עידן ותהיותיו
לחיות בעידן חסר תקדים. להתרגל (או לא) לזרם המסחרר, הבלתי פוסק, של אירועים מדיניים, חברתיים, תרבותיים, כלכליים וטכנולוגיים. להתרגל (או לא) לשפע, להתפוררותם של מוסדות שנראו נצחיים וחסרי תחליף. התרגלנו, כנראה. הפסקנו לתהות לאן לוקח אותנו השיטפון הבלתי ניתן לעצירה. האם לעתיד נפלא ומבורך, או שמא להרס?
רבים טוענים שאנו חיים בשיאה של היסטוריה. אחרים טוענים שאנחנו מידרדרים לקראת אובדנה. מי צודק? האם אפשר לדעת? ואולי כל הנבואות, הטובות והרעות, אינן אלא הזיה? אולי באמת דבר לא השתנה, ועולם כמנהגו נוהג? פרט לכך, כמובן, שהוא נוהג הרבה יותר מהר.
זוהי שאלה של חיים ומוות, בלי שום הגזמה. אם אנו חיים בתרבות חולה, אנחנו חייבים להתמודד עם המחלה, לאבחן אותה, לרפא מה שניתן, ואולי נצליח לחסוך סיוט מילדינו ומנכדינו. מן הסתם, לא נראה את תרבותנו קורסת בימי חיינו (תהליכים שכאלה אורכים זמן), אבל רובנו חשים אחריות באשר לעתיד. אנחנו רוצים שהדורות הבאים יחיו טוב, לפחות כמונו, ואם אפשר אז טוב הרבה יותר. לא היינו רוצים שחייהם ייהפכו לחלום רע.
אבל במבט אחר, אם אנו חיים בתרבות בריאה וצומחת, מה נאמר על ההוגים האידיאליסטים, הצופים את חורבן העולם ומציעים תרופות מסוכנות למחלה שאינה קיימת? ייתכן שהם עצמם הסכנה הממשית לחברתנו? האם שכחנו את נוראות הבולשביזם, שחזה את קץ הקפיטליזם וניסה להחליפו בשיטה אחרת, קומוניסטית? הקפיטליזם לא נפל, אבל הניסיונות להחליפו הסתכמו במיליוני קורבנות ובעשרות שנים של עריצות מאמללת. יש למישהו רצון לעוד ניסיונות שכאלה?
אם כך, השאלה היא אם אנו עומדים על סף גן עדן, או מול שער הגיהנום? האם הקשיים של היום הם צירי לידה או חבלי גסיסה? ואולי לא זה ולא זה? אולי מן הסתם, כל תרבות יוצרת קשיים משלה, ותרבותנו אינה יוצאת מן הכלל? הרי בכל זמן נתון, בעבר ובהווה, יש והיו אנשים שחשו שעולמם קשה באופן יוצא דופן, וערגו לפשטות שאפיינה (לתחושתם) את הדורות שקדמו להם. ובכל זאת, מה אם תרבותנו באמת חולה? ההיסטוריה יודעת לספר על תרבויות מפוארות שהתנוונו עד שהגיעו לחידלון מוחלט.
איך אפשר לדעת?
נראה ששאלות אלו תלויות בשאלות עמוקות ומופשטות מהן. מתי תרבות נעשית "חולה"? האם יש משמעות למושג "חולי תרבותי", ואם כן - האם אפשר "לרפא" תרבות חולה? האם אוֹשרוֹ של אדם פרטי תלוי ב"מצבה הבריאותי" של תרבותו?
לפני שאנסה להתמודד עם השאלות האלו, אתבונן מעט במציאות העכשווית.
