חודש בשנה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חודש בשנה
מכר
מאות
עותקים
חודש בשנה
מכר
מאות
עותקים

חודש בשנה

4.3 כוכבים (37 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: יולי 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 216 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 36 דק'

מישקה בן-דוד

מישקה (משה) בן דוד (נולד ב-22 במרץ 1952 בגבעת שמואל) פרסם עשרים ספרים - רומנים, קובצי סיפורים, ספרי מתח וספרי עיון. שירותו במוסד בא לידי ביטוי בספריו "דואט בביירות", "מפגש בברלין", "אהבה אסורה בפטרבורג", "ביקור אחרון במוסקבה" ו"תחנה סופית אלג'יר" שעלילותיהם סובבות את "המוסד" וסוכניו. בשנת 2003 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

פתאום, אחרי כמעט שלושים שנות נישואים, רון ציפורי מתאהב שוב באשתו.

מדי שנה נוסעת נילי ציפורי לחודש של הרצאות בארצות הברית, ולמראה הזוהר בפניה בשיחת סקייפ ערב שובה, ניעור בבעלה מה שחשב שמת מזמן. אבל האם הוא באמת יודע מדוע קרנו פניה?

בעוד רון מפנה מקום לאהבתו המחודשת ונפרד בחופזה ממאהבות שצבר באותו חודש בשנה, נילי, בדרכה ארצה, מנסחת את האמיתות של חייה ונושאת בשורה משלה. שני הצירים, הנעים בהתמדה זה לעבר זה, מגוללים רשומון מרתק של מין ואהבה, ניכור ובגידה, ייאוש ותקווה, שסופו ייוודע רק ברגע המפגש המטלטל.

חודש בשנה הוא רומן על האשליה המתעתעת של האינטימיות ועל כמיהה בלתי פוסקת לאהבה. מישקה בן-דוד, מחברת של רבי מכר רבים (בהם אהבה אסורה בפטרבורג והכריש) חודר בספרו החדש עמוק אל מעבר לגלוי לעין, אל החומר האפל המרכיב את הזוגיות.

פרק ראשון

1
הוא


פתאום הוא שוב התאהב באשתו.

זה היה השבוע האחרון לסבב ההרצאות השנתי שלה, ואחרי כמה שיחות סקייפ שבהן נראתה לו יפה מתמיד — ובאחרונה שבהן אפילו זוהרת ובמצב רוח מרומם, כמו זה שהיה מלווה אותה שעות אחרי האורגזמה — הוא חשב עד כמה היא באמת נפלאה. עם האפור שמבצבץ בשערה, שמודיע אצלי אין חנחונים, אני כמו שאני וטוב לי ככה; עם קמטי הצחוק בזוויות עיניה, שהוסיפו לה חן רב, וקמטי החשיבה המאונכים בין הגבות שהזכירו לכל המתבונן בה כי מדובר בפרופסור חכמה ומוערכת; ועם הברק הכהה בעיניים, שחש וגם ידע שצפונים בהן סודות. סוד לא מוגדר שהוא מנסה להתמודד איתו שנים רבות מאוד, אולי מאז שהם הכירו, וסוד אחר, קשה, שאיתו הוא מתמודד מאז נחשף לו באקראי, שערבל את לילותיו והעכיר את ימיו עד שלמד לחיות איתו, ועדיין מכה בו מדי פעם.

הוא חש באהבה החדשה המפכה בו כדגדוג נעים, מעסה, בפדחתו, כצמרמורת נעימה בגבו ובחזהו, כזרם בא והולך בקרביו וכגירוי קל מן הקל בחלציו. כזה שהיה מתעורר כשבראשו היו חולפות אילנה או דפנה או נורית, ולפעמים אפילו ברוריה.

בתום שיחתם הוסיפה דמותה של נילי לסמן קווי מתאר מדומיינים על מסך המחשב שלו, והוא נותר שבוי בחוטי הקסם. זה קרה או לא קרה? נדמה היה שזה מופלא מכדי שיקרה. אבל הם היו שם, העקצוץ הקל בראשו שהתנקז והצטרף לכיווץ הקל בחזהו, לצמרמורת הקלה בגבו, והם גלשו הלאה, מטה אל קרביו.

