לשחק באבא ואמא
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לשחק באבא ואמא

לשחק באבא ואמא

4.8 כוכבים (4 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: ברנש
  • תאריך הוצאה: 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 361 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 1 דק'

רונית רוטלוי

עו"ד רונית רוטלוי היא אמא ל-3 בנים (בר, שקד ונדב), עוסקת בכתיבה יצירתית ספרותית ומשתתפת בסדנאות כתיבה וכן חובבת תיאטרון ומשחק ובוגרת סדנאות משחק מקצועיות. תחומים אלה משתלבים היטב בעיסוקה  כעורכת דין.

פרסמה שני ספרי פרוזה: ״לשחק באבא ואמא״ (2019) ו״פק״ל געגוע״ (2021). ״אין לך מה להפסיד״ הוא ספר שיריה הראשון.

תקציר

שוש, אם חד הורית לתמרה בת השש העשרה, ננטשת על ידי אהובה, צביקה, במהלך ההריון של תמרה, ומאבדת לחלוטין את האמון במין הגברי. מבחינתה של שוש, כל הגברים בעולם הם חלאות אדם, השטן בהתגלמותו, וכך היא מחנכת את תמרה, להיזהר מהם כמו מזאבים טורפים. 
 שוש מגדלת את ביתה, תמרה, בדוחק ובקשיי פרנסה, כשרק אחותה יוכי, היא הנפש היחידה בעולם אשר תומכת בה. 
שוש המתקרבת לגיל ארבעים, עורכת חשבון נפש נוקב עם הזמן החומק מבין האצבעות, עם אפשרויות שהוחמצו, הנעורים שלא ישובו, ובעיקר עם הנטישה האכזרית והפתאומית של צביקה. 
תמרה, נערה מתבגרת, מתאהבת לראשונה למורת רוחה של שוש,  ונאלצת בסופו של יום לשאת בתוצאות מעשיה. 
כשליוכי, אחותה של שוש,  מתגלה מחלה סופנית, ותמרה מתמודדת עם סיטואציה בלתי אפשרית, נסחפות שלושת הנשים במערבולת של רגשות, ועוברות  רצף אירועים מטלטל, אשר מעמיד את יחסיהן במבחן קשה, שלאחריו לא ישובו להיות כפי שהיו. 
הספר נכתב כרומן פוליפוני, הן מנקודת המבט של האם והן של הבת, ובכך חושף את התמונה המלאה מן הזוויות השונות. 
הספר בוחן את היחסים הראשוניים ביותר של הטבע - היחסים הסימביוטיים בין אם לביתה, יחסי הקרבה והנאמנות בין אחיות בדם, וכן כוחן של נשים במלחמת המינים המתמדת והמתישה לעיתים, מול גברים, שבדרכם המשונה לאהוב, הופכים להיות המענים העיקריים. 
זהו ספר הביכורים של רונית רוטלוי, עו"ד בעלת משרד עצמאי, אם לשלושה, אשר מבססת את ספרה על חוויה אישית ומטלטלת של חברה קרובה, אשר עמדה באותן הדילמות של תמרה, כשהיא עומדת לצידה.

מוזמנים ליהנות מספר נוסף של הסופרת: פק"ל געגוע 

פרק ראשון

פרק 1: לתמרה יש סוד
שוש

לפעמים כשמשהו קטן לא מסתדר לי, אני מרגישה שכל החרא צף לי בפנים. הנה עכשיו, רק מזגתי חלב לקפה של הבוקר, אבל החור שגזרתי בשקית היה גדול מדי וזרם חזק של חלב נשפך לספל ומשם לרצפה. אני מתכופפת לנקות את החלב שנדבק לרצפה ולנעלי הבית, ומקללת את החיים האלה, את הבקרים שאני צריכה למהר למאפייה, את זה שאין לי רגע אחד בשביל תמרה בבוקר כי אני תמיד יוצאת לפני שהיא מתעוררת, את זה שאין אף אחד שעוזר לי בעולם הזה, ובעיקר מקללת את צביקה, בן השטן הזה, שיישרף איפה שהוא לא יהיה.

הרצפה לבנה מחלב, והלב שלי שחור ממרירות.

אני נושמת עמוק ומנסה לצאת קצת מעצמי, כמו שיוכי מנסה ללמד אותי. תסתכלי על עצמך מהצד, כמו שרואים סרט קולנוע, ואני מבטיחה לך שתצחקי, ככה היא אומרת לי תמיד, ואני מנסה את זה, באמת מנסה — מה את בוכה על חלב שנשפך שוש? העיקר שאת בריאה, לא? אנשים כבר לא יודעים להעריך את הבריאות שלהם. יוכי יודעת. בטח שיודעת אחרי כל מה שעברה.

הרצפה נקייה והשחור המר טיפה שוקע. כבר לא מתחשק לי לשתות קפה ואני ממהרת למקלחת. מתפשטת מהר, לא מתעכבת שנייה ליד הראי. הרי מה כבר יש לראות? אישה בת שלושים ושמונה וחצי עם ירכיים עבות ובטן מלאה מדי וציצים ששכחו מה זה לעמוד. איך עמדו כמו חיילים זקופים פעם, ואיך הבן כלב הזה, צביקה, אהב למשש אותם. לגעת הוא ידע, הממזר. תמיד נכנעתי לו כשנגע, נכנעתי והתמסרתי.

אני פותחת את המים החמים, אוהבת לטהר את כל הג'יפה, להרגיש שכל הרע יורד ממני, מדמיינת שהמחשבות הרעות בורחות מהחור של הניקוז. אני חושבת שוב על יוכי, שכל הזמן אומרת שאני צריכה גבר, הגיע הזמן לצאת לעולם, את לא בת שמונים שוש, את עוד צעירה, תני לעצמך צ'אנס היא אומרת, אבל אני מסבירה לה שיש לי אותה, אחותי היחידה, ויש את תמרה המתוקולה שלי ויש את המאפייה ואת ניסו שדואג ומתייחס יפה ומשלם לי בזמן, וזהו. לא צריכה יותר כלום.

אני מסתבנת חזק, מנסה להעלים את הסימנים שאולי הוא השאיר על העור שלי. נו באמת שוש, צביקה עזב לפני שש עשרה וחצי שנה, איזה סימנים ואיזה נעליים, אני מצליחה פתאום להסתכל על עצמי מהצד ופורצת בצחוק גדול. הנה, לפחות משהו הצליח ליוכי איתי.

אני נרגעת מהצחוק וממהרת לצאת. רק עליי סומך ניסו, שיהיה בריא, שאפתח בזמן את המאפייה. חמש וחצי בבוקר, קיץ או חורף, מבול או חמסין, אני שם כמו שעון שוויצרי בלי שום דפקטים.

אני זורקת על עצמי חולצה שחורה וג'ינס עם רוכסן שנתקע על הבטן התפוחה. מה יהיה עם הבטן הזו, ואיך עוצרים את הזמן שזורק עליי סימנים כמו חותמת עם תאריך ייצור ותאריך אחרון לשיווק, ואני כבר הרבה אחרי תאריך התפוגה.

תמרה עוד ישנה, כמו בכל בוקר, ואני מספיקה ללטף לה את התלתלים ולפתוח חלון לאוורר את החדר. איך היא ישנה תמיד עם חלון סגור, בלי טיפת אוויר לנשימה, המתוקולה שלי. אני עוד בוהה בה לרגע, ומקרבת לאף ערימת תלתלים בריח מתוק, ואז יוצאת במהירות.

אני כמעט מפספסת את האוטובוס, אבל יורם מספיק לקלוט אותי מהמראה הצדדית ועוצר כמה מטרים אחרי התחנה. "יפיופה שלנו בוקר אור," הוא מחייך עם שן שבורה, ואני מחייכת חזרה ודוחפת לו שקית עוגיות ליד, שישתוק. יש לו נטייה לומר משפטים לא ברורים, מעורבבים בלי התחלה ואמצע וסוף, שיחות שלא מתאימות לשום זמן ולשום מקום, ובטח שלא לכאב הראש של הבוקר. אני הולכת לסוף של האוטובוס, מוצאת לי פינה שקטה.

אני אוהבת את השעות האלה, המוקדמות, לפני כל הבלגן במאפייה וה"תביאי לי", "תחתכי לי", "תשקלי לי", "אפשר לשלם?", "יש לכם גם עוגה פרווה? מה חלבי ומה פרווה, הא?"

המילה "פרווה" מזכירה לי את אימא, שתמיד אמרה שהכי גרוע זה אנשים "פרווה". לא לפה ולא לשם, לא לבלוע ולא להקיא. כשפגשה את צביקה, אז, בפעם הראשונה מתחת לבית, כשעוד לא עלה אלינו, כשהיה תקוע בביישנות של ההתחלה, אמרה לי שהוא נראה "פרווה". בדיעבד, זו עוד הייתה מחמאה גדולה בשבילו. איך עמד שם וגמגם לה שלום בחצי פה. הכתפיים הרזות שלו היו שפופות ובקושי הביט לה בעיניים, כאילו הוא מסתיר משהו. אולי כבר אז התחיל להסתיר.

האוטובוס עוצר בחריקה. "יפיופה, היי, כמעט פספסת את התחנה שלך. מה קורה איתך היום?" יורם צועק לכיוון שלי.

"הכול בסדר יורמי, תודה רבה," אני יורדת ומנופפת לו לשלום.

אני הולכת לאורך חובבי ציון עד למאפייה. חתול שחור קופץ מאחד הפחים ונוחת מטר לפניי. ממהרת לירוק שלוש פעמים ולוחשת "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין, בנות צעדה עלי שור," ליתר ביטחון. הכול בגלל שנזכרתי בצביקה, הכלב בן כלב, איך נכנס בכלל למחשבות שלי הבוקר, הביא לי אנרגיה רעה וחתולים שחורים.

המאפייה כבר פתוחה, ניסו הקדים הבוקר, והוא יושב ושותה את הקפה השחור שלו בפינת העישון.

"שושקה, בואי נשמה, תצטרפי," הוא מציץ עליי מאחורי העיתון, ואני מבחינה בפסים האפורים שמקשטים לו את רעמת השיער. ניסו כבר לא ילד, אין מה לדבר. עוד הספיק לחגוג ארבעים וחמש לפני שמרגלית שלו הלכה לעולמה מהמחלה הארורה, מסכנה, לפני שנה בדיוק. היא הייתה חולה שנתיים מרגלית, והוא רחמנות עליו, היה תקוע עמוק בין ייאוש לתקווה, וכמה דמעות התערבבו בבצק שלו. לפעמים פחדתי שהלקוחות יתלוננו על עודף מליחות, אבל כנראה שזה עשה רק טוב לבצק, כי באמת המכירות של הבייגלה רק עלו באותה תקופה.

