מפגש גורלי

פרק 1
"פה עברו לילות באש וסכינים"
(מתוך השיר "באב אל וואד" מאת חיים גורי, 1949)
 

התעוררתי מעילפון. כל גופי דאב, והרגשתי כאב חד ומשתק בחזי ובצלעותַי. הייתי ישוב על כיסא מתכת, כשהחלק העליון של גופי קשור בהידוק למשענת הכיסא. פרקי שתי ידַי נקשרו זו לזו מאחורי משענת הברזל של הכיסא. הקשירה הייתה כה הדוקה, עד שעצרה כמעט לחלוטין את זרימת הדם בעורקי ידַי. גופי רעד מדי פעם, ולא ידעתי אם היה זה משום שהייתי כה מותש וחסר אונים, או שאולי נפגעתי נפשית ופיזית בעקבות העינויים הקשים שעברתי. כשניסיתי לפקוח את עינַי, הצלחתי בקושי רב לפתוח את עיני הימנית, אך לא את השמאלית, שהייתה חבולה ונפוחה.

המראה שנגלה לעיני הימנית היה נורא. בקצה השני של החדר עמדה שושנה, שתי ידיה מורמות כלפי מעלה וקשורות לוו ברזל שהיה תקוע בתקרה. ראשה שהיה נטוי ברפיון, נשען על צידה הפנימי של זרועה הימנית שהייתה מורמת משום שידיה היו קשורות לתקרה. סימני הצלפה של מגלב, מכוסים בזרזיפי דם, כיסו את החלק העליון של גופה, שהיה חשוף לחלוטין. מעיניה נשקף מבט של ייאוש עמוק. ניסיתי לדבר אליה, אך הסמרטוט שהיה תחוב בפי וקשור לצד האחורי של ראשי, מנע ממני להוציא הגה. ראיתי שגם פיה של שושנה נחסם באותו אופן. לא יכולנו לתקשר בשום צורה שהיא, אף שהיינו לבד בחדר.

ברגע זה הרגשתי שהגעתי לסוף דרכי, פשוט כך. חשתי תסכול, ייאוש וחידלון. תסכולי נבע בעיקר מכך שחרף ניסיוני הרב בפעולות לוחמה זעירה, נפלתי - ואיתי אהובתי - למלכודת שנטמנה לנו, קשה היה לי לעכל את העובדה המרה, שאחרי הניסיון שרכשתי עת פיקדתי על חבורת פרטיזנים בבלארוס, שבמהלכו הצלחנו להציל יהודים מגטו מינסק ולפגוע במספר רב של נאצים ומשתפי פעולה, הגעתי עכשיו למה שנראה כסוף הדרך. זכרתי גם את פעילותי המוצלחת כזאב בודד בירושלים לאחר שעליתי ארצה מבלארוס, כיצד חיסלתי ביעילות חיילים ושוטרים בריטים שהתנכלו למחתרות, ובה בעת מנעתי הרג יהודים והצלחתי לסכל פעולות בריטיות פוגעניות בארץ ישראל. האם המזל שתמיד האיר לי פניו, היפנה לי עורף? האם טעיתי בהערכותַי, בשיקולַי ובהחלטותַי?

אך לא זו בלבד שהייתי מתוסכל, אלא גם הייתי אחוז ייאוש, משום שידעתי כי סיכויינו להינצל מהמלכודת שאליה נפלנו הם קלושים. הייתה נסוכה בי הרגשת חידלון, שנבעה מהידיעה שאחרי ששושנה ואני ניצלנו בעור שינינו מהנאצים, נראה כרגע, שאנו מגיעים עתה לסוף דרכנו על ידי אנשיו של עבד אל־קאדר אל־חוסייני, מפקד הכנופיות הערביות. חוסייני היה האויב מספר אחת של היישוב היהודי. התוודענו לזדוניותו כבר לפני כחמישה חודשים עת חָבַר לאותו סרג'נט בריטי, עם תוכנית שטנית לפוצץ את בניין ה'סוכנות היהודית' על יושביו ולגרום לאבדות רבות בקרב היישוב היהודי. מבצענו הנוכחי, שנועד לחסלו, התהפך עלינו, ועתה הוא זה שעומד לחסלנו.

שוב הבטתי בשושנה, וחשתי צער וחרטה על כך שלא מנעתי מאהובתי להיות אשת מבצעים פעילה במחתרת ה'זאבים'. עם זאת, לא יכולתי שלא להודות ביני לבין עצמי, כי בכוח התמדתה ובכישרונה הפכה שושנה ללוחמת מעולה. בחודשים האחרונים היא הקדישה לשיפור הכושר הגופני ולאימונים בקרב פנים אל פנים ובטכניקות הפעלת נשק כמעט כל שעה פנויה. נחישותה ומירצה עשו אותה ללוחמת מיומנת שקשה לגבור עליה. נזכרתי בכל אלה, אך יותר מכול, חשבתי על כל רגעי האושר שלנו ועל אהבתנו הגדולה, שייתכן שעומדת עתה לפני סיומה הטרגי.

בעודי שקוע בהרהורַי, המתח, הכאבים הקשים והמאמץ המחשבתי, הכריעו אותי. הרגשתי שאני מפסיק לקלוט מה קורה סביבי ואני מתחיל להיות צופה מהצד בחלום רע.

שלושה חודשים קודם לכן, בליל ה-29 בנובמבר 1947 חגגנו ברחובות ירושלים את החלטת האו"ם על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל, מדינה יהודית ומדינה ערבית. אף שלא שׂשׂנו שבהחלטה זו נקבע כי ירושלים וסביבתה יוכרזו כאזור שיהיה תחת פיקוח בינלאומי, השמחה על החלטת האו"ם להקים מדינה יהודית הייתה עצומה. ריגש אותי לראות את האנשים הרבים שרקדו ברחובות בהתלהבות ובהתרוממות רוח. שמחתי יחד איתם, ורק הצטערתי על כך שאבי, אימי, אחי, אחותי ורבבות יהודי עירי, מינסק, שנרצחו בשואה, אינם כאן כדי לשמוח איתי.

מהאזנה לרדיו ומקריאת העיתונים למדתי, ש'הוועד הערבי העליון', שהתיימר לייצג את ערביי הארץ, ולמעשה היה מכשיר בידי חמולת אל־חוסייני, העוינת ביותר למפעל הציוני, הודיע עוד לפני ההצבעה באו"ם כי לא יקבל החלטה להקמת מדינה יהודית. וחבר ועד זה, ג'מאל אל־חוסייני, איים כי "פלסטין תתמלא באש ובדם אם היהודים יקבלו חלק כלשהו ממנה". מייד לאחר ההצבעה הכריז 'הוועד הערבי העליון' על שביתה כללית בת שלושה ימים, שנתנה את האות לטרור האינטנסיבי של הכנופיות הערביות, בהנהגת קרוב משפחתו של ג'מאל, עבד אל־קאדר אל־חוסייני.