שפע ומשבר. יש ממה להתלהב. התמזל מזלנו לחיות בתקופה שבה, לראשונה בהיסטוריה, רובנו נהנים מהשכלה נאותה, משמירה קפדנית על חירותנו, ממזון משובח ומטכנולוגיה מתקדמת. הוגי דעות טוענים שאנו חיים ב"קץ ההיסטוריה",1 בתקופה שעליה חלמו ולמענה עמלו כל הדורות שלפנינו. הם לא טוענים שהעולם, כמו שהוא, הוא מושלם, אלא שהוא מתקדם בכיוון הנכון, וכל התקדמות נוספת תהיה בתוך המודל הבסיסי שכבר נבנה: דמוקרטיה חוקתית, קפיטליזם צומח, פלורליזם רעיוני. העולם העתידי, הם טוענים, יהיה דומה מאוד לשלנו, רק הישגיו יהיו גדולים יותר.2
אדם ממוצע, לא עשיר במיוחד, פותח בבוקר את המקרר, מתלבט בין סלמון נורבגי לסטייק ארגנטינאי, מתרגז לראות שנגמרה הגבינה הבלקנית, שהוא אוהב כל כך לנשנש עם היין האיטלקי המשובח. מתי חיו אנשים כה רבים בכזה שפע? (כשהתלמוד מספר על עושרם המופלג של רבי יהודה, נשיא ישראל, ואנטונינוס קיסר רומי, הוא מספר שיכלו לאכול ירקות מחוץ לעונתם,3 מה שעולה היום על שולחנו של העני שבעניים).
השפע לא נולד מעצמו. דורות על גבי דורות עמלו ופיתחו את המערכת הכלכלית־טכנולוגית המייצרת את המגוון המסחרר הזה. מערכת שאיש לא היה מסוגל אפילו לדמיין לפני דורות ספורים. סופרי המדע הבדיוני שלפני דור אחד בלבד, כבר נראים לנו, לא פעם, תמימים עד גיחוך. אסימוב, מהחשובים שבהם, מתאר באחד מספריו את מנהיג המעצמה ה"גלקטית", חובקת העולמות, כשהוא מעיין בניירותיו כמו פקיד מהמאה התשע־עשרה: "הרים גיליון ניר נוסף מן הערמה המסודרת שלשמאלו... רשם שלוש הערות שוליים והניח את גיליון הנייר בראש הערמה המסודרת שלימינו".4 ועדי כיתה מתנהלים היום בדרך יותר ממוחשבת.
לא רק הטכנולוגיה קפצה מדרגה. תרבותנו הגשימה ערכים שדורות קודמים כמעט שלא העזו לחלום עליהם. מעולם לא כובדו זכויות האדם כפי שמכבדים אותן בדורנו. אנשים משתלחים בחריפות בכל מערכות השלטון, בלי לחשוש ממעצר. בעלי כוח נחקרים בלא משוא פנים ונשפטים במלוא החומרה. כאן בישראל, ראש ממשלה, שר אוצר ונשיא ישבו בכלא משום שניצלו את מעמדם לרעה. איש לא טען שמעמדם הרם פוטר אותם ממשפט. להפך. השופטים שקלו בכובד ראש את גרסאותיהם של הבכירים מול גרסאותיהם של מאשימיהם, אנשים מן השורה. כמה טוב שזו הנורמה המובנת מאליה! ובכל זאת כדאי לעצור לרגע של התפעלות: מתי, במהלך ההיסטוריה הידועה, חברות התנהלו לאור ערכים שכאלה?
הצדק החברתי אינו יורד מהכותרות, וטוב שכך. בצדק אנחנו דורשים צדק, ולעולם לא נחדל להתקומם כנגד עוול. אבל גם כאן כדאי להתבונן במה שכבר הושג. די לעיין מעט ב"קפיטל" של מרקס, לקרוא בספרי צ'רלס דיקנס ובמחקרים היסטוריים למיניהם, ולהזדעזע מתהומות העוני ששררו בעבר הלא־רחוק. להצטמרר מכך שרק לפני מאה וכמה שנים עבדו ילדים קטנים, כבני עשר ופחות, בעבודות חרושת קשות, לא פעם בלי לראות אור יום.5 מרקס, יש לדעת, היה השמאל שבשמאל. את המניפסט כתב כגולה בבלגיה, ולאחר פרסומו - בעצם בעטיו - נאלץ לגלות לאנגליה. מהן דרישותיו במסמך זה ה"מפחיד" כל כך? אחת מהן היא "חינוך ציבורי חנם אין כסף לכל הילדים. ביטול עבודת הילדים בחרושת כצורתה היום".6 נכון, יש מה לשפר בנושאי החינוך. אבל דרישתו העקרונית של מרקס, כמו עקרונות רבים נוספים הכלולים במניפסט, זכתה להכרה כללית והיא מיושמת בפועל.
