אסון אקלימי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אסון אקלימי
מכר
מאות
עותקים
אסון אקלימי
מכר
מאות
עותקים

אסון אקלימי

4.6 כוכבים (18 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • תרגום: אסנת הדר, כנרת היגינס־דוידי
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: יולי 2021
  • קטגוריה: עיון, מדע ורפואה
  • מספר עמודים: 230 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 50 דק'
  • קריינות: אמיר בועז
  • זמן האזנה: 8 שעות ו 16 דק'

ביל גייטס

ביל גייטס (1955) הוא יזם, איל הון, משקיע, סופר ונדבן אמריקאי. בשנת 1975, גייטס ופול אלן ייסדו את מיקרוסופט, שהפכה לחברת התוכנה הגדולה בעולם. במהלך הקריירה שלו במיקרוסופט, גייטס מילא את תפקידי היו"ר, המנכ"ל ואדריכל התוכנה הראשי, והיה בעל המניות הגדול ביותר עד מאי 2014. באפריל 2021 הוערך הונו במעל 129 מיליארד דולר. גייטס הוא מגדולי הנדבנים, ותרומותיו במהלך השנים הגיעו ליותר מ-35 מיליארד דולר.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

ביל גייטס, אחד האנשים העשירים בעולם והאיש שחזה את מגפת הקורונה הרבה לפני כולם, מתריע בספר מרתק מפני אסון אקלימי שמתקרב אלינו בצעדי ענק ומסביר כיצד ניתן למנוע אותו.

רגע לפני קטסטרופה עולמית גייטס משרטט תוכנית מקיפה, פרקטית ונגישה, ומסביר כיצד העולם יכול להגיע לאפס אחוזי פליטה של גזי חממה. מגובה בנתוני המחקרים העדכניים ביותר הוא מתאר מה הם האתגרים העומדים עתה בפני האנושות, אילו פתרונות טכנולוגיים כבר משיבים מלחמה שערה אל מול האסון הממשמש ובא ואילו פתרונות טכנולוגיים עתידיים עדיין נדרשים.

המטרה שגייטס מציב לנו שאפתנית אך אפשרית: עד 2050 המדינות העשירות מוכרחות להגיע לנט־זירו, כלומר — אפס פליטת מזהמים. אם האנושות לא תתכנס ותמצא דרכים להכריע את משבר האקלים, התוצאות יהיו הרות אסון.

תוכניות הפעולה שגייטס מציע ישימות לא רק עבור ממשלות אלא גם עבור האדם הפשוט בחייו הפרטיים. הוא מצליח לרתום את הקורא למטרה ומבהיר כיצד האיום האקלימי שבעבר נראה רחוק ומעורפל מתקרב אלינו כעת בקצב מבהיל.

"בהתחשב במצבו של העולם, זהו ספר אופטימי להפליא, סוג של מדריך למשתמש גדוש בפתרונות"
וול סטריט ג'ורנל

"הדבר המרענן ביותר בספר הזה הוא השילוב המסקרן בין ריאליזם קר לבין אופטימיות המגובה במספרים..."
האקונומיסט

פרק ראשון

מבוא
מ־51 מיליארד לאפס
 

הנה שני מספרים שאתם צריכים לדעת על שינוי האקלים. הראשון הוא 51 מיליארד. השני הוא אפס.

51 מיליארד הוא מספר הטונות של גזי החממה שהעולם מוסיף בדרך כלל לאטמוספירה מדי שנה. אף שהמספר עשוי לעלות או לרדת קצת משנה לשנה, בדרך כלל הוא עולה. כאן אנחנו נמצאים היום.1

אפס הוא התוצאה שאנחנו צריכים לכוון אליה. כדי לעצור את ההתחממות ולמנוע את התוצאות הגרועות ביותר של שינוי האקלים — והתוצאות האלו יהיו באמת גרועות — בני האדם צריכים להפסיק להוסיף גזי חממה לאטמוספירה.

זה נשמע קשה, מפני שזה יהיה קשה. העולם אף פעם לא עשה משהו בסדר גודל כזה. כל מדינה תצטרך לשנות את דרכיה. כמעט כל פעילות בחיים המודרניים — לגדל דברים, לייצר דברים, לנוע ממקום למקום — כרוכה בשחרור גזי חממה, וככל שהזמן עובר, יותר אנשים מאמצים את סגנון החיים המודרני הזה. זה טוב, מפני שמשמעות הדבר היא שחייהם משתפרים. אבל אם לא ישתנה דבר, העולם ימשיך לייצר גזי חממה, שינוי האקלים ימשיך להחריף וההשפעה על בני האדם ודאי תהיה הרת אסון.

אבל "אם לא ישתנה דבר" זה "אם" גדול מאוד. אני מאמין שדברים יכולים להשתנות. חלק מהכלים שאנחנו צריכים כבר נמצאים ברשותנו, ובאשר לכלים שעדיין אינם בידינו, כל מה שלמדתי על אקלים ועל טכנולוגיה מעורר בי אופטימיות שנוכל להמציא אותם, לפרוש אותם, ואם נפעל מספיק מהר, למנוע אסון אקלימי.

ספר זה ידון בצעדים שיידרשו לשם כך, ולמה אני חושב שאנחנו מסוגלים לכך.

 

לפני שני עשורים לא הייתי חוזה שיום אחד אדבר בפומבי על שינוי האקלים, ודאי וודאי שלא אכתוב על זה ספר. אני בא מתחום התוכנה, לא חקר האקלים, ובימים אלה אני עובד במשרה מלאה עם אשתי, מלינדה, בקרן גייטס, שבה אנחנו ממוקדים מאוד בבריאות ובפיתוח גלובליים ובחינוך בארצות הברית.

התחלתי להתמקד בשינוי האקלים באופן עקיף — דרך בעיית המחסור החמור באנרגיה.

בתחילת שנות האלפיים, כשהקרן שלנו רק הוקמה, התחלתי לנסוע למדינות בעלות הכנסה נמוכה באפריקה שמדרום לסהרה ובדרום אסיה, כדי ללמוד יותר על תמותת ילדים, נגיף ה-HIV ועוד בעיות גדולות שהתמודדנו איתן. אבל לא תמיד התמקדתי במחלות. הייתי טס לערים גדולות, מציץ מבעד לחלון וחושב, למה כל כך חשוך שם? איפה כל האורות שהייתי רואה אם הייתי בניו יורק, בפריז או בבייג'ינג?

בלאגוס, ניגריה, נסעתי ברחובות חשוכים וראיתי אנשים שהצטופפו סביב מדורות שהדליקו בחביות נפט ישנות. בכפרים מרוחקים פגשנו מלינדה ואני נשים וילדות שהעבירו את כל שעות היום בליקוט עצי הסקה כדי שיוכלו לבשל על אש פתוחה בבתיהן. פגשנו ילדים שהכינו את שיעורי הבית שלהם לאור נרות מפני שלא היה להם חשמל בבית.

למדתי שלמיליארד אנשים בערך אין גישה ראויה ומהימנה לחשמל ושמחציתם גרים באפריקה שמדרום לסהרה. (המצב השתפר מעט מאז; כיום לכ־860 מיליון אנשים אין חשמל.) חשבתי על המוטו של הקרן שלנו — "לכל אחד מגיעה הזדמנות לחיות חיים בריאים ופרודוקטיביים" — וכמה קשה להישאר בריא אם המרפאה המקומית שלך לא יכולה לקרר חיסונים מפני שהמקררים לא פועלים. קשה להיות פרודוקטיבי אם אין לך אור לקריאה. ואי־אפשר לבנות כלכלה שבה לכולם יש הזדמנויות שוות בעבודה אם אין לך כמויות עצומות של רשתות חשמל אמינות ובנות־השגה למשרדים, למפעלים ולמרכזי תמיכה.

 

לעתים קרובות מלינדה ואני פוגשים ילדים כמו אבולובה צ'ינצ'י, שחי בלאגוס, ניגריה, המכין את שיעורי הבית שלו לאור הנר.

 

בערך באותה תקופה שיתף אותי המדען המנוח דיוויד מקיי, מַרצה באוניברסיטת קיימברידג', בגרף שהראה את הקשר בין הכנסה לשימוש באנרגיה — הכנסה של מדינה לנפש וכמות החשמל שתושביה צורכים. על ציר אחד הציג התרשים הכנסה לנפש בכמה מדינות ועל הציר השני את צריכת האנרגיה באותן מדינות — והבהיר לי ללא צל של ספק שהשתיים קשורות זו בזו:

 

 הכנסה ושימוש באנרגיה הולכים יד ביד. דיוויד מקיי הראה לי תרשים כזה המציג צריכת אנרגיה והכנסה לאדם. יש ביניהן קשר מובהק. (סוכנות האנרגיה הבינלאומית; הבנק העולמי)

לאחר שעיכלתי את כל המידע הזה, התחלתי לחשוב איך העולם יכול לייצר אנרגיה אמינה ובת־השגה לעניים. לא היה הגיוני מבחינת הקרן להתמודד עם בעיה עצומה זאת — הקרן היתה צריכה להתרכז במשימת הליבה שלה — אבל התחלתי להעלות רעיונות עם כמה ממציאים שהיו חברים שלי. התעמקתי יותר בנושא וקראתי כמה ספרים פוקחי עיניים שכתב המדען וההיסטוריון ואצלב סמיל, שעזרו לי להבין עד כמה האנרגיה חיונית לציוויליזציה המודרנית.

