הנושאים באשמה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הנושאים באשמה
מכר
אלפי
עותקים
הנושאים באשמה
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

הנושאים באשמה

4.7 כוכבים (140 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מיה שרידן

מיה שרידן היא סופרת רבי המכר של ה-NY Times USA Today וה-Wall Street Jurnal. תשוקתה היא לסיפורי אהבה בין אנשים אשר נועדו לחיות יחד. בהוצאת א(ה)בות יצאו בארץ: ׳קולו של ארצ׳ר׳, ׳סטינגר׳ ו-׳בעיקר אותך׳ והפכו לרבי מכר. 

תקציר

״וואו! נותרתי ללא מילים! אהבתי את הנושאים באשמה! מותח, ממכר. לא יכולתי להניח מהיד, וכשנאלצתי לעצור את רצף הקריאה הוא העסיק את מחשבותיי. 5 כוכבים זוהרים״ Althea Roming סופרת רבי המכר 

היא נחטפה.
היא עברה התעללות.
היא נכלאה.

בגיל תשע עשרה, הסטודנטית ג'וזי סטראטון נחטפה בידי מטורף והוחזקה כבולה בשלשלאות במשך עשרה חודשים במחסן סחורות נטוש, עד שבסופו של דבר היא הצליחה להימלט מהכלא המסויט.

שמונה שנים לאחר מכן, כאשר גופתה של אישה צעירה נמצאת כבולה בשלשלאות במרתף של בניין נטוש נזכר הבלש האחראי על החקירה, זאק קופלנד ממשטרת סינסינטי, בפשע ההוא שבוצע כנגד ג'וזי סטראטון. באותה תקופה זאק היה בסך הכול שוטר זוטר, ולא מעורב בחקירה, אך הוא מעולם לא שכח את האישה מוכת הטראומה שמבט רדוף בעיניה.

ככל שמתבהרים פרטים נוספים אודות הפשעים, כך הולך ומתחדד הדמיון המזוויע שביניהם. אך האדם שתקף את ג'וזי התאבד. האם על תושבי העיר להתמודד כעת עם רוצח חקיין? רוצח שהמשיך מהנקודה בה סיים הפושע המקורי? או שמא הם ניצבים בפני משהו זדוני יותר?

ג'וזי העבירה את שמונה השנים האחרונות בניסיון להחזיר את חייה למסלול, אולם כעת ישנו סיכוי ממשי שהיא נמצאת על הכוונת של הרוצח האלמוני. כאשר זאק מצהיר על כוונתו להגן על חייה בכל מחיר, וג'וזי מוצאת את עצמה מגיבה לנוכחותו בחייה כפי שלא הגיבה לגבר מזה עשור כמעט, החקירה תופסת כיוון מסוכן ומורכב יותר.

כשעבר והווה נפגשים, ג'וזי וזאק מתקרבים בחקירתם לעבר אמת מצמררת ובלתי נתפסת. תגלית שמאיימת לא רק על חייה של ג'וזי, אלא גם על כל מה שנאבקה לשקם.

מיה שרידן היא סופרת רבי המכר של ה NY Times USA Today,, וה- Wall Street Jurnal. תשוקתה היא לסיפורי אהבה בין אנשים אשר נועדו לחיות יחד. בהוצאת א(ה)בות יצאו בארץ: ׳קולו של ארצ׳ר׳, ׳סטינגר׳ ו-׳בעיקר אותך׳ והפכו לרבי מכר. 

ספר זה מכיל תכנים קשים, אלימות ונושאים רגישים, ואינו מומלץ לקוראים מתחת לגיל 18.

פרק ראשון

פרק 1

הבחורה — או מה שנותר ממנה — שכבה ממוטטת כנגד הקיר, ידיה מרותקות מאחורי גבה בשרשרת הכבולה לקיר הבטון. "אלוהים אדירים," מלמל הבלש זאק קופלנד. הוא השתופף סמוך לדולורס אפלטון, אחת מנשות המעבדה לזיהוי פלילי, שצילמה תמונות של הקורבן מכל זווית אפשרית, כולל תצלומי תקריב של כפות ידיה, של כפות רגליה ושל פניה הקפואות בזעקה חרישית שלעולם לא נגמרת. לחץ נבנה בחזהו של זאק. הבחורה הזאת סבלה. ייסורים קשים מנשוא.

"זאק."

"היי, דולורס. יש לך מושג כלשהו לגבי סיבת המוות?"

עיניה התכולות של דולורס פגשו בעיניו, והיא הנידה בראשה לשלילה, שעה שתלתליה האדמוניים מקפצים מצד לצד. "אין לי משהו וודאי. קתלין תצטרך לפסוק בעניין. אבל הניחוש שלי?" היא השתתקה לרגע, ואז דיברה שוב בקול רפה. "היא הורעבה למוות." היא הצביעה על קשת הצלעות שלה. "הגופה נרקבה לא מעט, והעכברושים כבר החלו להגיע אליה, אבל אפשר לראות שלפני כן הצלעות שלה היו בולטות מאוד."

זאק הרגיש כי שפתיו נקפצות לקו דקיק בעודו בוחן במבטו את הגופה המושחתת תחת אורות הלד המסנוורים, שהצוות התקין במקום. עכברושים. פאק. הם היו פה לאחר המוות, ופירוש הדבר שהם היו פה גם לפניו. האם היא הושארה לבדה בחשיכה במרחב התת קרקעי הזה? האם היא שמעה את רחש תנועתם בעודם מסתובבים במקום, ידיה כבולות, לכודות, והם חולפים סמוך לכפות רגליה? האימה נוכח מה שעבר עליה הכבידה על חזהו בשנית כלבנה של עשרה טון, שמחצה את החזה שלו. נדיר שמוות הוא דבר יפה, אבל רמת הסבל הזאת, רמת הזוועתיות הזאת, הקפיאה את דמו.

יהיה עליו לחכות עד לקביעתה של קתלין בנוגע לסיבת המוות, אולם איזשהו מזדיין חולה בראש החזיק את האישה הזאת בשלשלאות בתוך המרתף שורץ העכברושים של בניין נטוש, בזמן שאלוהים יודע מה הוא עולל לה. ואז ייתכן שנטש אותה לגווע ברעב. אלו זוועות היא שרדה בטרם ליבה חדל לפעום? ומדוע?

היה זה מתפקידו לספק מניע לפשעים שחקר, אולם עמוק בפנים לא היתה שום תשובה טובה. לא היתה שום סיבה שתעזור לעכל דבר כזה.

"תקיפה מינית?" הוא שאל את דולורס, גון קולו נוקשה יותר מכפי שהתכוון.

דולורס נשאה אליו את מבטה, הפינצטה בידה מושהית באוויר לרגע קט. עיניה פגשו בעיניו. "הגופה במצב ריקבון מתקדם מכדי שניתן יהיה להעלות השערה."