גם רוח האדם לא נחה על שמריה. המדע הבסיסי והיישומי חודר למחוזות שמעולם לא עלו בדמיונו של איש. שמותיהן של התיאוריות המדעיות (תיאוריית היחסות, הקוונטים, הקוורקים, המיתרים...), הכובשות בזו אחר זו את התודעה, נשמעים כלקוחים מהמדע הבדיוני, ובעצם עוברים אותו בהרבה. צמיחת הידע אינה נופלת מהצמיחה הטכנולוגית והכלכלית. המדע אינו לבד, הספרות והאמנות זוכות לפריחה משלהן. קשה לאדם להעריך את איכות האמנות של דורו, אבל לפחות מבחינה כמותית יש על מה לברך. מעולם לא התפרסמו ספרי שירה רבים כל כך, מעולם לא הוצגו בתערוכות יצירות כה רבות. שום ביקורת לא תוכל לכפור בעצם ההישגים, שכולם חסרי תקדים ממש.
האם, בעקבות כל אלה, האנשים גם מאושרים יותר, חשים יותר סיפוק בחייהם? בהחלט! מחקרים רבים מראים שרוב מכריע (כ-80%) מהאנשים החיים במדינות המתקדמות, המתאפיינות בכלכלת שפע ובהקפדה על זכויות הפרט, מספרים שהם "מרוצים עד מרוצים מאוד" מחייהם.7 קשה להשוות זאת עם המאות הקודמות, שלא נערכו בהן מחקרים כאלה, אבל נראה שבהחלט אפשר להתברך בהישגים שהושגו.
התמזל מזלנו לחיות בטובה שבתקופות.
יופי של תמונה, אלא שמולה עומדת תמונה הפוכה, ולא פחות משכנעת. לפני שנפרוץ במחיאות כפיים, נטה אוזן למחאות העולות משולי האולם. הוגי דעות רבים טוענים שאנו עומדים על פי תהום, ומידרדרים למציאות שפשוט לא נוכל לחיות בה. גם הם טוענים שאנו מתקרבים ל"קץ ההיסטוריה", אבל במובן אחר לגמרי. הוגים אלה רואים את העולם העכשווי כסיוט ההולך ומקצין, הולך ומתרחק מהראוי לחיים אנושיים. הם מצביעים על אחוזים הולכים וגדלים של סובלים מדיכאון חמור (פי עשרה, בתוך כמחצית המאה, והנתונים מוסיפים לעלות), על זינוק ברמת העבריינות (ובייחוד עבריינות נוער - זינוק של מאות אחוזים!), על התפוררות מוסד המשפחה.8 אחרים מתבוננים במיליארדי העניים חסרי התקווה החיים בעולם התת־מפותח, ומסבירים לנו שאנו חיים בבועה, שגם אם היא עשירה ושופעת סופה להתנפץ. ההיסטוריה, הם טוענים, כבר ראתה בועות כאלה: די לזכור, למשל, את האצולה הצרפתית בטרם המהפכה. ואולי גם אנחנו, היום, חיים על לועו של הר געש מבעבע?
בראשית המאה העשרים כתב אלדוס האכסלי סאטירה קשה בשם "עולם חדש ונועז".9 הוא מתאר בה עולם של שפע חומרי בלתי נתפס, ושל אנשים המיוצרים באופן תעשייתי - שהרי מישהו צריך לצרוך את השפע. כדי להפוך אותם לצרכנים כפייתיים מדכאים בהם כל ייחודיות, יצירתיות או רוחניות. הייחודיות האחת המותרת בעולמו של האכסלי היא זו של צרכן אופנה בלתי נלאה, המתלבט בין מגוון "מוצרי צריכה" שאין בהם צורך. הרוחניות מסתכמת בצריכת מוצרי בידור נדושים. האנשים החיים באותו עולם "חדש ונועז" מתוכנתים לרגש שטחי, לרתיעה מתסכול, לחיים ללא עצמיות. החריגים (כלומר אלה ששמרו על צלם אנוש) חיים באומללות צרופה.
