ברוח הזאת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ברוח הזאת
מכר
מאות
עותקים
ברוח הזאת
מכר
מאות
עותקים

ברוח הזאת

4.7 כוכבים (34 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: יולי 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 225 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 45 דק'

אושרת קוטלר

אשרת קוטלר (נולדה ב-25 ביולי 1965) היא עיתונאית, סופרת, אשת טלוויזיה ומגישת חדשות ישראלית.

ב-2006 הוציאה את ספר הביכורים שלה, "סיפור שמתחיל בדמעות". בשנת 2009 פרסמה את הספר "איז'ה מיה" (בלאדינו: "בִּתי"). 

במרץ 2019 הודיעו "החדשות 13" וקוטלר כי לבקשתה של האחרונה, היא תיקח חופשה ללא תשלום לשנה לפחות. לאחר פרישתה מחדשות 13 קוטלר נתנה בהתנדבות שירותי ייעוץ תקשורת ודוברות. הימ פרסמת מאמרים בנושאים שונים בשבועון "בראשית".

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/bde36y56

תקציר

"אם מישהו היה מספר לה שנתיים קודם לכן שתעדיף לבלות במחיצת עצמה שבועות ארוכים וגם תיהנה מכך, היתה שולחת אותו לאשפוז. היא? שמאז ומעולם היתה מוקפת באנשים ובמשימות רק כדי לברוח מהריק המבעית שאיים לבלוע אותה? ובכל זאת, הנה היא מפליגה לבדה, והדממה שמסביב מטעינה אותה בכוחות שמעולם לא חשה בהם לפני כן. כמעט חודשיים חלפו מאז יצאה להרפתקה הזאת וכבר היה לה ברור שמשהו חשוב ומהותי משתנה בקרבה. משהו שלא ידעה לתת לו שם, אבל לראשונה זה שנים אִפשר לה לנשום."

בדרך מקרה נפגשים מיה ומקס על סיפונה של יכטה קטנה בים האיוני. מקס נודד בעולם כבר שנים, בורח מזיכרונות עבר קשים. מיה היא פסנתרנית בעלת שם בינלאומי המעורבת שלא בטובתה בסקנדל תקשורתי ומטופלת באבא מבוגר ודמנטי. כשהמציאות סוגרת עליה היא נוטשת הכול מאחור ויוצאת אל הים. שניהם שקטים, מופנמים ופגועים,

שניהם נושאים מטען משפחתי כבד ובודקים, כל אחד בנפרד, את סיכויו לברוח מן העבר. ההפלגה המשותפת שלהם מתחילה במפרץ קסום עם מים שקטים וצלולים ומסתיימת בסערה גדולה ומסוכנת.

ברגישות, בכישרון ובחמלה מתארת אשרת קוטלר שני גיבורים כובשי לב ומספרת על חוויית ההפלגה העצמאית בים כהרפתקה וכדימוי מושלם להתמודדות של האדם עם גורלו ועם חייו.

ברוח הזאת הוא ספרה הרביעי. קדמו לו "סיפור שמתחיל בדמעות", "אהבה-תשוקה-זוגיות" ורב-המכר "איז'ה מיה".

"'ברוח הזאת' הוא גם רומן מרתק וגם הגות חסידית מפלחת. שתי סוגות ספרותיות שונות נארגות לכדי יצירת שתי וערב מופלאה אחת. עלילה מותחת, תפניות סוערות ודמויות משתנות וכובשות לב, יחד עם תובנות חיים עמוקות וחיפוש שאינו מרפה אחר משמעות. זהו לטעמי הטוב בספריה של אשרת קוטלר, מן הסופרות המיוחדות והמעניינות ביותר בישראל של העשור האחרון." יוכי ברנדס

פרק ראשון

פרולוג

ישנם מקומות שאני אוהב במיוחד. המשותף להם הוא מפגש בין ים לאדמה, בין תנועה ליציבות, בין מהויות סותרות שמצליחות להתקיים יחדיו. מפרצים שקטים חביבים עלי מאוד, כך גם יערות עד, הרים ואיים נסתרים מן העין. ככל שההרים גבוהים יותר וירוקים יותר, כן ייטב, וכשהרים גבוהים וירוקים פוגשים את הים על גבי האיים מתרחש דבר־מה מיוחד מאוד ברשת קשרי הגומלין העדינים המכונה טבע.

אני יכול לשבת במשך שעות על קו התפר שבין הים ליבשה, באיזה מפרץ קטן, נניח. גבעות ירוקות ומצוקי כורכר לבנים אדירי ממדים נשפכים אל המים משני צדיו. מי המפרץ שלפני צלולים וזכים כמראה וצבעם משתנה בהתאם למהלכה של השמש. בים הגדול הנשקף הרחק מעבר לקו הגבעות הירוקות משייטות סירות מפרש, צובעות את הכחול הגדול בכתמי לבן מתנופף ברוח. לעתים תצטופפנה יחדיו כציפורי מים שנכלאו לסערה, מחפשות מסתור למרגלות הר או מצוק. לעתים יחוגו בריקוד משותף כשעוגניהן נעוצים היטב בקרקע המפרץ ביום שמשי של קיץ. עם זריחת החמה ורגע לפני שקיעתה יתכסו האיים השכנים דוק ערפילי בגון אפרפר מהול בוורוד, כאילו הניח מישהו רדיד משי אוורירי על המצוקים המשוננים במרחק. בלילות ירח ינצצו מי הים השקטים ויבריקו כמראה שחורה שיד נעלמה פיזרה עליה אבק כוכבים. אם מקשיבים היטב לדממה, אפשר לעתים לשמוע את שירת הסירנות.

שעות של התבוננות נטולת מעש במפרץ שלי מגלות את הסדר האלוהי שבטבע וזה מעלה דמעות בעיני, כי עבורי אלוהים מת מזמן. חיי אנוש על פני האדמה הם חיים קשים ותובעניים, מלאי מהמורות וצלקות, אהבות ושנאות, עצב ושמחות. בני האדם לעולם יהיו חצויים בין הפכים, בין רגשות סותרים, בדיוק כפי שהים וההר הפוכים זה לזה. גם חיי הם כאלה. אבל כל עוד אשב מול תמונת הנוף הזאת וארשה לעצמי להיות חלק ממנה, יתרגשו עלי התרגשויות גדולות ואבין את מה שקשה להסביר במילים אבל קל לחוות. ייתכן שאנשי האיים הבינו זאת כבר מזמן.

