הילדה עם העניבה האדומה

פרולוג
 

בשבת אביבית אחת במרס 1989, בשעות אחר הצהריים, טלפן נשיא פורטוגל מריו סוארש לבית בליסבון שבו התגוררתי והודיע לי בצרפתית הבלתי־שגרתית שלו כי ביום שישי הקרוב ייסע צפונה מהעיר והוא מבקש ממני להצטרף אליו.

התרגשתי. מעולם לא התקשר לביתי נשיא מדינה, לא כל שכן נשיא של מדינה שיחסיה עם ישראל היו קפואים באותה עת ושנחשב לאחד מאבותיה המייסדים של פורטוגל המודרנית. "בתור מה אתה מזמין דווקא אותי?" שאלתי מופתעת, במלוא הנימוס הדיפלומטי המתבקש, "ומהו המסע הזה שאתה מתכנן?"

"אני מבקש את נוכחותך כנציגת העם היהודי", הוא השיב לקונית.

לא יכולתי לסרב לבקשתו. כמי שהגישה לידיו לא מכבר את כתב ההאמנה כשגרירת ישראל בפורטוגל, ידעתי שחלים עלי כללים דיפלומטיים, גם אם היעד מעורפל ופשר ההזמנה סתום. "אולי אזמין גם את הרב הראשי ואת ראשי הקהילה היהודית המקומית כאן בליסבון?" הצעתי ליתר ביטחון. הנשיא ענה בחיוב.

לפתע נזכרתי כי ביום שישי הקרוב תכננתי לחגוג עם אמי, שהגיעה לבקרני, את יום הולדתה. ביקשתי לצרף גם אותה. גם על כך ענה הנשיא בחיוב.

וכך, בבוקר יום שישי, הגענו אל העיירה קסטלו דה־וידה, השוכנת במרכז פורטוגל, על הגבול עם ספרד. סוארש, התברר, החליט לערוך לנו סיור רשמי במקום. כך למדנו שקסטלו דה־וידה שימשה שער כניסה לפורטוגל ליהודים שגורשו מספרד ב-1492. באותם ימים אפלים אִפשר מלך פורטוגל ז'ואאו הראשון למגורשים לשהות בארצו לתקופה קצובה, בתנאי שכל מגורש ישלם סכום הולם בתמורה.

במהלך הסיור נחשפנו לפרויקט השיפוץ שנערך לאחרונה בעיירה ולעבודות השחזור שבמסגרתן התגלה בית כנסת עתיק. בדלתו של אחד הבתים, באזור שהיה בעבר הרובע היהודי (ה"ג'ודרייה"), נמצא חלל שהעיד על כך שבעבר הרחוק הותקנה בו מזוזה. עמדנו נרגשים. הנשיא לא הופתע מכך. התברר שזה היה מעשה מחושב מצדו: איתות לתחילת התקרבותה של פורטוגל הרשמית ליהודים ולמדינת ישראל.

בסוף הסיור הגענו לכיכר מרכזית שבה הוצבה מבעוד מועד במה. שם הובהר לנו כי בקרוב יתחיל טקס רשמי, ושיהיה עלינו לעמוד על הבמה מול קהל גדול שכבר החל להתאסף, ואמי בתוכו.

את הטקס פתח הנשיא בנאום שנשא מתוך דף כתוב. הוא דיבר על כך שההידרדרות של מדינתו החלה עם גירוש היהודים ואמר שהגזירות שהוטלו עליהם היו הטעות הגדולה ביותר שעשתה ארצו אי־פעם. ואז, בלהט נאומו, הרחיק לפתע מפניו את הניירות ופנה אלי בטון דרמטי. "גברתי השגרירה, בשם העם הפורטוגלי, אני רוצה לבקש ממך סליחה על הסבל הרב שהבאנו על העם היהודי במשך 500 שנה".