פסיכולוג חשוב כמו אריך פרום סבר כבר בשנות החמישים, שהעולם המודרני (של ימיו) הולך ונדמה לסאטירה של האכסלי:
האדם המודרני דומה לאמיתו של דבר לדיוקן שמתאר האכסלי... ניזון היטב, לבוש היטב... אך ללא עצמיות. ללא כל מגע עם בני האדם זולת השטחי ביותר, מונחה על ידי סיסמאות שהאכסלי ניסחן ניסוח ממצה כל כך: "בנוח הרוח על היחיד, תהיה רשות הרבים ליריד", או "לעולם אל תדחה למחר בילוי המזדמן לך היום", או גולת הכותרת: "כל אחד מאושר בימינו". אשרו של האדם בימינו עיקרו ב"בידור", הבידור מיוסד על הסיפוק שבצריכה וב"קליטה" של סחורות, מראות, מזון, משקאות, סיגריות, בני אדם, הרצאות, ספרים, סרטים - כל אלה נצרכים, נבלעים. העולם הוא אובייקט גדול אחד לתאבוננו, תפוח עצום, בקבוק עצום, שד עצום. הננו היונקים, לעולם מצפים, מקווים - ולעולם מאוכזבים.10
האם אפשר לפתור טענות כאלה כתלונות קנטרניות של אינטלקטואלים משועממים? ושמא מדובר בסדקים של ממש, המערערים את המבנה החברתי שלנו מיסודו?
נודה על האמת, תמיד היו כאלה שהרגישו שהעולם הוא קשה ועצוב, והשוו אותו לאיזה תור זהב מיתולוגי. "אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל זֶה" מתריע קהלת על הנטייה הזאת, האנושית כל כך (קהלת, ג, י). האם כך עלינו להתייחס גם לדבריו של פרום, למשל? האם ייתכן שאנחנו פשוט יותר עשירים, וכדרכם של עשירים אנחנו גם יותר מפונקים, דורשים יותר מחיינו, וממילא מתלוננים יותר?
ייתכן, אבל גם אפשר שמדובר בסימנים ראשוניים של התפוררות חברתית, שקשה לשער לאן תדרדר אותנו. אחוזי הדיכאון העולים, שיעורי ההתאבדות ופשיעת הנוער מאפשרים כבר לדבר על מגפה נפשית של דיכאון, המציבה לפנינו תמרור אזהרה שיותר ויותר קשה להתעלם ממנו, וגם לא קל להבינו: איך משתלבות עובדות אלו עם העובדה שרוב האנשים מספרים על חיים מאושרים ברמה סבירה?
ולמרבה המבוכה, יש הטוענים כי תופעות מפחידות אלו אינן מתרחשות למרות מעלותיה של חברתנו, אלא בגללן. חוקר הדיכאון, אנדרו סולומון, מנסה לקשר בין העלייה בשיעורי הדיכאון ובין עצם השפע הכלכלי חסר התקדים וכך כתב:
בשנת 1957 היו בסופרמרקט ממוצע באמריקה שישים וחמישה פריטים ברשימת הירקות והפירות, והקונים הכירו את כולם וכבר קנו כל אחד מהם. ב-1997 היו בסופרמרקט אמריקאי ממוצע למעלה משלוש מאות פריטי ירקות ופירות, ובכמה מהם קרוב לאלף. אדם שרוי בחוסר ביטחון גם כשהוא בוחר לו את ארוחתו. ריבוי הברירות הזה אינו נוח, הוא מסחרר... התוצאה היא חוסר נחת קיבוצי, שלדעתי יש בו כדי לומר הרבה על העלייה בשיעורי הדיכאון בעולם המתועש... יש מצבי דחק רבים שלא הכינו אותנו כהלכה לעמוד בהם. אחד מהם בוודאי הוא התפרקות התא המשפחתי, ואחד הוא השכיחות הגוברת של החיים בבדידות. אבדן המגע, ולפעמים גם אבדן האינטימיות, שבין אמהות עובדות ובין ילדיהן אף הוא אחד מהם, וכך גם עבודה שאינה כרוכה במאמץ או בתנועה פיזית, החיים באור מלאכותי, אבדן הנחמה שבדת וההתמודדות עם התפוצצות המידע בתקופתנו... איך יכלו מוחותינו להיות מוכנים לעבד ולשאת את כל זה?11
סולומון טוען כי שיעורי הדיכאון הגבוהים אינם אלא קצהו של קרחון המאיים להטביע את כל התרבות כולה. משהו בעולם שיצרנו אינו מתאים לטבענו כבני אדם וכולנו משלמים את המחיר. התוצאה, אם לנקוט בלשון מעט דרמטית, היא קריסה כללית של היכולת לאושר.