הוא התכופף סמוך לגופה של הבחורה ובחן בייתר קפידה את השרשרת שכבלה את ידיה, השיערות בעורפו מזדקרות. התחושה הזאת היתה מוכרת לו, ולרגע שוב היה טירון בן עשרים וחמש מחוץ לחדר בבית החולים, קולות נישאים אליו מבפנים —

"הבלש קופלנד?" הוא הביט מעבר לכתפו ונעמד. היה זה השוטר שהגיע ראשון לזירה, לאחר שהתקבל הטיפ מהמקור האנונימי. הוא נראה במצב מעט מעורער, אולם הצליח לתפוס את עצמו בידיים. זאק התרשם. היו בעיר שפע של מקרי ירי — בעיקר כאלה הקשורים לפשיעה בתחום הסמים — מדי פעם פלישה לבית, הרבה בעיות בקרב משפחות, אבל רצח כזה היה מחזה נדיר. מצד שני, הוא חשד שאפשר לראות מקרה מהסוג הזה גם אחת לשבוע, ועדיין לא להיות מסוגל להישאר אדיש. והוא חייב היה להאמין שטוב שכך.

"דוקטור הארווי הגיעה."

הוא הנהן בראשו, אם כי לא הצליח להיזכר בפעם האחרונה שבה דוקטור הארווי ביקרה בזירת פשע — בדרך כלל היא היתה מחכה שיביאו לה את הגופה; אולם זאק הבין את הסיבה להימצאותה במקום. שוב, היתה זאת זירת פשע יוצאת דופן. מטרידה במיוחד. צלילי צעדים איטיים נשמעו על גבי מדרגות העץ, ומספר רגעים לאחר מכן נכנסה לחדר חוקרת מקרי המוות של מחוז המילטון, לבושה בשמלת קוקטייל שחורה, צעיף אדום מעטר את כתפיה. נעלי העקב שלה היו מכוסות במגפונים חד פעמיים. עושה רושם שבדיוק הגיעה מאירוע חברתי. הוא פסע לעברה. "דוקטור."

להרף עין התעלם ממנו מבטה והתביית על הקורבן. דוקטור הארווי היתה אישה מבוגרת ומושכת, ששידרה אלגנטיות. הוא ראה אותה במספר אירועים רשמיים בעיר וידע שזה נכון במיוחד כאשר היא לובשת שמלה ונועלת נעלי עקב. אלא שזה היה נכון גם בזמן שלבשה את מדי העבודה הסניטריים שלה. "הבלש קופלנד." היא הבזיקה לעברו חיוך רפה, שנעלם באותה מהירות שבה הופיע. "הקריאה הגיעה ממקור אנונימי?"

קופלנד הנהן בראשו שעה שחלפה על פניו לעבר הגופה. "עושה רושם שנעשה שימוש בטלפון צרוב. אין שום דבר להתחקות אחריו. השיחה התקבלה מוקדם יותר הערב, והשוטרים בורק ואלכסנדר הגיעו הנה כדי לבדוק את העניין."

"זהות?"

"עוד לא ידועה." במקום לא היה דבר שיכול לרמוז על זהותה של הבחורה. שום תיק יד או תעודת זיהוי. הוא יתחיל לעבוד על זה ללא דיחוי, וברגע שישוב למשרד, הוא יתחיל לסרוק דיווחים על אודות אנשים נעדרים. הוא נתן לאישה האלמונית את הבטחתו החרישית. היה זה משהו שהוא יוכל להחזיר לה, לאחר שהכול נגזל ממנה.

דוקטור הארווי בירכה לשלום את דולורס, שארזה את הציוד שלה, ואחר כך פסעה מסביב לגופה ובחנה אותה מכל זווית אפשרית. היא הנידה בראשה לשלילה. "הבחורה הזאת עברה ייסורי גיהינום," היא רטנה ואחר כך שחררה אנחה חרישית. "הייתי רוצה לערוך את הבדיקה כבר הערב. היא חיכתה כבר מספיק." היא רכנה קרוב לגבה של הבחורה והתבוננה בידיה, שהיו נתונות עדיין בשלשלאות. "את כבר לא לבד," היא אמרה חרש, לפני שזקפה את גבה והיישירה את מבטה אל זאק. הוא ראה בעיניה זעם ואמפתיה. היו אלה עיניה של אישה, שחזתה ביותר מדי מוות במקרים שבהם הוא לא היה אמור לקרות. יותר מדיי סבל במקרים שבהם לא היתה שום נחמה בסביבה. "גש אליי בבוקר. יהיו לי תשובות בשבילך."

* * *

טיפות גשם טופפו על שמשת רכבו, כשנסע בחזרה אל בניין המחלקה לחקירות פליליות, המקום שבו עבדו הבלשים ממחלק הרצח. מחשבותיו שוב נדדו לשבוע הראשון, שבו החל לעבוד בגפו, לאחר שקצין השטח שלו שחרר אותו. הוא הוצב לשמור על חדר בית חולים, שבו אושפזה בחורה שנמלטה לאחר שהוחזקה בשלשלאות במחסן סחורות נטוש במשך שנה כמעט. זאק הבין שהוא לופת את ההגה בעוצמה והרפה מאחיזתו. הוא הסיר יד אחת מההגה, נענע את פרק כף ידו ומתח את אצבעותיו. היא הוחזקה שם במשך שנה מזורגגת, לאחר שעברה דברים כל כך בלתי נתפסים, שזאק תהה כיצד הצליחה לשרוד בלי לאבד את שפיותה. לפעמים הוא עדיין חושב עליה, בזמנים הכי מוזרים, והוא לא היה בטוח מדוע, פרט לכך שהיתה זאת הפעם הראשונה שבה הבין באמת רוע מהו, וזה זעזע אותו. זעזע אותו עד עמקי נשמתו המזוינת. הקול שלה — רועד, ויחד עם זאת ברור — הטראומה, ו... העוצמה בעיניה. כן, הוא הבחין בה, והדבר עורר בקרבו תחושת ענווה. היא פגעה בו היישר בבטן. היא נראתה כמו לוחמת, שעה שהכניסו אותה לבית החולים על מיטה עם גלגלים. חצי מתה. עדיין נלחמת. ג'וזי. ג'וזי סטראטון. עיניה היו גדולות וכהות. רדופות. הוא תהה האם הן עדיין כאלה. כיצד ייתכן שלא?