מדינות ערב הגיבו גם הן בצורה דומה. בעוד שהנהלת ה'סוכנות היהודית' הסכימה עם החלטת האו"ם תוך הבעת צער על חלוקת ארץ ישראל ואכזבה מהשטח הקטן שיועד למדינת ישראל, נציגי האומות הערביות הצהירו על התנגדותם המוחלטת להחלטה, והזהירו כי התנגדות זו צפויה גם להיות אלימה. הם דחו את השאיפה ליישב מחדש את פליטי השואה היהודים בארץ ישראל, והכריזו כי מדובר בבעיה אירופית פנימית שאותה יש לפתור על אדמות אירופה.

ואכן, כבר ב-30 בנובמבר, יום אחד בלבד לאחר החלטת האו"ם, החלה האלימות הערבית. אוטובוס יהודי שהיה בדרכו לירושלים הותקף ליד לוד וחמישה מנוסעיו נרצחו. באותו יום נורו גם יריות על אמבולנס שהיה בדרכו לבית החולים 'הדסה' שעל הר הצופים. יומיים לאחר מכן, כשהייתי בדרכי הביתה מאימוני כושר בימק"א, שמעתי צעקות וראיתי אנשים רבים נאספים בצומת הרחובות ממילא ופרינסס מרי. כשהתקרבתי לשם הבחנתי בהמון ערבי המתנפל על המרכז המסחרי בירושלים, שנמצא בין הצומת לבין שער יפו, בוזז את חנויות היהודים ומעלה אותן באש. הבחנתי בכוח של ה'הגנה' שהגיע לעזור ליהודים המותקפים, אך נבלם על ידי חיילים בריטים, שהקימו מחסומים ואיימו בנשק על אנשי ה'הגנה'. משיחה עם אחד העוברים ושבים התברר לי שמעבר לשריפת החנויות, שני יהודים נדקרו ברחוב ממילא. היות ולא היה לי נשק, וכל התערבות שלי באירוע לא הייתה מועילה, לאחר שהבריטים פיזרו אותנו, הלכתי לביתי, כועס ומתוסכל. כעסי גבר בימים הבאים, בעקבות תקיפות נוספות של הכנופיות הערביות באזור ירושלים בפיקודו ובהנהגתו של עבד אל־קאדר אל־חוסייני, בן דוד מדרגה שנייה של המוּפתי הירושלמי, חאג' אמין אל־חוסייני. אותו מופתי שנלחם בעקביות ובלהט נגד הקמת בית לאומי ליהודים, ואף שיתף פעולה במלחמת העולם השנייה עם היטלר ומוסוליני כדי ליישם את ה"פתרון הסופי" בארץ ישראל.

כתוצאה מההתקפות המתמשכות ספג היישוב היהודי בארץ ישראל אבדות רבות. נוכחתי גם כן, ששלושת ארגוני המחתרת היהודיים הבולטים, ה'הגנה', ה'אצ"ל' וה'לח"י', לא ישבו באפס מעשה, והשיבו מלחמה אם במגננה או בתקיפות יזומות. מעבר לפעולות ההגנתיות של ה'הגנה' שנעשו במרכז המסחרי ובמקומות אחרים בירושלים, ה'אצ"ל' פוצץ כמה בתים בכפר שועפאט שבפאתי העיר, והטיל פצצת חבית בשער שכם שהרגה עשרים ערבים ופצעה חמישים. ה'לח"י' התרכז בתקיפות יזומות בשכונות ערביות כגון שכונת רוממה, שייח' באדר וליפתא.

היה זה יום שישי, 12 בדצמבר 1947 בשעות אחר הצהריים, כשנקראתי להגיע בדחיפות לביתו של צבי, מפקד מחתרת ה'זאבים' שנלחמה גם היא בבריטים, ושאליה הצטרפתי אחר שפעלתי תקופה ארוכה כזאב בודד הפוגע ומחסל שוטרים וחיילים בריטים שהיוו איום וסכנה למחתרות וליישוב היהודי בארץ ישראל. שמעון, יד ימינו של צבי הגיע לאסוף אותי, ולאחר שדפק על דלת דירתנו, הכנסתיו פנימה. בגדי החאקי הרפויים שלבש לא הסתירו את גופו הבנוי היטב. שרירי ידיו המשורגים, גופו השרירי, הבעת פניו הקשוחה ותספורתו הקצרה העידו על עברו כמתאגרף מצטיין, לשעבר סגן אלוף הארץ באִגרוף. שושנה התעלמה משמעון, ומעיניה הירוקות והגדולות נשלח אלַי אותו מבט אוהב שתמיד ריגש אותי. היא הזכירה לי שהיום הוא יום שישי, וכשאחזור הביתה היא מצפה שנאכל יחד את ארוחת ערב יום שישי המסורתית שלנו. נפרדנו בחיבוק ובנשיקה, ויצאתי החוצה עם שמעון. נכנסנו למכונית ה'פורד אנגליה' השחורה, שבה הוא הסיע אותי גם בעבר. שמעון, כהרגלו, לא אמר דבר והחל בנסיעה במורד רחוב צפניה. לאחר שהגענו לרחוב צ'נסלור, חצינו את רחוב יפו והמשכנו דרומה בקינג ג'ורג'. הגענו לקטע כביש שבו לא היו בתים שחסמו את קו הראייה מזרחה לעבר העיר העתיקה, כשנפתחה עלינו לפתע אש צלפים ממזרח. הכדורים שרקו סביבנו, ושניים מהם פגעו בצד השמאלי האחורי של המכונית. שמעון לחץ על דוושת הגז בחוזקה, ולאחר שעברנו את קטע הכביש החשוף, נפסק הירי לעברנו.

שמעון, שלא הוציא מילה מפיו עד לאותו רגע, פלט בכעס: "תראה את החוצפה של אנשי הכנופיות הערביות. הם יורים לעבר אזרחים שלווים במרכז ירושלים! זה חייב להיפסק!"

אומנם לא הייתי מגדיר אותנו כאזרחים שלווים, אך הסכמתי איתו לגמרי שזו עזות מצח שהערבים יורים ללא אבחנה על תושבים יהודים בתוך ירושלים, בין אם זה במרכז העיר ובין אם זה בפרברים.