הים האיוני

חרטום הסירה הקטנה פילח את ים הכסף שטבל בגוני אפרפר תכלכלים. קרניים אחרונות של שמש ריצדו על פני המים, שיחקו בין אדוות הגלים השקטות והתמזגו בתעתוע אופטי למול קו האופק הזרוע פיסות איים נסתרים מן העין.

פכפוך המים הנבקעים בחרטום ומשב הרוח שהתפיח את מפרשיה התמזגו לסימפוניה עדינה ודקה של צלילים. גופה התמסר למגעה של הרוח שבאה היום מצפון. צווארה החשוף ואוזניה, שאותן למדה לגלות כדי לחוש טוב יותר את הים, אישרו שהכיוון הוא צפון־מזרח. שמונה קשר לערך, ידעה עוד לפני שהציצה לעבר מכשירי הניווט שאישרו את תחושתה. היא עצמה את עיניה, מתמסרת למגע הרוח ולנדנוד הסירה, ונשימה עמוקה מילאה את חזה. באופק לא נראה ולו מפרש אחד.

אל תשחקי איתי יותר היום, הפילה תחינתה בפני מי שנהפכה בחודש האחרון לבת שיח. רק תני לי לעגון בנחת ואז תשחקי בים כאוות נפשך. רק עגינה אחת שקטה, בבקשה. זה היה דיאלוג, היא היתה בטוחה בכך. אחרי חודש על הים ידעה בוודאות שאפשר לדבר אל הרוח, ואם מקשיבים היטב, בסופו של דבר מתקבלת תשובה.

הפעם הראשונה שדיברה אליה היתה בעברו השני של הים הגדול. זה היה יהיר. רוח מלטמית בעוצמה של שלושים קשר טלטלה את הים, אבל היא, סקיפרית צעירה מלווה בחבר, מדריך למסעה הראשון, הכריזה בעליצות, "אל דאגה, אנחנו נחליט שביומיים הקרובים הרוח תרד וכך יהיה! פשוט צריך להחליט ואז הדברים מסתדרים!"

כעבור יומיים היתה הרוח נחמדה מספיק כדי להתמסר לגחמותיה. מתנת פתיחה מהאלים, כנראה. והם יצאו לים בשעה שכל האחרים נשארו מאחור. מאז יצא שמה לפניה כאישה שיודעת לדבר עם אל הים. זה היה כרטיס כניסה נדיב, אבל זאת הבינה רק מאוחר יותר, כשצברה ניסיון. מאז החליפה את התובענות במשא ומתן מפציר. מהר מאוד התברר לה שהים והרוח הם ישות אחת, נשית, שפנים רבות לה. הרוח הגדולה הזאת לא קיבלה פקודות מאף אחד. היה עדיף לשמור על מידה של צניעות ופשוט לבקש. בדרך כלל זה עבד. עזרו גם שלל אפליקציות מזג האוויר שבהן עשתה שימוש כדי לנסות לנבא את מצב הרוח, וכעת המשיכה להפציר בה שתשקוט. אחרי השבוע הארוך והקשה, היא שיוועה לעגינה שקטה.

השקט שחשבה שלמדה להכיר בחמש־עשרה שנים של מדיטציה יומיומית לא היה קרוב בעוצמתו אל השקט שנסכה בה חוויית ההפלגה בים הפתוח. גופה ונפשה גויסו לשיחה הקבועה עם איתני הטבע, וכל היתר נמחק כלא היה. הכול. יומה הורכב מהדברים הקטנים ביותר והפשוטים ביותר של חיים על הים. מצב הרוח, הגלים, הניווט לעבר היעד הבא, בחירת מקום העגינה, סוג הקשירה הנחוץ, הכנת החבלים המתאימים, דאגה לאספקה שוטפת של מים ומזון. למזלה, למעט תקלה אחת במשאבת המים, הסירה המושכרת התנהגה יפה. הפאנלים הסולריים, שהותקנו מעל הצילייה שהגנה עליה מפני השמש היוקדת, הזרימו חשמל בעוצמה מספקת לכל המערכות, וכך נחסכה ממנה עוגמת הנפש הכרוכה בקימה עם שחר כדי להניע את מנוע הסירה שיזרים מתח למצבר הצרכנים. מסוג הדברים הקטנים האלה שהסבו לה אושר. חשמל זורם עשרים וארבע שעות... וגם מים חמים למקלחת, כל אימת שתחפוץ.

לראות אישה שמפליגה לבדה היה עד לאחרונה מחזה נדיר, אבל בקיץ הזה שמה לב שקורה שנשים עומדות על גשר הפיקוד אפילו במעבורות הענק שחצו את דרכה בין האיים. ועדיין, שוב ושוב קיבלה בחיוך קטן את מבטי ההערכה של מנהלי המרינות שהצדיעו בהתפעלות לאישה שמאחורי ההגה. היוונים ידעו להעריך את התעוזה של אישה שבוחרת להפליג לבדה, לפעמים במבט, לפעמים בחיוך רחב ובשריקת התפעלות, לפעמים בבקבוק אוזו ולפעמים בבקשות להתחתן איתה כאן ועכשיו! המחמאות תמיד נעמו לה, והיא גם מעולם לא נאלצה להתמודד עם מטרידנים. היוונים, גם המחוספסים והכפריים ביותר שבהם, היו מנומסים להפליא.

אתגר העגינות היה מורכב במיוחד, אבל היא אהבה אותן יותר מכל תמרון. בחברה שהשכירה לה את הסירה התאימו לה מערכת עוגן עם שליטה מהירכתיים, מהסוג שקיים ביכטות הפאר שהקיפו אותה מכל עבר, וכך יכלה לשחרר את שרשרת העוגן ממרחק תוך כדי התמרון ההכרחי לאחור עם הגה הסירה וידית המצערת, שמוקמה בדופן הימנית מאחור, מטה בין רגליה. בכל פעם שהצליחה בתמרון המסובך הזה העניקה לעצמה מדליה.