"קחי קוראסון, יצא טרי הרגע," הוא מצביע על התבנית.

"עזוב אותך מקוראסון, תראה איזה בטן יש לי," אני מצביעה על הג'ינס. הוא מחייך.

"יפה שאת שושקה, תמיד היית יפה ותמיד תישארי יפה," הוא אומר ולוגם מהקפה השחור. מאז שהתאלמן אני מרגישה את הנוכחות שלו, את המבטים, את מה שאומר ובעיקר את מה שלא אומר, ואני ממהרת להכין לי נס וסוחבת לו חלק מהעיתון.

"אז מה חדש שושקה? עזבי את העיתון. מה את מספרת? מזמן לא תפסנו שיחה, ככה כמו בני אדם," הוא בוחן אותי כמו מכשיר אולטרה סאונד. אני מושכת בכתפיי.

"שום חדש הכול רגיל, הכי רגיל שיש, מה יש לדבר."

"ותמרה?"

הוא שועל אמיתי, ניסו. יודע תמיד לפתח שיחות, ללחוץ על הכפתורים הנכונים.

"תמרה מתוקולה שלי, בדיוק התחילה כיתה י"א. בת שש עשרה וחצי — מי היה מאמין? ואיזו ילדה מוכשרת זו, אין דברים כאלה. אתה יודע איך רוקדת? ואיזו תלמידה טובה היא? נחת. טפו טפו בלי עין הרע," אני דופקת על שולחן העץ ומכריחה את עצמי לא להוסיף מילה. כמה שפחות לדבר, יותר טוב. אסור לשבח את הילדה הזו, אחרת משהו רע קורה לה– ככה מאז ומעולם. גם כשהייתה פצפונת, אם רק אמרתי שהיא ילדה טובה או חכמה, למחרת התעוררה עם חום, או עיקמה את הרגל, או סבלה מהקאות, או שברה שן. בקיצור, החיים לימדו אותי לשתוק ולהתרחק מצרות.

אני ניגשת למטבח. יבגני והרצל מסיימים סבב שני של תבניות ומנופפים לי לשלום. אני הולכת לקופה, בודקת שהיא מאופסת ושכל העודף במקום, ומתחילה לנקות את המדף הקדמי ולסדר את הסחורה. אני אוהבת לעבוד בסדר מסוים, אותו הסדר בדיוק כבר חמש עשרה שנה, מאז שאבא של ניסו הכניס אותי למאפייה כשתמרה הייתה בת שנה ובקושי היה לנו מה לאכול. הייתי ילדונת מבוהלת בת עשרים ושלוש. צביקה, שהשטן ייקח אותו לאלף עזאזלים, נעלם חודשיים לפני הלידה, באמצע החודש השביעי, והייתי צריכה לפרנס את שתינו. מי ידע בכלל מה זה לקוחות ומה זה עסק? כלום לא ידעתי, אבל הוא האמין בי רחמים גבריאלי אבא של ניסו, ואמר לכולם שעל שושקה אפשר לסמוך בעיניים עצומות. הוא היה קורא לי "ילדה'לה" בעיניים טובות, כמו של ניסו, ושפם אפור ועבה.

רחמים גבריאלי עליו השלום, ניהל את המאפייה עד שהזדקן מאוד ובקושי הצליח לעמוד על הרגליים. ניסו השתלב בעסק המשפחתי והוא מנהל את המאפייה בעשור האחרון. אני העובדת הכי ותיקה במאפיית גבריאלי ואין לקוח קבוע אחד שלא מכיר אותי.

הנייד מצלצל. יש לנו מנהג קבוע, לתמרה ולי.

"אימוש בוקר," תמרה מפהקת בקול.

"היי, שלא תבלעי אותי, מתוקולה."

"תכף יוצאת לבית ספר."

"תשמרי על עצמך ילדונת,"

"ולהיזהר מזאבים רעים בדרך?" היא צוחקת.

"זאבים, שועלים ובעיקר בחורים," אני מדגישה ואנחנו נפרדות בנשיקות קולניות.

אם היא הייתה מבינה בכלל כמה היא יפה, המתוקולה הזו, גם היא הייתה נזהרת על עצמה. רעמת תלתלים שאין לאף אחת בבית הספר שלה, והעיניים דבש דבורים טהור, כזה שטובלים עם תפוח בראש השנה. את העיניים של צביקה קיבלה, אותו מבט שקצת מתפלא על העולם. היא גבוהה ממני בחצי ראש, והמחול המודרני שהיא רוקדת מגיל עשר עשה לה גוף של דוגמנית. אבל היא לא רואה את כל זה, למה שתראה? ככה הטיפש עשרה האלה, מסתובבות כמו עיוורות, את כל העולם רואות, חוץ מאשר את עצמן.

אם רק היה רואה, צביקה, איזה אוצר יצא לנו, היה בולע את הלשון ומנשק לי את כפות הידיים והרגליים. אבל הוא פחדן, ברח חודשיים לפני שנולדה. אפילו לא נשאר לראות אותה, את התינוקת המושלמת שלנו.

בתחילת ההיריון עוד העמיד פנים כתומך ודואג, עד שנעלם בלי להשאיר זכר. ואני טיפשה, איך סיפרתי לו בהתרגשות, בהתלהבות, יהיה לנו ילד צביקוש, יש לאהבה שלנו פרי מתוק, אתה מאמין? ואיך המתוק הפך לחמוץ ואחר כך למר.

תמרה

נטשה ממקמת אותנו על הבמה. היא אומרת לי לעמוד באמצע, מקדימה. אני אוספת את השיער לקוקו ושומעת כמה בנות מתלחשות מאחור. בטח יבכו לה אחר כך, למה תמרה תמיד מקדימה, זה לא פייר, נטשה.

אני יודעת שעבדתי מספיק קשה בשביל זה ושמגיע לי להיות בתפקיד הראשי, אבל הלחישות האלה עושות לי רע.

בתוך רגעים המוזיקה ממלאת את החדר ואנחנו מתחילות בריקוד. מחול מודרני, זו השנה החמישית שלי בחוג, ועכשיו בכיתה י"א, אנחנו כבר קבוצת הבוגרות ולא כולן התקבלו השנה. נטשה מאוד קפדנית, במיוחד עם הבוגרות.

אני בתוך הקצב, בתוך הצלילים, בתוך הגוף שלי וקצת מבחוץ, מרחפת בין מציאות לחלום, מרגישה שהעולם קיים רק ברגע הזה. העבר והעתיד נעלמים, נבלעים במגבעת של קוסם. הבנות, הלחישות והקנאה, הכול נעלם כשהמוזיקה כובשת את הסטודיו. אני עוצמת עיניים ואני כבר לא בת לאם חד הורית, לאבא שברח ממני לפני שפגש אותי, גרה בבניין רכבת ישן. אני מהירה כמו הרוח, זריזה יותר מהצל, טובה יותר מהפיות.

המילה הזו "חד הורית" תמיד הזכירה לי "חד קרן", אבל לאימא אין סימן מיוחד, לא בפנים ולא בגוף, חוץ מזה שהיא תמיד ממהרת ויותר מדי עצבנית ומרירה, אף פעם לא מרוצה.

הריקוד מסתיים ונטשה לוחשת לי "את נהדרת," עם הרי"ש המתגלגלת שלה. אני משוגעת על נטשה, ולקבל ממנה מחמאה זה דבר שמעיף אותי לאוויר. היא מזכירה לנו להגיע בזמן לחזרות מחרתיים, ורק עכשיו אני קולטת את איתן יושב בקצה הסטודיו ובוהה בי. אני רצה אליו במהירות, כמו פקק שמשתחרר מבקבוק.

"את משהו," הוא מחבק אותי חזק.

"מה אתה עושה פה?"

"געגוע."

"משוגע קטן."

"משוגע גדול," הוא מצמיד לי נשיקות צרפתיות בשרשרת ואני אבודה, לא מצליחה להרחיק אותו ממני.

בשני מקרים העולם עוצר מלכת — בשיעור מחול כשהמוזיקה מתחילה, ובנשיקות של איתן. הנשיקות שלו מתחילות בגלים קטנים שהופכים לסוערים, ואני מחזיקה אותו חזק, שלא אפול.

"תמרה, תמרה, תמרה," הוא לוחש את השם שלי שוב ושוב ולא נעים לי שכל הבנות מסתכלות עלינו ובטח גם נטשה, ואני מצליחה, איכשהו, להתנתק ממנו, בורחת לשירותים, והוא אחריי.

אני נועלת את הדלת מאחורינו והוא מצמיד אותי לקיר המתקלף.

"כמה זמן נמשיך ככה, תמרה?"

"איך ככה?"

"ככה. בסוד. כמו ימי הביניים. כמו אלה משייקספיר... נו..."

"רומיאו ויוליה?" אני מנסה להתנתק ממנו, אבל הוא מצמיד אותי חזק לקיר.

"זה נראה לך נורמלי?" האישונים שלו מתרחבים בתוך הירוק העמוק בעיניים שלו.

"אימא שלי... אתה לא מבין, היא פשוט תרצח אותי."

"וככה? ככה את הורגת אותי תמרה..." העיניים שלו מתחננות.

הוא צודק, איתן. אנחנו חברים כבר שלושה חודשים והוא הסוד הכי כמוס שהיה לי בחיים. כמה פעמים דמיינתי איך אני ניגשת לאימא ואומרת לה שיש לי חבר, סופסוף מישהו שאוהב אותי, שמשוגע עליי, שעושה לי פרפרים אמיתיים בבטן, שדואג לי, ואם היא הייתה אימא של ליבי או של הילית היא בטח הייתה מחבקת אותי, אולי מסבירה לי דברים של גדולים, על גברים ועל נשים. אני יכולה רק לחלום על זה. אני כבר יכולה לדמיין את התגובה שלה, ויודעת שזה יהיה ככה, במילים האלה: השתגעת? חבר? בגיל שלך? הם כולם מנוולים, תמרה. כולם, כמו אבא שלך האפס. אז תשכחי ממנו מהר, ואני לא רוצה לשמוע שיש לך כאלה רעיונות דביליים בראש.