לאחר כמה דקות נוספות, הגענו לשכונת טלביה, לבית מגוריו של צבי ששימש כמִפקדה של מחתרת ה'זאבים' המיתולוגית. צבי, שלפני כן התגורר בשכונת תלפיות שבדרום העיר, רכש לפני כחודשיים בית מגורים בחלקה המזרחי־דרומי של שכונת טלביה מתושב ערבי נוצרי שהחליט למכור את ביתו ולעזוב את הארץ. צבי הגיע לארץ ישראל ב-1943 עם צבאו של הגנרל הפולני אנדרס, משם ערק ונשאר בארץ. יחד עם עוד חיילים יהודים שערקו עימו, הוא הקים את מחתרת ה'זאבים' שנלחמה בשלטון הבריטי שמנע הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ולא אִפשר ליהודי אירופה שניצלו מידי הנאצים ועוזריהם לעלות לישראל. צבי היה לא רק מפקד עז רוח ולוחם מנוסה, אלא גם איש נבון שתמיד נהניתי להקשיב לדעותיו והשגותיו. קומתו הייתה ממוצעת, סבר פניו נעים ותמיד התנהג בנימוס ובאורך רוח. כשפתח את דלת ביתו, שלא כהרגלו, קיבלני בסבר פנים חמורות ובאמירת שלום חטופה. עיניו החומות הביעו כעס ושמתי לב שבלוריתו החומה האפירה יותר מאז שראיתיו לאחרונה. על מצחו נראתה שריטה טרייה, ועינו השמאלית נראתה חבולה ונפוחה. לאחר שנכנסתי פנימה, הוא הוביל אותי לחדר האורחים, וכשהתיישבתי על הספה, הוא אמר בנימה רווּית עצב וכעס, נימה שלא הייתי רגיל לה: "רציתי ללמוד באופן אישי את נושא אבטחת השיירות, והצטרפתי אתמול לשיירת נוסעים ואספקה שנסעה מירושלים דרומה לעבר קבוצת היישובים היהודיים שבגוש עציון. השיירה כללה עשרים ושישה איש על ארבעה רכבים, והותקפה בשעות אחרי הצהריים בקילומטר הארבעה־עשר מירושלים. עשרות ערבים ארבו לנו בעיקול שבמעלה הדרך הצרה והמפותלת, במקום בו שולטים הרכסים משני עברי הכביש. במכת האש הראשונה של הערבים, נהרג נהג המשאית הראשונה ונחסמה המשך דרכה של השיירה. התחילו חילופי אש אינטנסיביים, ולאחר שאזלה התחמושת שלנו, הערבים פשטו עלינו בצעקות 'ג'יהאד' ו'עליהום'. לא יכולנו להמשיך להילחם ללא תחמושת, וחלק מאיתנו כולל אני, התחבא בינות לצמחייה ולסלעים."

נדהמתי לשמוע את הסיפור, ואמרתי: "זה ממש נורא, צבי, תודה לאל שהצלחת להינצל."

צבי המשיך: "ממקום מחבואי, צפיתי בזוועות, וראיתי כיצד הערבים הורגים אחד אחד את אלה שנשארו בחיים כשבנוסף לכך הם מתעללים בגופות בסכיניהם, ושודדים את חפציהם האישיים. שני ערבים תפסו בחורה מהשיירה, הרימו אותה בשערותיה וירו בראשה. אומנם נסערתי מהאכזריות של אנשי הכנופיות הערביות, אך היא לא הפליאה אותי. הם נהגו בדיוק לפי הנחיותיו של מנהיגם הארור, עבד אל־קאדר אל־חוסייני, שמאז ומתמיד הטיף לכך שזו הדרך לנהוג ביהודים. מכיוון שלא הייתה לי תחמושת, זו רק הייתה התאבדות מצידי אם הייתי מנסה לעזור למישהו. שכבתי שם, צופה בזוועות, וממתין לנס. לפתע הגיעו שלושה משוריינים בריטים, אך הם סירבו לפנות את הפצועים שנותרו בחיים, והם פונו רק מאוחר יותר על ידי כוחות הצלה יהודים שהגיעו מירושלים. באירוע היו לנו עשרה הרוגים וכמה פצועים שאיני יודע את מספרם. למזלי, לא נפצעתי, ורק נחבלתי מעט." צבי עשה אתנחתא, לגם מים מהכוס שלידו והמשיך בקול כועס: "כל מה שאנשים אלה רצו היה להביא מזון ואספקה לאנשי גוש עציון. זה חוסר צדק ושִפלות שעקב כך הם נרצחו. עלינו לעשות ככל יכולתנו שמקרים כאלה לא יישנו. השיטה הבזויה של הכנופיות הערביות היא לחסום את הדרכים לירושלים וליתר היישובים שבאזור, ולהרוג כל מי שמנסה להביא להם אספקה. דרך אגב, התברר לי לאחר מכן, שהבחורה שהערבים הרימו אותה בשערותיה וירו בראשה, נשארה בחיים, והובאה לבית החולים. זה מה שנקרא 'נס משמים'."

נחרדתי מדיווחו של צבי ואמרתי: "אין לי ספק שעלינו לעשות ככל יכולתנו כדי לסייע לתושבים הנצורים ולאלה שמנסים להביא להם אספקה."

צבי נעץ בי את מבטו ואמר: "מטרתן של הכנופיות הערביות בפיקודו של עבד אל־קאדר אל־חוסייני - בעצם, אינני רוצה לחזור כל פעם על שמו המלא של הרוצח הארור הזה, לכן בוא נקרא לו בקיצור חוסייני - ובכן, מטרתן היא להכניע את יהודי העיר באמצעות מצור וירי. במגמה להגדיל את המוטיבציה של אותם אנשי הכנופיות ואת מספרם, חוסייני הינחה אותם להרוג תמיד את כל אנשי השיירה, לשדוד אותה, ולשמור את השלל לעצמם. בעקבות מה שאירע אתמול, ובעקבות פעולות דומות של הכנופיות שקרו לאחרונה, חשוב שנפעל בנחישות ובכל דרך לסלקן. אני מייעד את 'הזאבים' בכלל, ואותך בפרט, דויד, לפעול ביעילות נגד אותן כנופיות הפועלות באזור שער הגיא. איני יודע אם ידוע לך, אך 'שער הגיא' הוא התרגום העברי לבאב אל וואד, אותו עמק המצוי מזרחה לעמק איילון ושממנו מתחילה העלייה של הכביש המשמש להבאת אספקה מהשפלה לירושלים הנצורה."

"מה בדיוק אמורות להיות המשימות שלנו?" שאלתי.

"איני נותן עכשיו הוראות ספציפיות," ענה צבי, "אך כשציינתי 'בכל דרך', כוונתי הייתה שעלינו לעשות ככל יכולתנו ובכל אמצעי שנמצא לנכון לפגוע בכנופיות הערביות ולסייע להסיר את המצור על ירושלים. אתה דויד תבחר באילו פעולות קומנדו לנקוט. מובן שאצטרך לאשר מראש את דרך הפעולה של כל מבצע. השורה התחתונה היא שצריך לפגוע בכנופיות הערביות ולסייע בפריצת המצור על העיר."