לצד הדיכאון, תופעות נוספות מעידות על התפוררות חברתית. אחת מהן היא התפוררות מוסד המשפחה. מבקר החברה ניל פוסטמן, בספרו "אבדן הילדות", מספר שב-40 השנים שבין 1950 ל-1990 הוכפל מספר המשפחות האמריקאיות המורכבות מאדם אחד בלבד. מאז, לפי הנתונים, מוסד המשפחה רק הולך ומתפורר עוד ועוד. האם יש קשר בין עובדה זו ובין תופעות כמו הדיכאון הכללי שתיארתי? פוסטמן עצמו סבור שהתפוררות המשפחה היא אחת הסיבות לעלייה התלולה בפשיעת בני נוער.12 אפשר להוסיף עוד ועוד נתונים, אבל להערכתי די באלה, שכולם נתונים ידועים שהתפרסמו בספרים שזכו לתפוצה רבה, כדי להצביע על הסכנה המרחפת על תרבותנו.
רופא עשוי לראות כתמים קלים על העור ולאבחן שמדובר בפריחה קלה שתעבור במהרה, או בסרטן ובסכנת מוות ממשית. הסדקים החברתיים שהזכרתי עשויים להיראות קלי ערך, אבל הם עלולים להתגלות כסימפטומים של מחלה קטלנית, העלולה להכריע את כל תרבותנו כולה.13 והנה חוזרת השאלה שפתחתי בה: כיצד נוכל לדעת?
אפשר לדחות את הדיון כולו בטענה שממילא אין לנו שום חלופה למצב הקיים. שהרי גם אם השחורות שבתחזיות יוכחו כנכונות, וגם אם יוכח שהמצוקה נובעת מעצם מהותה של תרבותנו, מה נוכל לעשות? זוהי אותה תרבות המולידה את השפע, מאריכה את תוחלת החיים ומאפשרת לנו חיי חירות. ואם יתברר שהיא מולידה, ביחד עמם, גם דיכאון ובדידות - האם נוותר על הישגיה ונחזור לחיי העוני, המגפות, הבערות והעריצות? יש מישהו המוכן לחזור למאבק ההישרדותי המתיש, לחיים הקצרים התלויים על בלימה? במילים אחרות, שואלים חסידי ההווה, יש מישהו שמעוניין לחזור אחורה?
כל זה נכון, אבל הטיעון עצמו פגום. הדרך לאחור אכן חסומה בפנינו, וטוב שכך. גם אם ההווה מסוכן או ממַסכן, העבר היה רע שבעתיים. הדרך חייבת להתפתח קדימה ולא אחורה. אבל האם לא ניתן לבנות תרבות בריאה יותר מזו שלנו? כשרופא מאבחן מחלה, הוא לא רוצה להרוג את החולה אלא לרפאו. כשמצביעים על סכנותיהן של מכוניות, המטרה אינה לחזור לסוסים ולעגלות אלא לתבוע מערכת בלמים משופרת. כשמצביעים על מחלותיה של החברה העכשווית, המטרה אינה לחזור לאיזה שלב היסטורי קודם, אלא לרפא את המצוקות שמהן אנו סובלים היום. במיוחד לנוכח הסכנה שהן אולי יחריפו בעתיד.
והנה חזרנו לשאלות המטרידות: האם החברה שלנו חולה? ואם כן, האם אפשר לרפא אותה? ומהי חברה חולה? האם יש לנו יכולת להגדיר חברה כלשהי כ"בריאה" או "חולה"? אילו כלים מחשבתיים יעזרו לנו להתמודד עם שאלות כאלה?
