פעימות של תקווה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פעימות של תקווה
הוספה למועדפים

פעימות של תקווה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

גולן אשטון, עו"ד במקצועו, עוסק בתחום משפט העבודה. 

תקציר

מהרגע שהשתחרר מהצבא החליט גדי למצות את חייו ולנסוע להודו, בתקווה ששם יגלה עוד צדדים על עצמו ועל העולם. מעבר לשקט שמצא במקום המרוחק, הוא גילה שהתעוררו בו לא מעט שאלות שאינן מוצאות מנוחה. כשהוא חוזר הביתה, בעקבות ביקור של סבא מאיר בביתו לארוחת שבת, חייו משתנים מן הקצה אל הקצה. סודות אפלים מן העבר, מתחים, שנאה וכאב מתגלים רובד אחר רובד ומטרתם אחת – לכפר על העבר כדי להתקדם לעתיד טוב יותר.

פעימות של תקווה הוא ספר מרגש ומלא תקווה המבקש להראות כי ניתן להסתכל על החיים בצורה אחרת, לבחון את העבר, לסלוח, למצוא את הדברים החיוביים בחיים ובעיקר – לצרוך מינון מדויק של פעימות של תקווה, שביכולתן לעזור להתמודד עם כל קושי. בכתיבה סוחפת, נוגעת ללב ומטלטלת אנו יוצאים למסע שמציף לא מעט שאלות קיומיות ומהותיות, אולם בסופו תקווה, סליחה ואהבה.

גולן אשטון, עו"ד במקצועו, עוסק בתחום משפט העבודה. ספר זה נכתב לפני עשר שנים. המחבר החליט להוציאו לאור דווקא בימים אלה, בהם הערכים והאמון שעליהם גדלנו אבדו מהעולם, ברגעים שבהם נראה כי החושך גובר על האור, כדי שכל אדם ימצא את האור בליבו ויצא למסע, כפי שמציג ספרו פעימות של תקווה. הספר נכתב בהשראת בתו עמית אשטון, נקודת עוגן ואור בחייו בימים חשוכים ומלאי כאב. זהו ספרו הראשון.

פרק ראשון

פרק 1

תחילתו של המסע הרוחני אל הלא נודע

קיץ 1995, השתחררתי משירותי בצה"ל כלוחם, וכמו כל חבריי תכננתי את הטיול שאחרי. אימי הפולנייה, דבורה, כל הזמן דאגה ואמרה, "גדי, לך ללמוד," "גדי תעשה משהו עם עצמך," "מה יעזור לך הטיול לחו"ל? כשיהיה לך כסף ומקצוע תיסע, העולם לא יברח."

אימי בהחלט צדקה, העולם לא יברח, אבל הרגשתי שאחרי שירותי הצבאי, לאחר שנאלצתי להתמודד עם כל מיני אתגרים, אני מחפש מהות לחיים שלי. רציתי למצוא שלווה לנפש, לחפש ולגלות מי אני ומהי תכלית הקיום שלי. החלטתי שלפני שאני מגשים את חלומה של אימי, כדאי שקודם אגלה מי אני ואגשים את החלום שלי. לצערי, למדתי בחיים שהורים מבקשים להגשים את חלומותיהם דרך ילדיהם, אבל שוכחים לפעמים שלילדים יש חלומות משלהם, ולא אחת הם שונים מאלו של הוריהם. לכו תסבירו את זה לאימי.

לאחר לא מעט ויכוחים ומסע שכנועים (בעיקר מול אימי, אבי היה מאוד פסיבי בחיי) הודעתי כי החלטתי לנסוע להודו לפרק זמן של חצי שנה. אימי כמובן פרצה בבכי תמרורים וביקשה שאצור עימה קשר מדי יום ביומו (ממש ריאלי במדינת עולם שלישי), שלא אעשה סקס עם כל החולירע שיש בהודו ושאזהר ממלריה.