דמי קפא באחת; באותו רגע חלפו לנגד עיני שורות־שורות של יהודים ההולכים לקראת מותם; גברים המועלים על המוקד והאש מכלה את בשרם; ילדים הנסים על נפשם; נשים מיוסרות ושליחי כנסייה לבושי שחורים ועוטי מסכות שמשדלים אותן בכוח לנשק את הצלב. שאלתי את עצמי כיצד קרה שדווקא אני, שעליתי כילדה מרומניה, שהייתי בתחילת חיי כה רחוקה מהיהדות, מקבלת כעת בשם דורות של יהודים את בקשת המחילה שהמתינו לה שנים ארוכות כל כך. כיצד נפלה בחלקי הזכות הגדולה הזאת לעמוד במרכזו של רגע היסטורי כה מרגש ומשמעותי?

לא היה לי ספק: רק עבור הרגע הזה היה שווה להיוולד. רק עבור הרגע הזה היה שווה לעבור את כל הקשיים ותלאות הדרך כעולה חדשה, כאישה נחושה הפועלת בתוך מערכות גבריות מובהקות וכשליחת ציבור ונציגת מדינת ישראל.

1
הגֶנים הפוליטיים מבית סבא
 

אי־אפשר לומר שהנטייה שלי להיות עובדת ציבור (civil servant) ולעסוק בפוליטיקה ובדיפלומטיה ניכרה כבר בילדותי, אבל אם להיאחז בכל זאת בגנים ובשורשים, הרי שאפשר למצוא את האוריינטציה הזאת בדמו של סבי, אביה של אמי.

אהבתי את אופפה, סבא, אהבת נפש. שמו האמיתי היה אוזיאס הרשקוביץ והוא כיהן שנים רבות כראש הקהילה היהודית של בקאו שברומניה וכן כחבר מועצה, כחבר הנהלת לשכת המסחר המקומית וכחבר במפלגה הליברלית דאז, שבראשה עמד גאורגה ברטיאן. הוא אפילו היה מועמד מטעם המפלגה לסנאט, אך לא הצליח לזכות במספר הקולות הדרוש כדי להיבחר.

סבא נולד במאה ה-19 והספיק להחליף עיסוקים רבים ושונים בחייו ולבסס את עצמו כאיש אמיד. הוא היה ספורטאי, רכב על סוסים וגידל אותם בחווה מיוחדת, ואף נהג במכונית משלו - דבר שהיה נדיר באותם ימים. היו בבעלותו מחסן יינות, טחנת קמח ובית חרושת לבירה, והוא חכר אחוזות בהורג'שט ובסאוצש'ט, החזיק אדמות ועסק בגידולים חקלאיים. אף שהיה בעל קרקעות עשיר, האיכרים המקומיים אהבו אותו, וכשפרץ מרד האיכרים ב-1907 גוננו עליו. עוד הספיק להיות בחייו נציג חברת הביטוח אדריאטיקה, ואפילו בנק הקים על שמו וכן את הגשר הראשון שחיבר בין רובע פסטה פוד לבין שאר חלקי העיר בקאו. בין נכסיו היה גם בית של 24 חדרים, שעוצב וקושט לפי האופנה הצרפתית: וילונות ברוקאר כבדים, רהיטים עתיקים ונברשות קריסטל.

הבית הכיל שני חדרי אוכל, אחד לבני המשפחה והאחר לאח"מים. למשל, בחגיגות הנישואים של בתו הבכורה, דודתי ולריה, השתתפו בארוחת הערב ראש מחוז בקאו וראש העיר, ופעמים אחרות הגיעו להתארח מנהיגי הקהילה היהודית, בהם וילי פילדרמן, הרב אלכסנדר שפרן (שהיה הרב הראשי של יהדות רומניה), ד"ר לזר טקוצ'יאנו ואחרים. מפגשיהם המשיכו להתקיים שם גם במרוצת מלחמת העולם השנייה.