רון המשיך לשבת בפינת העבודה שהפקיע מחדר האורחים כשנילי נסעה, ממאן לפרום את הקורים שנרקמו סביבו ובתוכו. רק קרינתו של מסך המחשב שלחה אל החדר החשוך הילה חלושה, ומבעדה הסתמן המתאר של פינת הישיבה הנעימה, השטיח הרך, משחקי אור וצל של פרטי אמריקנה — פסלי רוכבים ורובים מגולפים וכובעי בוקרים שמעריציה של נילי העתירו עליה — ומן הקירות קדרו ציורי נוף שפרטיהם אבדו בחשכה. הכול בבית הזה כל כך נילי, חשב. וההבזק הבא שהציף את תודעתו היה, שכדי לתת סיכוי לענף האהבה הזה שצמח לפתע מגזע העץ היבש של נישואיהם, הוא צריך לבטל את הפגישה שקבע עם אילנה למחר בבוקר.

עשר שנים, עשר שנים שבאותו החודש בשנה שבו נילי יוצאת לסבב הרצאות בחסות המכון לחקר הבריאתנות והמרכז למדע הבריאה ברחבי "חגורת התנ"ך" בארצות הברית, אילנה מנקזת אליו את כל התשוקה שבעלה מרדים בה, והוא מזרים אליה את כל מה שנילי מדכאת בתוכו. "אני חיה בשביל זה," אמרה לו אילנה, והיו שנים שגם הוא חש כך.

אילנה היתה הנמל שבו עגנה ספינת התשוקה שלו במשך חודש שלם בכל שנה בעשור האחרון. המפרץ שאליו התכונן להפליג במשך אחד־עשר חודשים. היא הפכה אותו לאדם שלם, כי חודש אחד איתה השכיח את כל אשר נמנע ממנו מאז העגינה הקודמת. ועם זאת, איזה מפרש לבן בצבץ לפתע בין הגלים הרחוקים, בקע פתאום מתוך הריחוק הטרנס־אטלנטי. מה אם המפרש הלבן שבאופק מבשר על שיבה? על שלמות? על הסרתו של הענן שמאיים גם על הטוב שיש ביניהם באותם אחד־עשר החודשים האחרים?

מפוכח, רון ציפורי ידע שלא יוכל למקד את תשומת לבו באפשרות החדשה המסתמנת באופק, זו שחש בה לראשונה רק עכשיו, ושהפתיעה אותו ונעמה לו כל כך, אלא אם יתפנה אליה בכל מאודו. אם ירכז בה את כל כולו. יוותר על השיכרון שאילנה מחוללת בו והוא בה, וינסה להתמקד באישה שמלווה אותו מאז ימי נעוריו. הלוא היתה ביניהם אפשרות של אהבה, שנמוגה לנוכח מיעוט תשוקתה של נילי אליו והשאירה רק מסגרת משפחתית, שאותה ממלאים הוא ונילי ודניאלה ומתן והרבה חיבה והערכה ונועם. מה שמספק אותו אחד־עשר חודשים בשנה גם בזכות ההבטחה הטמונה בחודש הנוסף. או כך לפחות נדמה לו כבר שנים.

אז מה, שיאמר לאילנה להמתין? שיאמר שטירוף החושים של אמש יוקפא עד שיברר מה נושאת המפרשית שבאופק, שאולי אינה אלא אשליה? שעשור של כישוף יצרים ייעצר פתאום כי הוא רוצה לבדוק אפשרות שכבר שנים אינה מתממשת, אבל אולי עכשיו יש לה סיכוי?

ואילנה גם לא היתה היחידה. היא היתה הקבועה, זו שמילאה את מצבריו זה עשור. אבל הוא יצטרך לחתוך מחייו גם את נורית, שמלווה אותו עוד מילדותו. נורית, שאף סבון לא מצליח להעלים את ריחה ממבושיו והוא יכול לראותה רק בקיץ, כשהוא חוזר לדירה ריקה וערב ובוקר וערב מקרצף את עצמו כדי שלא יצטרך לבדות שוב צו 8 ולהיעלם מהבית עם ציוד המילואים לקראת שובה של אשתו, או לביים ניכור וכעס ולישון בסלון.