דבריו גרמו לי עצב ותסכול, ולא הייתי יכול שלא להיזכר בימי נעורַי בגטו מינסק לאחר שהגרמנים כבשו את בלארוס ב-1941. הייתי אז בחור בן 17, ועל אף שעברו כמעט שבע שנים מאז, לא יכולתי לשכוח את המחסור הנורא במים, באוכל ובתרופות. זכרתי זאת כאילו היה זה אתמול, וראיתי לנגד עינַי את ערמות גוויותיהם של יהודי הגטו שמתו בהמוניהם כתוצאה מכך. מה קורה כאן לעם היהודי? שאלתי את עצמי. מקודם היו אלה הנאצים שניסו להשמידנו, אחר כך הגיעו הבריטים שמנעו מאותם ניצולי שואה להגיע לישראל, ועכשיו הערבים הם אלה שרוצים לחסלנו ולזרוק אותנו לים. נזכרתי באבי וברב שלי ממינסק שמהם למדתי הרבה. אני חושב שגם להם לא הייתה תשובה מדוע נגזר כך שכולם קמים עלינו להשמידנו. תחושת התסכול שלי נמשכה שניות ספורות, ואז אמרתי לעצמי - 'כפי שניצחנו את היטלר הנאצי, ואת בווין הבריטי, ננצח גם את עבד אל־קאדר אל־חוסייני הערבי ואת כל יתר אויבינו.'

לאחר אתנחתא קלה, הוסיף צבי ואמר: "אתה, דויד, תהיה המפקד וישרתו תחתיך חבריך הפרטיזנים שפיקדת עליהם בבלארוס ושהגיעו ארצה בעקבותיך. מובן ששושנה גם היא תיקח חלק בקבוצה. רצוי שגם מדריך האִגרוף שלך, יוסוף אבו גוש, שהוכיח את נאמנותו באחת מפעולותינו הקודמות, יהיה חלק מקבוצתכם. הפעולה הראשונה שעליכם לבצע תהיה חיסול כנופיית צלפים מהכפר בית מחסיר, הנמצא שניים וחצי קילומטרים דרומית־מזרחית לשער הגיא. זו כנופיה מתוחכמת התוקפת ביעילות שיירות המנסות להגיע לירושלים. כיצד אתה רואה את ההתארגנות שלכם?"

הנתונים הכלליים של צבי, לא כללו שום אינפורמציה ספציפית ושום נתוני מודיעין כלשהם. מבטי וטון הדיבור שלי לא הסתירו את מורת רוחי כשאמרתי: "תראה, צבי, זו הרגשה טובה שאתה סומך עלי, ואין לי ספק שכולנו רוצים שהפעולה תצליח, אך חייבים להיות לנו נתונים על הכנופיה הזו, מיהם אנשיה ומהן דרכי פעולתה."

נשמתי עמוקות והמשכתי: "כשהייתי בבלארוס ולחמנו כפרטיזנים נגד הנאצים ועוזריהם, היה לי עוזר בשם אלק - הרי הוא מוכר לך - שבנוסף לכך שהיה לו מראה ארי, ושדיבר גרמנית שוטפת, הוא היה גם לוחם מעולה. אם אשלח אותו או מישהו כמוהו להביא אינפורמציה, זה יהיה כישלון ידוע מראש. נראה לי שכאן בישראל יוכל יוסוף למלא תפקיד זה, כמובן אם יסכים לכך. לא רק שהוא ערבי, אלא שכפרו שוכן לא רחוק מהאזור בו תוקפות הכנופיות הערביות את השיירות, ובמקרה הספציפי של כנופיה זו, הכפר בית מחסיר שוכן ליד אבו גוש, כפרו של יוסוף."

"רעיון מצוין," אמר צבי בטון סמכותי: "אני מברך אותך על המחשבה המקורית שלך. בנוסף למה שהצעת, נראה לי שחשוב שכולכם תתחפשו לערבים. אתה ואנשיך תצבעו את שערותיכם לשחור, ואולי כדאי גם שתוסיפו שפם כהה. שושנה בת זוגך יכולה כמובן להמשיך להיות ירוקת עין יפהפייה, אך רצוי שתפגין עכשיו את יופייה עם שיער שחור כעורב. היחידי מביניכם שיפצה את פיו בעת שתהיו במגע עם האויב, יהיה יוסוף. כל השאר ישמשו כתפאורה בלבד. מובן שברגע שתחל פעולת הירי, מי שידברו יהיו הרובים שלכם."

הנהנתי בהסכמה והוספתי: "אולי כדאי שכל אחד מאיתנו ילמד משפטים שימושיים בערבית מדוברת, ויבטא אותם במבטא הנכון. אני למדתי כמה כאלה מיוסוף, והתאמנתי לאומרם במבטא ערבי 'אבו גוֹשי' מושלם." ואז אמרתי במבטא ערבי עמוק: "שוּ אלְאַחְ'בַּאר?"

"מה אמרת?" שאל צבי תוך הרמת גבה.

"זה מה שיוסוף היה אומר לי כשהיינו נפגשים, והפירוש: 'מה חדש'?"

ארשת של אי־רצון הופיעה על פניו של צבי, שכנראה ראה את התחכמותי כמיותרת, והוא אמר: "בסדר. יש עוד נושא שרציתי להביא לתשומת ליבך. החלטת עצרת האו"ם ב-29 בנובמבר קבעה שהמנדט הבריטי על ארץ ישראל יסתיים, הבריטים יעזבו, ותוקמנה שתי מדינות, יהודית וערבית. להערכתי ייקח לבריטים לפחות עוד כארבעה חודשים עד שיֵצאו מכאן. לצערי, בינתיים הם מסייעים לערבים ומתנכלים לנו כשאנו מנסים לאבטח את השיירות עם לוחמים נושאי נשק. הבריטים בדרך כלל מחרימים את הנשק ולפעמים גם עוצרים את המאבטחים. בקיצור, כשנלחמים בכנופיות, צריך להביא בחשבון גם את הבריטים. אני מאחל לכם הצלחה ומצפה שתצאו למשימותיכם בהקדם."

לפני שעזבתי שאלתי: "אם יוסוף יביע את הסכמתו להתגייס למשימה, האם ניתן לערוך פגישה אצלך ביום ראשון בלילה והאם שמעון יכול לאסוף אותי ואת שושנה? היא ממלצרת במסעדת 'פינסק' עד אחת עשרה בלילה, ואם השעה לא מאוחרת עבורך, נוכל להגיע אליך באחת עשרה ועשרים."