הפרט והתרבות - על פסיכולוגיה ופסיכוהיסטוריה: מילה אישית: אני עצמי פסיכולוג, ועבודתי היא להאזין לאנשים במצוקתם. איתם יחד אני מנסה להבין את שורשי מצוקותיהם, ולחפש בשיתוף איתם דרך חיים שתאפשר יותר סיפוק, יותר הערכה עצמית, יותר אושר.
במאמץ להבין את עולמו של הפונה לטיפול, אני נעזר בעולם תיאורטי עשיר שיצרו חוקרים והוגים שהתחבטו לפני בשאלות דומות. תיאוריה טובה דומה, מבחינות רבות, ל"מפת דרכים" - היא מתארת סכמטית אילו יעדים נוכל למצוא בשטח הנחקר, כיצד הם מסודרים בו ומה היחס ביניהם. בלי תיאוריה אנחנו נידונים לתעות בין עובדות חסרות פשר, שאינן אומרות לנו מאומה (מי שהלך בשטח לא מוכר בלי מפה, יודע למה אני מתכוון). התיאורטיקנים השאירו לנו "מפות דרכים" מסועפות, ובהן שרטטו ביד אמן את שבילי הנפש הנסתרים. כשהמטופל ואני מחפשים דרך בנתיבים הלא־מוכרים של נפשו, אנחנו משתמשים במפות העשירות האלה (בלי לשכוח שאיש עוד לא חקר את נפשו הייחודית של האדם המסוים הזה, הנמצא עמי עכשיו).
חשוב לציין כי ההבנה כשלעצמה היא הנושא המרכזי בפסיכותרפיה. מטופל מגיע, כמעט תמיד, משום שמתרחשים בחייו אירועים מציקים שהוא אינו מבין, ומשום כך הוא אינו מסוגל להתמודד עמם. הוא מפוטר מכל מקום עבודה, למרות היותו מוכשר ונכון להשקיע. יחסיו עם אשתו הגיעו למבוי סתום, למרות האהבה הרבה שהיתה ביניהם פעם. ילדיו מתנכרים לו, והוא מאמין, אולי בצדק, שמדובר בכפיות טובה נוראה. לפעמים הוא מגיע משום שנדמה לו שהוא דווקא מבין היטב את התהליכים הפוקדים אותו, אבל הבנתו נתקלת במבוי סתום. כשאנחנו מנסים להעמיק בסיפור חייו, אנחנו מגלים מתחת לסיפור הגלוי מעין סיפור סמוי, הפולש לסיפור הגלוי והורס אותו. הנה, למשל, המפוטר הסדרתי מגיע לעבודה החדשה מתוך רצון נלהב, נלהב מדי, להוכיח שהוא חכם יותר מהמנהל. לרצון הזה, כשבודקים אותו לעומק, יש שורשים רבי־עוצמה במשפחה שבה גדל. בכל פעם שהוא מתקבל לעבודה חדשה, הסיפור הסמוי מתפרץ ליחסיו עם ה"בוס" החדש ומערער אותם. רק כשהוא מבין זאת, הוא מסוגל לזהות את הסיפור הסמוי, ולחפש דרכים יותר פוריות להתמודד עמו. העקרונות האלה עומדים ממש ביסוד הפסיכותרפיה, וכל מטפל מכיר אותם לפני ולפנים.
האם אפשר ליישם עקרונות דומים בחקר ההיסטוריה? בסופו של דבר, ההיסטוריה היא צירוף סיפוריהם של בני אדם רבים (ועוד אאריך בכך בהמשך הדברים). יש יסוד להניח שאפשר להחיל עליה לפחות חלק מעקרונות החשיבה הפסיכולוגית. רק יש למצוא את הדרך לעשות זאת נכון.
וכאמור, אני פסיכולוג ולא היסטוריון. כחובב נלהב, אני אוהב לקרוא ספרי היסטוריה ולראות כיצד ההיסטוריונים מנתחים את התהליכים המורכבים שהם חוקרים. מדוע קרסה האימפריה הרומית? כיצד נולדה "העת החדשה" מחורבותיה של תרבות ימי הביניים? ההיסטוריונים מפליאים לנתח גורמים כלכליים, חברתיים, אידיאולוגיים - אבל מנקודת מבטי, אינני יכול לשכוח עובדה מרכזית אחת, שלדעתי לא פעם נשכחת בניתוחים האלה: שכל הגורמים האלה פועלים על בני אדם. האנשים האלה, שההיסטוריונים כותבים עליהם, הם בעלי נטיות נפשיות שונות - הם נוטים להתאהב, להתאכזב, להתלהב, ליפול לדיכאונות ולהפרעות אכילה. יש להם חיים נפשיים מורכבים, שאת הדינמיקה שלהם תיארו תיאורטיקנים של האישיות. האם לכל אלה אין מקום בהבנת התהליך ההיסטורי? האם אין הכלכלה, או החברה, סיכום פעולותיהם של אנשים בעלי נפש?