בעגינות מזח בכלל היתה מאושרת, כי אז עלה בידה בנוסף לתמרון העוגן, ההגה והמצערת גם לשגר את חבלי הירכתיים לעבר השייטים המזדמנים, שהיו שם תמיד כדי לעזור לה, ולקבל אותם בתנופה חוזרת לקשירה סופית על הברווזים האחוריים. העזרה הזאת, שתמיד נמצאה לה, היתה מרחיבת לב, קוד התנהגות מקסים בין אנשים שמכירים את הים. לעולם לא תהיה לבד בעת צרה.

בערך בשבע בערב הובילה את סירתה למזח הדרום־מזרחי שבאי פורוס, במפרץ הסרוני. כבר שנים שלא היתה באי הקטנטן והציורי שבתיו גלשו מראש גבעה קטנה לעבר המפרץ שהוקף בחלקת היבשה המכונה פלופונס.

בימה הקטנה והאינטימית, שנוצרה בין שני חלקי היבשה, היה ניתן למצוא על פי חישוביה מפלט ראוי מפני שובה של הרוח. אזור הסרוניים קיבל בעונה הזאת של השנה את שאריות הסערה המלטמית ששררה בצפון־מזרח הים האגאי. אבל גם בשאריות האלה לא נעם לה להפליג. וּודאי שלא לעגון.

מראש בחרה בקצה המוזנח והשומם יותר באי. מרבית הקייטנים בעונת הקיץ נהגו לטלפן לבעלי הטברנות במרכז האי ולהזמין אצלם מקום עגינה. בתמורה לעזרה הנדיבה הזאת ולאספקה חינם של מים וחשמל נדרשו השייטים לאכול במסעדה. הסידור הזה היה נוח לכולם. אלא שהפעם ויתרה על המסורת ופנתה לקצה הרציף. הרחק מההמולה ומהמוזיקה. היא ביקשה לעצמה שקט. שקט מוחלט. בשלב הזה בחייה היה מדובר בתרופה מצילת חיים. כזאת שבעבורה היתה מוכנה להסתכן בעגינה מסובכת ללא עזרה.

כשהתקרבה אל האזור שביקשה לעגון בו, הצביע מד הרוח על חמישה־עשר קשר. הרציף היה כבר עמוס לעייפה והיא סקרה אותו בריכוז, מתפללת שנותר מרווח כלשהו שיוכל לאכלס את רוחבה של הדופור הקטנה שלה.

כמעט אמרה נואש כשהמרחק בינה ובין קצה הרציף הלך והצטמצם. אבל אז הבחינה במקום עגינה צר למדי, סירה אחת לפני הסוף. הרווח בין שתי יכטות גדולות, שתיהן מסוג קטמרן, לא עלה על ארבעה מטר. ובתנאי הרוח הזאת, זה לא יהיה פשוט. אבל אי־אפשר לבקש הכול. גם מקום עגינה וגם בלי רוח. עושים את המיטב עם מה שיש.

היא התקרבה מעט כדי לסקור טוב יותר את המרווח שאליו התכוונה להידחף. איש לא נראה על סיפוני היכטות הגדולות. הרחוב הקטן היה ריק, וכך גם הבר מעברו השני של הכביש, שהציב על הרציף כמה שולחנות וכורסאות נצרים. לא סימן טוב, אבל אין ברירה. בסוף מישהו יופיע, חשבה, כך קרה כמעט תמיד. תהיי אופטימית. עד היום זה עבד, עודדה את עצמה, מגייסת את כוחות הנפש למבצע הקטן־גדול שעמדה להוציא לפועל. היא כיוונה את החרטום למרכז התעלה, הורידה את המהירות לשני קשר, מקפידה לבדוק את מד העומק כדי לוודא שיש לה מספיק זמן לבצע סיבוב שלם סביב הסירה ולהוריד את כל שמונת מצופי האבטחה, בלי שתעלה על שרטון במים הרדודים, ואז לחצה על כפתור ההגה האוטומטי ומיהרה ברגליים יחפות לבצע את ריקוד המצופים, כפי שנהגה לכנות את התמרון שהיה בדרך כלל באחריותו של נוסע שותף.

שתי דקות מאוחר יותר כבר חזרה אל ההגה, שחררה את האוטומט והתחילה לחשב את זווית הכניסה בהפלגה לאחור, כשהיא מהמרת על מהירות הרוח ועל עוצמת הסטייה שתיווצר. אם תצליח להרגיש כמה מהר הסירה סוטה מנתיבה, תוכל להחליט מה תהיה נקודת ההתחלה שבה תשלב את המצערת לאחור, תטיל את העוגן ותתחיל בגישת הירכתיים לעבר הרציף. עניין חמקמק למדי. יש לה רק שמונים מטר של שרשרת עוגן, הכניסה למשוואה עוד נתון, אז חשוב לא להתרחק יותר מדי מהחוף. באור הדמדומים היה מעט קשה יותר להעריך מרחקים על פני המים. אבל היא ידעה שהיא צריכה את מלוא כובד המשקל בגלל הרדידות היחסית. עד שבעה מטר עומק, זכרה את הנוסחה שלמדה, צריך להשליך פי שבעה. מעל זה יספיק פי שלושה. כיוון שמד העומק הראה ארבעה מטר היה עליה להטיל למים לפחות עשרים ושמונה מטר של שרשרת, אבל בגלל הרוח החזקה, החליטה להכפיל את המספר. חמישים ושמונה, כלומר שישים מטר, חישבה במהירות. כך אהיה רגועה לגמרי גם אם הרוח ממש תשתגע.