תמיד כזו מרירה, חושבת שאם הגבר שלה הזיק לה, ככה כל הגברים בעולם — זן אחד של מזיקים. אין גברים מתחשבים, אין גברים מועילים. פעם האמנתי לה. פעם, לפני שהכרתי את איתן.

"תבטיחי לי שתספרי לה. אני רוצה לבוא אלייך. אני רוצה שתשני אצלי. שיהיה לנו קשר נורמלי," הוא מלקק לי את האוזן ואני לא מצליחה להתנגד, הוא כמו מכשף, איתן, ואני מבטיחה לו שאני אספר לה.

"מתי?"

"הערב. נודרת," אבל אני לא מסתכלת לו בעיניים, רק טורפת אותו בנשיקה.

* * *

אני נכנסת הביתה. כתם מתנפל עליי בריקוד המוזר שלו, על קצות האצבעות עם הזנב לפי איזה קצב פנימי שלו, ואני מלטפת אותו ומנסה להרגיע אותו. מהנביחות אפשר לחשוב שיש לנו איזה רוטווילר ולא טרייר קטן. אני מתקדמת למטבח, מתה על הריח שבכניסה, של פצ'ולי ווניל שאימא שמה בכל מקום. בכלל, היא חולת סדר וניקיון, אימא, צמודה לסמרטוטים כמו לאינפוזיה.

אימא לא תגיע לפני חמש וחצי, אני יודעת, כבר שנים שיש לה את אותו הסידור במאפייה, חמש וחצי בבוקר עד חמש אחר הצהריים, וכשהייתי קטנה הייתי בוכה לה שהיא לא אימא של בוקר ולא אימא של צהריים, היא רק אימא של ערב ולילה, והיא הייתה מדגדגת אותי עד שהייתי שוכחת את כל התלונות, וכשקצת גדלתי היא אמרה שזה מה יש, ככה זה אצל אימהות חד הוריות, כאילו שיש להן ספר חוקים וכללים משלהן. אז כבר הבנתי שאימהות רגילות ואימהות חד הוריות זה משהו שונה.

אני מטגנת כמה שניצלים ומכינה גם סיר אורז ומערבבת עם אפונה וגזר, אוהבת את זה צבעוני ושמח, ואז מחליטה להפתיע את אימא במשהו מתוק, ואופה עוגת שושנים ביתית בטעם קינמון. היא מתה על עוגת השושנים שלי. היא תמיד אומרת שהעוגה שלי מכניסה לכיס הקטן את כל העוגות במאפייה של ניסו.

אני מצליחה לדמיין את זה — אני אגיש לה שושנת קינמון בערב עם כוס קפה, הבית יתמלא בריח המתוק והיא תהיה רגועה, תרבוץ על הספה עם הרגליים על השולחן, כשאני אספר לה על איתן. יש לי אהבה אימא, את לא תאמיני איזו אהבה טובה. מצאתי בחור שונה מכל הבחורים בעולם. נכון שאת שמחה בשבילי?

השושנים מתחילות לתפוח בתנור וריח הקינמון מתפשט בכל הבית. אני דואגת לשטוף את כל הכלים, לא משאירה אפילו כפית אחת בכיור. אימא חייבת להיות מרוצה הערב.

כשאני מסיימת, אני נזרקת על המיטה שלי ועוצמת עיניים. כתם שוכב לידי, מלקק לי את הפנים, ואני מלטפת את הפרווה הרכה שלו.

החיים די מושלמים בסך הכול. הפיות מקשטות את קירות החדר הוורוד שלי ושומרות עליי. איתן גלעדי אוהב אותי בטירוף ונטשה רוצה אותי בלהקה הייצוגית. הלימודים די בסדר, חוץ ממתמטיקה, אבל ככה זה — אי אפשר שהכול יהיה מושלם. באמת, בזמן האחרון אני לא מרגישה שחסר לי כלום. הפסקתי אפילו לכתוב לאבא.

שישה יומנים מילאתי, מגיל עשר עד לפני כמה חודשים, למקרה שיחזור ולא אזכור לספר לו את כל מה שקרה לי. הקפדתי לכתוב בכל שבוע את הדברים הכי חשובים שקרו, עליי ועל ליבי והילית, איך הן היו החברות הכי טובות אחת של השנייה, עד שליבי בחרה בי. איך מכיתה ד’ נהיינו צמודות כמו שני מגנטים, מאז שהענישו את שתינו כי התחצפנו יחד באותו שיעור, ואחרי זה נשארנו להעתיק המון משפטים מהלוח, וליבי נתנה לי כמה קוביות שוקולד שהיו לה בתיק, ואני נתתי לה חצי תפוח ואמרתי לה שיש לה שיער מהמם, כי יש לה שיער ג’ינג’י כזה חלק ומבריק, והיא אמרה שהיא דווקא מאוד אוהבת תלתלים בדיוק כמו שלי, ומאז אותו שיעור נהיינו “ליבי ותמרה" או “תמרה וליבי," תלוי את מי שואלים. ואיך בכיתה ו’ אימצתי את כתם אחרי שמצאתי אותו ברחוב ואימא התנגדה, אמרה שיביא לה מחלות וקרציות, אבל העקשנות שלי ניצחה. כמה עמודים מילאתי על היום שבו התקבלתי לחוג של נטשה ואיך זכיתי בתפקידים הראשיים. אבל לא רק את הדברים הטובים כתבתי, גם את הרעים, שלא יחשוב שאני חיה בעולם דמיוני. למשל, כתבתי לו על דודה יוכי שחלתה בסרטן, והבריאה וחלתה שוב, וגם על אימא שהבדידות שלה לפעמים מפחידה אותי ועל זה שאני שונאת מתמטיקה וגם פוחדת עדיין מהחושך.

* * *

אני בבגד גוף ובמכנסי טייץ, זרקור תאורה עליי והמוזיקה בקצב איטי. האור מסנוור את העיניים, אבל אני מבחינה בהם בקהל — אימא ואבא ואיתן. איתן מחזיק זר של ורדים אדומים, ואבא מחייך אליי מתחת לשפם דק. אימא מריעה לי "בראבו, בראבו!"

קצב המוזיקה משתנה ונהיה מהיר מאוד, ואני מתקדמת למרכז הבמה. שאר הבנות מתפזרות סביבי, אבל אז נפער שם חור עצום, כמו בולען, בדיוק באמצע הבמה, ואני לא מצליחה לעצור את עצמי ונופלת לתוך תהום.

"מתוקולה?" אימא עומדת מעליי, מלטפת את התלתלים.

"מה השעה?" אני מתיישבת במיטה בבהלה, עדיין מרגישה את הנפילה לתהום, את הזעזוע.

"שש וחצי. נרדמת. אני כבר שעה בבית."

"באמת?" הבולען השחור עדיין לא נעלם מהתודעה שלי, אבל הוא מתחיל להתפוגג.

"כן. איזה יופי סידרת את המטבח," היא מחייכת.

המטבח, העוגה, ההבטחה לאיתן שהערב אספר לאימא, הלב שלי מתחיל לדהור. אני ניגשת למטבח, מכינה לשתינו נס ובוצעת לה שושנת קינמון.

"בשבילך אימוש," אני מנסה להשתלט על ההתרגשות בקולי, והיא נאנחת, "וואי וואי, רק עוגות זה מה שחסר לי, תראי איך הג'ינס כבר מתפוצץ עליי," אבל מושיטה יד ומחסלת חצי שושנה במהירות.

"את מעדיפה סלט?" אני קופצת. חייבת לרצות אותה הערב. היא מלקקת כמה פירורים שנדבקו לה לאצבע.

"תעזבי, אני לא ממש רעבה. עברתי בדרך אצל יוכי והלך לי התיאבון."

"מה איתה?"

"מה כבר יכול להיות איתה?"

יוכי היא אחותה הגדולה והיחידה של אימא, והסרטן שלה חזר לפני חצי שנה בערך, והיא עכשיו בטיפולים. חוץ מזה, היא האישה הכי חכמה וטובה שאני מכירה, ובגלל שאין לה ילדים וגם לא בעל, היא האימא השנייה שלי, וכל לילה לפני השינה אני מתפללת בתהילים שנתנה לי מזל השכנה, שיוכי תבריא כבר.

יוכי יודעת על איתן, כי אין שום דבר בעולם שהיא לא יודעת עליי ואפשר לסמוך עליה בעיניים עצומות, והיא יודעת גם על היומנים שכתבתי לאבא, והיא אפילו אמרה לי שזה טוב שאני כותבת, כי זה חשוב לזכור הכול והלוואי שהיה לה כישרון כתיבה כמו שלי, והיא גם הייתה כותבת על החיים שלה, כי עכשיו המחלה קצת החלישה לה את השכל והיא מצטערת על כל הדברים שהיא כבר לא זוכרת.

היא הייתה פעם מלאה והיו לה תלתלים כמו שלי בדיוק, אבל עכשיו היא רזה מאוד וחיוורת וכל התלתלים נשרו לה מאז שהתחילה שוב בטיפולים, אבל יש לה המון מטפחות צבעוניות, כי היא מאמינה באנרגיה של צבעים.

אני מתקרבת לאימא שיושבת על הספה, מחבקת אותה, והיא אומרת, "מה הייתי עושה בלעדייך יפה שלי?" ומוסיפה "את יותר מדי בעניינים שלך בזמן האחרון, המון זמן לא חיבקת אותי," ולוגמת מהנס.

הגיע הרגע. זה מוכרח לקרות עכשיו.

"אימא, תקשיבי שנייה."

"מה קרה לך?" היא קופצת, העיניים שלה מתרוצצות בדאגה, הקפה כמעט נשפך.

"קרה דבר טוב, מה את קופצת?"

"נו? תדברי כבר."

"קוראים לו איתן."

"מה פתאום איתן?" היא מניחה את הנס ברעש על השולחן.

"איתן גלעדי. הוא לומד בכיתה שלי ואני אוהבת אותו, אימא. מצאתי אהבה טובה..."

היא לא נותנת לי לסיים את המשפט.

"איזה שטויות נכנסו לך בראש. מה פתאום אהבה? השתגעת? בת שש עשרה וכבר אהבה? איזה שטויות תמרה."

"שש עשרה וחצי..."

"וחצי ושמצי," היא מחקה את הטון שלי.

אימוש את לא מבינה."

"די עם האימוש הזה!" היא נעמדת. הנחיריים שלה רוטטים. "כמה זמן?" העיניים שלה גדולות והאישונים נראים ענקיים.