"אין בעיה," ענה צבי.

נפרדנו בלחיצת יד ושמעון הסיע אותי הביתה במכונית. כששמעון התרכז בנהיגה, אני הפלגתי במחשבותַי וחשבתי שמה שקורה עתה בארץ ישראל הוא מאוד לא הוגן. הנאצים ועוזריהם הרגו בשואה שישה מיליון יהודים חפים מפשע, והיהודים שנותרו בחיים, קיבלו סוף סוף אישור מאומות העולם להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. הבריטים שניסו עד כה למנוע את הקמתה, קיבלו עתה מהאו"ם הנחיה מפורשת לעזוב את ארץ ישראל. התקוממתי וכעסתי על כך שלאחר כל מה שהיהודים עברו, ושהאו"ם סוף סוף אישר להם באופן רשמי להקים את מדינתם בשטח אבותיהם, באים עתה הערבים ואומרים, 'לא יקום ולא יהיה ואנחנו בכוח הזרוע לא ניתן לכם להקים שום מדינה'. חרה לי מאוד אי־הצדק, שהרי גם לערבים הוקצה שטח להקמת מדינה ערבית. נכון שכמו היהודים, גם הערבים מרגישים שהשטח שהוקצה להם קטן ממה שהם ציפו, אך בעוד שהיהודים הסכימו להתפשר, הערבים רוצים שכל השטח יהיה שלהם ושהיהודים לא יקבלו כלום. לפי הערבים, על היהודים להסתלק מהארץ, ואם הם לא יעשו זאת, הערבים יחסלו אותם. לא היה לי ספק שיש כאן אי־צדק משווע, ושחייבים ללחום כאן על מנת שייעשה צדק. בבלארוס נלחמתי כפרטיזן בנאצים ובעוזריהם; כשהגעתי כמעפיל לארץ ישראל, נלחמתי בבריטים כדי שלא ימנעו עליית ניצולי שואה לארץ ישראל ושיאפשרו הקמת מדינה יהודית. בלי ספק, ייעודי חייב להיות עתה ללחום בערבים הרוצים לחסל את המדינה שבדרך. אנצל את כל הידע והניסיון הקרבי שרכשתי ביערות בלארוס ובסמטאות ירושלים. אעשה כמיטב יכולתי להביס את אלה המנסים לחסל את המדינה היהודית העומדת לקום. לא אנוח ולא אשקוט עד שנגיע לניצחון.

כשהגענו לכניסה לחצר ביתי, שמעון קטע את מחשבותַי ואמר: "אני מקווה שאתה זוכר שאני מדבר ערבית שוטפת, ואתה גם זוכר איך ניהלתי את המשא ומתן המוצלח עם אותם שומרים ערבים, כשהברחנו מעפילים יהודים דרך הגבול הלבנוני."

"ודאי שאני זוכר, שמעון," עניתי לו. "ואין לי ספק שידיעת הערבית שלך תעזור לנו."

כשנכנסתי לדירתנו, שושנה קיבלה אותי כשהיא לבושה בחגיגיות לקראת השבת. היא נראתה נפלא בחצאית שחורה קצרה ובחולצה לבנה והדוקה שהבליטה את גזרתה הנאה. מייד כשנכנסתי, היא עטה עלי עם נשיקה וחיבוק, הצמידה אלי בחוזקה את פלג גופה העליון, ושאלה אותי בסרקזם: "אז מהן התוכניות שלך ושל צבי לגבינו? האם יש לנו זמן לאכול עתה את ארוחת ערב יום שישי המסורתית שהכנתי, או שעלי להחליף עכשיו את לבושי לבגדי לוחמת ולצאת איתך מייד למבצע חיסולים?"

"הירגעי, שושנה," אמרתי, כשאני נחלץ מחיבוקה שאומנם היה נעים, אך היקשה עלי לענות לה. כדי שלא תרגיש דחייה כלשהי, הושטתי את ידַי, אחזתי בידיה ואמרתי: "מתוכנן לנו מבצע נגד כנופיה ערבית, ואנו צריכים להתארגן לכך." ואז הוספתי בבדיחות הדעת: "למרות שאני אוהב את השיער הבלונדי הארוך שלך, תמיד חשבתי שתֵירָאי אפילו יותר יפה בשיער שחור, זה גם יתאים לעינייך הירוקות. בהתאם לכך, צבי הציע שתצבעי את שערך לשחור ויחדיו נשתלב עם יוסוף והאחרים כיחידה שתיראה ככנופיה ערבית, כך יהיה לנו קל יותר לפעול ולהפתיע."

"אני ממש לא יכולה לחכות," אמרה שושנה, "אך בינתיים אולי נאכל את דג המושט שאפיתי בתוספת ירקות מבושלים. אפיתי גם עוגת תפוחים שאתה כל כך אוהב."

תוך כדי הארוחה הטעימה עדכנתי אותה שהיות ויוסוף הוא איש מפתח בקבוצה, אלך ביום ראשון בבוקר למועדון הספורט של ימק"א, ואתפוס אותו לשיחה רצינית. עוד אמרתי, שביום ראשון בלילה ב-23:20 אני מתכוון לבוא לפגישה אצל צבי, ואז נעבד תוכנית פעולה. "האם תרצי להצטרף אלי לפגישה אצל צבי?" שאלתי.

"כמובן," ענתה שושנה. "הרי לא אחמיץ שום הזדמנות להיות בחברתך, ובנוסף לכך אני תמיד שמחה לראות את צבי ולשמוע מה יש לו להגיד. אני מוקסמת מחוכמתו ומאישיותו."

היא הגישה את עוגת התפוחים שהכינה, ואמרה: "רציתי להפתיע אותך עם עוגת תפוחים בלארוסית הכוללת מלבד התפוחים החמצמצים, הביצים, החמאה והסוכר, גם חלב. כשהייתי ילדה בבלארוס, אמא שלי נהגה לאפות את העוגה הזאת ואמרה לי שלמרות שהמתכון אינו כולל אגוזים, היא נוהגת להוסיף אותם לעוגה. אימי הייתה בשלנית גדולה, וממנה למדתי לבשל ולאפות, עד שזה הפך לתחביב אצלי. אבא שלי נהג לקחת מהעוגה כמה פרוסות עד שאימי הייתה לוקחת אותה מהשולחן ומחביאה אותה." דמעות הופיעו בעיניה, והיא הוסיפה: "לעיתים אני כל כך מתגעגעת להורַי שנרצחו... האפייה והבישול משמשים לא רק כהמשך לקשר עם אימי ולהרגלים שלי בנערותי, אלא גם מהווים עבורי ריפוי שמרגיע אותי."