לקח לה זמן להבין את הדינמיקה המיוחדת של עגינה ברוח. או לצורך העניין, של תנועת הסירה על פני המים בכלל. שלא כמו בחניית מכונית, הכביש זז, ההגה מגיב לאט יותר. ואם מבקשים לשוט לאחור, צריך להביא בחשבון בין דקה לשתיים שבהן הסירה ממשיכה לשוט קדימה בשעה שהמצערת משוכה לאחור. הזמן קריטי במיוחד כשהרוח חזקה, כי אז כל תכנון הגישה קורס מפני שהסירה כבר לא נמצאת בניצב מול המקום שבו ביקשת לעגון. אלה בדיוק היו האתגרים שמהם נהנתה כל כך. כל כך הרבה נתונים נכנסו למשוואת העגינה, כל כך הרבה דברים היה צריך להביא בחשבון. וכולם היו צריכים להתכנס למהלך אחד מדויק. או שלושה או חמישה, נזכרה בשעשוע בשיעור הכי חשוב שלמדה על עגינות. אף פעם לא לצפות שזה יצליח בפעם הראשונה. למזלה עד כה, למעט העגינה הראשונה שביצעה לבדה, כמעט לא נצרכה ליותר מכך. כעת היה עליה לבצע את התמרון המסובך הזה כשידידתה הרוח לא מסכימה לשקוט למענה הפעם.

היא נשמה עמוק והזכירה לעצמה להיות סבלנית. החוקים פה אחרים, כן? הרוח עדיין באה בעוצמה מצפון. אצטרך להטיל את העוגן תוך כדי תנועה מהירה למדי לאחור. אחרת הסירה תאבד את המסלול ושרשרת העוגן תעלה על שרשרת הקטמרן הדרומית לה.

כשפנתה צפונה מהמקום שבו התכוונה להשליך את העוגן, הרוח הכתה בפניה והיה נדמה שהיא נעשית חזקה יותר. היא התיישבה על הספסל מימין להגה, החזיקה אותו ביד ימין, ובידה השמאלית החזיקה את המצערת ושילבה אותה לאחור. היא ידעה שהסירה שלה נוטה ימינה בהפלגה לאחור וזה היה טוב. הסיבוב יהיה חלק יותר. היא לחצה על כפתור ההפעלה החשמלי של העוגן והתחילה לספור בלבה את תקתוקי השרשרת. המקצב סייע לה להעריך מה יורד למים. כשספרה חמישה מטר סובבה את ההגה חצי סיבוב ימינה והתיישרה בניצב לרציף, אבל עדיין מעט צפונה יותר מהקו הדמיוני שמתחה בין מקום העגינה שלה ברציף למרכז התעלה.

אם ברוח חלשה ראוי לגשת לעגינה באטיות המרבית, כעת נדרשה דווקא למהירות כדי להתגבר על הכוח שדחף את הסירה מהצד. כשהתבוננה ימינה יכלה לחשב באיזו מידה היא מתרחקת מנקודת ההטלה. כשהסבה את פניה לשמאל בדקה עד כמה המרחק מתקצר. לרווחתה ראתה שני גברים בחרטומיהן של שתי היכטות שביניהן ביקשה להידחק. כל אחד מהם בדק ששרשרת העוגן שלה לא נכרכת בזו שלו. דאגה מקובלת בקרב ימאים.

היא קיוותה שלא מדובר בסקיפרים מהזן המעצבן, שלא יעשו למענה דבר מלבד לשגר אליה צעקות אם תעלה על העוגן שלהם, ונשמה לרווחה כשראתה ששניהם פונים לאחור ויורדים לרציף כדי להיות מוכנים לקבל ממנה את חבלי הירכתיים.

יפה, סימן שהצלחתי לשמור על קו הפלגה ישר למדי, רשמה לעצמה כוכב קטן. ברגע שתידחק בין שתי היכטות תוכל לסמוך על מצופי ההגנה של הסירות שישמשו חיץ בין גוף הסירה שלה לסירה הסמוכה שאליה תידחק בגלל הרוח. אין זמן לוודא שהעוגן ננעץ, חשבה, תקווי שקרקעית הבוץ עשתה את העבודה. וגם אם לא, שישים מטר של שרשרת יחזיקו אותה מספיק טוב בין שתי הסירות הגדולות שלצדה. אם הרוח תתהפך תוכל לסמוך על חבלי הירכתיים שיאחזו את הסירה מחוברת לרציף.

רשימת הנתונים עלתה במוחה כמו על מסך מחשב, כשטסה בהילוך אחורי לעבר הרציף. היא ידעה שאסור לה לעצור לפני שתגיע לקו האמצע של היכטות השכנות. צמד הימאים נופף לה בידידות והיא חייכה אליהם בהכרת תודה, ביד אחת שילבה להילוך סרק ובאחרת זרקה את קצה החבל המגולגל לכיוון שמאל, צפון, משם הגיעה הרוח, כדי לבלום את הנפילה ההכרחית דרומה. הבחור משמאלה קלט את החבל בשתי ידיו ומיהר לגלגל אותו פעמיים סביב הזקיף כדי לאבטח אותו.

"שחררי עוד עוגן," צעק כדי להתגבר על הרוח. "ושלבי שוב לאחור."

היא עשתה כמצוותו, קירבה את הירכתיים עוד מטר לאחור, שילבה שוב להילוך סרק והתפנתה לקבל ממנו בחזרה את החבל, הסירה המשיכה לנוע לאחור והיא חששה שמא טעתה כשצייתה אוטומטית להוראה של הסקיפר על הרציף. האם תתנגש בו כעת? לא היה מקום להתלבט או לתקן, והיא מיהרה לכרוך את החבל סביב מתקן האבטחה על גבי הדופן השמאלית האחורית, כדי שלא יחמוק מאחיזתה. ליפוף משולש בצורת הספרה שמונה הבטיח ששמונה הטונות שנהגה לא יישמטו מידיה. ואז ביד אחת שילבה את המצערת בחצי הילוך קדימה, ליתר ביטחון, וזרקה את החבל הימני אל הסקיפר השני שהמתין לה בצד השני. סדר הפעולות הקודם חזר על עצמו במדויק. ואז לחצה על כפתור ההרמה של שרשרת העוגן כדי להרחיק את הסירה מהרציף ובדקה את עומס המתח בין החבלים האחוריים לשרשרת.

"בראבו!" מחאו לה השייטים כפיים. "זה היה מרשים מאוד," החמיא לה השמאלי. "הייתי בטוח שתעלי על השרשרת שלי ברוח הזאת," הוסיף הימני. "באמת כל הכבוד. התנאים לא קלים."