"כמה זמן מה?"

"כמה זמן את משקרת לי?"

אני באמת משקרת לה, כבר שלושה חודשים, אבל כשהיא שואלת את זה ככה, זה צובט לי את הלב, כי למה היא חייבת להיות כזו, למה היא לא נורמלית כמו אימא של ליבי ושל הבנות האחרות? למה אני צריכה לעבור את החקירה הזו בכלל, ואיך יוכי חיבקה אותי כשסיפרתי לה ורק אמרה, בשעה טובה, כמה מגיעה לך אהבה תמרה, והאהבה הראשונה היא אהבה מיוחדת. אבל היא? היא לא מסוגלת לפרגן, לא יכולה לראות שלמישהו טוב בעולם הזה. כל היום מסתובבת עם פרצוף תשעה באב, מבואסת מהחיים, מנסה להפיל אותי לבאסה שלה.

"איך אפשר לדבר איתך בכלל?" אני מתפרצת ונעמדת לידה והיא דוחפת אותי חזרה לספה.

"לעזאזל איתך. שבי פה ואל תזוזי."

"אולי גם תנעלי אותי בבית?"

"אולי. באמת רעיון טוב."

"את לא נורמלית. איתן כזה בן אדם, שאם היית מכירה אותו היית מבינה ש..."

"הייתי מבינה שהוא זבל כמו כולם," היא מרימה את היד בביטול.

ועכשיו מגיע הנאום, זה שידעתי שיבוא, הנאום שאני מכירה בעל פה על המין הזכרי — הוא ינצל אותי ויזרוק אותי, והיא תצטרך לאסוף את השברים, לטאטא אותי מהרצפה. הוא יהרוס לי את השמחה ואת התמימות, יחתוך לי את הלב כמו כל המנוולים, ואני צעירה וחבל עליי, ואיך אני עושה לה את זה, והיא חשבה שיש לי קצת שכל בראש, ואני ראש קלבסה מסתבר, ואיך היא הייתה גאה בי, הנה רק היום היא סיפרה לניסו במאפייה שהמתוקולה שלה טובה ומוכשרת וחכמה, והנה, אולי זו עין הרע, אסור היה לדבר בכלל, כי גם אני אהיה פוסטמה כמו בנות אחרות, הולכת אחרי איזה ילדון שמבטיח לי אהבה, בלי להפעיל את המוח.

אני רוצה לסתום את האוזניים, אבל היא לא מניחה לי, וכל משפט רק מלבה אצלה את האש, ומוליד עוד דוגמה ועוד סיפור, על הבת של הירקן שהבחור זרק אותה, והבת של השכנה של ניסו שהתדרדרה לסמים, שלא נדע מצרות, בגלל בחור.

אני שותקת ובוהה בכתם ששוכב על השטיח, מדמיינת את הפיות שלי בחדר רוקדות, שומרות עליי מהמילים הרעות כמו חומה, סופגות את כל האש, מפזרות אור ואבקת סוכר מתוקה ומתגברות על חיצי הרעל שלה.

"אז כמו שסיכמנו, מחר את מעיפה אותו לעזאזל, ברור?" היא מתקרבת אליי ומחבקת אותי חזק.

"ואני לא רוצה לשמוע עליו יותר ולא על אף אחד אחר, עד שאת מסיימת צבא. כשתהיי בת עשרים נדבר על חברים." היא מסכמת את הנושא.

מה נשאר לי לעשות? אני מהנהנת ויודעת שעכשיו המצב הרבה יותר גרוע. היא מחטטת בתיק שלה, ועל הפנים שלה נמתח חיוך של ניצחון.

"בואי, מתוקולה, קניתי לנו לק חדש, בואי נמרח יחד, מגיע לנו קצת להתייפייף," היא מחייכת אליי והעיניים שלה שוב זוהרות.

* * *

תמרה

שיעור מתמטיקה מתחיל ואני דרוכה, מוכרחה להצליח במבחן הקרוב, אחרת ארד מארבע יחידות לשלוש ואני לא מוכנה לפאדיחות כאלה וגם אין לי כוח לנאומים של אימא, שבטח תגיד לי שהיא מאוכזבת, שיש לי פוטנציאל ושהיא יודעת שהמוח שלי לא דפקט ורק בגלל שהיו לי בחורים בראש לא השקעתי בלימודים, ותראי איזה נזק עשית.

המקצוע הזה לא הולך לי בקלות, דיפרנציאלים ואינטגראלים לא באמת חסרים לי בחיים ועכשיו בין תרגיל לתרגיל אני חושבת איך לספר לאיתן על התגובה של אימא, מה הוא יחשוב על בית המשוגעים שאני גדלה בו, ואני לא שמה לב שציונה, המורה למתמטיקה, קוראת בשמי.

"תמרה?" היא אומרת שוב.

ליבי תוקעת בי מרפק בצלעות.

"כן?" אני שואלת והכיתה צוחקת. לפעמים אני מקללת את הרגע שאני בכיתה של כאלה ילדים מפגרים.

"בואי תמרה, גשי ללוח ופתרי בבקשה את התרגיל הבא," ציונה מתחילה לכתוב איזה תרגיל בלתי נגמר, ואני יודעת שאני לא שולטת בחומר כמו שצריך וסיכויי ההצלחה שלי קלושים.

"המורה..." המבט שלי תקוע ברצפה.

"כן תמרה?" היא מסתובבת לעברי.

"אני מעדיפה לפתור תרגיל בשיעור הבא, אם זה בסדר... אפילו שני תרגילים," אני מנסה. אי אפשר לדעת כשמדובר בציונה. היא אחת המורות הלא צפויות שלנו. רוב הזמן היא די בסדר, עד ש"עף לה התריס", כמו שליבי אומרת, ואז רואים את הווריד מתנפח לה בצוואר, והקול שלה נהייה מתכתי ואם זה קורה, זה קרב אבוד.

"מעדיפה בשיעור הבא? טוב, אז רק אם יש כאן מישהו שמתנדב לפתור את התרגיל במקומך, עשינו עסק, טוב? נדמה לי שהווריד שלה עומד להתנפח, אבל אז איתן נעמד ואומר "אני מתנדב המורה," והיא מצמצמת את עיניה לשני סדקים.

"או.קיי. בהצלחה לך איתן," היא עומדת ליד החלון והוא מתחיל לשרבט על הלוח מספרים, מכפיל ומחלק, גוזר את הפונקציה ומוצא נקודת מינימום ומקסימום ומגיע לפתרון במהירות.

כשהוא מסיים הוא חוזר למקום וקורץ לי.

"יפה איתן, עבודה טובה," ציונה נראית מרוצה, ואני יודעת שניצלתי, לפחות בינתיים.

הוא הציל אותי, איתן, הוא תמיד מציל אותי, איך אימא יכולה לומר שהוא מנוול? שהוא נצלן? ואיך אני אוכל לשתף אותו במילים האיומות האלה שאמרה עליו?

בהפסקה אני יוצאת לשירותים, מנסה להתחמק ממנו.

אני שוטפת ידיים ומביטה בראי. התלתלים שלי סבירים היום, די מסודרים, והעיניים בורקות. טוב ששמתי קצת פס שחור בבוקר, הוא מבליט את הדבש שבעיניים שלי, ויש לי סומק טבעי בלחיים. יש לי כמה נמשים מרגיזים על האף שהייתי מתה שייעלמו, אבל איתן אוהב לנשק אותם ומאז שהתחיל לנשק אותם הם נראים לי קצת פחות מרגיזים.

כשאני יוצאת מהשירותים הוא מחכה לי במסדרון.

"ממש תודה על התרגיל במתמטיקה," אני נשענת על הקיר.

"הייתי חייב להוריד אותך מהגריל," הוא מרים יד בביטול.

"אני לא הכי מסתדרת עם זה."

"אז תלמדי איתי. בואי נלך אלייך אחרי הלימודים."

"וואלה?"

"וואלה".

"חוץ מזה, אימא שלך כבר יודעת עליי, נכון? אז אין בעיה לבוא אלייך," הוא לא נותן לי להתחמק.

"בטח יודעת," אני עונה אבל לא מסתכלת לו בעיניים.

* * *

שוש

אני לא קולטת במה טעיתי. איך אחרי כל השיחות וכל האזהרות, היא החליטה למצוא לה חבר. בעצם היא לא החליטה כלום, מה היא כבר מבינה מהחיים שלה? זה הוא שהסתער על המטרה, זה ברור לי. איך היא אמרה שקוראים לו? איתן. איתן גלעדי. טוב, מה זה משנה. היא הבטיחה לא לראות אותו יותר, אז אולי אני סתם דואגת.

המאפייה מתמלאת בכל המורעבים של הצהריים ואני עומדת בעמדת הסלטים, משתלטת על התור הגדול, מנסה לתקתק את המנות — מה אמרת? סלט בינוני? אה, עם ביצה גם? אז זה בתוספת תשלום.

“סליחה, ביקשתי בלי בצל בסלט. שמת לי בצל," אחת נמוכה וממושקפת מוכיחה אותי על טעות שעשיתי ברגע של חוסר ריכוז, והאיש שהגיע תורו מתלונן “חכי רגע, אני בתור עכשיו."

אני מוכרחה לעשות פיפי, חייבת לצאת להפסקה של חמש דקות, אבל אני לבד על העמדה ועל הקופה ומתחשק לי לזרוק עליהם את הסלט ישר בפרצוף.

התור רק הולך וגדל, ואני שוכחת טוסט יותר מדי דקות בטוסטר, ולקוחה אחרת מתלוננת שהוא שרוף מדי, וממש רגע לפני שאני יורדת מהפסים, ניסו מגיע מהמטבח ומשתלט על הקופה.

“הכול בסדר שושקה," הוא מחייך. “תדאגי למנות. אני על הקופה."

הלחץ מתחיל לרדת, אני מכינה סנדוויצ’ים וטוסטים וסלטים בזריזות, מנסה להתרכז, אבל מדי פעם צץ לי האיתן הזה בראש, לא יודעת איך הוא נראה בכלל, אבל הוא בטח כמו צביקה. הם הרי כולם אותו הדבר — זרועות ארוכות כמו של תמנון ופה מלא בשקרים, כמו מאורה מלאה בנחשים.