מובן שהתיק הזה נסגר, לאחר שהתוקף מת בעקבות פציעה בראש מקליע שירה בעצמו. תנוח בגיהינום, חתיכת בן זונה. אולם הוא לא יכול היה שלא להעלות את הזיכרון במחשבותיו. היתה זאת השחיתות, הוא שיער לעצמו. מאז אותו יום במרכז הרפואי של אוניברסיטת סינסינטי הוא ראה לא מעט — וגם שמע לא מעט מהשוטרים האחרים — אולם הכול היה רחוק שנות אור מהרוע הטהור, המשולח כל רסן, שהופנה כלפי ג'וזי סטראטון. עד הלילה.

הוא העביר יד בשיערו הקצר והלח שעה שנכנס לבניין, וניגב אותה על מכנסי הג'ינס שלו בעודו מתקדם לעבר שולחנו. ואז שמע את דלת הכניסה נפתחת ונסגרת והעיף מבט לאחור. הוא ראה את השותף שלו, ג'ימי קין, משתרך מאחוריו. "היי, בן אדם," הוא בירך אותו לשלום.

ג'ימי פשט את מעילו הרטוב והשליך אותו לעבר הכיסא שלו. הוא השתמש בערימה של מפיות נייר ממסעדות מזון מהיר המונחת על שולחנו כדי לנגב את צווארו, ואחר כך ניגב גם את פניו, ובכך הבליט את החטטים המכסים את לחייו. לפעמים ג'ימי הזכיר לו את אחד הבולדוגים האלה, עם הפנים השמוטות ועם הגוף הגוצי והחסון. "מצטער שלקח לי כל כך הרבה זמן כדי להגיע הנה. הייתי בסירה כשהתקבלה הקריאה."

זאק הנהן בראשו, פשט את מעילו ותלה אותו על גב כיסאו. לא מזמן ג'ימי קנה ספינת מגורים קטנה, שאותה החל לשפץ. היא עגנה במרחק של כשלושת רבעי שעת נסיעה באגם אורורה, אינדיאנה, וג׳ימי ניצל כל הזדמנות שנקרתה בדרכו כדי לנסוע לשם ולעבוד עליה. הוא חלם להעביר את הפנסיה שלו על הסירה הישנה הזאת, כשהרוח מנשבת בשיערו והשמש מאירה את פניו המחוספסים. הבלש נראה איטי וישנוני — ולפעמים זה היה עוזר לערער את הנחקרים — אבל בפועל הוא היה חד כתער. זאק רחש לו כבוד ונהנה מחברתו. הוא היה שותף טוב וחבר מצוין. לכל הרוחות, הוא היה בן אנוש משכמו ומעלה.

"תן לי את תקציר האירועים," אמר ג'ימי, בעודם מתיישבים במקומם.

זאק שחרר אנחה כבדה והחל לתאר לג'ימי את זירת האירוע ואת הניחוש של דולורס באשר לסיבת המוות.

ג'ימי שרק בהשתאות והניד בראשו, בעודו מקמט את מצחו. "רוע מחורבן אמיתי."

"אתה זוכר את התיק של סטראטון מלפני שמונה שנים בערך?"

ג'ימי לחץ על מקשי המחשב שלו והתחבר למערכת, לפני שנשא את מבטו. "הבחורה שהיתה כבולה בשלשלאות במחסן הסחורות ההוא, נכון?"

גם זאק התחבר למערכת דרך המחשב שלו. "כן. זירת האירוע היום הזכירה לי את התיק הזה." לא שאז הוא חזה בזירת הפשע עצמה, הוא היה עד רק למה שאירע לאחר מכן, בבית החולים. ובכל זאת...

אצבעותיו של ג'ימי קפאו באמצע ההקלדה, והוא נשא את מבטו בשנית, גבותיו מכווצות. "התיק הזה נסגר. הברנש הרע נתפס. שכן או משהו, נכון?"

"כן, אני יודע. אני רק אומר שמה שראיתי הערב הזכיר לי את זה."

ג'ימי הנהן בראשו, משך בכתפיו ברפיון והמשיך להקיש על המקלדת. "עוד חולה נפש שאוהב לקשור בחורות. אתה זוכר את ההוא ממקמיקן אבניו בשנה שעברה?"

זאק אכן זכר אותו. סרסור קשר את אחת הנערות העובדות שלו למיטה, לאחר שהחטיף לה מכות, מפני שהיא בחרה להזריק את הרווחים מאותו ערב היישר לתוך הוורידים שלה. חולה. עצוב. אבל... שונה. שניהם צעקו וצרחו, כאשר המשטרה לבסוף הגיעה, ובסופו של דבר הם נאלצו להגיש גם נגדה כתב אישום בגין תקיפה, מפני שהיה ברור כי ניסתה לנעוץ את העקב שלה בפנים שלו, לפני שהוא השליך אותה על המיטה וריסן אותה באמצעות חבלים. "הוא לא סתם קשר אותה בחבל, אלא בשרשרת," רטן זאק, כשהוא מדמיין את הווים שהותקנו בקיר. את התכנון שנדרש לשם כך. "בכל אופן, חשבתי שכדאי שנסרוק את הדיווחים על נעדרים משלוש השנים האחרונות. מה דעתך? דולורס העריכה שהבחורה מתה לפני חודש לכל הפחות, נוסף על הזמן שגוועה למוות, אבל אי אפשר לדעת כמה זמן היא שהתה במרתף הזה." אי אפשר לדעת כמה זמן היא היתה נתונה בין טפריו של משוגע. שריריו של זאק נדרכו בשנית, אולם הוא קטע את רצף מחשבותיו לפני שינדדו שוב. לא היתה בכך שום תועלת כרגע. הבחורה — והמשפחה שלה, האנשים שאהבו אותה — היו ראויים לתשובות, שאינן משתמעות לשתי פנים. ניצבה בפניו משימה שהיה עליו לבצע.

"בוא נפצל אותם," אמר ג'ימי. הוא קם ממקומו והעמיד קנקן קפה חדש, והם החלו לעבור על הדיווחים, שעה שהגשם בחוץ המשיך להצליף בגג.

לבחורה היה שיער בלונדיני, אבל דולורס ציינה כי עושה רושם שהוא צבוע, מפני שהשורשים היו בגוון כהה יותר של חום בהיר עד בינוני; לכן הם לא השתמשו בפרמטר של צבע שיער בניסיון לצמצם את הרשימה. פעולת הסקירה של רשימות נעדרים תמיד הותירה בעקבותיה שובל של דיכאון — כל כך הרבה היעלמויות בלתי פתורות, כל כך הרבה שברון לב. הוא התפלל לאלוהים, שיוכל להעניק שלוות נפש לפחות לקבוצה אחת של אנשים שנותרו ללא תשובות. בסיום התהליך הם נותרו עם חמישה שמות אפשריים — כולם של נשים שגילן בין השנים שמונה עשרה לעשרים וחמש, בעלות מבנה גוף בינוני בגודלו. זה כל מה שהם צריכים כרגע כדי לצאת לדרך. שלוש מהן היו פרוצות, שעבדו בזמן היעלמותן. אחת מהן היתה בחורה בת עשרים וחמש, שעבדה בבר בהייד פארק ולילה אחד פשוט לא חזרה הביתה אחרי המשמרת; בחורה נוספת היתה אם חד הורית, שככל הנראה לקחה את הילדה שלה ועזבה את העיר לאחר שבית המשפט פסק נגדה במשפט על המשמורת. זאק ציין בצד אפשרות נוספת, גם אם לא בדיוק התאימה מבחינת התזמון — הדיווח על היעדרותה של הסטודנטית מאוניברסיטת סינסינטי התקבל בסך הכול שישה שבועות לפני כן, אולם כל שאר הפרמטרים התאימו. הוא הניח כי עד שיקבל את הדו"ח הרשמי מקתלין הם לא יוכלו לדעת בוודאות בנוגע לזמנים, לכן לא רצה לפסול את האפשרות הזאת לפני שיהיו להם פרטים נוספים.