אנתרופולוגים יודעים כמה עמוק משפיעה עלינו התרבות שבה גדלנו. אבל לא פחות מכך אנחנו משפיעים על התרבות. תרבות משתנה גם משום שאנשים רבים חשים שהיא אינה מספקת את צורכיהם הנפשיים (אותם צרכים נפשיים שבהם עוסק הפסיכולוג בקליניקה שלו). אנשים כאלה הם המחוללים מהפכות. לא רק מנהיגים ואנשי רוח, כולם. כל מי שחי בתרבות מסוימת מעוצב על ידה, ומעצב אותה, במעגל אינסופי. האם אפשר להתעלם מהמעגל הזה כשאנחנו מנתחים תהליכים היסטוריים? דבר אחד נראה לי ברור - חברה שרבים מבניה אומללים, לא תשרוד.
ואכן, לא פעם, כשקראתי ספרי היסטוריה (שרק את חלקם הקטן אוכל לצטט בספר זה), חשתי שלכל תקופה היסטורית יש מבנה נפשי משלה, המוליד את הדילמות והמצוקות של התקופה הבאה אחריה. חשתי שכדי להבין תקופה על בוריה, יש לראותה כניצבת על רצף ארוך שאפשר לנתחו בכלים פסיכולוגיים. נכון, ההיסטוריה עוסקת ב"מבנים חברתיים" ולא בפרטים, אבל כיצד אפשר לנתק בין "מבנה חברתי" ובין אושרם של החיים בו?
מעט מדי תיאוריות פסיכולוגיות מוכנות להתייחס להיסטוריה כגורם פעיל בהבנת האדם הפרטי.14 מעט מדי תיאוריות סוציולוגיות מתייחסות לעצם הדבר שחברות מורכבות מאנשים שיש להם חיים נפשיים. מכיוון שכך, למרות כמה גישושים שנעשו בכיוון, עד היום אין מערכת מושגים המשלבת את התחומים.15
פסיכוהיסטוריה: אני טוען שחיוני לחפש מערכת מושגים כזו. ניתן לכנותה פסיכו־חברתית, פסיכו־תרבותית, או כפי שאעדיף לכנותה - פסיכוהיסטורית. אני מאמין שאפשר לבנות תיאוריה כזו, על בסיסן של תיאוריות קיימות וידועות למדי. אמנה כאן רק כמה מהתיאוריות שאשתמש בהן: תיאוריות האישיות של קרל ג' יונג, של אריק אריקסון, של מלאני קליין ושל וילפריד ביון, התיאוריה האנתרופולוגית של קליפורד גירץ והתיאוריה הכלכלית של קרל מרקס. תורת הפסיכולוגיה היהודית של מרדכי רוטנברג תסייע לי להרחיב את המבט מעבר לגבולותיה של החשיבה המערבית, ולראות כיצד החשיבה היהודית עשויה לפתוח אופקים חדשים למחשבה החברתית. משנת הראי"ה קוק (כפי שאני מבין אותה) עומדת כל הזמן מאחורי הטיעונים שאני מציע (ולמרות זאת היא תוצג במפורש רק בסוף הספר).