סבא היה טוב לב ובעל חוש הומור מיוחד. חרף פערי הגיל בינינו הוא הצליח להתחבר לרגשותי ולהבין אותי. כילדה סלדתי מכל אוכל שהוא, והיות שמזון ממילא כמעט לא היה בנמצא בתקופת המלחמה, עוד לפני שהגרמנים נכנסו לרומניה, עשו הורי כל מאמץ למצוא בכל זאת מוצרים שיזינו אותי ולתבל אותם במניפולציות מפתות. אמי התאמצה להוסיף חמאה ושומנים לכל מה שהונח בצלחתי, אבל גם זה לא עזר. וכאן נכנס סבא לתמונה. הוא החליט שהאכלתי תצלח רק בעזרתן של חיות מחמד. לפיכך, מדי יום הביא לביתנו גור כלבים, חתול, ארנב, תרנגולות ואפילו סוס פוני ושכנע אותי לאכול בעזרתם. בדרך כלל זה הצליח לו. כשבכל זאת עמדתי בסירובי, נהג לומר בטון מאיים: "אם לא תאכלי..." וכשהפחד מילא אותי, היה לוקח אותי בזרועותיו ומשלים את המשפט בחיוך גדול, "אני אחבק אותך".

בכל זאת, חולשה אחת גדולה היתה לו - נשים. לצד אהבתו לסבתא רבקה, לבו נכרך בלבן של נשים נוספות. לפי הסיפורים, באחד הימים ביקשה אחת מחברותיה של סבתא "לנער" אותה מתמימותה ושאלה: "את יודעת, רבקה, שבעלך בוגד בך?"

"לא יכול להיות", השיבה סבתי המופתעת, "הוא הרי ממלא את חובתו איתי בכל לילה".

"כן", ענתה החברה, "אבל הוא פוגש את הנשים האחרות אחר הצהריים".

"מה?" שאלה סבתי בתום, "אפשר לעשות את זה גם אחר הצהריים?"

את אחת הנשים שפגש בקביעות אהב סבא אהבה קטלנית ממש; הוא חתם עבורה ועבור בעלה על שטר ערבות שאִפשר להם לקבל סכום כסף גבוה בבנק. כשלא החזירו אותו, אולץ לשלם את חובם. הדבר רושש אותו לגמרי, עד שכמעט נאלץ למכור גם את ביתו. הוא כמובן שם קץ לרומן, אך בייאושו כי רב החליט גם לשים קץ לחייו. למרבה המזל, דודתי ולריה נכנסה לחדר העבודה שלו באקראי ומצאה אותו כשאקדח מכוון לרקתו. על שולחנו היה מונח מכתב פרידה ובו בקשת מחילה מסבתי. ולריה הצילה את חייו. כך או כך, גם על פרשה זו הצליח להתגבר וכעבור כמה חודשים שב לעמוד על רגליו.

בביקור עבודה שערכתי ב-2015 ברומניה, בענייני החזרת הרכוש היהודי הקהילתי, התרגשתי לקבל במפתיע מסמכים רבים החתומים על ידו. לאחרונה אף גיליתי שהוא בנה בבקאו שני בתי כנסת: האחד קרוי על שם דוד הרשקוביץ, אביו, והאחר נושא את שמו ואת שם רעייתו, סבתי רבקה.

▪▪▪

אמי מלניה הרשקוביץ, לימים אברמוביץ, נולדה כבת שלישית להוריה. כבר מגיל צעיר סירבה ללכת בתלם. אף שמשפחתה התגוררה בבקאו שבחבל מולדובה, נשלחה ללמוד דווקא בעיר גאלאץ שעל גדות הדנובה. שם, בעיר הגדולה, פעל במנזר נוטרדאם דה סיון בית הספר הצרפתי היוקרתי שנחשב לטוב ביותר בעיני הבורגנות הרומנית הפרנקופילית.

בגיל 16 סיימה את לימודיה שם בהצטיינות. למעשה, היתה מצטיינת המחזור כמעט בכל מקצוע. בטקס הסיום, אחרי מספר רב של קריאות בשמה כזוכה בפרסים על הצטיינות, נשמעה לפתע שאלה באולם: "מי זו הבחורה הקטנה הזאת?" בתגובה קמה סבתי הגאה על רגליה והכריזה: "היא שלי, היא שלי!"