אולי בעקבות הביקור אצל קתלין הוא יוכל לצמצם את הרשימה עוד יותר. או שאולי כלל לא היה מדובר בנעדרת. אולי היתה זאת בחורה מאיידהו, שברחה ועשתה את דרכה אל אוהיו, שם היא הכירה מישהו ובסופו של דבר נתקלה באיזשהו זר סדיסט. ניסיון העבר הוכיח לו, כי לעתים קרובות מדובר באפשרות מתקבלת על הדעת. רצף של בחירות — חלקן גרועות, חלקן טובות, חלקן חסרות משמעות לכאורה — היו יכולות להוביל אותך למקומות שאליהם מעולם לא תכננת להגיע. מפני שבכל מקום, בכל זמן, גם אנשים אחרים עשו בחירות. נתיבים הצטלבו, פערים הצטמצמו, חיים נשזרו אלה באלה. לעתים הוא תהה אם יש בזה איזשהו סדר, או שמא כולם אינם אלא קורבנות חסרי אונים של נסיבות אקראיות.

השעה כבר היתה אחרי שתיים בלילה, ולא היו יותר מדיי דברים נוספים שהם יכלו לעשות לפני הבוקר, לכן ג'ימי לקח את המעיל שלו ונסע הביתה לישון קצת. זאק הקדיש מספר דקות לסגירת המחשב שלו ולסידור שולחנו, ואחר כך חזר בו והחליט להתחבר למחשב בשנית. בעבר אוחסנו תיקים ישנים אך ורק בקופסאות במחלקה לחקירות פליליות או על ידי הבלש שעבד על התיק, אולם בעשר השנים האחרונות הם החלו לאחסן תיקים במחשב. קרוב לוודאי שיהיה עליו לגשת למידע הן במחשב והן בקופסה כדי לקבל את מלוא הפרטים על אודות תיק מלפני שמונה שנים, אולם לעת עתה הוא יעיף מבט במידע שבמחשב. ייתכן כי התחושה המוזרה שלו בנוגע לקווי הדמיון בין המקרים חסרת כל שחר, אולם לא יזיק להעיף מבט במידע שזמין לו כרגע, לפני שיחזור הביתה לדירה הריקה שלו.

זאק הקליד את שמה של ג'וזי סטראטון, ולנגד עיניו הופיעו חלק מהפרטים על אודות התיק הישן, שחור על גבי לבן. ג'וזי סטראטון, שלפני תשע שנים היתה סטודנטית באוניברסיטת סינסינטי, נחטפה בידי אדם במסכה, שפרץ לדירתה בעודה ישנה, תקף אותה וסימם אותה. היא התעוררה במחסן סחורות נטוש בקמפ וושינגטון, אזור שבו שכנו פעם מפעלי תעשייה, שנסגרו בשנות השמונים. ג'וזי סטראטון העבירה את עשרת החודשים הבאים כבולה לקיר בטון בחדר בקומה התחתונה במה שפעם שימש כמחסן סחורות לאריזת בשר, הותקפה מינית דרך קבע וזכתה למזון לעתים רחוקות בלבד. היא עונתה, ובעורה נחקקו מילים, שלא נכללו בתיק ושהוא לא הצליח לזכור כרגע. הוא שמע את האחיות מתלחששות ביניהן בעניין, בעת שיצאו מחדרה. הבחורה האומללה הזאת תיאלץ להסתובב עם התזכורת הזאת לנצח.

כאילו שלולא התזכורות היא היתה יכולה לשכוח מכל העניין.

נדמה כי הבחורה, שנמצאה מוקדם יותר באותו לילה ללא רוח חיים, היתה כבולה באופן דומה, אולם המיקום היה שונה לחלוטין, והבחורה הזאת הוחזקה במרתף, לא במחסן סחורות. ובכל זאת, בשני המקרים מדובר במבנים נטושים, בשניהם קירות מבטון, שניהם ממוקמים באזורים, שבהם אף אחד לא יוכל לשמוע את צעקותיה של אישה המעונה באופן שיטתי במשך תקופה ארוכה.

הוא תהה לפשר זהות המדווח וניסה להבין, מדוע הדיווח נמסר ללא פרטים מזהים. מכור לסמים או סוחר סמים שמשתמש במבנה הנטוש לשם פעילות פלילית? קרוב לוודאי. ייתכן שהם לעולם לא יידעו בוודאות.

זאק המשיך לעיין ברשימה. במחשב לא נמצאו שום תמונות רשמיות הקשורות לתיק של ג'וזי סטראטון. הוא יזדקק להן על מנת להשוות בין זירות הפשע, אולם הוא לא היה זקוק להן כדי לזכור את עיניה הרדופות של ג'וזי. היו באינטרנט מעט פרטים על אודות הדרך שבה הצליחה להימלט, אולם בסופו של דבר היא אכן הצליחה להימלט ואחר כך לעצור נהג מונית, שבו במקום הזעיק את המשטרה.

הגבר עטה מסכת סקי בפעם הראשונה שבה תקף אותה, אולם היא הצליחה לזהות אותו לפי קולו, ריחו ומאפיינים גופניים נוספים כשכן שלה מלמטה, מרשל לאנדיש. כאשר השוטרים הגיעו לדירתו, הם גילו שהוא התאבד. פציעת ירי בודדה בראש, שנגרמה באמצעות נשק גנוב. נראה כי ידע שהם עומדים להגיע, והעדיף למות מאשר להישלח לכלא. הדי־אן־איי של ג'וזי נמצא על בגדיו ועל מספר חפצים בדירתו. הודות לראיות החד משמעיות האלה, ולזיהוי של ג'וזי, התיק נסגר.

לפחות מבחינת העיר סינסינטי. אך מבחינתה של ג'וזי? נראה כי לא באותה מידה.

תמצאו את התינוק שלי! בבקשה, תמצאו את התינוק שלי!