וישנה דפנה, הגבעולית והשבירה, זו שהכיר כשהתנדב וסייע להורידה למי הבריכה בהכנות לתחרויות השחייה של הנכים, ונפשותיהם נקשרו, וגם גופיהם, שעם כל השוני הוא רואה דמיון ביניהם. אולי גם לה צריך להודיע.

יהיה עליו גם להחליט, סופית, שברוריה צריכה להישאר בעולם שאליו באים רק כיסופים. כי רק היא, הילדה היפה מן החלומות שהפכה לאישה היפה והבלתי מושגת — רק היא יכלה לקרוע אותו מתוך עולמו הנוח, אילו רצתה. ורק עכשיו, כשניצן אהבתו מלבלב, הוא יכול להודות לה על שלא רצתה — או שלא אמרה על כך דבר כשדרכיהם נפגשו לאורך השנים. הוא יהיה חייב להעלים אותה מחלומותיו. להיפרד ממה שאף פעם לא היה שלו.

איך יכול גבר באמצע שנות החמישים לחייו לחוש לפתע אהבה נערית כזו לאשת נעוריו? זו ששנות דור כבר אדישה לחיזוריו, שלא לומר לנוכחותו, וכל אונו ודמיונו מופנים לאהבות משניות, שחלקן — בהיותו איש רציני ומיושב — הופכות לפרקים ארוכים של חייו?

ומדוע הוא חש בכל מאודו שכדי לשמר את האהבה החדשה הזו, לתת סיכוי ללהבה הקלושה שנדלקה בו, עליו להאהיל עליה בכפות ידיו השדופות, מבלי לאפשר לאף משב רוח לחדור ולסכן ולכבות אותה? עליו להזין את רמץ האהבה בהבל פיו החם בזהירות, ממש במידה; ואז להגיש לבעירה הקלושה זרד, ועוד אחד, ולכוון אליה את כל נימי נפשו, ולקוות בכל לבו — ואולי תצלח אהבתו. אולי תתלקח שוב, ואשת נעוריו תשוב אליו תשובה מלאה, והם יהיו מה שיכלו להיות, מה שרצה שיהיו, והיה צריך לספר לעצמו סיפור כדי שזו תהיה התמונה שהוא והיא וילדיהם חשים, והעולם רואה. חלום שהפסיק לחלום, האם יוכל לממש בעזרת הבהוב האהבה שבו חש — או שהוא שוב מספר לעצמו סיפור? וסיפור שהוא מספר לעצמו, האם הוא דומה לסיפור שנילי מספרת?

מישקה בן-דוד

מישקה (משה) בן דוד (נולד ב-22 במרץ 1952 בגבעת שמואל) פרסם עשרים ספרים - רומנים, קובצי סיפורים, ספרי מתח וספרי עיון. שירותו במוסד בא לידי ביטוי בספריו "דואט בביירות", "מפגש בברלין", "אהבה אסורה בפטרבורג", "ביקור אחרון במוסקבה" ו"תחנה סופית אלג'יר" שעלילותיהם סובבות את "המוסד" וסוכניו. בשנת 2003 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

מסחרי, אבל מעניין למרות מגבלותיו המשמעותיות והפלטפורמה שבה הוא יצא לאור, ספרו החדש של מישקה בן-דוד מפתיע לטובה

'תכלת' היא הוצאה לאור השייכת לסטימצקי ולמיטב ידיעתי אינה מתיימרת לפרסם ספרות שאינה מסחרית. לגיטימי. אלא שלאחרונה אני שואל את עצמי עד כמה הקו המפריד בחדות בין הוצאות מסחריות להוצאות בעלות חזון אמנותי עודנו מובהק. בייחוד לאור התרבות השמועות על כך שחלק מספרי הסיפורת בהוצאות ה"קנוניות" ממומנים בידי מחבריהם. הנושא הזה אקוטי בעיניי ותובע תחקיר: האם כשאני נוטל לידיי ספר מהוצאות בעלות יוקרה ספרותית אני יכול להיות סמוך ובטוח שהספר ראה אור כי עורכי ההוצאה ראו בו מעלות ספרותיות (שניתן, כמובן, לחלוק עליהן וכו'), או שאין הכרח בכך וייתכן שהספר ראה אור כי מחברו מימן אותו?