כל אימת שאימי התנהגה אליי כמו לילד קטן, אף שזה עתה השתחררתי משירותי בסיירת מובחרת, כאשר הסכנות שעמדו לפתחי בכל יום היו רבות לאין שיעור מאלו אשר ניצבות בפניי בהודו, חשתי סוג של כעס מלווה בשנאה. לא יכולתי להבין למה היא מתנהגת אליי באופן הזה, למה היא כה אובססיבית לגבי הרצון שלי לפרוש כנף ולמצוא את מקומי בעולם של כ-7 מיליארד תושבים.

לאחר כל הדרמות, ולאחר שהתארגנתי למסע, הגיע היום המיוחל. נפרדתי מהוריי (אימי נופפה לשלום ודמעות ניגרו מעיניה), עליתי למטוס ונסעתי להודו בידיעה ובתחושה עמוקה שכאשר אשוב לארץ, הדברים לא יהיו כתמול שלשום. איני יכול להסביר זאת, אבל לעיתים אנו קצת כמו בעלי חיים, והאינסטינקטים הראשונים שלנו מאוד חדים ומכוונים אותנו תוך היתול נבואי אל המתרגש לבוא עלינו.

לאחר שעות טיסה מרובות הגעתי להודו. עם יציאתי משדה התעופה, התוודעתי לרעש נוראי, סירחון מטורף, פרות מסתובבות ברחובות וחום אימים שגם לנו הישראלים קשה להתרגל אליו. האמת היא שהזהירו אותי כי הרגע הראשון שבו אתה נפגש עם הודו אינו נעים במיוחד, אולם אני לא חיפשתי כל מיני תענוגות אסורים אשר רבים מחבריי חיפשו שם, באתי לתור אחרי השקט והשלווה ולנסות למצוא את היופי הפשוט והכה נגיש לכל בר-דעת.

נסעתי באוטובוס לאזורי הכפרים ההרריים שבצפון, ובדרך ראיתי הודו אחרת לגמרי מזו שבה נתקלתי עם נחיתתי שם. לאחר שהתעלמתי מהצחנה והחשש שישדדו אותי, הורדתי את משקפי השמש שלי והתבוננתי בנוף.

 

העצים היו תמירים ועבים, עליהם נעו מצד לצד כיד המלטפת את הרך בעדנה, האזור היה מוקף נחל, ומולי ראיתי את ההרים הנישאים לגובה, עומדים כזקיפים, לא אומרים מילה, פשוט עומדים שם, ומשום מקום ראיתי באחד הכפרים ילד קטן העומד עם אביו. ככל הנראה הם היו חקלאים, בגדיהם היו בלויים, הלכו יחפים על האדמה הלוהטת (הודים, לא?), שערם היה מפוזר ולא נקי במיוחד. לאור המראה שלהם, כנראה גם מקלחת לא עשו כבר כמה ימים, ועם זאת הילד ואביו חייכו. באותו הרגע חשתי בלבול; כיצד ניתן לחייך עת הינך מסריח, ואתה עובד כמו חמור בתנאי מזג אוויר קשים, ובעוני שניכר בעיני כל מי שצופה בך? לא הבנתי כיצד אפשר לחייך במצב שכזה.

תחילה חשבתי שמדובר בסוג של טיפשות ובורות, בבחינת "מה שלא ידוע לא גורם צער וכאב", והרי ברור לי שכאב וצער מצויים בכל מקום, אולם מראה זה לא חמק מעיניי, ולא הצלחתי להבין את פשר הדבר. בסופו של דבר, לאחר שניסיתי למצוא פתרון לחידה זו, נרדמתי.

יום עבר והלילה הגיע. תמה הנסיעה המייגעת, הגעתי לכפר אשר שוכן 50 קילומטר דרומית לקשמיר, אולם לאחר כל הנסיעה המפרכת, לא יכולתי לישון, לקחתי שמיכה שהבאתי מהבית, פרסתי על האדמה וצפיתי בשמיים. אני חייב להודות שאף פעם לא השקעתי בזה מחשבה, גם כשראיתי שמיים בלילה בעבר, כשהייתי מביא חברות מזדמנות למקומות רומנטיים כדי להשיג משגל איכותי ומרענן. אהבה ומערכות יחסים לא עניינו אותי במיוחד.