באותה תקופה לא הבנתי שאנחנו צריכים להגיע לאפס. המדינות העשירות האחראיות לרוב הזיהום החלו להבחין בשינוי האקלים, ואני חשבתי שיהיה די בכך. חשבתי שהתרומה שלי תהיה לצדד בייצור אנרגיה אמינה ובת־השגה לעניים.

ראשית, הם ירוויחו מכך יותר מכול. אנרגיה זולה פירושה לא רק אור בלילה אלא גם דשן זול יותר לשדותיהם ובטון לבתיהם. וכשמדובר בשינוי האקלים, העניים מפסידים מכך יותר מכול. רובם חקלאים שכבר חיים על הקצה ולא יוכלו לעמוד בעוד בצורת או שיטפון.

 

המצב השתנה מבחינתי בשלהי 2006, כשפגשתי שני עמיתים לשעבר ממיקרוסופט שפתחו עמותות המתמקדות באנרגיה ובאקלים. הם הביאו איתם שני מדעני אקלים שהיו בקיאים בסוגיות וארבעתם הראו לי את הנתונים המקשרים בין זיהום גזי חממה לשינוי האקלים.

ידעתי שגזי חממה מעלים את הטמפרטורה, אבל הנחתי שיש וריאציות מחזוריות או גורמים אחרים שימנעו אסון אקלים אמיתי באופן טבעי. והיה קשה לקבל את העובדה שכל עוד בני האדם ימשיכו לזהם בכל כמות של גזי חממה, הטמפרטורות ימשיכו לעלות.

חזרתי לקבוצה כמה פעמים עם שאלות המשך. בסופו של דבר קלטתי. העולם צריך לספק עוד אנרגיה כדי שהעניים ביותר יוכלו לשגשג, אבל אנחנו צריכים לספק את האנרגיה הזאת בלי לשחרר עוד גזי חממה.

עכשיו הבעיה נראתה עוד יותר קשה. לא די בכך שאנחנו צריכים לספק אנרגיה זולה ואמינה לעניים, היא גם תצטרך להיות נקייה.

המשכתי ללמוד ככל יכולתי על שינוי האקלים. נפגשתי עם מומחים בנושאי אקלים ואנרגיה, חקלאות, אוקיינוסים, מפלס הים, קרחונים, עמודי חשמל ועוד. קראתי את הדוחות של הפאנל הבין־ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC), פאנל האו"ם שקובע את הקונצנזוס המדעי בנושא זה. צפיתי ב"שינוי האקלים של כדור הארץ", סדרה מצוינת של הרצאות וידיאו של פרופ' ריצ'רד וולפסון, הזמינה לצפייה דרך סדרת "קורסים נהדרים". קראתי את "מזג אוויר למתחילים", שהוא עדיין אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי על מזג אוויר.

אחד הדברים שהתבהרו לי היה שמקורות האנרגיה המתחדשים הנוכחיים שלנו — אנרגיית רוח ואנרגיה סולארית — יכולים לתקן חלק גדול מהבעיה, אבל לא השקענו די מאמצים בפריסתם.2

התברר לי גם למה המקורות האלה בלבד לא מספיקים כדי להביא אותנו לאפס. הרוח לא תמיד נושבת והשמש לא תמיד זורחת, ואין לנו סוללות בנות־השגה שיכולות לאחסן אנרגיה בכמויות שצורכת עיר לזמן ארוך דיו. מלבד זאת, החשמל אחראי רק ל־27 אחוזים מכל זיהום גזי החממה. גם אם היינו משיגים פריצת דרך בסוללות, עדיין היינו צריכים להיפטר מ־73 האחוזים האחרים.

בתוך כמה שנים השתכנעתי בשלושה דברים:

1. כדי להימנע מאסון אקלים אנחנו חייבים להגיע לאפס.

2. אנחנו צריכים להשתמש בכלים שכבר נמצאים ברשותנו, כמו השמש והרוח, מהר יותר ובצורה חכמה יותר.

3. ואנחנו צריכים ליצור ולהשיק טכנולוגיות פורצות דרך שיעזרו לנו להגיע ליעד.

 

האפס היה, והוא עודנו, יעד מוצק. אם לא נפסיק להוסיף גזי חממה לאטמוספירה, הטמפרטורה תמשיך לעלות. הנה אנלוגיה מועילה במיוחד: האקלים הוא כמו אמבטיה שמתמלאת לאט במים. גם אם נאט את זרם המים לכדי טפטוף, בסופו של דבר האמבטיה תתמלא והמים יישפכו על הרצפה. זה האסון שאנחנו חייבים למנוע. אי־אפשר להסתפק בצמצום הזיהום שלנו — יש לחסל אותו. המטרה ההגיונית היחידה היא אפס. (מידע נוסף על האפס, על כוונתי בכך ועל השפעת שינוי האקלים, ראו בפרק 1.)

אבל בזמן שלמדתי את כל זה, לא התכוונתי להתמודד עם בעיה נוספת. מלינדה ואני בחרנו בבריאות הציבור ופיתוח גלובליים ובחינוך בארצות הברית כשני התחומים שבהם נעמיק, נשכור צוותי מומחים ונשקיע משאבים. ראיתי גם שהרבה אנשים ידועים העלו את שינוי האקלים על סדר היום.

לכן, אף שהייתי מעורב יותר, הנושא לא עמד בראש סדר העדיפויות שלי. כשיכולתי, קראתי ונפגשתי עם מומחים. השקעתי בכמה חברות אנרגיה נקייה והשקעתי כמה מאות מיליוני דולרים בהקמת חברה שתעצב כור גרעיני מהדור הבא, שייצר חשמל נקי ומעט מאוד פסולת גרעינית. עשיתי הרצאת TED שנקראה "חדשנות לאפס!" אבל בעיקר התרכזתי בעבודתה של קרן גייטס.

ואז, באביב 2015, החלטתי שאני צריך לעשות יותר ולהשמיע יותר את קולי. ראיתי דיווחים בחדשות על סטודנטים ברחבי ארצות הברית שעורכים שביתות שֶבֶת כדי לדרוש שהאוניברסיטאות שלהם יחדלו להשקיע בדלקי מאובנים. כחלק מאותה תנועה השיק העיתון הבריטי ה"גרדיאן" קמפיין שקרא לקרן שלנו למכור את שבריר ההשקעות שלה בחברות דלקי מאובנים. הכינו שם סרטון שהציג אנשים מרחבי העולם שביקשו ממני להפסיק להשקיע בהן. הבנתי למה ה"גרדיאן" בחר דווקא בקרן שלנו ובי. וגם הערצתי את הלהט של האקטיביסטים; ראיתי סטודנטים מפגינים נגד מלחמת וייטנאם, ואחר כך נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, וידעתי שהם באמת חוללו שינוי. התמלאתי השראה כשראיתי איך הם משקיעים אנרגיה כזאת בשינוי האקלים.

מנגד, המשכתי לחשוב על מה שראיתי במסעותי. בהודו, למשל, האוכלוסייה מונה 1.4 מיליארד איש, שרובם נמנים עם האנשים העניים ביותר בעולם. לא חשבתי שזה הוגן שמישהו יגיד להודים שהילדים שלהם לא יוכלו להדליק אור כדי ללמוד, או שאלפי הודים צריכים למות מחמסינים בעונת היובש מפני שהתקנת מזגנים מזיקה לסביבה. הפתרון היחיד שיכולתי לדמיין היה לייצר אנרגיה נקייה זולה כל כך, עד שכל מדינה תעדיף אותה על דלק מאובנים.

אף שהערכתי את להט המפגינים, לא הבנתי איך מניעת השקעה תפסיק את שינוי האקלים או תעזור לאנשים במדינות עניות. מילא, להפסיק להשקיע בחברות כדי להילחם באפרטהייד, מוסד פוליטי שהיה מגיב (ואכן הגיב) ללחץ כלכלי. אבל לשנות את מערכת האנרגיה של העולם — תעשייה בשווי של כחמישה טריליון דולר לשנה והבסיס לכלכלה המודרנית — רק באמצעות מכירת המניות של חברות דלקי מאובנים זה סיפור אחר.

אני עדיין מרגיש כך היום. אבל קלטתי שיש לי סיבות אחרות לא להחזיק במניות של חברות דלקי מאובנים — כלומר, אני לא רוצה להרוויח אם מחיר המניות שלהן יעלה מפני שאנחנו לא מפתחים חלופות לא פחמניות. אני ארגיש רע אם ארוויח מהעיכוב בהגעה לאפס. אז ב־2019 ביטלתי את כל האחזקות הישירות שלי בחברות נפט וגז, כפי שעשתה קרן הנאמנות שמנהלת את השקעות קרן גייטס. (כבר כמה שנים שלא השקעתי בחברות פחם.)