טעמתי את העוגה ואמרתי: "העוגה יוצאת מן הכלל, ואם לא תחביאי אותה, אוכל את כולה."

שושנה צחקה ואמרה: "אין בעיה, אם תאכל את כולה, אכין עוגה אחרת. יש לי עוד מתכונים לעוגות שיגרמו לך לרצות לא להפסיק לאכול אותן." אבל מיד לאחר מכן הבחנתי שארשת של עצבות השתלטה על פניה, ושהיא שוקעת בזיכרונות הקשים שלה מהשואה. קמתי מכיסאי וניגשתי אליה. גם היא קמה מכיסאה. חיבקתי אותה בלי להגיד דבר, ואז היא הצמידה את ראשה לחזי ופרצה בבכי חרישי.

ביום ראשון בבוקר, לאחר הליכה מהירה של כעשרים דקות הגעתי לחדר האִגרוף בימק"א. היה זה יום גשום, ועל אף שלקחתי מטרייה נרטבתי. יוסוף היה עסוק בסידור ובארגון החדר לקראת אימוני היום. הוא היה באמצע שנות העשרים שלו, גבה קומה, בנוי לתלפיות, ושׂערו ועיניו החומות השתלבו יפה עם פניו השחומות והנאות. כשראה אותי אמר: "'סַבַּאח אִלְחֵ'יר', מה קרה שהגעת כל כך מוקדם בבוקר?" היות וברכתו בערבית פירושה 'בוקר טוב', עניתי לו בעברית "בוקר טוב ומבורך," והוספתי בטון החלטי: "יוסוף, אני רוצה לקיים איתך שיחה רצינית מלב אל לב, ועדיף גם שאיש לא יטריד אותנו בשיחה זו. היכן לדעתך המקום הטוב ביותר לכך?"

יוסוף שלח לעברי מבט משתאה ואמר: "בוא נלך לחדר הרקמה והסריגה שמנהלת אותו אחותי יאסמין. היא לא תגיע היום ויש לי מפתח לחדרה."

הלכנו לשם ויוסוף נעל את הדלת מאחורינו, ולאחר שהתיישבנו ליד אחד השולחנות, הוא אמר בקצרה: "דַּבֵּר."

"יוסוף," אמרתי, מישיר מבט אל עיניו. "המצב כאן בירושלים חמור. אנו רואים את התקפות הכנופיות הערביות על יהודים. הכנופיות שבראשן עומד עבד אל־קאדר אל־חוסייני, לא רק תוקפות את היהודים, אלא גם פועלות לחסום את כבישֵי הגישה לירושלים וליישובים הסובבים אותה. פעולותיהן גורמות למחסור במזון, במים ובחומרי רפואה, ירושלים נמצאת במצור. אין זה סוד שתושבי כפרך, אבו גוש, מסייעים ליהודים וגם מתעבים את משפחת אל־חוסייני, שבן משפחתם עומד בראש כל הכנופיות. אני זקוק לעזרתך כדי לעצור את פעילות הכנופיות."

"תראה, דויד," ענה לי יוסוף, מישיר אף הוא מבט לעינַי. "גם לי אישית נמאס מההשתוללות של חמולת אל־חוסייני והכנופיות שלה. הכפר שלי, אבו גוש, וכל החמולה שלנו שונאים את חמולת אל־חוסייני ובין השאר גם מתנגדים לגישתם לפיה פלשתינה שייכת רק לערבים ויש להיפטר מכל היהודים. גישה זו פוגעת גם בערבים. ייתכן שלכם היהודים קשה להבין זאת, היות שאתם מזהים את כולנו כערבים, אך בתרבות הערבית לחימה ושנאה בין חמולות הייתה קיימת תמיד. לי יש גם סיבה אישית לנקום ולשנוא את חמולת אל־חוסייני. הם הרגו את אבי, והם בעינַי בני מוות. האם יש לך רעיון מעשי איך אוכל לסייע?"

דבריו של יוסוף הפתיעו אותי ואמרתי: "מצטער לשמוע על אביך, מדוע הם הרגו אותו?"

"אספר לך על כך פעם אחרת," אמר יוסוף והתבונן בי בציפייה להמשך דברַי.

היות שהחלטתי לדבר איתו בגילוי לב מלא מבלי ללכת סחור סחור, אמרתי: "אנו מארגנים קבוצה שתילחם בכנופיות. בקבוצה זו ייקחו חלק שמעון שהיה בעבר מדריך האִגרוף שלך, בת זוגי שושנה ועוד שניים מחברַי שאינך מכיר עדיין ושלחמו איתי באירופה כפרטיזנים. אני מעוניין שתהיה חלק מהקבוצה. האם אתה בפנים?"

"אתה באמת יורה באופן ישיר," השיב יוסוף בחיוך. "אענה לך באופן ישיר, כן, אני בפנים. עכשיו תסביר לי מה זה אומר - להיות בפנים."

לא הסתרתי את שׂביעות רצוני מתשובתו של יוסוף. קמתי ממקומי והושטתי לו את ידי. גם הוא קם ממקומו, הושיט לי את ידו, לחצנו ידיים ואמרתי: "ברוך הבא, אחי, ברוך הבא!"

התיישבנו חזרה במקומנו ואמרתי: "אתה דובר ערבית כשפת אם, ובעזרתך תוכל הקבוצה שלנו לנוע ולפעול בצורה יעילה יותר בתוך האוכלוסייה הערבית העוינת. אתה תהיה זה שתדבר בערבית ואנחנו פשוט נשתוק, או שנבליע פה ושם מילים בערבית. נשתדל גם להיראות כערבים מבחינת המראה החיצוני שלנו. יש לנו מאפרת שהכרתי בפולין, והיא תאפר אותנו."

יוסוף קטע אותי ואמר בחיוך: "אתם, עם המראה היהודי האשכנזי שלכם, יהיה לכם קשה להיראות ערבים. המקסימום שאותה מאפרת פולנייה תצליח לעשות הוא שתיראו כמו יהודים שזופים ממזרח אירופה." יוסוף נהנה מבדיחתו ופרץ בצחוק. גם אני צחקתי, אך לפתע הרצינו פניו והוא הוסיף: "צריך לחשוב כיצד לסייע למאפרת שלך שתדע לאפר אתכם ממש כמו ערבים, ואני אחשוב על כך. בנוסף, יש פה בימק"א מורה לערבית, אדבר איתו ונארגן לכם כיתה. מובן שתצטרכו לשלם לו."

לאור התגובה החיובית של יוסוף החלטתי להזמינו לפגישה עם צבי ואמרתי: "יש לנו פגישה היום בלילה בשעה אחת עשרה ועשרים עם המפקד שלנו בטלביה, אם תוכל להגיע לפגישה כזו, אוכל לארגן לך הסעה."