אך משום מה בהודו, זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת התעסקתי בלצפות בשמיים. איזה מחזה מרהיב. אתה יודע שמבעד לעננים נמצא אלוהים, שהוא כול יכול. אתה רואה את פלאי בריאתו ואת יפי הלילה ומבין עד כמה גדול כוחו.

שקט, שקט ועוד שקט, כל כך הרבה רגעים של שקט. אצלנו בארץ הכול לחוץ, צריך להספיק הכול מהר, כל הזמן אתה במרדף אחר החיים, כסף, לימודים, נישואים, משכנתא, ילדים, ואין לך זמן לעצור ולחשוב על הדברים. כל הזמן אתה חי בסרט נע, מעין פס ייצור של מפעל תעשייתי גדול בתוך תעשיית המרדף הקפיטליסטי. אולם בהודו יכולתי לחשוב על הדברים האלה. אף אחד לא רדף אחריי, לא אימי הדאגנית, לא הסביבה הקרובה אליי, לא תכתיבים של החברה. פשוט שקט מהמם. לא ידעתי כמה דברים נפלאים יש בשקט, ואיך באמצעות השקט ניתן להגיע לתובנות רבות. הלוואי שגם לנו בבית היה קצת שקט.

מבטי היה נעוץ בשמיים. צפיתי במערכת הכוכבים ובאין-סופיות שלהם ושל השמיים. ראיתי כוכבים נופלים, כוכבים נוצצים, כוכב קטן, כוכב גדול, אבל כולם זהרו ובהקו בעלטה שסבבה אותי. באותו רגע שאלתי את עצמי, איך זה שכוכב בוהק מדי לילה? האם אדם יכול לשמוח ולזרוח מדי יום? האם לעיתים גם כוכבים קמלים?

כפי שאתם רואים, בהודו היה לי זמן לחשוב על הרבה דברים. לצערי תשובות לא מצאתי שם. האמרה השגורה בפי כול, "נטול שכל נטול דאגות", היא כה נכונה ומדויקת. אכן הודו עשתה לי הרבה כאבי ראש — לא בגלל הסמים אלא בגלל המחשבות שהתעוררו בי — אבל תשובות לא היו בנמצא.

סיפורי זה לא מתעסק בחוויות שהיו לי בהודו, אולם הוא חשוב לשם הבנת סיפור חיי.

 

אולם בכל זאת אתייחס לאירוע מיוחד ששינה את חיי. ערב אחד, סמוך לאחד הכפרים על גדות נהר הגנגס, עת צפיתי באנשי המקום חוגגים (ככל הנראה חג הצבע או משהו כזה) עם צבעים וצעיפים ורוקדים, שמעתי מבעד להילולת אנשי המקום, הדהוד קולותיהם מבעד להרים ומשב הרוח החמה שליטף את חיי, קולה של אישה הדוברת את השפה העברית. בוודאי לא ברור לכם ממה כה התלהבתי, ישראלים בהודו יש המון, אבל לא באזורים שבהם טיילתי (בעיקר בצפון) וגם באזור הגנגס לא נתקלתי בישראלים רבים, כך שהדבר הפתיע אותי.

בהתחלה חשבתי שאני הוזה, מי יודע מה הכניסו לי ההודים לשתייה, אולם עת פסעתי צעד-צעד, הקול הלך והתחזק ונהיה ברור יותר, חזק יותר. הגעתי לשפת נהר הגנגס וראיתי בחורה בעלת שיער מתולתל שהגיע עד ישבנה הקטן, עיניה עיני שקד ואפה הקטן בוהק ככוכבים שבהם צפיתי מדי לילה. שדיה היו שופעים וכל שרציתי באותו הרגע היה להפשיטה, להעביר את ידיי ברכות על עורה החלק, לחוש בישבנה, להצמידה חזק אל גופי הדרוך ולגעת בשדיה, אשר הזכירו לי את ההרים שבהם צפיתי במסעותיי, גבוהים, חזקים ואיתנים.

מבלי להניד עפעף, ניגשתי אליה ושאלתי לשמה. שירה קראו לה, בת 21, גרה בקיבוץ יערה בצפון הארץ, מה שהזכיר לי שיש לי סבא שגר שם בצפון באיזה מקום. שוחחנו על הילולת ההודים בגנגס, אכלנו, שתינו, צחקנו ועשינו סקס מטורף ופרוע עד השעות הקטנות של הלילה, שבסופו נרדמנו זה בזרועות זה.