עם הסוגיה הדוחקת הזאת - מה אומרת הוצאה כזו או אחרת על טיבו וערכו של ספר - ניגשתי לקרוא בספרו החדש של מישקה בן-דוד, כותב רבי-מכר ותיק שכבר הוציא את ספריו הקודמים בהוצאות גדולות וממסדיות. ייאמר מיד ש'חודש בשנה', על מגבלותיו המשמעותיות שיידונו אחר כך, הפתיע לטובה. כל מבט לאחור שאדם מביט בחייו, כל סיפור לא מתחכם, כן, על אירועי החיים המכריעים, שאדם נבון ורהוט ובעל יכולת מסוימת לאינטרוספקציה מספר לנו - מעניין. איני טוען שמדובר כאן בטקסט אוטוביוגרפי, אבל יש בספר מטעמו של אותו מבט לאחור מקיף ומסכם.

בזמן ההווה של הרומן, רון ציפורי, עיתונאי בכיר וח"כ לשעבר בשלהי שנות ה-‭50‬ לחייו, מעוניין לשקם את יחסיו עם אשתו, נילי, ביולוגית בעלת שם עולמי. השניים נשואים זה ‭ 30‬שנה, בנישואים שיש בהם חיבה ורעות אך אין בהם תשוקה. הרומן מחולק לפרקי "הוא" ו"היא". בפרקי ה"הוא" מגולל לנו את הסיפור מספר חיצוני על יחסיו של רון עם נילי וכן על יחסיו עם מאהבותיו. עם אחת מהן, אילנה, הוא מבלה את אותו חודש בשנה מהכותרת, חודש בשנה שבה יוצאת נילי לסבב הרצאות בארה"ב. יחסי האהבה והמין של רון מתוארים בכנות וברגישות. רון הוא אדם כריזמטי אך להרגשתו לא אטרקטיבי במיוחד מבחינה גופנית ("אך כשהבין בסופו של דבר, בסיוע התבטאויות מרומזות של נילי, שלא מדובר בחוסר צורך כללי שלה בסקס או בעכבות שנובעות מהרקע  הדתי שלה, אלא שהוא עצמו הסיבה - חש עלבון").

פרקי ה"היא" מסופרים דרך דיאלוג בין נילי  לבין מאהב בשם ג'קי. מהר מאוד אנו למדים שנילי התאהבה בג'קי באותו חודש בשנה שבו היא יוצאת להרצאותיה. בדיאלוג, המתרחש בטיסה ארצה כשהם מתעתדים עם נחיתה לספר לרון על הרומן ביניהם, מגוללת נילי את סיפור יחסיה עם רון מהפרספקטיבה שלה ועל הסתרותיה שלה.

זה ספר למבוגרים במובן הטוב של המילה. העניינים האינטימיים, ענייני  הלב והחלציים, מסופרים בכנות, באינטליגנטיות, ברגישות, בישירות לא וולגרית. יש לרומן אף רובד מטפיזי, מפורש וכזה שתובע פרשנות, רובד פילוסופי מעט פשטני אך מעניין בכל זאת. רון הוא חילוני מיליטנטי, שפעל כח"כ למען השקפות העולם החילוניות שלו. נילי באה מבית דתי, מרדה בביתה, אך כיום מעלה השערות פרובוקטיביות שמאתגרות, מתוך המדע, את התיאוריה הדרוויניסטית. לכן מסע ההרצאות השנתי שלה ממומן על ידי ארגוני ימין דתי אמריקאי שששים על כך שמדענית בעלת שם סודקת סדקים בתיאוריית האבולוציה. יש אם כך רובד פילוסופי לרומן: ענייני המין והאהבה כרוכים בסוגיית האמונה והדת. המין והאהבה הופכים להיות מרכזיים כל כך לאנשים שאינם דתיים בגלל שבהיעדר יחסים עם אלוהים ואמונה בעולם הבא, יחסי האנוש בעולם הזה הופכים לחזות הכל (נילי: "אולי דווקא אצל אלה בינינו שמשוחררים מכבלים של דת ומסורת חל איזשהו שיבוש בציווי הביולוגי, ואנחנו מייחסים משקל מוגזם לאהבה הזוגית ולהנאה מהסקס").