את המונח "פסיכוהיסטוריה" שאלתי מאייזיק אסימוב, שבספרו "המוסד" תיאר מדען שמשתמש ברעיונות פסיכולוגיים כדי לחזות את המשך מהלך ההיסטוריה, ולהטותו לכיוון מועיל וטוב. המונח "פסיכוהיסטוריה" בהוראה זו מתייחס להבנה פסיכולוגית־פנימית של הגורמים הנפשיים הפועלים בהיסטוריה בכללותה, כתהליך המתמשך לאורך דורות רבים. הרשיתי לעצמי להשתמש במונח משום שהתפיסה שאני מציע מתבססת על רעיון דומה לשלו. אסימוב מניח שאף על פי שאי־אפשר לחזות במדויק את תגובותיהם של בני אדם כפרטים, אפשר לחזות את התנהגותם של ציבורים רחבים - כשם שבפיזיקה קוונטית אי־אפשר לחזות את התנהגותו של חלקיק חומר בודד, אבל התנהגות החומר בכללותו ניתנת לניבוי מדויק. ממש כך, טוען גיבורו של אסימוב, ההיסטוריה העתידית ניתנת לניבוי מדעי, אפילו מתמטי, אף על פי שהתפתחותו של כל פרט אינה אלא השערה.
ספריו של אסימוב הלהיבו את דמיוני בצעירותי, ועדיין מלהיבים אותי היום. אני רחוק מאוד מחלק מהנחותיו: אינני מאמין שאפשר "לחזות" את ההיסטוריה העתידית, ובוודאי לא בדיוק מתמטי, אבל זה טבעו של מדע בדיוני - הוא מעלה אפשרויות שרק חלקן יעמוד בביקורת מחשבתית יותר מדויקת. בהמשך הדברים אסביר מה אנחנו יכולים, לדעתי, לדעת על העתיד, אבל כבר עכשיו אומר שהרעיון היסודי של אסימוב נותר, לדעתי, נכון ביסודו: כל ניסיון להבין את הדינמיקה ההיסטורית חייב לצאת מהבנת הפרט האנושי, ולהתבונן בדרך שבה החברה והתרבות מעניקות משמעות לחייו, אופקים להתפתחותו, ורמה סבירה של אושר. זה הכלל, וכל השאר הם פרטיו.
כדאי להוסיף שיש המשתמשים במונח "פסיכוהיסטוריה" בהוראה אחרת, של ניתוח ביוגרפי הנעשה לאישים היסטוריים כאנשים פרטיים. זהו ניתוח שונה לחלוטין מהניתוח המוצע כאן. רבים, אני מניח, יחלקו על עצם האפשרות לבנות תיאוריה פסיכוהיסטורית במובן שאליו אני מתכוון. עם טענות אלה אתווכח בהמשך הדברים.
מבנה הספר: כדי להתמודד עם הדילמות שהצגתי, אחלק את הספר הנוכחי לחלקים הבאים:
חלק א - המודל הפסיכוהיסטורי. בחלק זה, שהוא פרק א בספר, אציג מודל התפתחותי של התרבות והאישיות. המודל ישלב מושגים פסיכולוגיים, תרבותיים והיסטוריים ויעמוד על הדינמיקה הפנימית שלהם.
חלק ב - ניתוח שורשיה ההיסטוריים של המציאות הנוכחית. ניתוח זה מתבסס על ההנחה שהעולם שאנו חיים בו היום נוצר מצירופם של שני מיתוסים קדומים - ישראל הקדומה ויוון העתיקה. לצירוף זה, אטען, יש עוצמה רבה, אבל טמונים בו גם כשלים הרסניים. מכיוון שכך, הניתוח ייערך בשלושה שלבים:
1) ניתוח התרבויות העתיקות של יוון וישראל, בהתייחס למודל שהצעתי. פרק ב בספר.
2) תולדות המערב: ניתוח ההיסטוריה המערבית, בהתייחס למודל המוצע. המטרה תהיה הבנת המציאות העכשווית של התרבות המערבית, על חולשותיה וסכנותיה, לאור הדינמיקה הפסיכוהיסטורית שלה, כפי שהתפתחה במהלך ההיסטוריה שלה. פרקים ג־ו בספר.
3) תולדות ישראל: בחינת ההיסטוריה היהודית בהתייחס למודל המוצע. גם כאן תהיה המטרה להבין את המשברים העכשוויים לאור הדינמיקה הפסיכוהיסטורית. פרק ז בספר.
חלק ג - ניסיון לחשיבה אוטופית - האם יש סיכוי ללידתה של תרבות חדשה, דווקא מתוך המשבר הנוכחי? פרק ח בספר.