לפני שנרדמתי חשבתי לעצמי עד כמה אנו שונאים להיתקל בארץ בישראלים, בשל ההתנהגות המיוחסת להם, אולם בחו"ל, עת פוגשים ישראלי, הוא פתאום הופך לאחיך האבוד. אני חייב להודות שהסקס היה כה מדהים, עד שלא יכולתי להמשיך ולהעמיק בנושא ונרדמתי.

"צוויץ, צוויץ." בקושי יכולתי לפקוח את עיניי, אך זה היה הקול הראשון ששמעתי. בשלב זה של החיים, ציוץ ציפורים, מרנין ככל שיהיה, לא ריגש אותי במיוחד. יותר התעניינתי בארוחת הבוקר שאוכל ובריח הקפה שנישא באוויר והפנט אותי. אולם יותר מכול הופתעתי מהתחושה המוזרה אשר הייתה לי באותו בוקר. אתם חייבים להבין שאני בחור שמזיין וזהו, בשבילי אהבה ומערכת יחסים הן משהו מורכב מאוד. עם זאת באותו בוקר, כאשר התעוררתי ושירה לא הייתה לידי, חשתי תוגה קלה, מין צביטה בלב. אה, זה כל מה שזה היה, עוד סטוץ לילי מדהים. דווקא חבל, חשבתי שהסטוץ הזה יימשך עוד כמה ימים, לפחות עד השיבה הביתה ואולי גם שם. "נו שויין," כמו שאימא תמיד אומרת ביידיש.

הלכתי לשטוף פנים בבאר המקומית. אני חייב להודות שהייתי קצת שפוף. חזרתי לכפר, לחדרי, ולפתע ראיתי ארוחת בוקר מונחת שם, עם קפה שרק אנחנו הישראלים יודעים להכין, ואז היא הופיעה. באותה שנייה, אני נשבע שהפסקתי לנשום, ולפתע משום מקום הלב שלי דפק בפעימות מטורפות. חשבתי שהלב שלי יוצא מהמקום, וברגע שבו הניחה על חזי את ידה החלקה והנעימה כבד המשי, חזרתי לנשום ונישקתיה בטירוף. הבנתי שהבחור מהסיירת, עם כל האיתורים והמדליות, נפל חזק. התאהבתי בשירה ולמזלי נראה לי שגם היא נדלקה עליי.

אני חייב להודות שעד שהכרתי את שירה הטיול להודו היה חוויה מעניינת, אבל מהרגע שנפגשתי עימה הזמן פתאום רץ, השמיים נראו כחולים מתמיד, אפילו מי הגנגס המטונפים נראו בעיניי זכים וטהורים, והכול נראה ברור יותר, טוב יותר. הרגשתי שהנה מצאתי את שאהבה נפשי.

שירה סיפרה לי על המשפחה שלה, על החיים במושב בצפון. שוחחנו שעות, וכעבור כמה ימים שבהם המשכנו בטיולנו יחד, החלטנו שהתכלית של הטיול האמור לעת עתה הושגה והגיע הזמן לשוב הביתה. האמת, חצי שנה בהודו זה קצת יותר מדי אפילו בשבילי, אבל הודות לשירה לא הרגשתי את הזמן חולף.

בעודנו מתחילים להתארגן לשיבה לארץ, מצאתי טלפון מקומי והתקשרתי לאימא. איך שהיא בכתה בטלפון, תאמינו לי, רק הבכי שלה עלה לי כמה עשרות רופי. נו, אבל זו אימא. כשאמרתי לה שאני חוזר לארץ היא ממש שמחה והתרגשה, וסיפרה לי שתערוך לכבודי ארוחה חגיגית עם המשפחה ושגם סבא מאיר יהיה שם.

סבא מאיר. את האמת, קצת ביאס אותי לשמוע שהוא יהיה שם. אף פעם לא התחברתי אליו. אדם אפרורי, גלמוד, מאותם ניצולי שואה שמחכים שחייהם יסתיימו. המוות הקרב נתן לו סיבה לאופטימיות. בכנות, זה היה האדם האחרון שרציתי לראות עם שובי לישראל.