"אצטרף בשמחה. תן לי את הכתובת ואגיע ישר לשם עם האופנוע שלי," אמר יוסוף.

הואיל ולא ידעתי מה הכתובת של צבי, הצעתי שנגיע לימק"א עם האוטו של שמעון, ויוסוף יצטרף אלינו.

גם בשעות הלילה המשיך מזג האוויר להיות קר וגשום. הגעתי למסעדת 'פינסק' והמתנתי לשושנה שתסיים את עבודתה. שמעון הופיע עם המכונית בדיוק בשעה 23:00, ויצאנו לדרך. הגשם לא פסק לרגע, וטיפות גדולות פגעו בעוצמה בחלון הקדמי של המכונית. אף על פי שהמגבים נעו במהירות מצד לצד, הם לא הצליחו לנקות את שִפעת המים המצטברת. שמעון נאלץ לרכון קדימה כדי לראות את הדרך שלפנינו.

כשהגענו לימק"א, הבחנתי ביוסוף שהמתין ליד הכניסה לבניין עם האופנוע שלו. הוא חנה מתחת לגגון, ובגלל הגשם לבש שכמייה. הצעתי לו שייכנס פנימה למכוניתנו וייסע איתנו, אך יוסוף העדיף לנסוע אחרינו על אופנועו. בהגיענו לביתו של צבי הגיע גם יוסוף, רטוב עד לשד עצמותיו. צבי המתין לנו בכניסה לחדר האורחים. כשראה את שושנה, עיניו אורו, וכשהוא מתעלם מכולם, ניגש אליה, קד קידה בסגנון פולני, נטל את ידה ונישק באבירות את גב כף ידה. שושנה חייכה במבוכה והסמיקה. ערכתי היכרות בין צבי ליוסוף, וצבי הנחה אותנו לחדר האורחים. הושבתי את יוסוף בקרבת תנור הנפט הדולק על מנת שבגדיו הרטובים יתייבשו. צבי הניח על השולחן כיבוד קל שכלל ברנדי 'שטוק 84' איטלקי, יין אדום מתוצרת 'כרמל מזרחי', מיץ תפוזים, עוגיות שונות וגם צלוחיות עם ביסקוויטים מתוצרת 'פרומין'.

לאחר שכולם התיישבו, פתחתי בנאום קצר שעיקרו היה מופנה ליוסוף: "כולנו מודעים לתקיפות של הכנופיות הערביות על צירי האספקה לירושלים וליישובים הסובבים אותה. לפני שלושה ימים הותקפה שיירה מירושלים לגוש עציון על ידי אנשי הכנופיות ועשרה מאנשי השיירה נרצחו. צבי הטיל עלינו להתארגן ולפעול בנחישות נגד הכנופיות הללו, ועלינו לאתרן ולחסלן."

צבי קטע את דברַי ואמר: "מתוך דאגה לעתיד ירושלים, זה חשוב מאוד שנצליח למגר את הכנופיות. השיירות שמנסות להביא אוכל לירושלים נחסמות על ידי הכנופיות הערביות ולא מצליחות להגיע לעיר. התוצאה היא שיש כיום בירושלים מחסור חריף במזון ובפריטים אחרים הדרושים לחיי היום יום."

לאחר שצבי סיים, המשכתי בנאומי, ותוך כוונה למסד את יוסוף כחלק מקבוצתנו, אמרתי: "יוסוף שייך לחמולת אבו גוש הידועה ביחסיה הקרובים ליהודים ובשנאתה לחמולת אל־חוסייני. יוסוף הסכים לסייע לנו ולהשתתף בפעילותנו נגד הכנופיות הערביות החוסמות את הדרך לירושלים. שמעון היה בעבר מדריך האִגרוף של יוסוף, ואני מתאמן כבר כמה שנים באִגרוף בהדרכתו של יוסוף. גם שמעון וגם אני מעריכים ומוקירים אותו, ושמחים שהוא הסכים להצטרף אלינו. אגיד לכם עתה מה לדעתי עלינו לעשות כבר בטווח המיידי, ואם יש לכם הערות או תוספות, אשמח לשמוע."

איש מהנוכחים לא הגיב, והרחבתי מעט: "ראשית, עלינו להכין את כלי הנשק שלנו ולקיים אימוני ירי כדי שנהיה בכושר גבוה. פעולתנו הראשונה צריכה להתבצע נגד כנופיה ערבית הממוקמת בכפר הערבי בית מחסיר ופועלת במקצועיות וביעילות. היא מציבה מארבים המאפשרים לה לפגוע קשות בשיירות האספקה העולות לירושלים מהשפלה. על מנת לפעול נגדה, אנו צריכים לאסוף עליה נתונים. מה דעתך, יוסוף?"

יוסוף עטה על פניו ארשת רצינית, ואמר: "הכפר שלי, אבו גוש, הוא הכפר הערבי המפותח ביותר מבין כל הכפרים הערביים באזור. אין חיבה רבה בין אנשי אבו גוש לאנשי בית מחסיר בגלל סכסוך קרקעות שהיה בין הכפרים במאה הקודמת. מעבר לכך, תושבי בית מחסיר הם אנשים קשים, לא נחמדים, שגם שונאים יהודים."

כאן עשה יוסוף אתנחתא, בהה באוויר במבט מהורהר, והוסיף: "היה לי חניך בשם ג'מאל המתגורר בבית מחסיר. היינו ממש ידידים בנפש. לצערי הרב ג'מאל אימץ את הגישה של עבד אל־קאדר אל־חוסייני, ואף הציע שנצטרף לאחת הכנופיות שלו. אמרתי לג'מאל בצורה חד משמעית שלא רק שאני סולד ממשפחת אל־חוסייני, אני גם לא תומך בדעות ובפעולות שלהם כיצד ליישב את הסכסוך עם היהודים. הודעתי לו שרצוי שניתן פסק זמן לידידות בינינו, ואם הוא ישנה את דעתו, תמיד אשמח לחדש את הקשר. ג'מאל ענה לי שהוא מכבד את בקשתי, אך אם גם אני אשנה את השגותַי, הוא ישמח לחדש את הידידות בינינו. אני חושב שאם אבוא אליו עכשיו, אגיד לו ששיניתי את דעתי ואוסיף סיבות לכך, אוכל לחדש את מערכת היחסים בינינו. דרכו אוכל לאסוף אינפורמציה על כנופיית בית מחסיר ועל מה שקורה בכפר. כדאי שלביקורי הראשון, אתה, דויד, תצטרף אלי. מובן שהכרחי שתתחפש לערבי. אציג אותך בתור בן דודי סלים, שסובל מכאב שיניים רציני. תהיה עם פה נפוח שבקושי יכול להיפתח, ומדי פעם תזרוק מילה בערבית לפי רמיזה והכנה שלי."