כמה קל להשתלט לה על המוח, כזו מתוקולה. חיה לה בתמימות שלה בעולם של פיות וכשפים, ילדונת קטנה שלי. איך היא לא רואה את כל הזאבים והשועלים, אין לה מושג. ומי יודע איפה נגע בה ומה עשו. טיפות זיעה מצטברות לי בבית השחי, איפה נגע בה, איפה נגע בה.

“בשבילי סנדוויץ’ טונה עם הרבה חריף," מבקש משה הצולע, שמגיע בכל יום באותה השעה, הוא והצליעה שלו. תמיד מבקש חריף, ממש כמו צביקה. כמה חריף הייתי מכינה לו, רק חריף אש אהב, כזה ששורף בלשון, ובסוף מה נהיה? שרף לי את הלב.

“תמרחי גם גבינה, טוב? נו, תמרחי," ואני מורחת, ודמעה קטנה מתגלגלת לי בלחי, איך מרח אותי, שבעה חודשים טיפל בי ודאג, לקח אותי לבדיקות, רצה שאנוח, שהעובר יהיה בריא, ואיך גיליתי שפתאום ברח. אני מנגבת את הדמעה וניסו מציץ עליי מהקופה. זה מהחריף, אני מסבירה לו.

התור של המורעבים כמעט מסתיים ואני ממהרת לשירותים, כמה אפשר להתאפק עם פיפי, וניסו משתלט גם על העמדה שלי.

בשירותים אני מגלה שאני במחזור, כתם חום בתחתונים שלי ומה בכלל הטעם במחזור הזה, מי כבר יפרה את הביציות המיותרות שלי. כל הסיפור התחיל ונגמר לפני שש עשרה וחצי שנה, וכמה רציתי משפחה גדולה ואחים לתמרה. רחם בלי שימוש, העיקר משחרר את הווסת כל חודש, לא מבין שזה חסר טעם.

לפעמים נכנסים לקוחות עם תינוקות על הידיים ואני ישר חוטפת אותם אליי ומסניפה את הריח המתוק. כמה טוב לגעת בעור החמים שלהם, להצחיק את הפה חסר השיניים, ללטף את השיער הרך. ניסו צוחק שאני אימא מבוזבזת, כמה אהבה יש לי לתת, ושהייתי צריכה לגדל גדוד של ילדים, אבל מי היה מפרנס אותם ניסו, הא? חכם בלילה, אני אומרת לו, והוא נאנח ואומר שכל ילד מביא את המזל שלו.

מזל? אל תדבר איתי על מזל, אני רוצה לומר לו. תמרה נולדה בלידת מלקחיים, איך צרחתי במחלקה, התחננתי לאפידורל אבל המיילדת אמרה שלא נספיק, שכבר יש פתיחה מלאה ועכשיו אנחנו צריכות ללחוץ בכל הכוח. בלשון רבים דיברה, כאילו היא גם יולדת יחד איתי, ואני קיללתי אותה, לחצתי וצרחתי וקיללתי את צביקה, כמה קיללתי אותו שם בחדר לידה, כמה קיללתי את כל העולם, ורק יוכי החזיקה לי את היד ואמרה שאני נהדרת, אלופה אמיתית, ועזרה לי להמשיך לנשום. זה היה בנר שלישי של חנוכה, וחילקו ליולדות לביבות וסופגניות אבל אני לא רציתי לגעת בכלום. הפחד שיתק אותי, הפחד מלחזור הביתה עם היצור הקטן הזה, בקושי שתיים וחצי קילו, לקור של החורף שהיה קשה במיוחד באותה שנה.

לפני השחרור ממחלקת יולדות הגיע רופא מבוגר, נתן לי כמה הנחיות שקשורות לחיסונים ולמעקב של טיפת חלב.

אבל אם היא תבכה? מה לעשות אם היא תבכה דוקטור? לא הנחתי לו והוא צחק, כמה שהוא צחק, בטח שהיא תבכה, ואת תדעי מה לעשות, את האימא.

אימא. אני האימא. הייתי ילדה מבוהלת בת עשרים ושתיים. יצאתי ממחלקת יולדות עם סל–קל מרופט שחברה של יוכי השאילה לה, עם תינוקת זעירה שתיים וחצי קילו, ורק התפללתי שהיא לא תמות. לא ידעתי כלום על תינוקות, ותמרה לימדה אותי יום אחרי יום, לילה אחרי לילה. היא הייתה מלאכית קטנה, תמיד מרוצה, ינקה מהרגע הראשון כמו שצריך וחייכה אליי כבר בגיל חודש, כאילו הבינה בחוש מיוחד שהיא צריכה לעזור לי ללמוד להיות אימא.

גרנו יחד עם יוכי, שהייתה אז סטודנטית לפסיכולוגיה ולפילוסופיה, והייתה הבן אדם היחיד שעזר לי באותם ימים.

אבא כבר לא היה בחיים, מסכן. מוריס שלם נפטר מדום לב חמש שנים לפני כן, לא זכה אפילו לראות את המתוקולה שלי. ואימא? אימא ממילא לא הייתה שם אף פעם בשבילנו.

אימא הייתה אומנית מתוסכלת, ציירת מחוננת, ממשפחה תורכית מיוחסת, שהתחתנה בגיל צעיר בגלל לחץ משפחתי והיא בכלל לא רצתה את אבא שלי, מוריס. לא. לילה רצתה להתחתן עם פסל מוכשר באיזמיר, העיר שבה נולדה וגדלה, פסל תורכי יפה תואר, כך אהבה לספר לכל מי שהיה סבלני לשמוע.

המשפחה שלה הגיעה לישראל, מדינת היהודים, בתקווה שכאן תמצא שידוך טוב עם בחור יהודי, ותפסיק עם השיגעונות האומנותיים שלה ועם האהבה לאותו תורכי.

מהרגע הראשון היא לא אהבה את הארץ. הצברים נראו לה גסים מדי, מחוספסים, והיא המשיכה לחלום בלילות על אותו פסל תורכי, עלי שמו.

אחרי שהשתלטה על השפה, למדה הוראת אומנות בסמינר, ושם הכירה את אבא.

אבא היה כרוך אחריה עד סוף ימיו. תמיד חיזר והחמיא, אמר שהיא האישה היפה ביותר בעולם. כבר כילדה הבנתי שזו אהבה חד צדדית. אימא אף פעם לא הייתה מרוצה. למה אמרת ככה, ולמה עשית ככה, ותראה איך אתה נראה, ומה זו הכרס שלך, עדיף שלא תיגע בי. הם אפילו לא ישנו באותה המיטה אחרי שקצת גדלנו, יוכי ואני. אבא קיפל בכל בוקר את המצעים בסלון, בכתפיים כפופות, מבוישות.

כשאימא סיפרה על היצירות שיצרה בבית הרחוק באיזמיר, העיניים שלה נצצו, אבל אז היא נחתה בבת אחת למציאות האפורה שלה, והפה שלה היה מתעוות במרירות.

יוכי ירשה את כישרון הציור שלה. אני ירשתי את המרירות.

אבא נפטר בפתאומיות מדום לב כשהייתי בת שבע עשרה, ומאז אימא רק הלכה ופרחה. בהתחלה עוד שיחקה את המשחק של האלמנה השחורה, הבודדה והעצובה, אבל התאוששה די מהר והתחילה לטייל בעולם. היא נסעה לאיזמיר, ומצאה שם את עלי, אהוב נעוריה, שהספיק להתגרש בינתיים, ויחד הם נסעו מיעד ליעד, מעיר לכפר, ציירו ופיסלו להנאתם. מדי פעם קיבלנו גלויות מאתרים שונים ופעמיים בשנה הייתה טורחת לטלפן — בימי ההולדת שלי ושל יוכי. אז הייתה משמיעה אות חיים, מצחקקת בשמחה שהעולם נהדר ושנמסור חיבוקים ונשיקות לתמרה. תמרה ראתה אותה אולי שלוש פעמים מאז שנולדה, והיה עצוב לי שלא ידעה מה זה סבא וסבתא, בנוסף לאבא שנטש אותה עוד כשהייתה עוברית בבטן.

בתקופה ההיא, כשתמרה נולדה, יוכי למדה בבקרים ועבדה בערבים וקנתה מיטת תינוקות ולול ואמבט תינוקות, וכיסא אוכל, וכל החפצים האלה שמגיעים יחד עם התינוק, כאילו נולדו איתו.

כשתמרה הייתה בת שנה אמרתי ליוכי שזהו, חלאס, היא תתמוטט לי מהעבודה הקשה, והכנסתי את תמרה למשפחתון ואז רחמים גבריאלי, אבא של ניסו, הכניס אותי למאפייה ודאג לי כמו לבת.

אני דוחפת טמפון, שוטפת ידיים ובוהה בדמותי במראה. מי יודע איך נגע בה האיתן הזה, ואיפה נגע. עננה תלויה לי מעל לראש ואני לא מצליחה להשתחרר מהמחשבה הזו, גם כשאני חוזרת לעמדה ומערבבת את הסלטים.

"את שקטה היום," ניסו לוחש מאחוריי ואני טופחת לו על הכתף.

"מה כבר יש לומר ניסו?" אני נאנחת.

ובאמת יותר מדי מילים עברו לידי בחיים האלה, הבטחות ושקרים, מילים בלי כיסוי — אהובה שלי, את החיים שלי, היה אומר לי צביקה, ואני האמנתי כמו טיפשה. יש אנשים שצריך לשים להם מחסום בפה, כמו לכלבים, להגן על העולם מהשקרים שלהם. לא רק נשיכות מסוכנות. מילים יכולות להיות הרבה יותר מסוכנות. אני קוצצת עגבניות על הקרש והסכין החדה ננעצת לי באצבע ובתוך שניות הדם מתערבב עם העגבניות ואני פולטת, "ססעמק..." וניסו ממהר לשטוף לי את האצבע מתחת לברז.

"את לא פה היום, הא שושקה?" הוא נותן לי פלסטר וסורק אותי במבט האולטרה סאונד שלו.

"קחי לך רבע שעה הפסקה, אני מסתדר פה, טוב?" הוא מציע, ואני יוצאת מהמאפייה ומתיישבת על הספסל ממול. יש שם צל טוב, והמחשבה הזו איפה האיתן ההוא נגע בה לעזאזל לא נותנת לי מנוחה.

רונית רוטלוי

עו"ד רונית רוטלוי היא אמא ל-3 בנים (בר, שקד ונדב), עוסקת בכתיבה יצירתית ספרותית ומשתתפת בסדנאות כתיבה וכן חובבת תיאטרון ומשחק ובוגרת סדנאות משחק מקצועיות. תחומים אלה משתלבים היטב בעיסוקה  כעורכת דין.