בסופו של דבר, לא בחרתי להתעכב על הנושא ולהתווכח עם אימי, פשוט ניצלתי את הימים האחרונים שלי ושל שירה בהודו, שכבנו עירומים מדי לילה צופים בכוכבים ועשינו סקס לוהט. בהחלט סיום מדהים לטיול. הרגשתי כאילו אני בסרט הודי; שירה רצה עטופה בערימת בדים בין העצים ואני מפזז לה שירים הודיים. אני מפשיט אותה מערימת הבדים העוטפת אותה וברקע מתנגנת נעימה הודית. כך מסתיים החלום וצריך לחזור למציאות, להתמודד עם החלומות של ההורים אל מול הרצונות שלך, אבל לפחות הכרתי את שירה, ובינתיים זה נחמד. ואיך אימא תמיד אומרת ביידיש? "נו שויין."

 

גולן אשטון, עו"ד במקצועו, עוסק בתחום משפט העבודה. 

עוד על הספר

פעימות של תקווה גולן אשטון

פרק 1

תחילתו של המסע הרוחני אל הלא נודע

קיץ 1995, השתחררתי משירותי בצה"ל כלוחם, וכמו כל חבריי תכננתי את הטיול שאחרי. אימי הפולנייה, דבורה, כל הזמן דאגה ואמרה, "גדי, לך ללמוד," "גדי תעשה משהו עם עצמך," "מה יעזור לך הטיול לחו"ל? כשיהיה לך כסף ומקצוע תיסע, העולם לא יברח."

אימי בהחלט צדקה, העולם לא יברח, אבל הרגשתי שאחרי שירותי הצבאי, לאחר שנאלצתי להתמודד עם כל מיני אתגרים, אני מחפש מהות לחיים שלי. רציתי למצוא שלווה לנפש, לחפש ולגלות מי אני ומהי תכלית הקיום שלי. החלטתי שלפני שאני מגשים את חלומה של אימי, כדאי שקודם אגלה מי אני ואגשים את החלום שלי. לצערי, למדתי בחיים שהורים מבקשים להגשים את חלומותיהם דרך ילדיהם, אבל שוכחים לפעמים שלילדים יש חלומות משלהם, ולא אחת הם שונים מאלו של הוריהם. לכו תסבירו את זה לאימי.

לאחר לא מעט ויכוחים ומסע שכנועים (בעיקר מול אימי, אבי היה מאוד פסיבי בחיי) הודעתי כי החלטתי לנסוע להודו לפרק זמן של חצי שנה. אימי כמובן פרצה בבכי תמרורים וביקשה שאצור עימה קשר מדי יום ביומו (ממש ריאלי במדינת עולם שלישי), שלא אעשה סקס עם כל החולירע שיש בהודו ושאזהר ממלריה.

כל אימת שאימי התנהגה אליי כמו לילד קטן, אף שזה עתה השתחררתי משירותי בסיירת מובחרת, כאשר הסכנות שעמדו לפתחי בכל יום היו רבות לאין שיעור מאלו אשר ניצבות בפניי בהודו, חשתי סוג של כעס מלווה בשנאה. לא יכולתי להבין למה היא מתנהגת אליי באופן הזה, למה היא כה אובססיבית לגבי הרצון שלי לפרוש כנף ולמצוא את מקומי בעולם של כ-7 מיליארד תושבים.

לאחר כל הדרמות, ולאחר שהתארגנתי למסע, הגיע היום המיוחל. נפרדתי מהוריי (אימי נופפה לשלום ודמעות ניגרו מעיניה), עליתי למטוס ונסעתי להודו בידיעה ובתחושה עמוקה שכאשר אשוב לארץ, הדברים לא יהיו כתמול שלשום. איני יכול להסביר זאת, אבל לעיתים אנו קצת כמו בעלי חיים, והאינסטינקטים הראשונים שלנו מאוד חדים ומכוונים אותנו תוך היתול נבואי אל המתרגש לבוא עלינו.