"תודה," קרנה לעברם. "מזל של מתחילים, אתם יודעים," הצטנעה, אבל לבה התרחב בקורת רוח. היא נטפה זיעה, פניה היו אדומות, חולצתה נדבקה לגופה ושערה נפרע ברוח. אני נראית זוועה, חשבה כששני הבחורים המשיכו לנעוץ בה מבטים. "תודה גַייז, נתראה בהמשך," נופפה בידה ופנתה לעבר החרטום, מסמנת להם שהיא עדיין עסוקה.

אלה היו הרגעים האהובים עליה והיא לא רצתה לחלוק אותם עם אנשים נוספים. עכשיו תבדוק אם שרשרת העוגן באמת מתוחה כראוי, תבצע בדיקה נוספת כדי לוודא שמצופי הצד קשורים כהלכה, ואז תוציא מהמקרר את הבירה הצוננת, תשתרע על המזרן בחרטום הסירה ותירגע אל מול נופו המשכר של המפרץ. שום חופשת בטן־גב בחייה הקודמים לא השתוותה לעונג הזה. גופה קרס על המזרן, הרוח ציננה את זיעתה, והיא חשה איך כל שריר ושריר בגופה נעשה רפוי אל מול השקיעה המרהיבה שארגן לה אל הים.

היא היתה מאושרת.

 

 

אושרת קוטלר

אשרת קוטלר (נולדה ב-25 ביולי 1965) היא עיתונאית, סופרת, אשת טלוויזיה ומגישת חדשות ישראלית.

ב-2006 הוציאה את ספר הביכורים שלה, "סיפור שמתחיל בדמעות". בשנת 2009 פרסמה את הספר "איז'ה מיה" (בלאדינו: "בִּתי"). 

במרץ 2019 הודיעו "החדשות 13" וקוטלר כי לבקשתה של האחרונה, היא תיקח חופשה ללא תשלום לשנה לפחות. לאחר פרישתה מחדשות 13 קוטלר נתנה בהתנדבות שירותי ייעוץ תקשורת ודוברות. הימ פרסמת מאמרים בנושאים שונים בשבועון "בראשית".

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/bde36y56

עוד על הספר

  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: יולי 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 225 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 45 דק'
ברוח הזאת אושרת קוטלר

פרולוג

ישנם מקומות שאני אוהב במיוחד. המשותף להם הוא מפגש בין ים לאדמה, בין תנועה ליציבות, בין מהויות סותרות שמצליחות להתקיים יחדיו. מפרצים שקטים חביבים עלי מאוד, כך גם יערות עד, הרים ואיים נסתרים מן העין. ככל שההרים גבוהים יותר וירוקים יותר, כן ייטב, וכשהרים גבוהים וירוקים פוגשים את הים על גבי האיים מתרחש דבר־מה מיוחד מאוד ברשת קשרי הגומלין העדינים המכונה טבע.

אני יכול לשבת במשך שעות על קו התפר שבין הים ליבשה, באיזה מפרץ קטן, נניח. גבעות ירוקות ומצוקי כורכר לבנים אדירי ממדים נשפכים אל המים משני צדיו. מי המפרץ שלפני צלולים וזכים כמראה וצבעם משתנה בהתאם למהלכה של השמש. בים הגדול הנשקף הרחק מעבר לקו הגבעות הירוקות משייטות סירות מפרש, צובעות את הכחול הגדול בכתמי לבן מתנופף ברוח. לעתים תצטופפנה יחדיו כציפורי מים שנכלאו לסערה, מחפשות מסתור למרגלות הר או מצוק. לעתים יחוגו בריקוד משותף כשעוגניהן נעוצים היטב בקרקע המפרץ ביום שמשי של קיץ. עם זריחת החמה ורגע לפני שקיעתה יתכסו האיים השכנים דוק ערפילי בגון אפרפר מהול בוורוד, כאילו הניח מישהו רדיד משי אוורירי על המצוקים המשוננים במרחק. בלילות ירח ינצצו מי הים השקטים ויבריקו כמראה שחורה שיד נעלמה פיזרה עליה אבק כוכבים. אם מקשיבים היטב לדממה, אפשר לעתים לשמוע את שירת הסירנות.

שעות של התבוננות נטולת מעש במפרץ שלי מגלות את הסדר האלוהי שבטבע וזה מעלה דמעות בעיני, כי עבורי אלוהים מת מזמן. חיי אנוש על פני האדמה הם חיים קשים ותובעניים, מלאי מהמורות וצלקות, אהבות ושנאות, עצב ושמחות. בני האדם לעולם יהיו חצויים בין הפכים, בין רגשות סותרים, בדיוק כפי שהים וההר הפוכים זה לזה. גם חיי הם כאלה. אבל כל עוד אשב מול תמונת הנוף הזאת וארשה לעצמי להיות חלק ממנה, יתרגשו עלי התרגשויות גדולות ואבין את מה שקשה להסביר במילים אבל קל לחוות. ייתכן שאנשי האיים הבינו זאת כבר מזמן.

הים האיוני

חרטום הסירה הקטנה פילח את ים הכסף שטבל בגוני אפרפר תכלכלים. קרניים אחרונות של שמש ריצדו על פני המים, שיחקו בין אדוות הגלים השקטות והתמזגו בתעתוע אופטי למול קו האופק הזרוע פיסות איים נסתרים מן העין.

פכפוך המים הנבקעים בחרטום ומשב הרוח שהתפיח את מפרשיה התמזגו לסימפוניה עדינה ודקה של צלילים. גופה התמסר למגעה של הרוח שבאה היום מצפון. צווארה החשוף ואוזניה, שאותן למדה לגלות כדי לחוש טוב יותר את הים, אישרו שהכיוון הוא צפון־מזרח. שמונה קשר לערך, ידעה עוד לפני שהציצה לעבר מכשירי הניווט שאישרו את תחושתה. היא עצמה את עיניה, מתמסרת למגע הרוח ולנדנוד הסירה, ונשימה עמוקה מילאה את חזה. באופק לא נראה ולו מפרש אחד.