אביה אמנם הועיד לה קריירה של פסנתרנית, אבל משסיימה את לימודיה במנזר עזבה אמי בניגוד לרצונו את הבית ונרשמה ללימודי רפואה בבוקרשט. אלה היו שנות ה-30 של המאה ה-20, הנאצים עוד לא עלו לשלטון בגרמניה, אך ברומניה כבר שלט הממשל הפשיסטי של יון אנטונסקו, שהחזיק במדיניות מוצהרת של רומניזציה, כלומר סילוק כל הזרים מהמדינה. בהדרגה החלה הממשלה לחוקק חוקים אנטי־יהודיים, וכך אזרחותם של היהודים בוטלה, רכושם הופקע, נאסרה עבודתם במקצועות שונים והם הוצאו ממערכת החינוך. לא חלף זמן רב וגם האוניברסיטאות הודיעו על "נומרוס קלאוזוס" - מספר מקומות מוגבל ליהודים בחלק ממקצועות הלימוד.

כך נחסמה בפני אמי האפשרות להיות רופאה. לאורך כל חייה הצטערה על כך ואף ניסתה לשכנע אותי לבחור במקצוע זה ולהגשים את תקוותיה האבודות.

בסופו של דבר פנתה אמי ללימודי משפטים ובגיל 19 קיבלה תעודת עורכת דין. שנתיים לאחר מכן סיימה תואר שני וקיבלה תעודת הוראה בספרות צרפתית. השפה הצרפתית והספרות הצרפתית נותרו אהבותיה הגדולות עד יומה האחרון. היה רק טבעי שכאשר הרתה שנים מאוחר יותר, ציפתה והתפללה שתיוולד לה בת והיא תקרא לה בשמה של הסופרת הצרפתייה האהובה עליה, קולט.

את אבי, אורל (אשר) אברמוביץ, שלו נישאה ב-1937, הכירה לאחר סיום לימודיה האקדמיים. בתקופת חיזוריו ביקש להרשים אותה וארגן לה טיולים נדירים במכוניתו. אלא שכישרונו לא היה בנהיגה, וכל נסיעה שלהם הסתיימה תמיד בהיתקעות מביכה עם המכונית במקום זה או אחר.

אבי היה בן למשפחה אמידה של בורסקאים, שבבעלותה בית חרושת מהגדולים ומהמודרניים בבקאו. העבודה במפעל והשותפות העסקית התחלקו בינו ובין אביו הרמן ושני אחיו: הבכור משה (מישו), שעסק בעיקר בכספים, והאמצעי יוסף (יוז'י), שסייע במכירות. את האדמה שעליה עמד המפעל רכש סבי הרמן עוד במאה ה-19. אבי אהב את עבודתו ובסוף כל יום מפרך היה מביא הביתה את הריחות הכבדים שנכרכו בעבודות העיבוד והצביעה של העורות. בניגוד לאהבת הצרפתית של אמי, כשנחה עליו הרוח נהג לדבר איתי באיטלקית - השפה האהובה עליו שבה למד בורסקאות במילאנו.

כשנתיים וחצי לאחר שנישאו התממשו תפילותיה של אמי: ב-1 במאי 1939 אחזו היא ואבי בבית החולים בבוקרשט בתינוקת בהירת שיער, שקיבלה כצפוי את השם קולט.

ימי ילדותי הראשונים בבקאו היו מאושרים. זכורה לי המטפלת הגרמנייה שגרמה לי לדבר רק גרמנית, ולדברי אמי נהגה לשתות לשוכרה. באחד הימים שבהם שתתה יותר מדי, הפילה אותי מהחלון, ורק ברגע האחרון הצליחה אמי לתפוס אותי באמצעות החיתול. זכור לי כי חרף היותנו משפחה יהודית, אמי דאגה להציב בחג המולד עץ אשוח מקושט בכוכבים ובכדורי זכוכית, ובאחת השנים נדלק הצמר גפן דמוי השלג שעיטר את העץ ושריפה פרצה בבית.

זכור לי גם סנטה קלאוס שנהג להביא לנו מתנות. ברבות השנים גילתה לי אמי שהיה זה טריפון העגלון, שלקח אותי מדי פעם לטיולים. בשנה שבה נכנסו הגרמנים לרומניה, כך סיפרה לי אמא, הוא פתח בנאום: "אנחנו מצויים עכשיו במלחמה, ולכן לא יכולתי להביא לכם מתנות. אני רוצה לתת את המתנות שיועדו לכם לילדים עניים". למשמע דבריו קמתי והשבתי: "סנטה קלאוס היקר, אני מאמינה לך. לך ותן את המתנה שלי לילד עני".