ועם זאת, זו גם יצירה בעלת רכיבים בנליים וזולים, כיאה לספרים המכוונים לפופולריות. סוגיית היחסים שיש בהם אהבה אך אין בהם תשוקה היא סוגיה מעניינת אך שחוקה. אין בפרוזה של בן-דוד את אותם רגעי התעלות, נסיקה לנקודת תצפית רעננה, שיש אצל כותבי הפרוזה הגדולים, שמצליחים להחיות גם סוגיות נושנות. דרך הסיפור הדיאלוגית בפרקי ה"היא" נעשית באופן מעט מגושם. ואילו הסימטריה, שבה מתגלה לנו שבאותו "חודש בשנה" איש מבני הזוג לא טמן ידו בצלחת, מלאכותית וסנסציונית. זולה בתיאטרליות שלה היא גם יצירת המתח על ידי הציפייה שברגע המפגש בנתב"ג תיחשף לרון האמת של חייו, בדיוק כש"הוא שוב התאהב באשתו". וזולה ומתאימה לספרות הממוסחרת היא ההפתעה הגדולה שנחשפת בסוף הרומן. ובעצם מדובר בהפתעה כפולה הזולה לפיכך כפליים.

אבל, בשורה התחתונה, נוח לרומן הזה שנברא משלא נברא. 

אריק גלסנר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר 7 לילות 23/07/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: יולי 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 216 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 36 דק'

סקירות וביקורות

מסחרי, אבל מעניין למרות מגבלותיו המשמעותיות והפלטפורמה שבה הוא יצא לאור, ספרו החדש של מישקה בן-דוד מפתיע לטובה

'תכלת' היא הוצאה לאור השייכת לסטימצקי ולמיטב ידיעתי אינה מתיימרת לפרסם ספרות שאינה מסחרית. לגיטימי. אלא שלאחרונה אני שואל את עצמי עד כמה הקו המפריד בחדות בין הוצאות מסחריות להוצאות בעלות חזון אמנותי עודנו מובהק. בייחוד לאור התרבות השמועות על כך שחלק מספרי הסיפורת בהוצאות ה"קנוניות" ממומנים בידי מחבריהם. הנושא הזה אקוטי בעיניי ותובע תחקיר: האם כשאני נוטל לידיי ספר מהוצאות בעלות יוקרה ספרותית אני יכול להיות סמוך ובטוח שהספר ראה אור כי עורכי ההוצאה ראו בו מעלות ספרותיות (שניתן, כמובן, לחלוק עליהן וכו'), או שאין הכרח בכך וייתכן שהספר ראה אור כי מחברו מימן אותו?

עם הסוגיה הדוחקת הזאת - מה אומרת הוצאה כזו או אחרת על טיבו וערכו של ספר - ניגשתי לקרוא בספרו החדש של מישקה בן-דוד, כותב רבי-מכר ותיק שכבר הוציא את ספריו הקודמים בהוצאות גדולות וממסדיות. ייאמר מיד ש'חודש בשנה', על מגבלותיו המשמעותיות שיידונו אחר כך, הפתיע לטובה. כל מבט לאחור שאדם מביט בחייו, כל סיפור לא מתחכם, כן, על אירועי החיים המכריעים, שאדם נבון ורהוט ובעל יכולת מסוימת לאינטרוספקציה מספר לנו - מעניין. איני טוען שמדובר כאן בטקסט אוטוביוגרפי, אבל יש בספר מטעמו של אותו מבט לאחור מקיף ומסכם.

בזמן ההווה של הרומן, רון ציפורי, עיתונאי בכיר וח"כ לשעבר בשלהי שנות ה-‭50‬ לחייו, מעוניין לשקם את יחסיו עם אשתו, נילי, ביולוגית בעלת שם עולמי. השניים נשואים זה ‭ 30‬שנה, בנישואים שיש בהם חיבה ורעות אך אין בהם תשוקה. הרומן מחולק לפרקי "הוא" ו"היא". בפרקי ה"הוא" מגולל לנו את הסיפור מספר חיצוני על יחסיו של רון עם נילי וכן על יחסיו עם מאהבותיו. עם אחת מהן, אילנה, הוא מבלה את אותו חודש בשנה מהכותרת, חודש בשנה שבה יוצאת נילי לסבב הרצאות בארה"ב. יחסי האהבה והמין של רון מתוארים בכנות וברגישות. רון הוא אדם כריזמטי אך להרגשתו לא אטרקטיבי במיוחד מבחינה גופנית ("אך כשהבין בסופו של דבר, בסיוע התבטאויות מרומזות של נילי, שלא מדובר בחוסר צורך כללי שלה בסקס או בעכבות שנובעות מהרקע  הדתי שלה, אלא שהוא עצמו הסיבה - חש עלבון").