"תוכנית טובה, יוסוף," אמרתי.

צבי הנהן והוסיף: "היות ויוסוף אמור להשתתף בעתיד הקרוב בפעילות המבצעית, חשוב שיתרגל ירי חי, ורצוי שאתה דויד תארגן אימון בהקדם האפשרי."

"בהחלט," אמרתי. "אני מציע שנתחיל את האימונים כבר מחר. לפי תחזית מזג האוויר ששמעתי ברדיו, מחר לא צפוי גשם, אז ניפגש מחר בשמונה בבוקר בתל ארזה באותו מקום שבו התאמַנּוּ לפני חיסולו של הסרג'נט הבריטי. שמעון, אתה תעמיס בתא המטען של מכוניתך את כלי הנשק שצבי יקצה לנו. אני ממליץ על שלושה רובי 'לי־אֶנפילד' שאחד מהם, זה המיועד לשושנה, יהיה עם כוונת טלסקופית, וכן שלושה תת־מקלעים מסוג 'סטֶן' בקליבר 9 מ"מ. כשתהיה בדרכך לשם, תאסוף בבקשה את יוסוף בשבע וחצי מימק"א, תעצור ליד ביתי ומשם נמשיך לנסוע ברחוב צפניה עד לאחר התחנה הסופית של קו מספר שלוש של חברת 'המקשר'. אנחנו נעצור בהמשך דרך העפר, במקום שהדרך מתחילה לרדת לתוך החורש של תל ארזה. כל מי שיגיע לשם מהקבוצה יאסוף מתא המטען את כלי הנשק והתחמושת שלו."

למחרת בבוקר נפגשנו כמתוכנן, והתחלנו לפסוע לעבר מקום המטווחים שלנו בתל ארזה. התפעלתי והתרגשתי לראות את שושנה מלאת המרץ לבושה במכנסיים וחולצה בצבע חאקי כששׂערה הבלונדי הארוך מתנופף ברוח הבוקר הירושלמית. לחגורתה היו מחוברים שני פאוצ'ים גדולים עם התחמושת והמחסניות. בידה הימנית היא החזיקה את רובה ה'לי־אֶנפילד' שלה עם כוונת הצלפים ותחת זרועה השמאלית נשאה כמה מטרות דמות. אני הגעתי עם אקדח ה'וולטר PPK' הגרמני שלי שהתרגלתי אליו מאז היותי פרטיזן ביערות בלארוס. החלטתי שבנוסף לאקדח, אתאמן גם עם 'סטֶן'. האקדח שלי יכול לשמש לטווחים הקצרים ואילו ה'סטן' ישמש לטווחים הבינוניים. ליוסוף ייעדתי את אחד ה'סטֶנים' והחלטתי להיצמד אליו מאחר שלפי מיטב הבנתי לא היה לו ניסיון בירי. הוריתי לשושנה להתחיל לירות למטרה, כשיתר חברי הקבוצה יתאמנו בינתיים בפירוק, בהרכבה ובטיפול בנשק. רק לאחר מכן כל אחד יטווח בתורו.

שושנה הציבה את אחת ממטרות הדמות בחזית הגזע של אחד העצים שהיה במרחק של כמאה מטר מאיתנו. היא ירתה עשרה כדורים למקבץ, וכשחזרה, הראתה לי בגאווה את תוצאות המקבץ. היה ידוע לכולנו ששושנה הינה צלפת מעולה, אך לא יכולתי שלא להימלא הערצה כשראיתי כיצד הצליחה להשחיל את כל עשרת הכדורים במרכז ראשה של מטרת הדמות כשהמרחק של הכדורים ממרכז הראש היה סנטימטרים ספורים בלבד. היא סימנה בעיפרון כל פגיעה של כדור והתכוננה לירי הבא. יוסוף, שהיה צמוד אלי, גם הוא הביע התפעלות מהתוצאה של שושנה. כששאלתי אותו האם זה בסדר שהוא קיבל 'סטן', הוא ענה שהוא מעדיף את ה'לי־אנפילד'.

"האם יש לך מושג כיצד לירות ברובה זה?" שאלתי בפליאה.

"יש לי," הוא ענה בקול שקט ובטוח.

לקחתי את הרובה משושנה, טענתי בו מחסנית והושטתי אותו ליוסוף. הוא לקח את הרובה, נשכב על הקרקע בצורה מקצועית, ותוך שהוא מכוון את הרובה גם כן בצורה מקצועית, סחט את ההדק לאיטו עשר פעמים. לאחר מכן קם, צעד לעבר המטרה, הביא אותה והניח אותה לפנינו. הייתי מופתע ביותר: הפגיעות של יוסוף היו לא פחות טובות מהפגיעות של שושנה. גם הן פגעו במרכז ראשה של מטרת הדמות, והיו קרובות מאוד זו לזו.

"מאיפה פתאום נהיית גם צלף," אמרתי ליוסוף בהשתאות, "ולמה לא סיפרת לי על כך?" יוסוף הביט לעברי ואמר: "אשיב על החלק השני של שאלתך בציטוט שני פתגמים ערביים. האחד אומר שה'שחצנות כמוה כעשב שוטה הגדל על ערמת זבל', והפתגם השני טוען ש'ההבטחה היא ענן, והמעשה הוא גשם'. משמעות הפתגמים היא שאסור לנו להיות שחצנים ולהתרברב לפני שנוכיח שאנו יכולים לבצע. ברגע זה, איני רוצה לעכב אתכם בפתגמַי, והתשובה לחלק הראשון של שאלתך היא, שאם תצטרכו צלף, אני חושב שתוכלו לסמוך עלי."

"ועוד איך!" עניתי.

המשכנו להתאמן ולירות וכולם שיפרו את ביצועיהם. כשסיימנו, אמרתי ליוסוף: "מתי אני ואתה מתכננים לנסוע לבית מחסיר?"

"בוא ניפגש בעוד יומיים, ביום רביעי בשעה תשע בימק"א. רוב הימים אני שוהה במלון של ימק"א. היות שאני חבר צוות, אני משלם למלון רק תשלום סמלי. נוכל להשתמש בחדר הרקמה של אחותי ותהיה לנו שם פרטיות. תביא איתך את המאפרת הפולנייה שלך ואני אשתדל למצוא מישהי שתיתן לאותו איפור את הגוון הערבי הנכון. לאחר שתאופר כערבי עם פה נפוח מדלקת בחניכיים, ניסע לבית מחסיר."

"תוכנית טובה, יוסוף," עניתי. "אני מצפה בכיליון עיניים לנסיעתנו לבית מחסיר."