זאת בחירה אישית, ולמזלי יכולתי לעשות זאת. אבל אני יודע היטב שלא תהיה לכך השפעה אמיתית על צמצום הזיהום. כדי להגיע לאפס צריך גישה רחבה יותר: לחולל שינוי כולל באמצעות כל הכלים העומדים לרשותנו, כולל מדיניות ממשלתית, הטכנולוגיה הנוכחית, המצאות חדשות והיכולת של שווקים פרטיים לספק מוצרים למספרים עצומים של אנשים.

בהמשך 2015 צצה הזדמנות לעודד חדשנות והשקעות חדשות: ה-COP 21, ועידת האומות המאוחדות בנושא שינוי אקלים, שעמדה להיערך בפריז בנובמבר ובדצמבר באותה שנה. כמה חודשים לפני הוועידה נפגשתי עם פרנסואה הולנד, שהיה נשיא צרפת באותה תקופה. הולנד רצה למשוך משקיעים פרטיים להשתתף בוועידה, ואני רציתי להעלות על סדר היום את החדשנות. שנינו זיהינו הזדמנות. הוא חשב שאוכל לעזור בשיתוף משקיעים בוועידה; אני אמרתי שזה נשמע הגיוני, אם כי יהיה קל יותר לביצוע אם גם ממשלות יתחייבו להשקיע יותר במחקר אנרגיה.

לא היה קל לשווק רעיון כזה. אפילו ההשקעה של ארצות הברית במחקר האנרגיה היתה (והיא עדיין) הרבה יותר נמוכה מהשקעתה בתחומים חיוניים אחרים, כמו בריאות והגנה. אמנם היו מדינות שהרחיבו את מאמצי המחקר שלהן, אבל הרמות עדיין היו נמוכות מאוד. והן לא יתלהבו לעשות מעבר לכך אם לא יֵדעו שהמגזר הפרטי ישקיע די כסף כדי להוציא את הרעיונות מהמעבדה ולהפוך אותם למוצרים שבאמת יעזרו לאזרחיהן.

אבל ב־2015 המימון הפרטי הצטמק. רבות מהחברות שעסקו בהון סיכון והשקיעו בטכנולוגיה ירוקה משכו את השקעותיהן מהתחום מפני שהתשואות היו נמוכות כל כך. הן היו רגילות להשקעות בביו־טכנולוגיה ובטכנולוגיית מידע, שבהן ההצלחה לעתים קרובות מהירה וההשקעות כרוכות בפחות תקנות ממשלתיות. אנרגיה נקייה היתה סיפור אחר לגמרי, והחברות פרשו מהמשחק.

ברור שהיינו צריכים למצוא כסף חדש וגישה שונה המתאימה במיוחד לאנרגיה נקייה. בספטמבר, חודשיים לפני תחילת הוועידה בפריז, שלחתי אימייל לכ־20 מכרים עשירים, בתקווה לשכנע אותם להתחייב למימון סיכון כדי להשלים את ההשקעה החדשה של הממשלות במחקר. אלו יצטרכו להיות השקעות לטווח ארוך — פיתוח של פריצות דרך בתחום האנרגיה עלול להימשך עשרות שנים — וזה יהיה כרוך בסיכון רב. כדי להימנע מהבעיות שמשקיעי הון סיכון נתקלו בהן, התחייבתי לעזור להקים צוות מומחים ממוקד שיבדוק את החברות ויעזור להן לנווט בין המורכבויות של תעשיית האנרגיה.

התשובות שימחו אותי. המשקיע הראשון אמר כן בתוך פחות מארבע שעות. עד שוועידת פריז נפתחה כעבור חודשיים, עוד 26 משקיעים הצטרפו, ואנחנו קראנו להם "קואליציית האנרגיה פורצת הדרך". היום הארגון, הידוע בשם Breakthrough Energy (אנרגיה פורצת דרך), כולל תוכניות פילנתרופיות, מאמצי הסברה וקרנות פרטיות שהשקיעו ביותר מ־40 חברות בעלות רעיונות מבטיחים.

גם הממשלות נעתרו. 20 ראשי מדינות נפגשו בפריז והתחייבו להכפיל את המימון למחקר. הנשיא הולנד, נשיא ארצות הברית ברק אובמה וראש ממשלת הודו נרנדרה מודי שיתפו פעולה וקידמו את הנושא; בעצם, ראש הממשלה מודי חשב על השם: "מבצע חדשנות". כיום "מבצע חדשנות" כולל 24 מדינות ואת הנציבות האירופית והזרים 4.6 מיליארד דולר לשנה בכספים חדשים למחקר אנרגיה נקייה, גידול של יותר מ־50 אחוזים בתוך שנים מעטות בלבד.

 

 

השקת "מבצע חדשנות" עם מנהיגים עולמיים בוועידת האקלים של האו"ם בפריז, 2015. (ראו בפרק הערות את שמות המצולמים.)

 

נקודת המפנה הבאה בסיפור תהיה מוכרת להחריד לכל מי שקורא את הספר הזה.

ב־2020 הכה בנו אסון כשנגיף קורונה חדש התפשט ברחבי העולם. לכל מי שמכיר את ההיסטוריה של המגפות, החורבן שגרם נגיף הקורונה לא בא בהפתעה. במשך שנים למדתי על התפרצויות מחלות כחלק מהעניין שפיתחתי בבריאות עולמית וחששתי מאוד שהעולם לא מוכן להתמודד עם מגפה כמו מגפת השפעת של 1918, שהרגה עשרות מיליוני אנשים. ב־2015 נשאתי הרצאת TED ונתתי כמה ראיונות שבהם טענתי שאנחנו צריכים ליצור מערכת לזיהוי התפרצויות מחלה גדולות ותגובה להן. גם אנשים אחרים, כולל נשיא ארצות הברית הקודם, ג'ורג' ו' בוש, השמיעו טיעונים דומים. למרבה הצער, העולם לא התכונן לכך וכשנגיף הקורונה החדש הכה הוא הביא לאובדן עצום של חיי אדם ולפגיעה כלכלית שכמוה לא נראתה מאז ימי השפל הגדול. אמנם המשכתי במרבית העבודה שעשיתי על שינוי האקלים, אבל מלינדה ואני העמדנו את נגיף הקורונה בראש סדר העדיפויות של קרן גייטס ועבודתנו האישית. כל יום דיברתי עם מדענים באוניברסיטאות ובחברות קטנות, עם מנכ"לים של חברות תרופות או עם ראשי ממשלות כדי לבדוק איך הקרן יכולה לעזור בהאצת העבודה על בדיקות, על טיפולים ועל חיסונים. עד נובמבר 2020 השקענו יותר מ־445 מיליון דולר במענקים כדי להילחם במחלה, ועוד מאות מיליוני דולרים באמצעות כמה השקעות פיננסיות כדי להשיג חיסונים, בדיקות ועוד מוצרים חיוניים למדינות בעלות הכנסה נמוכה יותר במהירות רבה יותר.

הפעילות הכלכלית האטה בצורה דרסטית, ולכן השנה יפלוט העולם פחות גזי חממה מאשר בשנה שעברה. כפי שהזכרתי קודם לכן, הצמצום ודאי יסתכם בחמישה אחוזים בערך. במונחים ממשיים, פירוש הדבר שנשחרר לאטמוספירה משהו כמו 48 או 49 מיליארד טון פחמן במקום 51 מיליארד.

זאת הפחתה משמעותית, ונהיה במצב מצוין אם נוכל להמשיך בקצב ההפחתה הזה מדי שנה. למרבה הצער, זה בלתי־אפשרי.

חשבו מה נדרש כדי להגיע להפחתה של חמשת האחוזים האלה. נכון לחודש נובמבר 2020, מיליון אנשים מתו ועשרות מיליונים איבדו את עבודתם. בלשון המעטה, זה לא מצב שמישהו רוצה להמשיך בו או לחזור עליו. ועם זאת, נראה שזיהום גזי החממה בעולם פחת בחמישה אחוזים בלבד, וכנראה אף פחות מזה. מה שראוי לציון הוא לא הירידה בזיהום בגלל המגפה, אלא שהירידה היתה מועטה כל כך.

הירידה הקטנה בזיהום היא הוכחה שאנחנו לא יכולים להגיע לאפס זיהום פשוט — או אפילו בעיקר — בכך שנטוס וננהג פחות. כמו שהיינו זקוקים לבדיקות, לטיפולים ולחיסונים חדשים לנגיף הקורונה החדש, אנחנו צריכים כלים חדשים להילחם בשינוי האקלים: דרכים לא פחמניות לייצר חשמל, לייצר דברים, לגדל מזון, לקרר ולחמם את הבניינים שלנו, להוביל אנשים ולשנע סחורות ברחבי העולם. ואנחנו צריכים זרעים חדשים וחידושים נוספים כדי לעזור לאנשים העניים ביותר בעולם — שרובם חקלאים בחוות קטנות — להיערך לקראת אקלים חם יותר.