פרקי ה"היא" מסופרים דרך דיאלוג בין נילי  לבין מאהב בשם ג'קי. מהר מאוד אנו למדים שנילי התאהבה בג'קי באותו חודש בשנה שבו היא יוצאת להרצאותיה. בדיאלוג, המתרחש בטיסה ארצה כשהם מתעתדים עם נחיתה לספר לרון על הרומן ביניהם, מגוללת נילי את סיפור יחסיה עם רון מהפרספקטיבה שלה ועל הסתרותיה שלה.

זה ספר למבוגרים במובן הטוב של המילה. העניינים האינטימיים, ענייני  הלב והחלציים, מסופרים בכנות, באינטליגנטיות, ברגישות, בישירות לא וולגרית. יש לרומן אף רובד מטפיזי, מפורש וכזה שתובע פרשנות, רובד פילוסופי מעט פשטני אך מעניין בכל זאת. רון הוא חילוני מיליטנטי, שפעל כח"כ למען השקפות העולם החילוניות שלו. נילי באה מבית דתי, מרדה בביתה, אך כיום מעלה השערות פרובוקטיביות שמאתגרות, מתוך המדע, את התיאוריה הדרוויניסטית. לכן מסע ההרצאות השנתי שלה ממומן על ידי ארגוני ימין דתי אמריקאי שששים על כך שמדענית בעלת שם סודקת סדקים בתיאוריית האבולוציה. יש אם כך רובד פילוסופי לרומן: ענייני המין והאהבה כרוכים בסוגיית האמונה והדת. המין והאהבה הופכים להיות מרכזיים כל כך לאנשים שאינם דתיים בגלל שבהיעדר יחסים עם אלוהים ואמונה בעולם הבא, יחסי האנוש בעולם הזה הופכים לחזות הכל (נילי: "אולי דווקא אצל אלה בינינו שמשוחררים מכבלים של דת ומסורת חל איזשהו שיבוש בציווי הביולוגי, ואנחנו מייחסים משקל מוגזם לאהבה הזוגית ולהנאה מהסקס").

ועם זאת, זו גם יצירה בעלת רכיבים בנליים וזולים, כיאה לספרים המכוונים לפופולריות. סוגיית היחסים שיש בהם אהבה אך אין בהם תשוקה היא סוגיה מעניינת אך שחוקה. אין בפרוזה של בן-דוד את אותם רגעי התעלות, נסיקה לנקודת תצפית רעננה, שיש אצל כותבי הפרוזה הגדולים, שמצליחים להחיות גם סוגיות נושנות. דרך הסיפור הדיאלוגית בפרקי ה"היא" נעשית באופן מעט מגושם. ואילו הסימטריה, שבה מתגלה לנו שבאותו "חודש בשנה" איש מבני הזוג לא טמן ידו בצלחת, מלאכותית וסנסציונית. זולה בתיאטרליות שלה היא גם יצירת המתח על ידי הציפייה שברגע המפגש בנתב"ג תיחשף לרון האמת של חייו, בדיוק כש"הוא שוב התאהב באשתו". וזולה ומתאימה לספרות הממוסחרת היא ההפתעה הגדולה שנחשפת בסוף הרומן. ובעצם מדובר בהפתעה כפולה הזולה לפיכך כפליים.

אבל, בשורה התחתונה, נוח לרומן הזה שנברא משלא נברא. 

אריק גלסנר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר 7 לילות 23/07/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
חודש בשנה מישקה בן-דוד

1
הוא


פתאום הוא שוב התאהב באשתו.