אל תשחקי איתי יותר היום, הפילה תחינתה בפני מי שנהפכה בחודש האחרון לבת שיח. רק תני לי לעגון בנחת ואז תשחקי בים כאוות נפשך. רק עגינה אחת שקטה, בבקשה. זה היה דיאלוג, היא היתה בטוחה בכך. אחרי חודש על הים ידעה בוודאות שאפשר לדבר אל הרוח, ואם מקשיבים היטב, בסופו של דבר מתקבלת תשובה.

הפעם הראשונה שדיברה אליה היתה בעברו השני של הים הגדול. זה היה יהיר. רוח מלטמית בעוצמה של שלושים קשר טלטלה את הים, אבל היא, סקיפרית צעירה מלווה בחבר, מדריך למסעה הראשון, הכריזה בעליצות, "אל דאגה, אנחנו נחליט שביומיים הקרובים הרוח תרד וכך יהיה! פשוט צריך להחליט ואז הדברים מסתדרים!"

כעבור יומיים היתה הרוח נחמדה מספיק כדי להתמסר לגחמותיה. מתנת פתיחה מהאלים, כנראה. והם יצאו לים בשעה שכל האחרים נשארו מאחור. מאז יצא שמה לפניה כאישה שיודעת לדבר עם אל הים. זה היה כרטיס כניסה נדיב, אבל זאת הבינה רק מאוחר יותר, כשצברה ניסיון. מאז החליפה את התובענות במשא ומתן מפציר. מהר מאוד התברר לה שהים והרוח הם ישות אחת, נשית, שפנים רבות לה. הרוח הגדולה הזאת לא קיבלה פקודות מאף אחד. היה עדיף לשמור על מידה של צניעות ופשוט לבקש. בדרך כלל זה עבד. עזרו גם שלל אפליקציות מזג האוויר שבהן עשתה שימוש כדי לנסות לנבא את מצב הרוח, וכעת המשיכה להפציר בה שתשקוט. אחרי השבוע הארוך והקשה, היא שיוועה לעגינה שקטה.

השקט שחשבה שלמדה להכיר בחמש־עשרה שנים של מדיטציה יומיומית לא היה קרוב בעוצמתו אל השקט שנסכה בה חוויית ההפלגה בים הפתוח. גופה ונפשה גויסו לשיחה הקבועה עם איתני הטבע, וכל היתר נמחק כלא היה. הכול. יומה הורכב מהדברים הקטנים ביותר והפשוטים ביותר של חיים על הים. מצב הרוח, הגלים, הניווט לעבר היעד הבא, בחירת מקום העגינה, סוג הקשירה הנחוץ, הכנת החבלים המתאימים, דאגה לאספקה שוטפת של מים ומזון. למזלה, למעט תקלה אחת במשאבת המים, הסירה המושכרת התנהגה יפה. הפאנלים הסולריים, שהותקנו מעל הצילייה שהגנה עליה מפני השמש היוקדת, הזרימו חשמל בעוצמה מספקת לכל המערכות, וכך נחסכה ממנה עוגמת הנפש הכרוכה בקימה עם שחר כדי להניע את מנוע הסירה שיזרים מתח למצבר הצרכנים. מסוג הדברים הקטנים האלה שהסבו לה אושר. חשמל זורם עשרים וארבע שעות... וגם מים חמים למקלחת, כל אימת שתחפוץ.

לראות אישה שמפליגה לבדה היה עד לאחרונה מחזה נדיר, אבל בקיץ הזה שמה לב שקורה שנשים עומדות על גשר הפיקוד אפילו במעבורות הענק שחצו את דרכה בין האיים. ועדיין, שוב ושוב קיבלה בחיוך קטן את מבטי ההערכה של מנהלי המרינות שהצדיעו בהתפעלות לאישה שמאחורי ההגה. היוונים ידעו להעריך את התעוזה של אישה שבוחרת להפליג לבדה, לפעמים במבט, לפעמים בחיוך רחב ובשריקת התפעלות, לפעמים בבקבוק אוזו ולפעמים בבקשות להתחתן איתה כאן ועכשיו! המחמאות תמיד נעמו לה, והיא גם מעולם לא נאלצה להתמודד עם מטרידנים. היוונים, גם המחוספסים והכפריים ביותר שבהם, היו מנומסים להפליא.

אתגר העגינות היה מורכב במיוחד, אבל היא אהבה אותן יותר מכל תמרון. בחברה שהשכירה לה את הסירה התאימו לה מערכת עוגן עם שליטה מהירכתיים, מהסוג שקיים ביכטות הפאר שהקיפו אותה מכל עבר, וכך יכלה לשחרר את שרשרת העוגן ממרחק תוך כדי התמרון ההכרחי לאחור עם הגה הסירה וידית המצערת, שמוקמה בדופן הימנית מאחור, מטה בין רגליה. בכל פעם שהצליחה בתמרון המסובך הזה העניקה לעצמה מדליה.

בעגינות מזח בכלל היתה מאושרת, כי אז עלה בידה בנוסף לתמרון העוגן, ההגה והמצערת גם לשגר את חבלי הירכתיים לעבר השייטים המזדמנים, שהיו שם תמיד כדי לעזור לה, ולקבל אותם בתנופה חוזרת לקשירה סופית על הברווזים האחוריים. העזרה הזאת, שתמיד נמצאה לה, היתה מרחיבת לב, קוד התנהגות מקסים בין אנשים שמכירים את הים. לעולם לא תהיה לבד בעת צרה.

בערך בשבע בערב הובילה את סירתה למזח הדרום־מזרחי שבאי פורוס, במפרץ הסרוני. כבר שנים שלא היתה באי הקטנטן והציורי שבתיו גלשו מראש גבעה קטנה לעבר המפרץ שהוקף בחלקת היבשה המכונה פלופונס.

בימה הקטנה והאינטימית, שנוצרה בין שני חלקי היבשה, היה ניתן למצוא על פי חישוביה מפלט ראוי מפני שובה של הרוח. אזור הסרוניים קיבל בעונה הזאת של השנה את שאריות הסערה המלטמית ששררה בצפון־מזרח הים האגאי. אבל גם בשאריות האלה לא נעם לה להפליג. וּודאי שלא לעגון.