לאחר שעות טיסה מרובות הגעתי להודו. עם יציאתי משדה התעופה, התוודעתי לרעש נוראי, סירחון מטורף, פרות מסתובבות ברחובות וחום אימים שגם לנו הישראלים קשה להתרגל אליו. האמת היא שהזהירו אותי כי הרגע הראשון שבו אתה נפגש עם הודו אינו נעים במיוחד, אולם אני לא חיפשתי כל מיני תענוגות אסורים אשר רבים מחבריי חיפשו שם, באתי לתור אחרי השקט והשלווה ולנסות למצוא את היופי הפשוט והכה נגיש לכל בר-דעת.

נסעתי באוטובוס לאזורי הכפרים ההרריים שבצפון, ובדרך ראיתי הודו אחרת לגמרי מזו שבה נתקלתי עם נחיתתי שם. לאחר שהתעלמתי מהצחנה והחשש שישדדו אותי, הורדתי את משקפי השמש שלי והתבוננתי בנוף.

 

העצים היו תמירים ועבים, עליהם נעו מצד לצד כיד המלטפת את הרך בעדנה, האזור היה מוקף נחל, ומולי ראיתי את ההרים הנישאים לגובה, עומדים כזקיפים, לא אומרים מילה, פשוט עומדים שם, ומשום מקום ראיתי באחד הכפרים ילד קטן העומד עם אביו. ככל הנראה הם היו חקלאים, בגדיהם היו בלויים, הלכו יחפים על האדמה הלוהטת (הודים, לא?), שערם היה מפוזר ולא נקי במיוחד. לאור המראה שלהם, כנראה גם מקלחת לא עשו כבר כמה ימים, ועם זאת הילד ואביו חייכו. באותו הרגע חשתי בלבול; כיצד ניתן לחייך עת הינך מסריח, ואתה עובד כמו חמור בתנאי מזג אוויר קשים, ובעוני שניכר בעיני כל מי שצופה בך? לא הבנתי כיצד אפשר לחייך במצב שכזה.

תחילה חשבתי שמדובר בסוג של טיפשות ובורות, בבחינת "מה שלא ידוע לא גורם צער וכאב", והרי ברור לי שכאב וצער מצויים בכל מקום, אולם מראה זה לא חמק מעיניי, ולא הצלחתי להבין את פשר הדבר. בסופו של דבר, לאחר שניסיתי למצוא פתרון לחידה זו, נרדמתי.

יום עבר והלילה הגיע. תמה הנסיעה המייגעת, הגעתי לכפר אשר שוכן 50 קילומטר דרומית לקשמיר, אולם לאחר כל הנסיעה המפרכת, לא יכולתי לישון, לקחתי שמיכה שהבאתי מהבית, פרסתי על האדמה וצפיתי בשמיים. אני חייב להודות שאף פעם לא השקעתי בזה מחשבה, גם כשראיתי שמיים בלילה בעבר, כשהייתי מביא חברות מזדמנות למקומות רומנטיים כדי להשיג משגל איכותי ומרענן. אהבה ומערכות יחסים לא עניינו אותי במיוחד.

אך משום מה בהודו, זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת התעסקתי בלצפות בשמיים. איזה מחזה מרהיב. אתה יודע שמבעד לעננים נמצא אלוהים, שהוא כול יכול. אתה רואה את פלאי בריאתו ואת יפי הלילה ומבין עד כמה גדול כוחו.

שקט, שקט ועוד שקט, כל כך הרבה רגעים של שקט. אצלנו בארץ הכול לחוץ, צריך להספיק הכול מהר, כל הזמן אתה במרדף אחר החיים, כסף, לימודים, נישואים, משכנתא, ילדים, ואין לך זמן לעצור ולחשוב על הדברים. כל הזמן אתה חי בסרט נע, מעין פס ייצור של מפעל תעשייתי גדול בתוך תעשיית המרדף הקפיטליסטי. אולם בהודו יכולתי לחשוב על הדברים האלה. אף אחד לא רדף אחריי, לא אימי הדאגנית, לא הסביבה הקרובה אליי, לא תכתיבים של החברה. פשוט שקט מהמם. לא ידעתי כמה דברים נפלאים יש בשקט, ואיך באמצעות השקט ניתן להגיע לתובנות רבות. הלוואי שגם לנו בבית היה קצת שקט.