פרסמה שני ספרי פרוזה: ״לשחק באבא ואמא״ (2019) ו״פק״ל געגוע״ (2021). ״אין לך מה להפסיד״ הוא ספר שיריה הראשון.

עוד על הספר

  • הוצאה: ברנש
  • תאריך הוצאה: 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 361 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 1 דק'
לשחק באבא ואמא רונית רוטלוי

פרק 1: לתמרה יש סוד
שוש

לפעמים כשמשהו קטן לא מסתדר לי, אני מרגישה שכל החרא צף לי בפנים. הנה עכשיו, רק מזגתי חלב לקפה של הבוקר, אבל החור שגזרתי בשקית היה גדול מדי וזרם חזק של חלב נשפך לספל ומשם לרצפה. אני מתכופפת לנקות את החלב שנדבק לרצפה ולנעלי הבית, ומקללת את החיים האלה, את הבקרים שאני צריכה למהר למאפייה, את זה שאין לי רגע אחד בשביל תמרה בבוקר כי אני תמיד יוצאת לפני שהיא מתעוררת, את זה שאין אף אחד שעוזר לי בעולם הזה, ובעיקר מקללת את צביקה, בן השטן הזה, שיישרף איפה שהוא לא יהיה.

הרצפה לבנה מחלב, והלב שלי שחור ממרירות.

אני נושמת עמוק ומנסה לצאת קצת מעצמי, כמו שיוכי מנסה ללמד אותי. תסתכלי על עצמך מהצד, כמו שרואים סרט קולנוע, ואני מבטיחה לך שתצחקי, ככה היא אומרת לי תמיד, ואני מנסה את זה, באמת מנסה — מה את בוכה על חלב שנשפך שוש? העיקר שאת בריאה, לא? אנשים כבר לא יודעים להעריך את הבריאות שלהם. יוכי יודעת. בטח שיודעת אחרי כל מה שעברה.

הרצפה נקייה והשחור המר טיפה שוקע. כבר לא מתחשק לי לשתות קפה ואני ממהרת למקלחת. מתפשטת מהר, לא מתעכבת שנייה ליד הראי. הרי מה כבר יש לראות? אישה בת שלושים ושמונה וחצי עם ירכיים עבות ובטן מלאה מדי וציצים ששכחו מה זה לעמוד. איך עמדו כמו חיילים זקופים פעם, ואיך הבן כלב הזה, צביקה, אהב למשש אותם. לגעת הוא ידע, הממזר. תמיד נכנעתי לו כשנגע, נכנעתי והתמסרתי.

אני פותחת את המים החמים, אוהבת לטהר את כל הג'יפה, להרגיש שכל הרע יורד ממני, מדמיינת שהמחשבות הרעות בורחות מהחור של הניקוז. אני חושבת שוב על יוכי, שכל הזמן אומרת שאני צריכה גבר, הגיע הזמן לצאת לעולם, את לא בת שמונים שוש, את עוד צעירה, תני לעצמך צ'אנס היא אומרת, אבל אני מסבירה לה שיש לי אותה, אחותי היחידה, ויש את תמרה המתוקולה שלי ויש את המאפייה ואת ניסו שדואג ומתייחס יפה ומשלם לי בזמן, וזהו. לא צריכה יותר כלום.

אני מסתבנת חזק, מנסה להעלים את הסימנים שאולי הוא השאיר על העור שלי. נו באמת שוש, צביקה עזב לפני שש עשרה וחצי שנה, איזה סימנים ואיזה נעליים, אני מצליחה פתאום להסתכל על עצמי מהצד ופורצת בצחוק גדול. הנה, לפחות משהו הצליח ליוכי איתי.

אני נרגעת מהצחוק וממהרת לצאת. רק עליי סומך ניסו, שיהיה בריא, שאפתח בזמן את המאפייה. חמש וחצי בבוקר, קיץ או חורף, מבול או חמסין, אני שם כמו שעון שוויצרי בלי שום דפקטים.

אני זורקת על עצמי חולצה שחורה וג'ינס עם רוכסן שנתקע על הבטן התפוחה. מה יהיה עם הבטן הזו, ואיך עוצרים את הזמן שזורק עליי סימנים כמו חותמת עם תאריך ייצור ותאריך אחרון לשיווק, ואני כבר הרבה אחרי תאריך התפוגה.

תמרה עוד ישנה, כמו בכל בוקר, ואני מספיקה ללטף לה את התלתלים ולפתוח חלון לאוורר את החדר. איך היא ישנה תמיד עם חלון סגור, בלי טיפת אוויר לנשימה, המתוקולה שלי. אני עוד בוהה בה לרגע, ומקרבת לאף ערימת תלתלים בריח מתוק, ואז יוצאת במהירות.

אני כמעט מפספסת את האוטובוס, אבל יורם מספיק לקלוט אותי מהמראה הצדדית ועוצר כמה מטרים אחרי התחנה. "יפיופה שלנו בוקר אור," הוא מחייך עם שן שבורה, ואני מחייכת חזרה ודוחפת לו שקית עוגיות ליד, שישתוק. יש לו נטייה לומר משפטים לא ברורים, מעורבבים בלי התחלה ואמצע וסוף, שיחות שלא מתאימות לשום זמן ולשום מקום, ובטח שלא לכאב הראש של הבוקר. אני הולכת לסוף של האוטובוס, מוצאת לי פינה שקטה.

אני אוהבת את השעות האלה, המוקדמות, לפני כל הבלגן במאפייה וה"תביאי לי", "תחתכי לי", "תשקלי לי", "אפשר לשלם?", "יש לכם גם עוגה פרווה? מה חלבי ומה פרווה, הא?"

המילה "פרווה" מזכירה לי את אימא, שתמיד אמרה שהכי גרוע זה אנשים "פרווה". לא לפה ולא לשם, לא לבלוע ולא להקיא. כשפגשה את צביקה, אז, בפעם הראשונה מתחת לבית, כשעוד לא עלה אלינו, כשהיה תקוע בביישנות של ההתחלה, אמרה לי שהוא נראה "פרווה". בדיעבד, זו עוד הייתה מחמאה גדולה בשבילו. איך עמד שם וגמגם לה שלום בחצי פה. הכתפיים הרזות שלו היו שפופות ובקושי הביט לה בעיניים, כאילו הוא מסתיר משהו. אולי כבר אז התחיל להסתיר.

האוטובוס עוצר בחריקה. "יפיופה, היי, כמעט פספסת את התחנה שלך. מה קורה איתך היום?" יורם צועק לכיוון שלי.

"הכול בסדר יורמי, תודה רבה," אני יורדת ומנופפת לו לשלום.

אני הולכת לאורך חובבי ציון עד למאפייה. חתול שחור קופץ מאחד הפחים ונוחת מטר לפניי. ממהרת לירוק שלוש פעמים ולוחשת "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין, בנות צעדה עלי שור," ליתר ביטחון. הכול בגלל שנזכרתי בצביקה, הכלב בן כלב, איך נכנס בכלל למחשבות שלי הבוקר, הביא לי אנרגיה רעה וחתולים שחורים.

המאפייה כבר פתוחה, ניסו הקדים הבוקר, והוא יושב ושותה את הקפה השחור שלו בפינת העישון.

"שושקה, בואי נשמה, תצטרפי," הוא מציץ עליי מאחורי העיתון, ואני מבחינה בפסים האפורים שמקשטים לו את רעמת השיער. ניסו כבר לא ילד, אין מה לדבר. עוד הספיק לחגוג ארבעים וחמש לפני שמרגלית שלו הלכה לעולמה מהמחלה הארורה, מסכנה, לפני שנה בדיוק. היא הייתה חולה שנתיים מרגלית, והוא רחמנות עליו, היה תקוע עמוק בין ייאוש לתקווה, וכמה דמעות התערבבו בבצק שלו. לפעמים פחדתי שהלקוחות יתלוננו על עודף מליחות, אבל כנראה שזה עשה רק טוב לבצק, כי באמת המכירות של הבייגלה רק עלו באותה תקופה.

"קחי קוראסון, יצא טרי הרגע," הוא מצביע על התבנית.

"עזוב אותך מקוראסון, תראה איזה בטן יש לי," אני מצביעה על הג'ינס. הוא מחייך.

"יפה שאת שושקה, תמיד היית יפה ותמיד תישארי יפה," הוא אומר ולוגם מהקפה השחור. מאז שהתאלמן אני מרגישה את הנוכחות שלו, את המבטים, את מה שאומר ובעיקר את מה שלא אומר, ואני ממהרת להכין לי נס וסוחבת לו חלק מהעיתון.

"אז מה חדש שושקה? עזבי את העיתון. מה את מספרת? מזמן לא תפסנו שיחה, ככה כמו בני אדם," הוא בוחן אותי כמו מכשיר אולטרה סאונד. אני מושכת בכתפיי.

"שום חדש הכול רגיל, הכי רגיל שיש, מה יש לדבר."

"ותמרה?"

הוא שועל אמיתי, ניסו. יודע תמיד לפתח שיחות, ללחוץ על הכפתורים הנכונים.

"תמרה מתוקולה שלי, בדיוק התחילה כיתה י"א. בת שש עשרה וחצי — מי היה מאמין? ואיזו ילדה מוכשרת זו, אין דברים כאלה. אתה יודע איך רוקדת? ואיזו תלמידה טובה היא? נחת. טפו טפו בלי עין הרע," אני דופקת על שולחן העץ ומכריחה את עצמי לא להוסיף מילה. כמה שפחות לדבר, יותר טוב. אסור לשבח את הילדה הזו, אחרת משהו רע קורה לה– ככה מאז ומעולם. גם כשהייתה פצפונת, אם רק אמרתי שהיא ילדה טובה או חכמה, למחרת התעוררה עם חום, או עיקמה את הרגל, או סבלה מהקאות, או שברה שן. בקיצור, החיים לימדו אותי לשתוק ולהתרחק מצרות.