מראש בחרה בקצה המוזנח והשומם יותר באי. מרבית הקייטנים בעונת הקיץ נהגו לטלפן לבעלי הטברנות במרכז האי ולהזמין אצלם מקום עגינה. בתמורה לעזרה הנדיבה הזאת ולאספקה חינם של מים וחשמל נדרשו השייטים לאכול במסעדה. הסידור הזה היה נוח לכולם. אלא שהפעם ויתרה על המסורת ופנתה לקצה הרציף. הרחק מההמולה ומהמוזיקה. היא ביקשה לעצמה שקט. שקט מוחלט. בשלב הזה בחייה היה מדובר בתרופה מצילת חיים. כזאת שבעבורה היתה מוכנה להסתכן בעגינה מסובכת ללא עזרה.

כשהתקרבה אל האזור שביקשה לעגון בו, הצביע מד הרוח על חמישה־עשר קשר. הרציף היה כבר עמוס לעייפה והיא סקרה אותו בריכוז, מתפללת שנותר מרווח כלשהו שיוכל לאכלס את רוחבה של הדופור הקטנה שלה.

כמעט אמרה נואש כשהמרחק בינה ובין קצה הרציף הלך והצטמצם. אבל אז הבחינה במקום עגינה צר למדי, סירה אחת לפני הסוף. הרווח בין שתי יכטות גדולות, שתיהן מסוג קטמרן, לא עלה על ארבעה מטר. ובתנאי הרוח הזאת, זה לא יהיה פשוט. אבל אי־אפשר לבקש הכול. גם מקום עגינה וגם בלי רוח. עושים את המיטב עם מה שיש.

היא התקרבה מעט כדי לסקור טוב יותר את המרווח שאליו התכוונה להידחף. איש לא נראה על סיפוני היכטות הגדולות. הרחוב הקטן היה ריק, וכך גם הבר מעברו השני של הכביש, שהציב על הרציף כמה שולחנות וכורסאות נצרים. לא סימן טוב, אבל אין ברירה. בסוף מישהו יופיע, חשבה, כך קרה כמעט תמיד. תהיי אופטימית. עד היום זה עבד, עודדה את עצמה, מגייסת את כוחות הנפש למבצע הקטן־גדול שעמדה להוציא לפועל. היא כיוונה את החרטום למרכז התעלה, הורידה את המהירות לשני קשר, מקפידה לבדוק את מד העומק כדי לוודא שיש לה מספיק זמן לבצע סיבוב שלם סביב הסירה ולהוריד את כל שמונת מצופי האבטחה, בלי שתעלה על שרטון במים הרדודים, ואז לחצה על כפתור ההגה האוטומטי ומיהרה ברגליים יחפות לבצע את ריקוד המצופים, כפי שנהגה לכנות את התמרון שהיה בדרך כלל באחריותו של נוסע שותף.

שתי דקות מאוחר יותר כבר חזרה אל ההגה, שחררה את האוטומט והתחילה לחשב את זווית הכניסה בהפלגה לאחור, כשהיא מהמרת על מהירות הרוח ועל עוצמת הסטייה שתיווצר. אם תצליח להרגיש כמה מהר הסירה סוטה מנתיבה, תוכל להחליט מה תהיה נקודת ההתחלה שבה תשלב את המצערת לאחור, תטיל את העוגן ותתחיל בגישת הירכתיים לעבר הרציף. עניין חמקמק למדי. יש לה רק שמונים מטר של שרשרת עוגן, הכניסה למשוואה עוד נתון, אז חשוב לא להתרחק יותר מדי מהחוף. באור הדמדומים היה מעט קשה יותר להעריך מרחקים על פני המים. אבל היא ידעה שהיא צריכה את מלוא כובד המשקל בגלל הרדידות היחסית. עד שבעה מטר עומק, זכרה את הנוסחה שלמדה, צריך להשליך פי שבעה. מעל זה יספיק פי שלושה. כיוון שמד העומק הראה ארבעה מטר היה עליה להטיל למים לפחות עשרים ושמונה מטר של שרשרת, אבל בגלל הרוח החזקה, החליטה להכפיל את המספר. חמישים ושמונה, כלומר שישים מטר, חישבה במהירות. כך אהיה רגועה לגמרי גם אם הרוח ממש תשתגע.

לקח לה זמן להבין את הדינמיקה המיוחדת של עגינה ברוח. או לצורך העניין, של תנועת הסירה על פני המים בכלל. שלא כמו בחניית מכונית, הכביש זז, ההגה מגיב לאט יותר. ואם מבקשים לשוט לאחור, צריך להביא בחשבון בין דקה לשתיים שבהן הסירה ממשיכה לשוט קדימה בשעה שהמצערת משוכה לאחור. הזמן קריטי במיוחד כשהרוח חזקה, כי אז כל תכנון הגישה קורס מפני שהסירה כבר לא נמצאת בניצב מול המקום שבו ביקשת לעגון. אלה בדיוק היו האתגרים שמהם נהנתה כל כך. כל כך הרבה נתונים נכנסו למשוואת העגינה, כל כך הרבה דברים היה צריך להביא בחשבון. וכולם היו צריכים להתכנס למהלך אחד מדויק. או שלושה או חמישה, נזכרה בשעשוע בשיעור הכי חשוב שלמדה על עגינות. אף פעם לא לצפות שזה יצליח בפעם הראשונה. למזלה עד כה, למעט העגינה הראשונה שביצעה לבדה, כמעט לא נצרכה ליותר מכך. כעת היה עליה לבצע את התמרון המסובך הזה כשידידתה הרוח לא מסכימה לשקוט למענה הפעם.

היא נשמה עמוק והזכירה לעצמה להיות סבלנית. החוקים פה אחרים, כן? הרוח עדיין באה בעוצמה מצפון. אצטרך להטיל את העוגן תוך כדי תנועה מהירה למדי לאחור. אחרת הסירה תאבד את המסלול ושרשרת העוגן תעלה על שרשרת הקטמרן הדרומית לה.