מובן שיש עוד משוכות בדרך והן לא קשורות למדע או למימון. במיוחד בארצות הברית, הפוליטיקאים הסיטו את השיח על שינוי האקלים. לפעמים נראה לי שאין סיכוי לעשות משהו.

אני חושב יותר כמו מהנדס מאשר כמו בוגר מדע המדינה, ואין לי פתרון לפוליטיקה של שינוי האקלים. במקום זאת, מה שאני מקווה לעשות זה להתמקד בשיחה על איך נגיע לאפס: עלינו לתעל את להט העולם ואת האיי־קיו המדעי לפריסת פתרונות האנרגיה הנקייה הקיימים עכשיו ולהמציא פתרונות חדשים, כדי שנפסיק להוסיף גזי חממה לאטמוספירה.

 

אני מודע לכך שאני לא דובר מושלם של בעיית שינוי האקלים. לא חסרים בעולם גברים עשירים עם רעיונות גדולים על מה שאחרים צריכים לעשות, או אנשים שחושבים שהטכנולוגיה יכולה לתקן כל בעיה. ויש לי בתים גדולים ואני טס במטוסים פרטיים — למעשה, טסתי במטוס כזה לפריז לוועידת האקלים — אז מי אני שאטיף לאחרים על הסביבה?

אני מודה באשמה בכל שלושת הסעיפים.

אני לא מכחיש שאני עשיר עם דעה. אבל אני מאמין שזו דעה מושכלת ואני תמיד מנסה ללמוד עוד.

אני גם חובב טכנולוגיה. תַראו לי בעיה, ואני אחפש טכנולוגיה שתתקן אותה. כשמדובר בשינוי האקלים, אני יודע שחדשנות היא לא הדבר היחיד שאנחנו צריכים. אבל בלעדיה אי־אפשר יהיה לחיות בכדור הארץ. פתרונות טכנולוגיים אינם מספיקים אבל הם הכרחיים.

ולבסוף, נכון שטביעת הרגל הפחמנית שלי גבוהה בטירוף. במשך זמן רב זה עורר בי רגשות אשמה. אני מודע לזיהום הגבוה שאני מייצר, אבל העבודה על הספר הזה עוררה בי מודעות גבוהה עוד יותר לאחריותי להפחית אותו. צמצום טביעת הרגל הפחמנית שלי הוא המעט שאפשר לצפות ממישהו במעמדי שמודאג משינוי האקלים ויוצא בקריאה פומבית לפעולה.

ב־2020 התחלתי לקנות דלק מטוסים בר־קיימא, וב־2021 אקזז לגמרי את זיהום התעופה של משפחתי. לגבי הזיהום שלא קשור לתעופה, אני קונה קיזוזים דרך חברה שמנהלת מתקן לסילוק פחמן דו־חמצני מהאוויר (למידע נוסף על הטכנולוגיה הזאת, שנקראת "לכידת אוויר ישירה", ראו בפרק 4, "איך אנחנו מתחברים"). אני גם תומך בעמותה שמתקינה שדרוגי אנרגיה נקייה בדיור בר־השגה בשיקגו. ואמשיך לחפש דרכים נוספות לצמצם את טביעת הרגל האישית שלי.

אני גם משקיע בטכנולוגיות לא פחמניות. אני רוצה להאמין שזה סוג אחר של קיזוז הזיהום שלי. השקעתי יותר ממיליארד דולר בגישות שאני מקווה שיעזרו לעולם להגיע לאפס, כולל באנרגיה נקייה אמינה ובת־השגה ובבטון, בפלדה, בבשר ובעוד מוצרים עם זיהום נמוך. ואני לא מכיר אף אחד שמשקיע יותר בטכנולוגיות של לכידת אוויר ישירה.

מובן שהשקעה בחברות לא מקטינה את טביעת הרגל הפחמנית שלי. אבל אם השקעתי בחברות הנכונות, הן יהיו אחראיות לסילוק הרבה יותר פחמן מכפי שאני או משפחתי אחראים לו. מלבד זאת, המטרה היא לא שאדם אחד יפצה על הזיהום שלו; המטרה היא להימנע מאסון אקלימי. לכן אני מממן מחקר מוקדם על אנרגיה נקייה, משקיע בחברות מבטיחות של אנרגיה נקייה, תומך בקווי מדיניות שיעודדו פריצות דרך ברחבי העולם ומעודד בעלי אמצעים אחרים לעשות כמוני.

וזאת הנקודה העיקרית: אולי כדאי למזהמים כבדים כמוני לצרוך פחות אנרגיה, אבל העולם בכללותו צריך להשתמש ביותר סחורות ושירותים שהאנרגיה מספקת. אין כל רע בשימוש ביותר אנרגיה כל עוד היא לא פחמנית. המפתח להתמודדות עם שינוי האקלים הוא לייצר אנרגיה נקייה זולה ואמינה בדיוק כמו האנרגיה שאנחנו מקבלים מדלקי מאובנים. אני משקיע הרבה מאמצים במה שלדעתי יביא אותנו למצב הזה ויחולל שינוי משמעותי בירידה מ־51 מיליארד טון זיהום לשנה לאפס.

 

הספר הזה מציע דרך התקדמות, סדרה של צעדים שנוכל לנקוט כדי להעניק לעצמנו את הסיכוי הטוב ביותר להימנע מאסון אקלימי. הוא מחולק לחמישה חלקים:

למה אפס? בפרק 1 אסביר יותר על הסיבה שבגללה אנחנו צריכים להגיע לאפס, כולל מה שאנחנו יודעים (ומה שאנחנו לא יודעים) על האופן שבו הטמפרטורות העולות ישפיעו על אנשים ברחבי העולם.

החדשות הרעות: להגיע לאפס יהיה ממש קשה. כל תוכנית להשיג משהו מתחילה בהערכה מציאותית של המחסומים שניצבים בדרכך, ולכן בפרק 2 נקדיש רגע כדי לשקול את האתגרים שאיתם נתמודד.

איך עורכים שיחה מושכלת על שינוי האקלים. בפרק 3 אפרק חלק מהסטטיסטיקה המבלבלת שאולי שמעתם ואחלוק כמה שאלות שאני חושב עליהן בכל שיחה שאני מקיים על שינוי האקלים. הן שמרו עלי מטעויות אינספור פעמים, ואני מקווה שיעשו אותו הדבר למענכם.

החדשות הטובות: אנחנו יכולים לעשות את זה. בפרקים 4 עד 9 אפרט את התחומים שבהם הטכנולוגיה יכולה לעזור ואיפה אנחנו זקוקים לפריצות דרך. זה יהיה החלק הארוך ביותר בספר, מפני שיש כל כך הרבה חומר לסקור. יש לנו כמה פתרונות שאנחנו צריכים להכניס לשימוש כבר כעת ובגדול, ואנחנו צריכים גם לפתח ולהפיץ הרבה חידושים ברחבי העולם בעשורים הבאים. אמנם אציג בפניכם כמה טכנולוגיות שאני מתלהב מהן במיוחד, אבל לא אנקוב בשמן של הרבה חברות ספציפיות. אחת הסיבות לכך היא שאני משקיע בכמה מהן ואני לא רוצה שזה ייראה כאילו אני מעדיף חברות שבהן יש לי עניין פיננסי. אבל חשוב מכך, אני רוצה להתמקד ברעיונות ובחידושים, לא בעסקים ספציפיים. חברות אחדות עלולות לפשוט רגל בשנים הקרובות; זה חלק מהעניין כשאתה עושה עבודה חדשנית, אם כי זה לא בהכרח סימן שנכשלת. הדבר החשוב הוא ללמוד מהכישלון ולשלב את הלקח ביוזמה הבאה, בדיוק כפי שעשינו במיקרוסופט ובדיוק כמו כל חדשן אחר שאני מכיר.

צעדים שאפשר לנקוט עכשיו. כתבתי את הספר הזה מפני שאני לא רואה רק את בעיית שינוי האקלים; אני רואה גם הזדמנות לפתור אותה. האופטימיות הזאת היא לא חלום באספמיה. כבר יש לנו שניים מתוך שלושת הדברים שצריך כדי להצליח בכל משימה גדולה. ראשית, יש לנו שאפתנות, הודות ללהט התנועה העולמית הצומחת של צעירים שמודאגים באמת משינוי האקלים. שנית, יש לנו מטרות גדולות לפתרון הבעיה כשעוד מנהיגים לאומיים ומקומיים ברחבי העולם מתחייבים לעשות את חלקם.

עכשיו אנחנו צריכים את הרכיב השלישי: תוכנית קונקרטית להשגת מטרותינו.