מבטי היה נעוץ בשמיים. צפיתי במערכת הכוכבים ובאין-סופיות שלהם ושל השמיים. ראיתי כוכבים נופלים, כוכבים נוצצים, כוכב קטן, כוכב גדול, אבל כולם זהרו ובהקו בעלטה שסבבה אותי. באותו רגע שאלתי את עצמי, איך זה שכוכב בוהק מדי לילה? האם אדם יכול לשמוח ולזרוח מדי יום? האם לעיתים גם כוכבים קמלים?

כפי שאתם רואים, בהודו היה לי זמן לחשוב על הרבה דברים. לצערי תשובות לא מצאתי שם. האמרה השגורה בפי כול, "נטול שכל נטול דאגות", היא כה נכונה ומדויקת. אכן הודו עשתה לי הרבה כאבי ראש — לא בגלל הסמים אלא בגלל המחשבות שהתעוררו בי — אבל תשובות לא היו בנמצא.

סיפורי זה לא מתעסק בחוויות שהיו לי בהודו, אולם הוא חשוב לשם הבנת סיפור חיי.

 

אולם בכל זאת אתייחס לאירוע מיוחד ששינה את חיי. ערב אחד, סמוך לאחד הכפרים על גדות נהר הגנגס, עת צפיתי באנשי המקום חוגגים (ככל הנראה חג הצבע או משהו כזה) עם צבעים וצעיפים ורוקדים, שמעתי מבעד להילולת אנשי המקום, הדהוד קולותיהם מבעד להרים ומשב הרוח החמה שליטף את חיי, קולה של אישה הדוברת את השפה העברית. בוודאי לא ברור לכם ממה כה התלהבתי, ישראלים בהודו יש המון, אבל לא באזורים שבהם טיילתי (בעיקר בצפון) וגם באזור הגנגס לא נתקלתי בישראלים רבים, כך שהדבר הפתיע אותי.

בהתחלה חשבתי שאני הוזה, מי יודע מה הכניסו לי ההודים לשתייה, אולם עת פסעתי צעד-צעד, הקול הלך והתחזק ונהיה ברור יותר, חזק יותר. הגעתי לשפת נהר הגנגס וראיתי בחורה בעלת שיער מתולתל שהגיע עד ישבנה הקטן, עיניה עיני שקד ואפה הקטן בוהק ככוכבים שבהם צפיתי מדי לילה. שדיה היו שופעים וכל שרציתי באותו הרגע היה להפשיטה, להעביר את ידיי ברכות על עורה החלק, לחוש בישבנה, להצמידה חזק אל גופי הדרוך ולגעת בשדיה, אשר הזכירו לי את ההרים שבהם צפיתי במסעותיי, גבוהים, חזקים ואיתנים.

מבלי להניד עפעף, ניגשתי אליה ושאלתי לשמה. שירה קראו לה, בת 21, גרה בקיבוץ יערה בצפון הארץ, מה שהזכיר לי שיש לי סבא שגר שם בצפון באיזה מקום. שוחחנו על הילולת ההודים בגנגס, אכלנו, שתינו, צחקנו ועשינו סקס מטורף ופרוע עד השעות הקטנות של הלילה, שבסופו נרדמנו זה בזרועות זה.

לפני שנרדמתי חשבתי לעצמי עד כמה אנו שונאים להיתקל בארץ בישראלים, בשל ההתנהגות המיוחסת להם, אולם בחו"ל, עת פוגשים ישראלי, הוא פתאום הופך לאחיך האבוד. אני חייב להודות שהסקס היה כה מדהים, עד שלא יכולתי להמשיך ולהעמיק בנושא ונרדמתי.