כשפנתה צפונה מהמקום שבו התכוונה להשליך את העוגן, הרוח הכתה בפניה והיה נדמה שהיא נעשית חזקה יותר. היא התיישבה על הספסל מימין להגה, החזיקה אותו ביד ימין, ובידה השמאלית החזיקה את המצערת ושילבה אותה לאחור. היא ידעה שהסירה שלה נוטה ימינה בהפלגה לאחור וזה היה טוב. הסיבוב יהיה חלק יותר. היא לחצה על כפתור ההפעלה החשמלי של העוגן והתחילה לספור בלבה את תקתוקי השרשרת. המקצב סייע לה להעריך מה יורד למים. כשספרה חמישה מטר סובבה את ההגה חצי סיבוב ימינה והתיישרה בניצב לרציף, אבל עדיין מעט צפונה יותר מהקו הדמיוני שמתחה בין מקום העגינה שלה ברציף למרכז התעלה.

אם ברוח חלשה ראוי לגשת לעגינה באטיות המרבית, כעת נדרשה דווקא למהירות כדי להתגבר על הכוח שדחף את הסירה מהצד. כשהתבוננה ימינה יכלה לחשב באיזו מידה היא מתרחקת מנקודת ההטלה. כשהסבה את פניה לשמאל בדקה עד כמה המרחק מתקצר. לרווחתה ראתה שני גברים בחרטומיהן של שתי היכטות שביניהן ביקשה להידחק. כל אחד מהם בדק ששרשרת העוגן שלה לא נכרכת בזו שלו. דאגה מקובלת בקרב ימאים.

היא קיוותה שלא מדובר בסקיפרים מהזן המעצבן, שלא יעשו למענה דבר מלבד לשגר אליה צעקות אם תעלה על העוגן שלהם, ונשמה לרווחה כשראתה ששניהם פונים לאחור ויורדים לרציף כדי להיות מוכנים לקבל ממנה את חבלי הירכתיים.

יפה, סימן שהצלחתי לשמור על קו הפלגה ישר למדי, רשמה לעצמה כוכב קטן. ברגע שתידחק בין שתי היכטות תוכל לסמוך על מצופי ההגנה של הסירות שישמשו חיץ בין גוף הסירה שלה לסירה הסמוכה שאליה תידחק בגלל הרוח. אין זמן לוודא שהעוגן ננעץ, חשבה, תקווי שקרקעית הבוץ עשתה את העבודה. וגם אם לא, שישים מטר של שרשרת יחזיקו אותה מספיק טוב בין שתי הסירות הגדולות שלצדה. אם הרוח תתהפך תוכל לסמוך על חבלי הירכתיים שיאחזו את הסירה מחוברת לרציף.

רשימת הנתונים עלתה במוחה כמו על מסך מחשב, כשטסה בהילוך אחורי לעבר הרציף. היא ידעה שאסור לה לעצור לפני שתגיע לקו האמצע של היכטות השכנות. צמד הימאים נופף לה בידידות והיא חייכה אליהם בהכרת תודה, ביד אחת שילבה להילוך סרק ובאחרת זרקה את קצה החבל המגולגל לכיוון שמאל, צפון, משם הגיעה הרוח, כדי לבלום את הנפילה ההכרחית דרומה. הבחור משמאלה קלט את החבל בשתי ידיו ומיהר לגלגל אותו פעמיים סביב הזקיף כדי לאבטח אותו.

"שחררי עוד עוגן," צעק כדי להתגבר על הרוח. "ושלבי שוב לאחור."

היא עשתה כמצוותו, קירבה את הירכתיים עוד מטר לאחור, שילבה שוב להילוך סרק והתפנתה לקבל ממנו בחזרה את החבל, הסירה המשיכה לנוע לאחור והיא חששה שמא טעתה כשצייתה אוטומטית להוראה של הסקיפר על הרציף. האם תתנגש בו כעת? לא היה מקום להתלבט או לתקן, והיא מיהרה לכרוך את החבל סביב מתקן האבטחה על גבי הדופן השמאלית האחורית, כדי שלא יחמוק מאחיזתה. ליפוף משולש בצורת הספרה שמונה הבטיח ששמונה הטונות שנהגה לא יישמטו מידיה. ואז ביד אחת שילבה את המצערת בחצי הילוך קדימה, ליתר ביטחון, וזרקה את החבל הימני אל הסקיפר השני שהמתין לה בצד השני. סדר הפעולות הקודם חזר על עצמו במדויק. ואז לחצה על כפתור ההרמה של שרשרת העוגן כדי להרחיק את הסירה מהרציף ובדקה את עומס המתח בין החבלים האחוריים לשרשרת.

"בראבו!" מחאו לה השייטים כפיים. "זה היה מרשים מאוד," החמיא לה השמאלי. "הייתי בטוח שתעלי על השרשרת שלי ברוח הזאת," הוסיף הימני. "באמת כל הכבוד. התנאים לא קלים."

"תודה," קרנה לעברם. "מזל של מתחילים, אתם יודעים," הצטנעה, אבל לבה התרחב בקורת רוח. היא נטפה זיעה, פניה היו אדומות, חולצתה נדבקה לגופה ושערה נפרע ברוח. אני נראית זוועה, חשבה כששני הבחורים המשיכו לנעוץ בה מבטים. "תודה גַייז, נתראה בהמשך," נופפה בידה ופנתה לעבר החרטום, מסמנת להם שהיא עדיין עסוקה.

אלה היו הרגעים האהובים עליה והיא לא רצתה לחלוק אותם עם אנשים נוספים. עכשיו תבדוק אם שרשרת העוגן באמת מתוחה כראוי, תבצע בדיקה נוספת כדי לוודא שמצופי הצד קשורים כהלכה, ואז תוציא מהמקרר את הבירה הצוננת, תשתרע על המזרן בחרטום הסירה ותירגע אל מול נופו המשכר של המפרץ. שום חופשת בטן־גב בחייה הקודמים לא השתוותה לעונג הזה. גופה קרס על המזרן, הרוח ציננה את זיעתה, והיא חשה איך כל שריר ושריר בגופה נעשה רפוי אל מול השקיעה המרהיבה שארגן לה אל הים.

היא היתה מאושרת.