אני ניגשת למטבח. יבגני והרצל מסיימים סבב שני של תבניות ומנופפים לי לשלום. אני הולכת לקופה, בודקת שהיא מאופסת ושכל העודף במקום, ומתחילה לנקות את המדף הקדמי ולסדר את הסחורה. אני אוהבת לעבוד בסדר מסוים, אותו הסדר בדיוק כבר חמש עשרה שנה, מאז שאבא של ניסו הכניס אותי למאפייה כשתמרה הייתה בת שנה ובקושי היה לנו מה לאכול. הייתי ילדונת מבוהלת בת עשרים ושלוש. צביקה, שהשטן ייקח אותו לאלף עזאזלים, נעלם חודשיים לפני הלידה, באמצע החודש השביעי, והייתי צריכה לפרנס את שתינו. מי ידע בכלל מה זה לקוחות ומה זה עסק? כלום לא ידעתי, אבל הוא האמין בי רחמים גבריאלי אבא של ניסו, ואמר לכולם שעל שושקה אפשר לסמוך בעיניים עצומות. הוא היה קורא לי "ילדה'לה" בעיניים טובות, כמו של ניסו, ושפם אפור ועבה.

רחמים גבריאלי עליו השלום, ניהל את המאפייה עד שהזדקן מאוד ובקושי הצליח לעמוד על הרגליים. ניסו השתלב בעסק המשפחתי והוא מנהל את המאפייה בעשור האחרון. אני העובדת הכי ותיקה במאפיית גבריאלי ואין לקוח קבוע אחד שלא מכיר אותי.

הנייד מצלצל. יש לנו מנהג קבוע, לתמרה ולי.

"אימוש בוקר," תמרה מפהקת בקול.

"היי, שלא תבלעי אותי, מתוקולה."

"תכף יוצאת לבית ספר."

"תשמרי על עצמך ילדונת,"

"ולהיזהר מזאבים רעים בדרך?" היא צוחקת.

"זאבים, שועלים ובעיקר בחורים," אני מדגישה ואנחנו נפרדות בנשיקות קולניות.

אם היא הייתה מבינה בכלל כמה היא יפה, המתוקולה הזו, גם היא הייתה נזהרת על עצמה. רעמת תלתלים שאין לאף אחת בבית הספר שלה, והעיניים דבש דבורים טהור, כזה שטובלים עם תפוח בראש השנה. את העיניים של צביקה קיבלה, אותו מבט שקצת מתפלא על העולם. היא גבוהה ממני בחצי ראש, והמחול המודרני שהיא רוקדת מגיל עשר עשה לה גוף של דוגמנית. אבל היא לא רואה את כל זה, למה שתראה? ככה הטיפש עשרה האלה, מסתובבות כמו עיוורות, את כל העולם רואות, חוץ מאשר את עצמן.

אם רק היה רואה, צביקה, איזה אוצר יצא לנו, היה בולע את הלשון ומנשק לי את כפות הידיים והרגליים. אבל הוא פחדן, ברח חודשיים לפני שנולדה. אפילו לא נשאר לראות אותה, את התינוקת המושלמת שלנו.

בתחילת ההיריון עוד העמיד פנים כתומך ודואג, עד שנעלם בלי להשאיר זכר. ואני טיפשה, איך סיפרתי לו בהתרגשות, בהתלהבות, יהיה לנו ילד צביקוש, יש לאהבה שלנו פרי מתוק, אתה מאמין? ואיך המתוק הפך לחמוץ ואחר כך למר.

תמרה

נטשה ממקמת אותנו על הבמה. היא אומרת לי לעמוד באמצע, מקדימה. אני אוספת את השיער לקוקו ושומעת כמה בנות מתלחשות מאחור. בטח יבכו לה אחר כך, למה תמרה תמיד מקדימה, זה לא פייר, נטשה.

אני יודעת שעבדתי מספיק קשה בשביל זה ושמגיע לי להיות בתפקיד הראשי, אבל הלחישות האלה עושות לי רע.

בתוך רגעים המוזיקה ממלאת את החדר ואנחנו מתחילות בריקוד. מחול מודרני, זו השנה החמישית שלי בחוג, ועכשיו בכיתה י"א, אנחנו כבר קבוצת הבוגרות ולא כולן התקבלו השנה. נטשה מאוד קפדנית, במיוחד עם הבוגרות.

אני בתוך הקצב, בתוך הצלילים, בתוך הגוף שלי וקצת מבחוץ, מרחפת בין מציאות לחלום, מרגישה שהעולם קיים רק ברגע הזה. העבר והעתיד נעלמים, נבלעים במגבעת של קוסם. הבנות, הלחישות והקנאה, הכול נעלם כשהמוזיקה כובשת את הסטודיו. אני עוצמת עיניים ואני כבר לא בת לאם חד הורית, לאבא שברח ממני לפני שפגש אותי, גרה בבניין רכבת ישן. אני מהירה כמו הרוח, זריזה יותר מהצל, טובה יותר מהפיות.

המילה הזו "חד הורית" תמיד הזכירה לי "חד קרן", אבל לאימא אין סימן מיוחד, לא בפנים ולא בגוף, חוץ מזה שהיא תמיד ממהרת ויותר מדי עצבנית ומרירה, אף פעם לא מרוצה.

הריקוד מסתיים ונטשה לוחשת לי "את נהדרת," עם הרי"ש המתגלגלת שלה. אני משוגעת על נטשה, ולקבל ממנה מחמאה זה דבר שמעיף אותי לאוויר. היא מזכירה לנו להגיע בזמן לחזרות מחרתיים, ורק עכשיו אני קולטת את איתן יושב בקצה הסטודיו ובוהה בי. אני רצה אליו במהירות, כמו פקק שמשתחרר מבקבוק.

"את משהו," הוא מחבק אותי חזק.

"מה אתה עושה פה?"

"געגוע."

"משוגע קטן."

"משוגע גדול," הוא מצמיד לי נשיקות צרפתיות בשרשרת ואני אבודה, לא מצליחה להרחיק אותו ממני.

בשני מקרים העולם עוצר מלכת — בשיעור מחול כשהמוזיקה מתחילה, ובנשיקות של איתן. הנשיקות שלו מתחילות בגלים קטנים שהופכים לסוערים, ואני מחזיקה אותו חזק, שלא אפול.

"תמרה, תמרה, תמרה," הוא לוחש את השם שלי שוב ושוב ולא נעים לי שכל הבנות מסתכלות עלינו ובטח גם נטשה, ואני מצליחה, איכשהו, להתנתק ממנו, בורחת לשירותים, והוא אחריי.

אני נועלת את הדלת מאחורינו והוא מצמיד אותי לקיר המתקלף.

"כמה זמן נמשיך ככה, תמרה?"

"איך ככה?"

"ככה. בסוד. כמו ימי הביניים. כמו אלה משייקספיר... נו..."

"רומיאו ויוליה?" אני מנסה להתנתק ממנו, אבל הוא מצמיד אותי חזק לקיר.

"זה נראה לך נורמלי?" האישונים שלו מתרחבים בתוך הירוק העמוק בעיניים שלו.

"אימא שלי... אתה לא מבין, היא פשוט תרצח אותי."

"וככה? ככה את הורגת אותי תמרה..." העיניים שלו מתחננות.

הוא צודק, איתן. אנחנו חברים כבר שלושה חודשים והוא הסוד הכי כמוס שהיה לי בחיים. כמה פעמים דמיינתי איך אני ניגשת לאימא ואומרת לה שיש לי חבר, סופסוף מישהו שאוהב אותי, שמשוגע עליי, שעושה לי פרפרים אמיתיים בבטן, שדואג לי, ואם היא הייתה אימא של ליבי או של הילית היא בטח הייתה מחבקת אותי, אולי מסבירה לי דברים של גדולים, על גברים ועל נשים. אני יכולה רק לחלום על זה. אני כבר יכולה לדמיין את התגובה שלה, ויודעת שזה יהיה ככה, במילים האלה: השתגעת? חבר? בגיל שלך? הם כולם מנוולים, תמרה. כולם, כמו אבא שלך האפס. אז תשכחי ממנו מהר, ואני לא רוצה לשמוע שיש לך כאלה רעיונות דביליים בראש.

תמיד כזו מרירה, חושבת שאם הגבר שלה הזיק לה, ככה כל הגברים בעולם — זן אחד של מזיקים. אין גברים מתחשבים, אין גברים מועילים. פעם האמנתי לה. פעם, לפני שהכרתי את איתן.

"תבטיחי לי שתספרי לה. אני רוצה לבוא אלייך. אני רוצה שתשני אצלי. שיהיה לנו קשר נורמלי," הוא מלקק לי את האוזן ואני לא מצליחה להתנגד, הוא כמו מכשף, איתן, ואני מבטיחה לו שאני אספר לה.

"מתי?"

"הערב. נודרת," אבל אני לא מסתכלת לו בעיניים, רק טורפת אותו בנשיקה.

* * *

אני נכנסת הביתה. כתם מתנפל עליי בריקוד המוזר שלו, על קצות האצבעות עם הזנב לפי איזה קצב פנימי שלו, ואני מלטפת אותו ומנסה להרגיע אותו. מהנביחות אפשר לחשוב שיש לנו איזה רוטווילר ולא טרייר קטן. אני מתקדמת למטבח, מתה על הריח שבכניסה, של פצ'ולי ווניל שאימא שמה בכל מקום. בכלל, היא חולת סדר וניקיון, אימא, צמודה לסמרטוטים כמו לאינפוזיה.

אימא לא תגיע לפני חמש וחצי, אני יודעת, כבר שנים שיש לה את אותו הסידור במאפייה, חמש וחצי בבוקר עד חמש אחר הצהריים, וכשהייתי קטנה הייתי בוכה לה שהיא לא אימא של בוקר ולא אימא של צהריים, היא רק אימא של ערב ולילה, והיא הייתה מדגדגת אותי עד שהייתי שוכחת את כל התלונות, וכשקצת גדלתי היא אמרה שזה מה יש, ככה זה אצל אימהות חד הוריות, כאילו שיש להן ספר חוקים וכללים משלהן. אז כבר הבנתי שאימהות רגילות ואימהות חד הוריות זה משהו שונה.

אני מטגנת כמה שניצלים ומכינה גם סיר אורז ומערבבת עם אפונה וגזר, אוהבת את זה צבעוני ושמח, ואז מחליטה להפתיע את אימא במשהו מתוק, ואופה עוגת שושנים ביתית בטעם קינמון. היא מתה על עוגת השושנים שלי. היא תמיד אומרת שהעוגה שלי מכניסה לכיס הקטן את כל העוגות במאפייה של ניסו.