זה היה השבוע האחרון לסבב ההרצאות השנתי שלה, ואחרי כמה שיחות סקייפ שבהן נראתה לו יפה מתמיד — ובאחרונה שבהן אפילו זוהרת ובמצב רוח מרומם, כמו זה שהיה מלווה אותה שעות אחרי האורגזמה — הוא חשב עד כמה היא באמת נפלאה. עם האפור שמבצבץ בשערה, שמודיע אצלי אין חנחונים, אני כמו שאני וטוב לי ככה; עם קמטי הצחוק בזוויות עיניה, שהוסיפו לה חן רב, וקמטי החשיבה המאונכים בין הגבות שהזכירו לכל המתבונן בה כי מדובר בפרופסור חכמה ומוערכת; ועם הברק הכהה בעיניים, שחש וגם ידע שצפונים בהן סודות. סוד לא מוגדר שהוא מנסה להתמודד איתו שנים רבות מאוד, אולי מאז שהם הכירו, וסוד אחר, קשה, שאיתו הוא מתמודד מאז נחשף לו באקראי, שערבל את לילותיו והעכיר את ימיו עד שלמד לחיות איתו, ועדיין מכה בו מדי פעם.

הוא חש באהבה החדשה המפכה בו כדגדוג נעים, מעסה, בפדחתו, כצמרמורת נעימה בגבו ובחזהו, כזרם בא והולך בקרביו וכגירוי קל מן הקל בחלציו. כזה שהיה מתעורר כשבראשו היו חולפות אילנה או דפנה או נורית, ולפעמים אפילו ברוריה.

בתום שיחתם הוסיפה דמותה של נילי לסמן קווי מתאר מדומיינים על מסך המחשב שלו, והוא נותר שבוי בחוטי הקסם. זה קרה או לא קרה? נדמה היה שזה מופלא מכדי שיקרה. אבל הם היו שם, העקצוץ הקל בראשו שהתנקז והצטרף לכיווץ הקל בחזהו, לצמרמורת הקלה בגבו, והם גלשו הלאה, מטה אל קרביו.

רון המשיך לשבת בפינת העבודה שהפקיע מחדר האורחים כשנילי נסעה, ממאן לפרום את הקורים שנרקמו סביבו ובתוכו. רק קרינתו של מסך המחשב שלחה אל החדר החשוך הילה חלושה, ומבעדה הסתמן המתאר של פינת הישיבה הנעימה, השטיח הרך, משחקי אור וצל של פרטי אמריקנה — פסלי רוכבים ורובים מגולפים וכובעי בוקרים שמעריציה של נילי העתירו עליה — ומן הקירות קדרו ציורי נוף שפרטיהם אבדו בחשכה. הכול בבית הזה כל כך נילי, חשב. וההבזק הבא שהציף את תודעתו היה, שכדי לתת סיכוי לענף האהבה הזה שצמח לפתע מגזע העץ היבש של נישואיהם, הוא צריך לבטל את הפגישה שקבע עם אילנה למחר בבוקר.

עשר שנים, עשר שנים שבאותו החודש בשנה שבו נילי יוצאת לסבב הרצאות בחסות המכון לחקר הבריאתנות והמרכז למדע הבריאה ברחבי "חגורת התנ"ך" בארצות הברית, אילנה מנקזת אליו את כל התשוקה שבעלה מרדים בה, והוא מזרים אליה את כל מה שנילי מדכאת בתוכו. "אני חיה בשביל זה," אמרה לו אילנה, והיו שנים שגם הוא חש כך.

אילנה היתה הנמל שבו עגנה ספינת התשוקה שלו במשך חודש שלם בכל שנה בעשור האחרון. המפרץ שאליו התכונן להפליג במשך אחד־עשר חודשים. היא הפכה אותו לאדם שלם, כי חודש אחד איתה השכיח את כל אשר נמנע ממנו מאז העגינה הקודמת. ועם זאת, איזה מפרש לבן בצבץ לפתע בין הגלים הרחוקים, בקע פתאום מתוך הריחוק הטרנס־אטלנטי. מה אם המפרש הלבן שבאופק מבשר על שיבה? על שלמות? על הסרתו של הענן שמאיים גם על הטוב שיש ביניהם באותם אחד־עשר החודשים האחרים?