מאז נותרה כחלק מההווי המשפחתי שלנו האמירה "סנטה קלאוס, אני מאמינה לך", שנאמרה בסרקזם בכל פעם שהורי רצו להדגיש עד כמה אני נאיבית.

▪▪▪

רומניה היתה בעלת ברית של גרמניה הנאצית החל מ-1940. חיי משפחתנו השלווים התהפכו כשראש המשטרה המקומית פרסם ב-4 ביולי 1941 צו שלפיו כל יהודי חייב לענוד טלאי צהוב. בקאו עירנו היתה המקום הראשון ברומניה שבו הוחלה ההוראה. מאותו תאריך ענדנו הורי ואני את הטלאי הצהוב.

למעשה, הרומנים כלל לא המתינו להוראות מגרמניה; הם החלו לבצע פרעות ביהודים ביוזמתם. יחידות רומניות וגרמניות החלו לטבוח באוכלוסייה היהודית בצפון רומניה ב-1940. בני משפחתי שמעו על הפוגרומים שהתרחשו בדורוחוי וביאשי, והפחד החל לחלחל לחיינו. בשלב מסוים התמקמו הגרמנים גם בבקאו ולבסוף הגיעו אף לביתנו.

אבי ודודתי אירנה, אחותה הצעירה של אמי, נכלאו במתקן העירייה כ"בני ערובה". הם הוחזקו שם ימים ארוכים ללא מזון וספגו מכות והשפלות, גם אחרי שהועברו עם קבוצת שבויים לבית הכנסת. במקביל, הקהילה היהודית קיבלה הודעה ולפיה כל ניסיון פגיעה בחייל רומני או גרמני יגרור הוצאה להורג של 50 יהודים.

סבא הרשקוביץ הצליח, בזכות קשריו הפוליטיים, להעביר את הנשים בנות הערובה לביתו, שהוסכם שישמש בית מעצר חלופי. אבי נותר כלוא ועונה במשך שבועות מספר. בזכות כספי כופר ששילם סבא הוא ניצל מגירוש לטרנסניסטריה - האזור שמסר היטלר לרומניה כאות הוקרה על השתתפותה במלחמה נגד ברית המועצות, שמידיה נכבש השטח, והפך למחנה ריכוז עצום. אליו גורשו יהודי צפון־מזרח רומניה ושם הופקרו לרעב, לחולי, לקור ולמוות.

מששוחרר אבא, החליט ללוות את דודתי אירנה בדרכה לבוקרשט, שהיתה מקום בטוח יותר ליהודים, שכן חשש שתיסע לבדה. בדרכו חזרה לבקאו ברכבת, נכנסו לקרונות קציני אס־אס וזרקו דרך החלון כל אדם בעל חזות יהודית. אבא קפא במקום; החיילים עצרו לידו, ראו גבר גבוה, בלונדיני ובעל עיניים כחולות והמשיכו הלאה.

למרבה הצער, זמן לא רב לאחר מכן תפסו חיילים נאצים את ביתנו ועברו להתגורר בו. הם הפקיעו את כל הקומה העליונה וחלק מקומת הקרקע והותירו לנו חדר אחד בלבד להצטופף בו.

בתחילה גילו יחס של חיבה לילדה הקטנה בעלת תלתלי הזהב, דוברת הגרמנית, אלא שהיחס הזה לא העלים את פחדי. זמן רב הדחקתי את נוכחותם בביתנו. רק שנים רבות לאחר מכן, כשצפיתי בסרט "החיים יפים" של רוברטו בניני, שבו נראים חיילים נאצים צועדים ברחובות במגפיים כבדים, נזכרתי במעורפל באותם צלילי מגפיים שירדו במדרגות ביתנו. אמי פיזרה את הערפל ואישרה את זיכרונותי. היא סיפרה לי שנהגתי להתבונן שעות ארוכות במגפיים העולים ויורדים בעודי מסתתרת מפניהם מתחת למדרגות.