"צוויץ, צוויץ." בקושי יכולתי לפקוח את עיניי, אך זה היה הקול הראשון ששמעתי. בשלב זה של החיים, ציוץ ציפורים, מרנין ככל שיהיה, לא ריגש אותי במיוחד. יותר התעניינתי בארוחת הבוקר שאוכל ובריח הקפה שנישא באוויר והפנט אותי. אולם יותר מכול הופתעתי מהתחושה המוזרה אשר הייתה לי באותו בוקר. אתם חייבים להבין שאני בחור שמזיין וזהו, בשבילי אהבה ומערכת יחסים הן משהו מורכב מאוד. עם זאת באותו בוקר, כאשר התעוררתי ושירה לא הייתה לידי, חשתי תוגה קלה, מין צביטה בלב. אה, זה כל מה שזה היה, עוד סטוץ לילי מדהים. דווקא חבל, חשבתי שהסטוץ הזה יימשך עוד כמה ימים, לפחות עד השיבה הביתה ואולי גם שם. "נו שויין," כמו שאימא תמיד אומרת ביידיש.

הלכתי לשטוף פנים בבאר המקומית. אני חייב להודות שהייתי קצת שפוף. חזרתי לכפר, לחדרי, ולפתע ראיתי ארוחת בוקר מונחת שם, עם קפה שרק אנחנו הישראלים יודעים להכין, ואז היא הופיעה. באותה שנייה, אני נשבע שהפסקתי לנשום, ולפתע משום מקום הלב שלי דפק בפעימות מטורפות. חשבתי שהלב שלי יוצא מהמקום, וברגע שבו הניחה על חזי את ידה החלקה והנעימה כבד המשי, חזרתי לנשום ונישקתיה בטירוף. הבנתי שהבחור מהסיירת, עם כל האיתורים והמדליות, נפל חזק. התאהבתי בשירה ולמזלי נראה לי שגם היא נדלקה עליי.

אני חייב להודות שעד שהכרתי את שירה הטיול להודו היה חוויה מעניינת, אבל מהרגע שנפגשתי עימה הזמן פתאום רץ, השמיים נראו כחולים מתמיד, אפילו מי הגנגס המטונפים נראו בעיניי זכים וטהורים, והכול נראה ברור יותר, טוב יותר. הרגשתי שהנה מצאתי את שאהבה נפשי.

שירה סיפרה לי על המשפחה שלה, על החיים במושב בצפון. שוחחנו שעות, וכעבור כמה ימים שבהם המשכנו בטיולנו יחד, החלטנו שהתכלית של הטיול האמור לעת עתה הושגה והגיע הזמן לשוב הביתה. האמת, חצי שנה בהודו זה קצת יותר מדי אפילו בשבילי, אבל הודות לשירה לא הרגשתי את הזמן חולף.

בעודנו מתחילים להתארגן לשיבה לארץ, מצאתי טלפון מקומי והתקשרתי לאימא. איך שהיא בכתה בטלפון, תאמינו לי, רק הבכי שלה עלה לי כמה עשרות רופי. נו, אבל זו אימא. כשאמרתי לה שאני חוזר לארץ היא ממש שמחה והתרגשה, וסיפרה לי שתערוך לכבודי ארוחה חגיגית עם המשפחה ושגם סבא מאיר יהיה שם.

סבא מאיר. את האמת, קצת ביאס אותי לשמוע שהוא יהיה שם. אף פעם לא התחברתי אליו. אדם אפרורי, גלמוד, מאותם ניצולי שואה שמחכים שחייהם יסתיימו. המוות הקרב נתן לו סיבה לאופטימיות. בכנות, זה היה האדם האחרון שרציתי לראות עם שובי לישראל.

בסופו של דבר, לא בחרתי להתעכב על הנושא ולהתווכח עם אימי, פשוט ניצלתי את הימים האחרונים שלי ושל שירה בהודו, שכבנו עירומים מדי לילה צופים בכוכבים ועשינו סקס לוהט. בהחלט סיום מדהים לטיול. הרגשתי כאילו אני בסרט הודי; שירה רצה עטופה בערימת בדים בין העצים ואני מפזז לה שירים הודיים. אני מפשיט אותה מערימת הבדים העוטפת אותה וברקע מתנגנת נעימה הודית. כך מסתיים החלום וצריך לחזור למציאות, להתמודד עם החלומות של ההורים אל מול הרצונות שלך, אבל לפחות הכרתי את שירה, ובינתיים זה נחמד. ואיך אימא תמיד אומרת ביידיש? "נו שויין."