מילותיה הדהדו בראשו, כפי ששמע אותן מבעד לדלת, צלולות, אולם עם גוון היסטרי שהיא אך בקושי הצליחה לרסן.

לא, כיצד ייתכן שג'וזי סטראטון תוכל אי פעם להתגבר על פשע דוגמת זה שבוצע כלפיה? מה שעבר עליה היה ממוטט נפשית כל אדם. אולם תוסיפו לכך את העובדה כי נכנסה להיריון מהאדם שהתעלל בה וילדה את התינוק שלו — לבד וכבולה בשלשלאות — במחסן סחורות קר ונטוש? הוא שחרר אוויר בכבדות מבין שפתיו הקפוצות. אלוהים אדירים שבשמיים.

מרשל לאנדיש לקח את התינוק — היה נדמה לו כי מדובר בזכר — זמן קצר לפני שג'וזי נמלטה מהצינוק השטני שלה. התינוק מעולם לא נמצא, אם כי רשויות אכיפת החוק ערכו חיפושים מקיפים אחריו.

תמצאו את התינוק שלי! בבקשה, תמצאו את התינוק שלי!

אך הם מעולם לא מצאו אותו.

זאק כיבה את המחשב, לבש את מעילו ויצא אל הלילה הבהיר, אשר השתקף בשלוליות הבוהקות על מגרש החנייה. עיניה של ג'וזי סטראטון הבזיקו במוחו פעם אחת אחרונה, לפני שהתנער מהזיכרון, התניע את הטנדר והחל בנסיעה הביתה.

מיה שרידן

מיה שרידן היא סופרת רבי המכר של ה-NY Times USA Today וה-Wall Street Jurnal. תשוקתה היא לסיפורי אהבה בין אנשים אשר נועדו לחיות יחד. בהוצאת א(ה)בות יצאו בארץ: ׳קולו של ארצ׳ר׳, ׳סטינגר׳ ו-׳בעיקר אותך׳ והפכו לרבי מכר. 

הנושאים באשמה מיה שרידן

פרק 1

הבחורה — או מה שנותר ממנה — שכבה ממוטטת כנגד הקיר, ידיה מרותקות מאחורי גבה בשרשרת הכבולה לקיר הבטון. "אלוהים אדירים," מלמל הבלש זאק קופלנד. הוא השתופף סמוך לדולורס אפלטון, אחת מנשות המעבדה לזיהוי פלילי, שצילמה תמונות של הקורבן מכל זווית אפשרית, כולל תצלומי תקריב של כפות ידיה, של כפות רגליה ושל פניה הקפואות בזעקה חרישית שלעולם לא נגמרת. לחץ נבנה בחזהו של זאק. הבחורה הזאת סבלה. ייסורים קשים מנשוא.

"זאק."

"היי, דולורס. יש לך מושג כלשהו לגבי סיבת המוות?"

עיניה התכולות של דולורס פגשו בעיניו, והיא הנידה בראשה לשלילה, שעה שתלתליה האדמוניים מקפצים מצד לצד. "אין לי משהו וודאי. קתלין תצטרך לפסוק בעניין. אבל הניחוש שלי?" היא השתתקה לרגע, ואז דיברה שוב בקול רפה. "היא הורעבה למוות." היא הצביעה על קשת הצלעות שלה. "הגופה נרקבה לא מעט, והעכברושים כבר החלו להגיע אליה, אבל אפשר לראות שלפני כן הצלעות שלה היו בולטות מאוד."

זאק הרגיש כי שפתיו נקפצות לקו דקיק בעודו בוחן במבטו את הגופה המושחתת תחת אורות הלד המסנוורים, שהצוות התקין במקום. עכברושים. פאק. הם היו פה לאחר המוות, ופירוש הדבר שהם היו פה גם לפניו. האם היא הושארה לבדה בחשיכה במרחב התת קרקעי הזה? האם היא שמעה את רחש תנועתם בעודם מסתובבים במקום, ידיה כבולות, לכודות, והם חולפים סמוך לכפות רגליה? האימה נוכח מה שעבר עליה הכבידה על חזהו בשנית כלבנה של עשרה טון, שמחצה את החזה שלו. נדיר שמוות הוא דבר יפה, אבל רמת הסבל הזאת, רמת הזוועתיות הזאת, הקפיאה את דמו.

יהיה עליו לחכות עד לקביעתה של קתלין בנוגע לסיבת המוות, אולם איזשהו מזדיין חולה בראש החזיק את האישה הזאת בשלשלאות בתוך המרתף שורץ העכברושים של בניין נטוש, בזמן שאלוהים יודע מה הוא עולל לה. ואז ייתכן שנטש אותה לגווע ברעב. אלו זוועות היא שרדה בטרם ליבה חדל לפעום? ומדוע?

היה זה מתפקידו לספק מניע לפשעים שחקר, אולם עמוק בפנים לא היתה שום תשובה טובה. לא היתה שום סיבה שתעזור לעכל דבר כזה.

"תקיפה מינית?" הוא שאל את דולורס, גון קולו נוקשה יותר מכפי שהתכוון.

דולורס נשאה אליו את מבטה, הפינצטה בידה מושהית באוויר לרגע קט. עיניה פגשו בעיניו. "הגופה במצב ריקבון מתקדם מכדי שניתן יהיה להעלות השערה."

הוא התכופף סמוך לגופה של הבחורה ובחן בייתר קפידה את השרשרת שכבלה את ידיה, השיערות בעורפו מזדקרות. התחושה הזאת היתה מוכרת לו, ולרגע שוב היה טירון בן עשרים וחמש מחוץ לחדר בבית החולים, קולות נישאים אליו מבפנים —

"הבלש קופלנד?" הוא הביט מעבר לכתפו ונעמד. היה זה השוטר שהגיע ראשון לזירה, לאחר שהתקבל הטיפ מהמקור האנונימי. הוא נראה במצב מעט מעורער, אולם הצליח לתפוס את עצמו בידיים. זאק התרשם. היו בעיר שפע של מקרי ירי — בעיקר כאלה הקשורים לפשיעה בתחום הסמים — מדי פעם פלישה לבית, הרבה בעיות בקרב משפחות, אבל רצח כזה היה מחזה נדיר. מצד שני, הוא חשד שאפשר לראות מקרה מהסוג הזה גם אחת לשבוע, ועדיין לא להיות מסוגל להישאר אדיש. והוא חייב היה להאמין שטוב שכך.

"דוקטור הארווי הגיעה."