בשעה שאבא היה עדיין במעצר, אמא כבר הבינה את הסכנות האורבות לפתחנו והחלה לארגן את בריחתנו מבקאו. אבי היה אמור להישאר בעיר ולהמשיך לנהל את עסק העורות המשפחתי. וכך, באישון לילה ביולי 1942 יצאנו לכיוון בוקרשט, שבה התגוררו שתי דודותי. לנסיעתנו החשאית הצטרפו חברים של הורי, ויחד שכרו כולם נהג שינהג במכוניתו של אבא. מהדרך אני זוכרת את הפחד של אמא, את הקאותי נוכח ריח הדלק החזק שהפיצה המכונית, את מקומות המסתור שמצאנו, וגם שצוּויתי לשתוק לאורך כל המסע.

בסופה של הדרך רצופת התלאות הגעתי עם אמי לבוקרשט. עד מהרה מצאנו מסתור בדירה קטנה, אך נאלצנו לברוח משהגיעו הלגיונרים לחפש בה. הם היו חברי תנועה לאומנית, פשיסטית, דתית, אנטי־קומוניסטית וכמובן גם אנטישמית, ונהגו לעשות פרעות ביהודים. אמי חיפשה מקומות מסתור חלופיים, וכאילו לא היו לה די דאגות - מחלות ילדות פקדו אותי ללא הרף. המגיפות פשו אז בכול, ואני נדבקתי כמעט בכל דבר. אמא נאלצה להחזיק אותי בתנאי בידוד, והדבר העיב על יכולתנו להתנייד ולמצוא מקומות חדשים להסתתר בהם כל אימת שנדרשנו לכך.

כשבעלות הברית הפציצו את בוקרשט, ירדנו למקלטים. למרבה השמחה, בהלת ההפצצות לוותה גם בהפתעה חיובית: במקלט שלנו נכח הרב אלכסנדר שפרן. הרב, שהכיר היטב את סבי והגיע לא אחת לביתו בבקאו, היה מקור לעידוד, לרוגע ולנחמה. אהבתי את האיש המבוגר, הסבלני וטוב הלב ומיהרתי תמיד למקלט בתקווה לפגוש בו. את כל ההפצצות ביליתי בסופו של דבר על ברכיו.

רק לימים התברר לי שהיה לו תפקיד חשוב בהצלת חלק ניכר מיהודי רומניה. הוא הצליח לעשות זאת בזכות קשריו עם המלכה אלני, לאחר שנבחר לרבה הראשי של רומניה בגיל 29 בלבד. אחרי המלחמה עזב את רומניה ועבר להתגורר בז'נבה.

בתום תקופה לא קלה של פחד, מנוסה והישרדות בסתר, נכנסו הרוסים לרומניה והמלחמה הסתיימה. בבשורת סיום הקרבות הקדימה רומניה את ארצות אירופה האחרות. יום השחרור בבוקרשט היה אמנם מעין יום חג, שבו קיבלו האזרחים את החיילים הסובייטים בשמחה וחגגו את סוף עידן הכיבוש הנאצי, אך היתה זו שמחת עניים שהתפוגגה במהרה, עת התגלו ממדי החורבן העצומים: בערך מחצית מיהודי רומניה, כ-400 אלף נפש, נספו בטרנסניסטריה, ברכבות ובצעדות מוות. בפוגרומים שערכו הרומנים בערים יאשי, דורוחוי ובוקרשט נטבחו אלפי יהודים ונבזז רכושם. בבוקרשט אף נתלו יהודים על ווים באטליזים.

אין ספק, ממשלת רומניה לקחה חלק בשואת היהודים מעל ומעבר לציפיותיה של גרמניה.

עכשיו, בין החורבות וההריסות, צצו בכל פינת רחוב השליטים החדשים - חיילים סובייטים שתבעו מעוברי אורח לתת להם את רכושם.

שנים רבות מאוחר יותר, כשכיהנתי בכנסת ישראל, הגיע אלי משלוח משווייץ ובו ספרו האוטוביוגרפי של הרב שפרן, שכיהן אז כרבה הראשי של ז'נבה. הספר היה מלווה בהקדשה. אינני יודעת עד היום אם הרב ידע שאותה קולט אביטל, שהקדיש לה את הספר, היא נכדתו של חברו הקרוב, אוזיאס הרשקוביץ.