בדיוק כפי שההערכה שלנו כלפי חקר האקלים מניעה את השאיפות שלנו, מאחורי כל תוכנית מעשית לצמצום הזיהום חייבים להיות תחומים אחרים: פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, הנדסה, מדע המדינה, כלכלה, כספים ועוד. לכן בפרקים האחרונים של הספר אציע תוכנית על סמך ההדרכה שקיבלתי ממומחים בכל התחומים האלה. בפרקים 10 ו־11 אתמקד בקווי מדיניות שממשלות יכולות לאמץ; בפרק 12 אציע צעדים שכל אחד מאיתנו יכול לנקוט כדי לעזור לעולם להגיע לאפס. לא משנה אם אתם אנשי ממשל, יזמים או מצביעים עם חיים עמוסים ויותר מדי זמן פנוי (או כל הסעיפים לעיל), יש דברים שאתם יכולים לעשות כדי לעזור להימנע מאסון אקלימי.

זהו זה. בואו נתחיל.

 

 

ביל גייטס

ביל גייטס (1955) הוא יזם, איל הון, משקיע, סופר ונדבן אמריקאי. בשנת 1975, גייטס ופול אלן ייסדו את מיקרוסופט, שהפכה לחברת התוכנה הגדולה בעולם. במהלך הקריירה שלו במיקרוסופט, גייטס מילא את תפקידי היו"ר, המנכ"ל ואדריכל התוכנה הראשי, והיה בעל המניות הגדול ביותר עד מאי 2014. באפריל 2021 הוערך הונו במעל 129 מיליארד דולר. גייטס הוא מגדולי הנדבנים, ותרומותיו במהלך השנים הגיעו ליותר מ-35 מיליארד דולר.

סקירות וביקורות

ביל גייטס מצליח לשכנע בדאגתו לעתיד כדור הארץ נטע אחיטוב הארץ 08/12/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: אסנת הדר, כנרת היגינס־דוידי
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: יולי 2021
  • קטגוריה: עיון, מדע ורפואה
  • מספר עמודים: 230 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 50 דק'
  • קריינות: אמיר בועז
  • זמן האזנה: 8 שעות ו 16 דק'

סקירות וביקורות

ביל גייטס מצליח לשכנע בדאגתו לעתיד כדור הארץ נטע אחיטוב הארץ 08/12/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
אסון אקלימי ביל גייטס

מבוא
מ־51 מיליארד לאפס
 

הנה שני מספרים שאתם צריכים לדעת על שינוי האקלים. הראשון הוא 51 מיליארד. השני הוא אפס.

51 מיליארד הוא מספר הטונות של גזי החממה שהעולם מוסיף בדרך כלל לאטמוספירה מדי שנה. אף שהמספר עשוי לעלות או לרדת קצת משנה לשנה, בדרך כלל הוא עולה. כאן אנחנו נמצאים היום.1

אפס הוא התוצאה שאנחנו צריכים לכוון אליה. כדי לעצור את ההתחממות ולמנוע את התוצאות הגרועות ביותר של שינוי האקלים — והתוצאות האלו יהיו באמת גרועות — בני האדם צריכים להפסיק להוסיף גזי חממה לאטמוספירה.

זה נשמע קשה, מפני שזה יהיה קשה. העולם אף פעם לא עשה משהו בסדר גודל כזה. כל מדינה תצטרך לשנות את דרכיה. כמעט כל פעילות בחיים המודרניים — לגדל דברים, לייצר דברים, לנוע ממקום למקום — כרוכה בשחרור גזי חממה, וככל שהזמן עובר, יותר אנשים מאמצים את סגנון החיים המודרני הזה. זה טוב, מפני שמשמעות הדבר היא שחייהם משתפרים. אבל אם לא ישתנה דבר, העולם ימשיך לייצר גזי חממה, שינוי האקלים ימשיך להחריף וההשפעה על בני האדם ודאי תהיה הרת אסון.

אבל "אם לא ישתנה דבר" זה "אם" גדול מאוד. אני מאמין שדברים יכולים להשתנות. חלק מהכלים שאנחנו צריכים כבר נמצאים ברשותנו, ובאשר לכלים שעדיין אינם בידינו, כל מה שלמדתי על אקלים ועל טכנולוגיה מעורר בי אופטימיות שנוכל להמציא אותם, לפרוש אותם, ואם נפעל מספיק מהר, למנוע אסון אקלימי.

ספר זה ידון בצעדים שיידרשו לשם כך, ולמה אני חושב שאנחנו מסוגלים לכך.

 

לפני שני עשורים לא הייתי חוזה שיום אחד אדבר בפומבי על שינוי האקלים, ודאי וודאי שלא אכתוב על זה ספר. אני בא מתחום התוכנה, לא חקר האקלים, ובימים אלה אני עובד במשרה מלאה עם אשתי, מלינדה, בקרן גייטס, שבה אנחנו ממוקדים מאוד בבריאות ובפיתוח גלובליים ובחינוך בארצות הברית.

התחלתי להתמקד בשינוי האקלים באופן עקיף — דרך בעיית המחסור החמור באנרגיה.

בתחילת שנות האלפיים, כשהקרן שלנו רק הוקמה, התחלתי לנסוע למדינות בעלות הכנסה נמוכה באפריקה שמדרום לסהרה ובדרום אסיה, כדי ללמוד יותר על תמותת ילדים, נגיף ה-HIV ועוד בעיות גדולות שהתמודדנו איתן. אבל לא תמיד התמקדתי במחלות. הייתי טס לערים גדולות, מציץ מבעד לחלון וחושב, למה כל כך חשוך שם? איפה כל האורות שהייתי רואה אם הייתי בניו יורק, בפריז או בבייג'ינג?

בלאגוס, ניגריה, נסעתי ברחובות חשוכים וראיתי אנשים שהצטופפו סביב מדורות שהדליקו בחביות נפט ישנות. בכפרים מרוחקים פגשנו מלינדה ואני נשים וילדות שהעבירו את כל שעות היום בליקוט עצי הסקה כדי שיוכלו לבשל על אש פתוחה בבתיהן. פגשנו ילדים שהכינו את שיעורי הבית שלהם לאור נרות מפני שלא היה להם חשמל בבית.

למדתי שלמיליארד אנשים בערך אין גישה ראויה ומהימנה לחשמל ושמחציתם גרים באפריקה שמדרום לסהרה. (המצב השתפר מעט מאז; כיום לכ־860 מיליון אנשים אין חשמל.) חשבתי על המוטו של הקרן שלנו — "לכל אחד מגיעה הזדמנות לחיות חיים בריאים ופרודוקטיביים" — וכמה קשה להישאר בריא אם המרפאה המקומית שלך לא יכולה לקרר חיסונים מפני שהמקררים לא פועלים. קשה להיות פרודוקטיבי אם אין לך אור לקריאה. ואי־אפשר לבנות כלכלה שבה לכולם יש הזדמנויות שוות בעבודה אם אין לך כמויות עצומות של רשתות חשמל אמינות ובנות־השגה למשרדים, למפעלים ולמרכזי תמיכה.

 

לעתים קרובות מלינדה ואני פוגשים ילדים כמו אבולובה צ'ינצ'י, שחי בלאגוס, ניגריה, המכין את שיעורי הבית שלו לאור הנר.

 

בערך באותה תקופה שיתף אותי המדען המנוח דיוויד מקיי, מַרצה באוניברסיטת קיימברידג', בגרף שהראה את הקשר בין הכנסה לשימוש באנרגיה — הכנסה של מדינה לנפש וכמות החשמל שתושביה צורכים. על ציר אחד הציג התרשים הכנסה לנפש בכמה מדינות ועל הציר השני את צריכת האנרגיה באותן מדינות — והבהיר לי ללא צל של ספק שהשתיים קשורות זו בזו:

 

 הכנסה ושימוש באנרגיה הולכים יד ביד. דיוויד מקיי הראה לי תרשים כזה המציג צריכת אנרגיה והכנסה לאדם. יש ביניהן קשר מובהק. (סוכנות האנרגיה הבינלאומית; הבנק העולמי)

לאחר שעיכלתי את כל המידע הזה, התחלתי לחשוב איך העולם יכול לייצר אנרגיה אמינה ובת־השגה לעניים. לא היה הגיוני מבחינת הקרן להתמודד עם בעיה עצומה זאת — הקרן היתה צריכה להתרכז במשימת הליבה שלה — אבל התחלתי להעלות רעיונות עם כמה ממציאים שהיו חברים שלי. התעמקתי יותר בנושא וקראתי כמה ספרים פוקחי עיניים שכתב המדען וההיסטוריון ואצלב סמיל, שעזרו לי להבין עד כמה האנרגיה חיונית לציוויליזציה המודרנית.

באותה תקופה לא הבנתי שאנחנו צריכים להגיע לאפס. המדינות העשירות האחראיות לרוב הזיהום החלו להבחין בשינוי האקלים, ואני חשבתי שיהיה די בכך. חשבתי שהתרומה שלי תהיה לצדד בייצור אנרגיה אמינה ובת־השגה לעניים.