הוא הנהן בראשו, אם כי לא הצליח להיזכר בפעם האחרונה שבה דוקטור הארווי ביקרה בזירת פשע — בדרך כלל היא היתה מחכה שיביאו לה את הגופה; אולם זאק הבין את הסיבה להימצאותה במקום. שוב, היתה זאת זירת פשע יוצאת דופן. מטרידה במיוחד. צלילי צעדים איטיים נשמעו על גבי מדרגות העץ, ומספר רגעים לאחר מכן נכנסה לחדר חוקרת מקרי המוות של מחוז המילטון, לבושה בשמלת קוקטייל שחורה, צעיף אדום מעטר את כתפיה. נעלי העקב שלה היו מכוסות במגפונים חד פעמיים. עושה רושם שבדיוק הגיעה מאירוע חברתי. הוא פסע לעברה. "דוקטור."

להרף עין התעלם ממנו מבטה והתביית על הקורבן. דוקטור הארווי היתה אישה מבוגרת ומושכת, ששידרה אלגנטיות. הוא ראה אותה במספר אירועים רשמיים בעיר וידע שזה נכון במיוחד כאשר היא לובשת שמלה ונועלת נעלי עקב. אלא שזה היה נכון גם בזמן שלבשה את מדי העבודה הסניטריים שלה. "הבלש קופלנד." היא הבזיקה לעברו חיוך רפה, שנעלם באותה מהירות שבה הופיע. "הקריאה הגיעה ממקור אנונימי?"

קופלנד הנהן בראשו שעה שחלפה על פניו לעבר הגופה. "עושה רושם שנעשה שימוש בטלפון צרוב. אין שום דבר להתחקות אחריו. השיחה התקבלה מוקדם יותר הערב, והשוטרים בורק ואלכסנדר הגיעו הנה כדי לבדוק את העניין."

"זהות?"

"עוד לא ידועה." במקום לא היה דבר שיכול לרמוז על זהותה של הבחורה. שום תיק יד או תעודת זיהוי. הוא יתחיל לעבוד על זה ללא דיחוי, וברגע שישוב למשרד, הוא יתחיל לסרוק דיווחים על אודות אנשים נעדרים. הוא נתן לאישה האלמונית את הבטחתו החרישית. היה זה משהו שהוא יוכל להחזיר לה, לאחר שהכול נגזל ממנה.

דוקטור הארווי בירכה לשלום את דולורס, שארזה את הציוד שלה, ואחר כך פסעה מסביב לגופה ובחנה אותה מכל זווית אפשרית. היא הנידה בראשה לשלילה. "הבחורה הזאת עברה ייסורי גיהינום," היא רטנה ואחר כך שחררה אנחה חרישית. "הייתי רוצה לערוך את הבדיקה כבר הערב. היא חיכתה כבר מספיק." היא רכנה קרוב לגבה של הבחורה והתבוננה בידיה, שהיו נתונות עדיין בשלשלאות. "את כבר לא לבד," היא אמרה חרש, לפני שזקפה את גבה והיישירה את מבטה אל זאק. הוא ראה בעיניה זעם ואמפתיה. היו אלה עיניה של אישה, שחזתה ביותר מדי מוות במקרים שבהם הוא לא היה אמור לקרות. יותר מדיי סבל במקרים שבהם לא היתה שום נחמה בסביבה. "גש אליי בבוקר. יהיו לי תשובות בשבילך."

* * *

טיפות גשם טופפו על שמשת רכבו, כשנסע בחזרה אל בניין המחלקה לחקירות פליליות, המקום שבו עבדו הבלשים ממחלק הרצח. מחשבותיו שוב נדדו לשבוע הראשון, שבו החל לעבוד בגפו, לאחר שקצין השטח שלו שחרר אותו. הוא הוצב לשמור על חדר בית חולים, שבו אושפזה בחורה שנמלטה לאחר שהוחזקה בשלשלאות במחסן סחורות נטוש במשך שנה כמעט. זאק הבין שהוא לופת את ההגה בעוצמה והרפה מאחיזתו. הוא הסיר יד אחת מההגה, נענע את פרק כף ידו ומתח את אצבעותיו. היא הוחזקה שם במשך שנה מזורגגת, לאחר שעברה דברים כל כך בלתי נתפסים, שזאק תהה כיצד הצליחה לשרוד בלי לאבד את שפיותה. לפעמים הוא עדיין חושב עליה, בזמנים הכי מוזרים, והוא לא היה בטוח מדוע, פרט לכך שהיתה זאת הפעם הראשונה שבה הבין באמת רוע מהו, וזה זעזע אותו. זעזע אותו עד עמקי נשמתו המזוינת. הקול שלה — רועד, ויחד עם זאת ברור — הטראומה, ו... העוצמה בעיניה. כן, הוא הבחין בה, והדבר עורר בקרבו תחושת ענווה. היא פגעה בו היישר בבטן. היא נראתה כמו לוחמת, שעה שהכניסו אותה לבית החולים על מיטה עם גלגלים. חצי מתה. עדיין נלחמת. ג'וזי. ג'וזי סטראטון. עיניה היו גדולות וכהות. רדופות. הוא תהה האם הן עדיין כאלה. כיצד ייתכן שלא?

מובן שהתיק הזה נסגר, לאחר שהתוקף מת בעקבות פציעה בראש מקליע שירה בעצמו. תנוח בגיהינום, חתיכת בן זונה. אולם הוא לא יכול היה שלא להעלות את הזיכרון במחשבותיו. היתה זאת השחיתות, הוא שיער לעצמו. מאז אותו יום במרכז הרפואי של אוניברסיטת סינסינטי הוא ראה לא מעט — וגם שמע לא מעט מהשוטרים האחרים — אולם הכול היה רחוק שנות אור מהרוע הטהור, המשולח כל רסן, שהופנה כלפי ג'וזי סטראטון. עד הלילה.

הוא העביר יד בשיערו הקצר והלח שעה שנכנס לבניין, וניגב אותה על מכנסי הג'ינס שלו בעודו מתקדם לעבר שולחנו. ואז שמע את דלת הכניסה נפתחת ונסגרת והעיף מבט לאחור. הוא ראה את השותף שלו, ג'ימי קין, משתרך מאחוריו. "היי, בן אדם," הוא בירך אותו לשלום.

ג'ימי פשט את מעילו הרטוב והשליך אותו לעבר הכיסא שלו. הוא השתמש בערימה של מפיות נייר ממסעדות מזון מהיר המונחת על שולחנו כדי לנגב את צווארו, ואחר כך ניגב גם את פניו, ובכך הבליט את החטטים המכסים את לחייו. לפעמים ג'ימי הזכיר לו את אחד הבולדוגים האלה, עם הפנים השמוטות ועם הגוף הגוצי והחסון. "מצטער שלקח לי כל כך הרבה זמן כדי להגיע הנה. הייתי בסירה כשהתקבלה הקריאה."