מפוכח, רון ציפורי ידע שלא יוכל למקד את תשומת לבו באפשרות החדשה המסתמנת באופק, זו שחש בה לראשונה רק עכשיו, ושהפתיעה אותו ונעמה לו כל כך, אלא אם יתפנה אליה בכל מאודו. אם ירכז בה את כל כולו. יוותר על השיכרון שאילנה מחוללת בו והוא בה, וינסה להתמקד באישה שמלווה אותו מאז ימי נעוריו. הלוא היתה ביניהם אפשרות של אהבה, שנמוגה לנוכח מיעוט תשוקתה של נילי אליו והשאירה רק מסגרת משפחתית, שאותה ממלאים הוא ונילי ודניאלה ומתן והרבה חיבה והערכה ונועם. מה שמספק אותו אחד־עשר חודשים בשנה גם בזכות ההבטחה הטמונה בחודש הנוסף. או כך לפחות נדמה לו כבר שנים.

אז מה, שיאמר לאילנה להמתין? שיאמר שטירוף החושים של אמש יוקפא עד שיברר מה נושאת המפרשית שבאופק, שאולי אינה אלא אשליה? שעשור של כישוף יצרים ייעצר פתאום כי הוא רוצה לבדוק אפשרות שכבר שנים אינה מתממשת, אבל אולי עכשיו יש לה סיכוי?

ואילנה גם לא היתה היחידה. היא היתה הקבועה, זו שמילאה את מצבריו זה עשור. אבל הוא יצטרך לחתוך מחייו גם את נורית, שמלווה אותו עוד מילדותו. נורית, שאף סבון לא מצליח להעלים את ריחה ממבושיו והוא יכול לראותה רק בקיץ, כשהוא חוזר לדירה ריקה וערב ובוקר וערב מקרצף את עצמו כדי שלא יצטרך לבדות שוב צו 8 ולהיעלם מהבית עם ציוד המילואים לקראת שובה של אשתו, או לביים ניכור וכעס ולישון בסלון.

וישנה דפנה, הגבעולית והשבירה, זו שהכיר כשהתנדב וסייע להורידה למי הבריכה בהכנות לתחרויות השחייה של הנכים, ונפשותיהם נקשרו, וגם גופיהם, שעם כל השוני הוא רואה דמיון ביניהם. אולי גם לה צריך להודיע.

יהיה עליו גם להחליט, סופית, שברוריה צריכה להישאר בעולם שאליו באים רק כיסופים. כי רק היא, הילדה היפה מן החלומות שהפכה לאישה היפה והבלתי מושגת — רק היא יכלה לקרוע אותו מתוך עולמו הנוח, אילו רצתה. ורק עכשיו, כשניצן אהבתו מלבלב, הוא יכול להודות לה על שלא רצתה — או שלא אמרה על כך דבר כשדרכיהם נפגשו לאורך השנים. הוא יהיה חייב להעלים אותה מחלומותיו. להיפרד ממה שאף פעם לא היה שלו.

איך יכול גבר באמצע שנות החמישים לחייו לחוש לפתע אהבה נערית כזו לאשת נעוריו? זו ששנות דור כבר אדישה לחיזוריו, שלא לומר לנוכחותו, וכל אונו ודמיונו מופנים לאהבות משניות, שחלקן — בהיותו איש רציני ומיושב — הופכות לפרקים ארוכים של חייו?

ומדוע הוא חש בכל מאודו שכדי לשמר את האהבה החדשה הזו, לתת סיכוי ללהבה הקלושה שנדלקה בו, עליו להאהיל עליה בכפות ידיו השדופות, מבלי לאפשר לאף משב רוח לחדור ולסכן ולכבות אותה? עליו להזין את רמץ האהבה בהבל פיו החם בזהירות, ממש במידה; ואז להגיש לבעירה הקלושה זרד, ועוד אחד, ולכוון אליה את כל נימי נפשו, ולקוות בכל לבו — ואולי תצלח אהבתו. אולי תתלקח שוב, ואשת נעוריו תשוב אליו תשובה מלאה, והם יהיו מה שיכלו להיות, מה שרצה שיהיו, והיה צריך לספר לעצמו סיפור כדי שזו תהיה התמונה שהוא והיא וילדיהם חשים, והעולם רואה. חלום שהפסיק לחלום, האם יוכל לממש בעזרת הבהוב האהבה שבו חש — או שהוא שוב מספר לעצמו סיפור? וסיפור שהוא מספר לעצמו, האם הוא דומה לסיפור שנילי מספרת?