ראשית, הם ירוויחו מכך יותר מכול. אנרגיה זולה פירושה לא רק אור בלילה אלא גם דשן זול יותר לשדותיהם ובטון לבתיהם. וכשמדובר בשינוי האקלים, העניים מפסידים מכך יותר מכול. רובם חקלאים שכבר חיים על הקצה ולא יוכלו לעמוד בעוד בצורת או שיטפון.

 

המצב השתנה מבחינתי בשלהי 2006, כשפגשתי שני עמיתים לשעבר ממיקרוסופט שפתחו עמותות המתמקדות באנרגיה ובאקלים. הם הביאו איתם שני מדעני אקלים שהיו בקיאים בסוגיות וארבעתם הראו לי את הנתונים המקשרים בין זיהום גזי חממה לשינוי האקלים.

ידעתי שגזי חממה מעלים את הטמפרטורה, אבל הנחתי שיש וריאציות מחזוריות או גורמים אחרים שימנעו אסון אקלים אמיתי באופן טבעי. והיה קשה לקבל את העובדה שכל עוד בני האדם ימשיכו לזהם בכל כמות של גזי חממה, הטמפרטורות ימשיכו לעלות.

חזרתי לקבוצה כמה פעמים עם שאלות המשך. בסופו של דבר קלטתי. העולם צריך לספק עוד אנרגיה כדי שהעניים ביותר יוכלו לשגשג, אבל אנחנו צריכים לספק את האנרגיה הזאת בלי לשחרר עוד גזי חממה.

עכשיו הבעיה נראתה עוד יותר קשה. לא די בכך שאנחנו צריכים לספק אנרגיה זולה ואמינה לעניים, היא גם תצטרך להיות נקייה.

המשכתי ללמוד ככל יכולתי על שינוי האקלים. נפגשתי עם מומחים בנושאי אקלים ואנרגיה, חקלאות, אוקיינוסים, מפלס הים, קרחונים, עמודי חשמל ועוד. קראתי את הדוחות של הפאנל הבין־ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC), פאנל האו"ם שקובע את הקונצנזוס המדעי בנושא זה. צפיתי ב"שינוי האקלים של כדור הארץ", סדרה מצוינת של הרצאות וידיאו של פרופ' ריצ'רד וולפסון, הזמינה לצפייה דרך סדרת "קורסים נהדרים". קראתי את "מזג אוויר למתחילים", שהוא עדיין אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי על מזג אוויר.

אחד הדברים שהתבהרו לי היה שמקורות האנרגיה המתחדשים הנוכחיים שלנו — אנרגיית רוח ואנרגיה סולארית — יכולים לתקן חלק גדול מהבעיה, אבל לא השקענו די מאמצים בפריסתם.2

התברר לי גם למה המקורות האלה בלבד לא מספיקים כדי להביא אותנו לאפס. הרוח לא תמיד נושבת והשמש לא תמיד זורחת, ואין לנו סוללות בנות־השגה שיכולות לאחסן אנרגיה בכמויות שצורכת עיר לזמן ארוך דיו. מלבד זאת, החשמל אחראי רק ל־27 אחוזים מכל זיהום גזי החממה. גם אם היינו משיגים פריצת דרך בסוללות, עדיין היינו צריכים להיפטר מ־73 האחוזים האחרים.

בתוך כמה שנים השתכנעתי בשלושה דברים:

1. כדי להימנע מאסון אקלים אנחנו חייבים להגיע לאפס.

2. אנחנו צריכים להשתמש בכלים שכבר נמצאים ברשותנו, כמו השמש והרוח, מהר יותר ובצורה חכמה יותר.

3. ואנחנו צריכים ליצור ולהשיק טכנולוגיות פורצות דרך שיעזרו לנו להגיע ליעד.

 

האפס היה, והוא עודנו, יעד מוצק. אם לא נפסיק להוסיף גזי חממה לאטמוספירה, הטמפרטורה תמשיך לעלות. הנה אנלוגיה מועילה במיוחד: האקלים הוא כמו אמבטיה שמתמלאת לאט במים. גם אם נאט את זרם המים לכדי טפטוף, בסופו של דבר האמבטיה תתמלא והמים יישפכו על הרצפה. זה האסון שאנחנו חייבים למנוע. אי־אפשר להסתפק בצמצום הזיהום שלנו — יש לחסל אותו. המטרה ההגיונית היחידה היא אפס. (מידע נוסף על האפס, על כוונתי בכך ועל השפעת שינוי האקלים, ראו בפרק 1.)

אבל בזמן שלמדתי את כל זה, לא התכוונתי להתמודד עם בעיה נוספת. מלינדה ואני בחרנו בבריאות הציבור ופיתוח גלובליים ובחינוך בארצות הברית כשני התחומים שבהם נעמיק, נשכור צוותי מומחים ונשקיע משאבים. ראיתי גם שהרבה אנשים ידועים העלו את שינוי האקלים על סדר היום.

לכן, אף שהייתי מעורב יותר, הנושא לא עמד בראש סדר העדיפויות שלי. כשיכולתי, קראתי ונפגשתי עם מומחים. השקעתי בכמה חברות אנרגיה נקייה והשקעתי כמה מאות מיליוני דולרים בהקמת חברה שתעצב כור גרעיני מהדור הבא, שייצר חשמל נקי ומעט מאוד פסולת גרעינית. עשיתי הרצאת TED שנקראה "חדשנות לאפס!" אבל בעיקר התרכזתי בעבודתה של קרן גייטס.

ואז, באביב 2015, החלטתי שאני צריך לעשות יותר ולהשמיע יותר את קולי. ראיתי דיווחים בחדשות על סטודנטים ברחבי ארצות הברית שעורכים שביתות שֶבֶת כדי לדרוש שהאוניברסיטאות שלהם יחדלו להשקיע בדלקי מאובנים. כחלק מאותה תנועה השיק העיתון הבריטי ה"גרדיאן" קמפיין שקרא לקרן שלנו למכור את שבריר ההשקעות שלה בחברות דלקי מאובנים. הכינו שם סרטון שהציג אנשים מרחבי העולם שביקשו ממני להפסיק להשקיע בהן. הבנתי למה ה"גרדיאן" בחר דווקא בקרן שלנו ובי. וגם הערצתי את הלהט של האקטיביסטים; ראיתי סטודנטים מפגינים נגד מלחמת וייטנאם, ואחר כך נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, וידעתי שהם באמת חוללו שינוי. התמלאתי השראה כשראיתי איך הם משקיעים אנרגיה כזאת בשינוי האקלים.

מנגד, המשכתי לחשוב על מה שראיתי במסעותי. בהודו, למשל, האוכלוסייה מונה 1.4 מיליארד איש, שרובם נמנים עם האנשים העניים ביותר בעולם. לא חשבתי שזה הוגן שמישהו יגיד להודים שהילדים שלהם לא יוכלו להדליק אור כדי ללמוד, או שאלפי הודים צריכים למות מחמסינים בעונת היובש מפני שהתקנת מזגנים מזיקה לסביבה. הפתרון היחיד שיכולתי לדמיין היה לייצר אנרגיה נקייה זולה כל כך, עד שכל מדינה תעדיף אותה על דלק מאובנים.

אף שהערכתי את להט המפגינים, לא הבנתי איך מניעת השקעה תפסיק את שינוי האקלים או תעזור לאנשים במדינות עניות. מילא, להפסיק להשקיע בחברות כדי להילחם באפרטהייד, מוסד פוליטי שהיה מגיב (ואכן הגיב) ללחץ כלכלי. אבל לשנות את מערכת האנרגיה של העולם — תעשייה בשווי של כחמישה טריליון דולר לשנה והבסיס לכלכלה המודרנית — רק באמצעות מכירת המניות של חברות דלקי מאובנים זה סיפור אחר.

אני עדיין מרגיש כך היום. אבל קלטתי שיש לי סיבות אחרות לא להחזיק במניות של חברות דלקי מאובנים — כלומר, אני לא רוצה להרוויח אם מחיר המניות שלהן יעלה מפני שאנחנו לא מפתחים חלופות לא פחמניות. אני ארגיש רע אם ארוויח מהעיכוב בהגעה לאפס. אז ב־2019 ביטלתי את כל האחזקות הישירות שלי בחברות נפט וגז, כפי שעשתה קרן הנאמנות שמנהלת את השקעות קרן גייטס. (כבר כמה שנים שלא השקעתי בחברות פחם.)

זאת בחירה אישית, ולמזלי יכולתי לעשות זאת. אבל אני יודע היטב שלא תהיה לכך השפעה אמיתית על צמצום הזיהום. כדי להגיע לאפס צריך גישה רחבה יותר: לחולל שינוי כולל באמצעות כל הכלים העומדים לרשותנו, כולל מדיניות ממשלתית, הטכנולוגיה הנוכחית, המצאות חדשות והיכולת של שווקים פרטיים לספק מוצרים למספרים עצומים של אנשים.