זאק הנהן בראשו, פשט את מעילו ותלה אותו על גב כיסאו. לא מזמן ג'ימי קנה ספינת מגורים קטנה, שאותה החל לשפץ. היא עגנה במרחק של כשלושת רבעי שעת נסיעה באגם אורורה, אינדיאנה, וג׳ימי ניצל כל הזדמנות שנקרתה בדרכו כדי לנסוע לשם ולעבוד עליה. הוא חלם להעביר את הפנסיה שלו על הסירה הישנה הזאת, כשהרוח מנשבת בשיערו והשמש מאירה את פניו המחוספסים. הבלש נראה איטי וישנוני — ולפעמים זה היה עוזר לערער את הנחקרים — אבל בפועל הוא היה חד כתער. זאק רחש לו כבוד ונהנה מחברתו. הוא היה שותף טוב וחבר מצוין. לכל הרוחות, הוא היה בן אנוש משכמו ומעלה.

"תן לי את תקציר האירועים," אמר ג'ימי, בעודם מתיישבים במקומם.

זאק שחרר אנחה כבדה והחל לתאר לג'ימי את זירת האירוע ואת הניחוש של דולורס באשר לסיבת המוות.

ג'ימי שרק בהשתאות והניד בראשו, בעודו מקמט את מצחו. "רוע מחורבן אמיתי."

"אתה זוכר את התיק של סטראטון מלפני שמונה שנים בערך?"

ג'ימי לחץ על מקשי המחשב שלו והתחבר למערכת, לפני שנשא את מבטו. "הבחורה שהיתה כבולה בשלשלאות במחסן הסחורות ההוא, נכון?"

גם זאק התחבר למערכת דרך המחשב שלו. "כן. זירת האירוע היום הזכירה לי את התיק הזה." לא שאז הוא חזה בזירת הפשע עצמה, הוא היה עד רק למה שאירע לאחר מכן, בבית החולים. ובכל זאת...

אצבעותיו של ג'ימי קפאו באמצע ההקלדה, והוא נשא את מבטו בשנית, גבותיו מכווצות. "התיק הזה נסגר. הברנש הרע נתפס. שכן או משהו, נכון?"

"כן, אני יודע. אני רק אומר שמה שראיתי הערב הזכיר לי את זה."

ג'ימי הנהן בראשו, משך בכתפיו ברפיון והמשיך להקיש על המקלדת. "עוד חולה נפש שאוהב לקשור בחורות. אתה זוכר את ההוא ממקמיקן אבניו בשנה שעברה?"

זאק אכן זכר אותו. סרסור קשר את אחת הנערות העובדות שלו למיטה, לאחר שהחטיף לה מכות, מפני שהיא בחרה להזריק את הרווחים מאותו ערב היישר לתוך הוורידים שלה. חולה. עצוב. אבל... שונה. שניהם צעקו וצרחו, כאשר המשטרה לבסוף הגיעה, ובסופו של דבר הם נאלצו להגיש גם נגדה כתב אישום בגין תקיפה, מפני שהיה ברור כי ניסתה לנעוץ את העקב שלה בפנים שלו, לפני שהוא השליך אותה על המיטה וריסן אותה באמצעות חבלים. "הוא לא סתם קשר אותה בחבל, אלא בשרשרת," רטן זאק, כשהוא מדמיין את הווים שהותקנו בקיר. את התכנון שנדרש לשם כך. "בכל אופן, חשבתי שכדאי שנסרוק את הדיווחים על נעדרים משלוש השנים האחרונות. מה דעתך? דולורס העריכה שהבחורה מתה לפני חודש לכל הפחות, נוסף על הזמן שגוועה למוות, אבל אי אפשר לדעת כמה זמן היא שהתה במרתף הזה." אי אפשר לדעת כמה זמן היא היתה נתונה בין טפריו של משוגע. שריריו של זאק נדרכו בשנית, אולם הוא קטע את רצף מחשבותיו לפני שינדדו שוב. לא היתה בכך שום תועלת כרגע. הבחורה — והמשפחה שלה, האנשים שאהבו אותה — היו ראויים לתשובות, שאינן משתמעות לשתי פנים. ניצבה בפניו משימה שהיה עליו לבצע.

"בוא נפצל אותם," אמר ג'ימי. הוא קם ממקומו והעמיד קנקן קפה חדש, והם החלו לעבור על הדיווחים, שעה שהגשם בחוץ המשיך להצליף בגג.

לבחורה היה שיער בלונדיני, אבל דולורס ציינה כי עושה רושם שהוא צבוע, מפני שהשורשים היו בגוון כהה יותר של חום בהיר עד בינוני; לכן הם לא השתמשו בפרמטר של צבע שיער בניסיון לצמצם את הרשימה. פעולת הסקירה של רשימות נעדרים תמיד הותירה בעקבותיה שובל של דיכאון — כל כך הרבה היעלמויות בלתי פתורות, כל כך הרבה שברון לב. הוא התפלל לאלוהים, שיוכל להעניק שלוות נפש לפחות לקבוצה אחת של אנשים שנותרו ללא תשובות. בסיום התהליך הם נותרו עם חמישה שמות אפשריים — כולם של נשים שגילן בין השנים שמונה עשרה לעשרים וחמש, בעלות מבנה גוף בינוני בגודלו. זה כל מה שהם צריכים כרגע כדי לצאת לדרך. שלוש מהן היו פרוצות, שעבדו בזמן היעלמותן. אחת מהן היתה בחורה בת עשרים וחמש, שעבדה בבר בהייד פארק ולילה אחד פשוט לא חזרה הביתה אחרי המשמרת; בחורה נוספת היתה אם חד הורית, שככל הנראה לקחה את הילדה שלה ועזבה את העיר לאחר שבית המשפט פסק נגדה במשפט על המשמורת. זאק ציין בצד אפשרות נוספת, גם אם לא בדיוק התאימה מבחינת התזמון — הדיווח על היעדרותה של הסטודנטית מאוניברסיטת סינסינטי התקבל בסך הכול שישה שבועות לפני כן, אולם כל שאר הפרמטרים התאימו. הוא הניח כי עד שיקבל את הדו"ח הרשמי מקתלין הם לא יוכלו לדעת בוודאות בנוגע לזמנים, לכן לא רצה לפסול את האפשרות הזאת לפני שיהיו להם פרטים נוספים.

אולי בעקבות הביקור אצל קתלין הוא יוכל לצמצם את הרשימה עוד יותר. או שאולי כלל לא היה מדובר בנעדרת. אולי היתה זאת בחורה מאיידהו, שברחה ועשתה את דרכה אל אוהיו, שם היא הכירה מישהו ובסופו של דבר נתקלה באיזשהו זר סדיסט. ניסיון העבר הוכיח לו, כי לעתים קרובות מדובר באפשרות מתקבלת על הדעת. רצף של בחירות — חלקן גרועות, חלקן טובות, חלקן חסרות משמעות לכאורה — היו יכולות להוביל אותך למקומות שאליהם מעולם לא תכננת להגיע. מפני שבכל מקום, בכל זמן, גם אנשים אחרים עשו בחירות. נתיבים הצטלבו, פערים הצטמצמו, חיים נשזרו אלה באלה. לעתים הוא תהה אם יש בזה איזשהו סדר, או שמא כולם אינם אלא קורבנות חסרי אונים של נסיבות אקראיות.

