק את כולן."

"מה הקשר?" זעף הצעיר.

"אתה עוד תבין."

"אל תחוד לי חידות. תסביר עכשיו."

הזקן המתין עד שזוג מחובק ועטוף היטב מיהר לחלוף על פניהם ואז המשיך.

"ברמה המיידית, יש בעדר שמולי עשר פרות. כרטיס החזור שלי מאפשר לי לבוא לכאן עוד עשר פעמים. אז 'בוא נלך לאט'. ברמה אחרת, אתה כנראה חושב שיש הבדל בין מה שהפר הצעיר והפר הזקן רצו לעשות לבין מה שאנחנו רוצים לעשות. לכאורה כן. למעשה לא. אין הבדל. אבל גם את זה אתה עוד צריך ללמוד."

"זקן, אתה מעצבן."

האיש הרהר, ומילותיו נאמרו באיטיות רבה, כאילו הוא מנסח אותן לעצמו לראשונה. "לדפוק פרה ולקפוץ מהגשר נדמים לך אולי כמעשים מנוגדים. חיים ומוות. אבל זה אותו מעשה. זה משהו שאתה עושה כשהטבע שלך מחייב אותך. כשאין לך ברירה אלא לעשותו. הרבה מאוד דברים בחיים הם כאלה. אם הפרה צריכה להידפק והפר צריך לדפוק, זה יקרה. ואם לא היום אז מחר. אם היית חייב לקפוץ, היית כבר קופץ. גם אני. ומחר גם כן יום. והים אותו ים. אגב, אתה יודע שהאיסט ריבר הוא לא נהר אלא מֵצר ים, כן?"

"תמשיך," אמר הצעיר בחוסר סבלנות.

"השאלה היא, האם אתה ואני נהיה מחר אותם אתה ואני. את זה נדע מחר. אני פעם הייתי אתה. האם אתה אי־פעם תהיה אני? אני לא יודע. זו לא מציאה גדולה, אגב. אם כי, היה שווה..."

"היה שווה, ובכל זאת אתה כאן?"

"אני, כפי שאמרתי לך, מגיע לכאן כל כמה שנים. ואני מוכן ומזומן לקפוץ גם כשאני לא כאן. תמיד בודק האם סך התענוג, התקווה, היכולת והמימוש שלה, עולה על סך הכאב, הייאוש והחולשה. ואם לא — יש גשרים גם ליד הבית. ליד הבית הפרטי שלי יש אפילו גשר מסילת רכבת. הידיעה שאני יכול להחליט על כך מאפשרת לי לא למהר. פרה פרה, כמו שאמרנו... ואתה פרה מעניינת שהזדמנה בדרכי. מה זה הזדמנה, ממש חסמה את דרכי."

"אה, תודה. הדרך פתוחה בפניך," החווה הצעיר בידו בכיוון הגשרון.

"לא באמצע הזיון. וסלח לי על השפה, יותר מדי ערבים ביליתי בברים."

"אז זה מה שקורה בינינו עכשיו?"

"לא, חלילה, זה יהיה אפילו גרוע מגילוי עריות. עזוב, גם את זה תבין מתי שהוא."

"אתה באמת זקן מעצבן. הגשר פנוי."

מהחשכה התקרבו שתי דמויות מכיוונים הפוכים.

"כבר לא. אבל לא בוער לי. וחוץ מזה..." סקר את הצעיר במבט מלא אהדה. "לא חשוב. אז מחר בשמונה בערב ב... על הגג של רציף 17?" שניהם הביטו לכיוון מבנה המסעדות והחנויות שלמרגלות הגשר, שבעבר היה רציף עגינה ומספרו 17, ועכשיו לא הותיר בערפל אלא כתם שחור מרובע שאור לא בקע ממנו.

"לא, מחר בחצות כאן. בדיוק בנקודה הזו."

"אני אהיה כאן. מחר, ואולי בערב הבא, ואולי בערב שאחריו. עשרה ערבים. אלה יהיו ההזדמנויות שלך, אל תחמיץ אותן. ועכשיו לך, אני אלך אחריך."

"אבל שלא תעז לקפוץ, זקן."

"איך זה עניינך?"

"כי תיקח לי את הקרדיט וכמו שאמרת, יסגרו לי את הגשרון... וחוץ מזה, יש לי מה ללמוד ממך."

הצעיר השלים את חיוכו ונחפז במורד הגשר.

"אתה לא תהיה הראשון שטועה בכך," קרא אחריו הזקן.

מרחק שווה הפריד בינם לבין כבלי הענק שהתרוממו ממרכז הגשר לרום השער המערבי, בואך מנהטן, ומאלה שהתרוממו לרום השער המזרחי, בואך ברוקלין. הצעיר פנה מערבה. הזקן הידק את אחיזתו במעקה הברזל שבבסיס הגשרון וצפה למרחק עטוף הענן, מבלי לראות דבר. ואז התנהל לאטו לצדו המזרחי של הגשר, מקווה שהדיינר בפארק שבקצהו פתוח, ושיוכל לקבל שם מרק חם.