בהמשך 2015 צצה הזדמנות לעודד חדשנות והשקעות חדשות: ה-COP 21, ועידת האומות המאוחדות בנושא שינוי אקלים, שעמדה להיערך בפריז בנובמבר ובדצמבר באותה שנה. כמה חודשים לפני הוועידה נפגשתי עם פרנסואה הולנד, שהיה נשיא צרפת באותה תקופה. הולנד רצה למשוך משקיעים פרטיים להשתתף בוועידה, ואני רציתי להעלות על סדר היום את החדשנות. שנינו זיהינו הזדמנות. הוא חשב שאוכל לעזור בשיתוף משקיעים בוועידה; אני אמרתי שזה נשמע הגיוני, אם כי יהיה קל יותר לביצוע אם גם ממשלות יתחייבו להשקיע יותר במחקר אנרגיה.

לא היה קל לשווק רעיון כזה. אפילו ההשקעה של ארצות הברית במחקר האנרגיה היתה (והיא עדיין) הרבה יותר נמוכה מהשקעתה בתחומים חיוניים אחרים, כמו בריאות והגנה. אמנם היו מדינות שהרחיבו את מאמצי המחקר שלהן, אבל הרמות עדיין היו נמוכות מאוד. והן לא יתלהבו לעשות מעבר לכך אם לא יֵדעו שהמגזר הפרטי ישקיע די כסף כדי להוציא את הרעיונות מהמעבדה ולהפוך אותם למוצרים שבאמת יעזרו לאזרחיהן.

אבל ב־2015 המימון הפרטי הצטמק. רבות מהחברות שעסקו בהון סיכון והשקיעו בטכנולוגיה ירוקה משכו את השקעותיהן מהתחום מפני שהתשואות היו נמוכות כל כך. הן היו רגילות להשקעות בביו־טכנולוגיה ובטכנולוגיית מידע, שבהן ההצלחה לעתים קרובות מהירה וההשקעות כרוכות בפחות תקנות ממשלתיות. אנרגיה נקייה היתה סיפור אחר לגמרי, והחברות פרשו מהמשחק.

ברור שהיינו צריכים למצוא כסף חדש וגישה שונה המתאימה במיוחד לאנרגיה נקייה. בספטמבר, חודשיים לפני תחילת הוועידה בפריז, שלחתי אימייל לכ־20 מכרים עשירים, בתקווה לשכנע אותם להתחייב למימון סיכון כדי להשלים את ההשקעה החדשה של הממשלות במחקר. אלו יצטרכו להיות השקעות לטווח ארוך — פיתוח של פריצות דרך בתחום האנרגיה עלול להימשך עשרות שנים — וזה יהיה כרוך בסיכון רב. כדי להימנע מהבעיות שמשקיעי הון סיכון נתקלו בהן, התחייבתי לעזור להקים צוות מומחים ממוקד שיבדוק את החברות ויעזור להן לנווט בין המורכבויות של תעשיית האנרגיה.

התשובות שימחו אותי. המשקיע הראשון אמר כן בתוך פחות מארבע שעות. עד שוועידת פריז נפתחה כעבור חודשיים, עוד 26 משקיעים הצטרפו, ואנחנו קראנו להם "קואליציית האנרגיה פורצת הדרך". היום הארגון, הידוע בשם Breakthrough Energy (אנרגיה פורצת דרך), כולל תוכניות פילנתרופיות, מאמצי הסברה וקרנות פרטיות שהשקיעו ביותר מ־40 חברות בעלות רעיונות מבטיחים.

גם הממשלות נעתרו. 20 ראשי מדינות נפגשו בפריז והתחייבו להכפיל את המימון למחקר. הנשיא הולנד, נשיא ארצות הברית ברק אובמה וראש ממשלת הודו נרנדרה מודי שיתפו פעולה וקידמו את הנושא; בעצם, ראש הממשלה מודי חשב על השם: "מבצע חדשנות". כיום "מבצע חדשנות" כולל 24 מדינות ואת הנציבות האירופית והזרים 4.6 מיליארד דולר לשנה בכספים חדשים למחקר אנרגיה נקייה, גידול של יותר מ־50 אחוזים בתוך שנים מעטות בלבד.

 

 

השקת "מבצע חדשנות" עם מנהיגים עולמיים בוועידת האקלים של האו"ם בפריז, 2015. (ראו בפרק הערות את שמות המצולמים.)

 

נקודת המפנה הבאה בסיפור תהיה מוכרת להחריד לכל מי שקורא את הספר הזה.

ב־2020 הכה בנו אסון כשנגיף קורונה חדש התפשט ברחבי העולם. לכל מי שמכיר את ההיסטוריה של המגפות, החורבן שגרם נגיף הקורונה לא בא בהפתעה. במשך שנים למדתי על התפרצויות מחלות כחלק מהעניין שפיתחתי בבריאות עולמית וחששתי מאוד שהעולם לא מוכן להתמודד עם מגפה כמו מגפת השפעת של 1918, שהרגה עשרות מיליוני אנשים. ב־2015 נשאתי הרצאת TED ונתתי כמה ראיונות שבהם טענתי שאנחנו צריכים ליצור מערכת לזיהוי התפרצויות מחלה גדולות ותגובה להן. גם אנשים אחרים, כולל נשיא ארצות הברית הקודם, ג'ורג' ו' בוש, השמיעו טיעונים דומים. למרבה הצער, העולם לא התכונן לכך וכשנגיף הקורונה החדש הכה הוא הביא לאובדן עצום של חיי אדם ולפגיעה כלכלית שכמוה לא נראתה מאז ימי השפל הגדול. אמנם המשכתי במרבית העבודה שעשיתי על שינוי האקלים, אבל מלינדה ואני העמדנו את נגיף הקורונה בראש סדר העדיפויות של קרן גייטס ועבודתנו האישית. כל יום דיברתי עם מדענים באוניברסיטאות ובחברות קטנות, עם מנכ"לים של חברות תרופות או עם ראשי ממשלות כדי לבדוק איך הקרן יכולה לעזור בהאצת העבודה על בדיקות, על טיפולים ועל חיסונים. עד נובמבר 2020 השקענו יותר מ־445 מיליון דולר במענקים כדי להילחם במחלה, ועוד מאות מיליוני דולרים באמצעות כמה השקעות פיננסיות כדי להשיג חיסונים, בדיקות ועוד מוצרים חיוניים למדינות בעלות הכנסה נמוכה יותר במהירות רבה יותר.

הפעילות הכלכלית האטה בצורה דרסטית, ולכן השנה יפלוט העולם פחות גזי חממה מאשר בשנה שעברה. כפי שהזכרתי קודם לכן, הצמצום ודאי יסתכם בחמישה אחוזים בערך. במונחים ממשיים, פירוש הדבר שנשחרר לאטמוספירה משהו כמו 48 או 49 מיליארד טון פחמן במקום 51 מיליארד.

זאת הפחתה משמעותית, ונהיה במצב מצוין אם נוכל להמשיך בקצב ההפחתה הזה מדי שנה. למרבה הצער, זה בלתי־אפשרי.

חשבו מה נדרש כדי להגיע להפחתה של חמשת האחוזים האלה. נכון לחודש נובמבר 2020, מיליון אנשים מתו ועשרות מיליונים איבדו את עבודתם. בלשון המעטה, זה לא מצב שמישהו רוצה להמשיך בו או לחזור עליו. ועם זאת, נראה שזיהום גזי החממה בעולם פחת בחמישה אחוזים בלבד, וכנראה אף פחות מזה. מה שראוי לציון הוא לא הירידה בזיהום בגלל המגפה, אלא שהירידה היתה מועטה כל כך.

הירידה הקטנה בזיהום היא הוכחה שאנחנו לא יכולים להגיע לאפס זיהום פשוט — או אפילו בעיקר — בכך שנטוס וננהג פחות. כמו שהיינו זקוקים לבדיקות, לטיפולים ולחיסונים חדשים לנגיף הקורונה החדש, אנחנו צריכים כלים חדשים להילחם בשינוי האקלים: דרכים לא פחמניות לייצר חשמל, לייצר דברים, לגדל מזון, לקרר ולחמם את הבניינים שלנו, להוביל אנשים ולשנע סחורות ברחבי העולם. ואנחנו צריכים זרעים חדשים וחידושים נוספים כדי לעזור לאנשים העניים ביותר בעולם — שרובם חקלאים בחוות קטנות — להיערך לקראת אקלים חם יותר.

מובן שיש עוד משוכות בדרך והן לא קשורות למדע או למימון. במיוחד בארצות הברית, הפוליטיקאים הסיטו את השיח על שינוי האקלים. לפעמים נראה לי שאין סיכוי לעשות משהו.

אני חושב יותר כמו מהנדס מאשר כמו בוגר מדע המדינה, ואין לי פתרון לפוליטיקה של שינוי האקלים. במקום זאת, מה שאני מקווה לעשות זה להתמקד בשיחה על איך נגיע לאפס: עלינו לתעל את להט העולם ואת האיי־קיו המדעי לפריסת פתרונות האנרגיה הנקייה הקיימים עכשיו ולהמציא פתרונות חדשים, כדי שנפסיק להוסיף גזי חממה לאטמוספירה.