השעה כבר היתה אחרי שתיים בלילה, ולא היו יותר מדיי דברים נוספים שהם יכלו לעשות לפני הבוקר, לכן ג'ימי לקח את המעיל שלו ונסע הביתה לישון קצת. זאק הקדיש מספר דקות לסגירת המחשב שלו ולסידור שולחנו, ואחר כך חזר בו והחליט להתחבר למחשב בשנית. בעבר אוחסנו תיקים ישנים אך ורק בקופסאות במחלקה לחקירות פליליות או על ידי הבלש שעבד על התיק, אולם בעשר השנים האחרונות הם החלו לאחסן תיקים במחשב. קרוב לוודאי שיהיה עליו לגשת למידע הן במחשב והן בקופסה כדי לקבל את מלוא הפרטים על אודות תיק מלפני שמונה שנים, אולם לעת עתה הוא יעיף מבט במידע שבמחשב. ייתכן כי התחושה המוזרה שלו בנוגע לקווי הדמיון בין המקרים חסרת כל שחר, אולם לא יזיק להעיף מבט במידע שזמין לו כרגע, לפני שיחזור הביתה לדירה הריקה שלו.

זאק הקליד את שמה של ג'וזי סטראטון, ולנגד עיניו הופיעו חלק מהפרטים על אודות התיק הישן, שחור על גבי לבן. ג'וזי סטראטון, שלפני תשע שנים היתה סטודנטית באוניברסיטת סינסינטי, נחטפה בידי אדם במסכה, שפרץ לדירתה בעודה ישנה, תקף אותה וסימם אותה. היא התעוררה במחסן סחורות נטוש בקמפ וושינגטון, אזור שבו שכנו פעם מפעלי תעשייה, שנסגרו בשנות השמונים. ג'וזי סטראטון העבירה את עשרת החודשים הבאים כבולה לקיר בטון בחדר בקומה התחתונה במה שפעם שימש כמחסן סחורות לאריזת בשר, הותקפה מינית דרך קבע וזכתה למזון לעתים רחוקות בלבד. היא עונתה, ובעורה נחקקו מילים, שלא נכללו בתיק ושהוא לא הצליח לזכור כרגע. הוא שמע את האחיות מתלחששות ביניהן בעניין, בעת שיצאו מחדרה. הבחורה האומללה הזאת תיאלץ להסתובב עם התזכורת הזאת לנצח.

כאילו שלולא התזכורות היא היתה יכולה לשכוח מכל העניין.

נדמה כי הבחורה, שנמצאה מוקדם יותר באותו לילה ללא רוח חיים, היתה כבולה באופן דומה, אולם המיקום היה שונה לחלוטין, והבחורה הזאת הוחזקה במרתף, לא במחסן סחורות. ובכל זאת, בשני המקרים מדובר במבנים נטושים, בשניהם קירות מבטון, שניהם ממוקמים באזורים, שבהם אף אחד לא יוכל לשמוע את צעקותיה של אישה המעונה באופן שיטתי במשך תקופה ארוכה.

הוא תהה לפשר זהות המדווח וניסה להבין, מדוע הדיווח נמסר ללא פרטים מזהים. מכור לסמים או סוחר סמים שמשתמש במבנה הנטוש לשם פעילות פלילית? קרוב לוודאי. ייתכן שהם לעולם לא יידעו בוודאות.

זאק המשיך לעיין ברשימה. במחשב לא נמצאו שום תמונות רשמיות הקשורות לתיק של ג'וזי סטראטון. הוא יזדקק להן על מנת להשוות בין זירות הפשע, אולם הוא לא היה זקוק להן כדי לזכור את עיניה הרדופות של ג'וזי. היו באינטרנט מעט פרטים על אודות הדרך שבה הצליחה להימלט, אולם בסופו של דבר היא אכן הצליחה להימלט ואחר כך לעצור נהג מונית, שבו במקום הזעיק את המשטרה.

הגבר עטה מסכת סקי בפעם הראשונה שבה תקף אותה, אולם היא הצליחה לזהות אותו לפי קולו, ריחו ומאפיינים גופניים נוספים כשכן שלה מלמטה, מרשל לאנדיש. כאשר השוטרים הגיעו לדירתו, הם גילו שהוא התאבד. פציעת ירי בודדה בראש, שנגרמה באמצעות נשק גנוב. נראה כי ידע שהם עומדים להגיע, והעדיף למות מאשר להישלח לכלא. הדי־אן־איי של ג'וזי נמצא על בגדיו ועל מספר חפצים בדירתו. הודות לראיות החד משמעיות האלה, ולזיהוי של ג'וזי, התיק נסגר.

לפחות מבחינת העיר סינסינטי. אך מבחינתה של ג'וזי? נראה כי לא באותה מידה.

תמצאו את התינוק שלי! בבקשה, תמצאו את התינוק שלי!

מילותיה הדהדו בראשו, כפי ששמע אותן מבעד לדלת, צלולות, אולם עם גוון היסטרי שהיא אך בקושי הצליחה לרסן.

לא, כיצד ייתכן שג'וזי סטראטון תוכל אי פעם להתגבר על פשע דוגמת זה שבוצע כלפיה? מה שעבר עליה היה ממוטט נפשית כל אדם. אולם תוסיפו לכך את העובדה כי נכנסה להיריון מהאדם שהתעלל בה וילדה את התינוק שלו — לבד וכבולה בשלשלאות — במחסן סחורות קר ונטוש? הוא שחרר אוויר בכבדות מבין שפתיו הקפוצות. אלוהים אדירים שבשמיים.

מרשל לאנדיש לקח את התינוק — היה נדמה לו כי מדובר בזכר — זמן קצר לפני שג'וזי נמלטה מהצינוק השטני שלה. התינוק מעולם לא נמצא, אם כי רשויות אכיפת החוק ערכו חיפושים מקיפים אחריו.

תמצאו את התינוק שלי! בבקשה, תמצאו את התינוק שלי!

אך הם מעולם לא מצאו אותו.

זאק כיבה את המחשב, לבש את מעילו ויצא אל הלילה הבהיר, אשר השתקף בשלוליות הבוהקות על מגרש החנייה. עיניה של ג'וזי סטראטון הבזיקו במוחו פעם אחת אחרונה, לפני שהתנער מהזיכרון, התניע את הטנדר והחל בנסיעה הביתה.