 

אני מודע לכך שאני לא דובר מושלם של בעיית שינוי האקלים. לא חסרים בעולם גברים עשירים עם רעיונות גדולים על מה שאחרים צריכים לעשות, או אנשים שחושבים שהטכנולוגיה יכולה לתקן כל בעיה. ויש לי בתים גדולים ואני טס במטוסים פרטיים — למעשה, טסתי במטוס כזה לפריז לוועידת האקלים — אז מי אני שאטיף לאחרים על הסביבה?

אני מודה באשמה בכל שלושת הסעיפים.

אני לא מכחיש שאני עשיר עם דעה. אבל אני מאמין שזו דעה מושכלת ואני תמיד מנסה ללמוד עוד.

אני גם חובב טכנולוגיה. תַראו לי בעיה, ואני אחפש טכנולוגיה שתתקן אותה. כשמדובר בשינוי האקלים, אני יודע שחדשנות היא לא הדבר היחיד שאנחנו צריכים. אבל בלעדיה אי־אפשר יהיה לחיות בכדור הארץ. פתרונות טכנולוגיים אינם מספיקים אבל הם הכרחיים.

ולבסוף, נכון שטביעת הרגל הפחמנית שלי גבוהה בטירוף. במשך זמן רב זה עורר בי רגשות אשמה. אני מודע לזיהום הגבוה שאני מייצר, אבל העבודה על הספר הזה עוררה בי מודעות גבוהה עוד יותר לאחריותי להפחית אותו. צמצום טביעת הרגל הפחמנית שלי הוא המעט שאפשר לצפות ממישהו במעמדי שמודאג משינוי האקלים ויוצא בקריאה פומבית לפעולה.

ב־2020 התחלתי לקנות דלק מטוסים בר־קיימא, וב־2021 אקזז לגמרי את זיהום התעופה של משפחתי. לגבי הזיהום שלא קשור לתעופה, אני קונה קיזוזים דרך חברה שמנהלת מתקן לסילוק פחמן דו־חמצני מהאוויר (למידע נוסף על הטכנולוגיה הזאת, שנקראת "לכידת אוויר ישירה", ראו בפרק 4, "איך אנחנו מתחברים"). אני גם תומך בעמותה שמתקינה שדרוגי אנרגיה נקייה בדיור בר־השגה בשיקגו. ואמשיך לחפש דרכים נוספות לצמצם את טביעת הרגל האישית שלי.

אני גם משקיע בטכנולוגיות לא פחמניות. אני רוצה להאמין שזה סוג אחר של קיזוז הזיהום שלי. השקעתי יותר ממיליארד דולר בגישות שאני מקווה שיעזרו לעולם להגיע לאפס, כולל באנרגיה נקייה אמינה ובת־השגה ובבטון, בפלדה, בבשר ובעוד מוצרים עם זיהום נמוך. ואני לא מכיר אף אחד שמשקיע יותר בטכנולוגיות של לכידת אוויר ישירה.

מובן שהשקעה בחברות לא מקטינה את טביעת הרגל הפחמנית שלי. אבל אם השקעתי בחברות הנכונות, הן יהיו אחראיות לסילוק הרבה יותר פחמן מכפי שאני או משפחתי אחראים לו. מלבד זאת, המטרה היא לא שאדם אחד יפצה על הזיהום שלו; המטרה היא להימנע מאסון אקלימי. לכן אני מממן מחקר מוקדם על אנרגיה נקייה, משקיע בחברות מבטיחות של אנרגיה נקייה, תומך בקווי מדיניות שיעודדו פריצות דרך ברחבי העולם ומעודד בעלי אמצעים אחרים לעשות כמוני.

וזאת הנקודה העיקרית: אולי כדאי למזהמים כבדים כמוני לצרוך פחות אנרגיה, אבל העולם בכללותו צריך להשתמש ביותר סחורות ושירותים שהאנרגיה מספקת. אין כל רע בשימוש ביותר אנרגיה כל עוד היא לא פחמנית. המפתח להתמודדות עם שינוי האקלים הוא לייצר אנרגיה נקייה זולה ואמינה בדיוק כמו האנרגיה שאנחנו מקבלים מדלקי מאובנים. אני משקיע הרבה מאמצים במה שלדעתי יביא אותנו למצב הזה ויחולל שינוי משמעותי בירידה מ־51 מיליארד טון זיהום לשנה לאפס.

 

הספר הזה מציע דרך התקדמות, סדרה של צעדים שנוכל לנקוט כדי להעניק לעצמנו את הסיכוי הטוב ביותר להימנע מאסון אקלימי. הוא מחולק לחמישה חלקים:

למה אפס? בפרק 1 אסביר יותר על הסיבה שבגללה אנחנו צריכים להגיע לאפס, כולל מה שאנחנו יודעים (ומה שאנחנו לא יודעים) על האופן שבו הטמפרטורות העולות ישפיעו על אנשים ברחבי העולם.

החדשות הרעות: להגיע לאפס יהיה ממש קשה. כל תוכנית להשיג משהו מתחילה בהערכה מציאותית של המחסומים שניצבים בדרכך, ולכן בפרק 2 נקדיש רגע כדי לשקול את האתגרים שאיתם נתמודד.

איך עורכים שיחה מושכלת על שינוי האקלים. בפרק 3 אפרק חלק מהסטטיסטיקה המבלבלת שאולי שמעתם ואחלוק כמה שאלות שאני חושב עליהן בכל שיחה שאני מקיים על שינוי האקלים. הן שמרו עלי מטעויות אינספור פעמים, ואני מקווה שיעשו אותו הדבר למענכם.

החדשות הטובות: אנחנו יכולים לעשות את זה. בפרקים 4 עד 9 אפרט את התחומים שבהם הטכנולוגיה יכולה לעזור ואיפה אנחנו זקוקים לפריצות דרך. זה יהיה החלק הארוך ביותר בספר, מפני שיש כל כך הרבה חומר לסקור. יש לנו כמה פתרונות שאנחנו צריכים להכניס לשימוש כבר כעת ובגדול, ואנחנו צריכים גם לפתח ולהפיץ הרבה חידושים ברחבי העולם בעשורים הבאים. אמנם אציג בפניכם כמה טכנולוגיות שאני מתלהב מהן במיוחד, אבל לא אנקוב בשמן של הרבה חברות ספציפיות. אחת הסיבות לכך היא שאני משקיע בכמה מהן ואני לא רוצה שזה ייראה כאילו אני מעדיף חברות שבהן יש לי עניין פיננסי. אבל חשוב מכך, אני רוצה להתמקד ברעיונות ובחידושים, לא בעסקים ספציפיים. חברות אחדות עלולות לפשוט רגל בשנים הקרובות; זה חלק מהעניין כשאתה עושה עבודה חדשנית, אם כי זה לא בהכרח סימן שנכשלת. הדבר החשוב הוא ללמוד מהכישלון ולשלב את הלקח ביוזמה הבאה, בדיוק כפי שעשינו במיקרוסופט ובדיוק כמו כל חדשן אחר שאני מכיר.

צעדים שאפשר לנקוט עכשיו. כתבתי את הספר הזה מפני שאני לא רואה רק את בעיית שינוי האקלים; אני רואה גם הזדמנות לפתור אותה. האופטימיות הזאת היא לא חלום באספמיה. כבר יש לנו שניים מתוך שלושת הדברים שצריך כדי להצליח בכל משימה גדולה. ראשית, יש לנו שאפתנות, הודות ללהט התנועה העולמית הצומחת של צעירים שמודאגים באמת משינוי האקלים. שנית, יש לנו מטרות גדולות לפתרון הבעיה כשעוד מנהיגים לאומיים ומקומיים ברחבי העולם מתחייבים לעשות את חלקם.

עכשיו אנחנו צריכים את הרכיב השלישי: תוכנית קונקרטית להשגת מטרותינו.

בדיוק כפי שההערכה שלנו כלפי חקר האקלים מניעה את השאיפות שלנו, מאחורי כל תוכנית מעשית לצמצום הזיהום חייבים להיות תחומים אחרים: פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, הנדסה, מדע המדינה, כלכלה, כספים ועוד. לכן בפרקים האחרונים של הספר אציע תוכנית על סמך ההדרכה שקיבלתי ממומחים בכל התחומים האלה. בפרקים 10 ו־11 אתמקד בקווי מדיניות שממשלות יכולות לאמץ; בפרק 12 אציע צעדים שכל אחד מאיתנו יכול לנקוט כדי לעזור לעולם להגיע לאפס. לא משנה אם אתם אנשי ממשל, יזמים או מצביעים עם חיים עמוסים ויותר מדי זמן פנוי (או כל הסעיפים לעיל), יש דברים שאתם יכולים לעשות כדי לעזור להימנע מאסון אקלימי.

זהו זה. בואו נתחיל.