אני מצליחה לדמיין את זה — אני אגיש לה שושנת קינמון בערב עם כוס קפה, הבית יתמלא בריח המתוק והיא תהיה רגועה, תרבוץ על הספה עם הרגליים על השולחן, כשאני אספר לה על איתן. יש לי אהבה אימא, את לא תאמיני איזו אהבה טובה. מצאתי בחור שונה מכל הבחורים בעולם. נכון שאת שמחה בשבילי?

השושנים מתחילות לתפוח בתנור וריח הקינמון מתפשט בכל הבית. אני דואגת לשטוף את כל הכלים, לא משאירה אפילו כפית אחת בכיור. אימא חייבת להיות מרוצה הערב.

כשאני מסיימת, אני נזרקת על המיטה שלי ועוצמת עיניים. כתם שוכב לידי, מלקק לי את הפנים, ואני מלטפת את הפרווה הרכה שלו.

החיים די מושלמים בסך הכול. הפיות מקשטות את קירות החדר הוורוד שלי ושומרות עליי. איתן גלעדי אוהב אותי בטירוף ונטשה רוצה אותי בלהקה הייצוגית. הלימודים די בסדר, חוץ ממתמטיקה, אבל ככה זה — אי אפשר שהכול יהיה מושלם. באמת, בזמן האחרון אני לא מרגישה שחסר לי כלום. הפסקתי אפילו לכתוב לאבא.

שישה יומנים מילאתי, מגיל עשר עד לפני כמה חודשים, למקרה שיחזור ולא אזכור לספר לו את כל מה שקרה לי. הקפדתי לכתוב בכל שבוע את הדברים הכי חשובים שקרו, עליי ועל ליבי והילית, איך הן היו החברות הכי טובות אחת של השנייה, עד שליבי בחרה בי. איך מכיתה ד’ נהיינו צמודות כמו שני מגנטים, מאז שהענישו את שתינו כי התחצפנו יחד באותו שיעור, ואחרי זה נשארנו להעתיק המון משפטים מהלוח, וליבי נתנה לי כמה קוביות שוקולד שהיו לה בתיק, ואני נתתי לה חצי תפוח ואמרתי לה שיש לה שיער מהמם, כי יש לה שיער ג’ינג’י כזה חלק ומבריק, והיא אמרה שהיא דווקא מאוד אוהבת תלתלים בדיוק כמו שלי, ומאז אותו שיעור נהיינו “ליבי ותמרה" או “תמרה וליבי," תלוי את מי שואלים. ואיך בכיתה ו’ אימצתי את כתם אחרי שמצאתי אותו ברחוב ואימא התנגדה, אמרה שיביא לה מחלות וקרציות, אבל העקשנות שלי ניצחה. כמה עמודים מילאתי על היום שבו התקבלתי לחוג של נטשה ואיך זכיתי בתפקידים הראשיים. אבל לא רק את הדברים הטובים כתבתי, גם את הרעים, שלא יחשוב שאני חיה בעולם דמיוני. למשל, כתבתי לו על דודה יוכי שחלתה בסרטן, והבריאה וחלתה שוב, וגם על אימא שהבדידות שלה לפעמים מפחידה אותי ועל זה שאני שונאת מתמטיקה וגם פוחדת עדיין מהחושך.

* * *

אני בבגד גוף ובמכנסי טייץ, זרקור תאורה עליי והמוזיקה בקצב איטי. האור מסנוור את העיניים, אבל אני מבחינה בהם בקהל — אימא ואבא ואיתן. איתן מחזיק זר של ורדים אדומים, ואבא מחייך אליי מתחת לשפם דק. אימא מריעה לי "בראבו, בראבו!"

קצב המוזיקה משתנה ונהיה מהיר מאוד, ואני מתקדמת למרכז הבמה. שאר הבנות מתפזרות סביבי, אבל אז נפער שם חור עצום, כמו בולען, בדיוק באמצע הבמה, ואני לא מצליחה לעצור את עצמי ונופלת לתוך תהום.

"מתוקולה?" אימא עומדת מעליי, מלטפת את התלתלים.

"מה השעה?" אני מתיישבת במיטה בבהלה, עדיין מרגישה את הנפילה לתהום, את הזעזוע.

"שש וחצי. נרדמת. אני כבר שעה בבית."

"באמת?" הבולען השחור עדיין לא נעלם מהתודעה שלי, אבל הוא מתחיל להתפוגג.

"כן. איזה יופי סידרת את המטבח," היא מחייכת.

המטבח, העוגה, ההבטחה לאיתן שהערב אספר לאימא, הלב שלי מתחיל לדהור. אני ניגשת למטבח, מכינה לשתינו נס ובוצעת לה שושנת קינמון.

"בשבילך אימוש," אני מנסה להשתלט על ההתרגשות בקולי, והיא נאנחת, "וואי וואי, רק עוגות זה מה שחסר לי, תראי איך הג'ינס כבר מתפוצץ עליי," אבל מושיטה יד ומחסלת חצי שושנה במהירות.

"את מעדיפה סלט?" אני קופצת. חייבת לרצות אותה הערב. היא מלקקת כמה פירורים שנדבקו לה לאצבע.

"תעזבי, אני לא ממש רעבה. עברתי בדרך אצל יוכי והלך לי התיאבון."

"מה איתה?"

"מה כבר יכול להיות איתה?"

יוכי היא אחותה הגדולה והיחידה של אימא, והסרטן שלה חזר לפני חצי שנה בערך, והיא עכשיו בטיפולים. חוץ מזה, היא האישה הכי חכמה וטובה שאני מכירה, ובגלל שאין לה ילדים וגם לא בעל, היא האימא השנייה שלי, וכל לילה לפני השינה אני מתפללת בתהילים שנתנה לי מזל השכנה, שיוכי תבריא כבר.

יוכי יודעת על איתן, כי אין שום דבר בעולם שהיא לא יודעת עליי ואפשר לסמוך עליה בעיניים עצומות, והיא יודעת גם על היומנים שכתבתי לאבא, והיא אפילו אמרה לי שזה טוב שאני כותבת, כי זה חשוב לזכור הכול והלוואי שהיה לה כישרון כתיבה כמו שלי, והיא גם הייתה כותבת על החיים שלה, כי עכשיו המחלה קצת החלישה לה את השכל והיא מצטערת על כל הדברים שהיא כבר לא זוכרת.

היא הייתה פעם מלאה והיו לה תלתלים כמו שלי בדיוק, אבל עכשיו היא רזה מאוד וחיוורת וכל התלתלים נשרו לה מאז שהתחילה שוב בטיפולים, אבל יש לה המון מטפחות צבעוניות, כי היא מאמינה באנרגיה של צבעים.

אני מתקרבת לאימא שיושבת על הספה, מחבקת אותה, והיא אומרת, "מה הייתי עושה בלעדייך יפה שלי?" ומוסיפה "את יותר מדי בעניינים שלך בזמן האחרון, המון זמן לא חיבקת אותי," ולוגמת מהנס.

הגיע הרגע. זה מוכרח לקרות עכשיו.

"אימא, תקשיבי שנייה."

"מה קרה לך?" היא קופצת, העיניים שלה מתרוצצות בדאגה, הקפה כמעט נשפך.

"קרה דבר טוב, מה את קופצת?"

"נו? תדברי כבר."

"קוראים לו איתן."

"מה פתאום איתן?" היא מניחה את הנס ברעש על השולחן.

"איתן גלעדי. הוא לומד בכיתה שלי ואני אוהבת אותו, אימא. מצאתי אהבה טובה..."

היא לא נותנת לי לסיים את המשפט.

"איזה שטויות נכנסו לך בראש. מה פתאום אהבה? השתגעת? בת שש עשרה וכבר אהבה? איזה שטויות תמרה."

"שש עשרה וחצי..."

"וחצי ושמצי," היא מחקה את הטון שלי.

אימוש את לא מבינה."

"די עם האימוש הזה!" היא נעמדת. הנחיריים שלה רוטטים. "כמה זמן?" העיניים שלה גדולות והאישונים נראים ענקיים.

"כמה זמן מה?"

"כמה זמן את משקרת לי?"

אני באמת משקרת לה, כבר שלושה חודשים, אבל כשהיא שואלת את זה ככה, זה צובט לי את הלב, כי למה היא חייבת להיות כזו, למה היא לא נורמלית כמו אימא של ליבי ושל הבנות האחרות? למה אני צריכה לעבור את החקירה הזו בכלל, ואיך יוכי חיבקה אותי כשסיפרתי לה ורק אמרה, בשעה טובה, כמה מגיעה לך אהבה תמרה, והאהבה הראשונה היא אהבה מיוחדת. אבל היא? היא לא מסוגלת לפרגן, לא יכולה לראות שלמישהו טוב בעולם הזה. כל היום מסתובבת עם פרצוף תשעה באב, מבואסת מהחיים, מנסה להפיל אותי לבאסה שלה.

"איך אפשר לדבר איתך בכלל?" אני מתפרצת ונעמדת לידה והיא דוחפת אותי חזרה לספה.

"לעזאזל איתך. שבי פה ואל תזוזי."

"אולי גם תנעלי אותי בבית?"

"אולי. באמת רעיון טוב."

"את לא נורמלית. איתן כזה בן אדם, שאם היית מכירה אותו היית מבינה ש..."

"הייתי מבינה שהוא זבל כמו כולם," היא מרימה את היד בביטול.

ועכשיו מגיע הנאום, זה שידעתי שיבוא, הנאום שאני מכירה בעל פה על המין הזכרי — הוא ינצל אותי ויזרוק אותי, והיא תצטרך לאסוף את השברים, לטאטא אותי מהרצפה. הוא יהרוס לי את השמחה ואת התמימות, יחתוך לי את הלב כמו כל המנוולים, ואני צעירה וחבל עליי, ואיך אני עושה לה את זה, והיא חשבה שיש לי קצת שכל בראש, ואני ראש קלבסה מסתבר, ואיך היא הייתה גאה בי, הנה רק היום היא סיפרה לניסו במאפייה שהמתוקולה שלה טובה ומוכשרת וחכמה, והנה, אולי זו עין הרע, אסור היה לדבר בכלל, כי גם אני אהיה פוסטמה כמו בנות אחרות, הולכת אחרי איזה ילדון שמבטיח לי אהבה, בלי להפעיל את המוח.

אני רוצה לסתום את האוזניים, אבל היא לא מניחה לי, וכל משפט רק מלבה אצלה את האש, ומוליד עוד דוגמה ועוד סיפור, על הבת של הירקן שהבחור זרק אותה, והבת של השכנה של ניסו שהתדרדרה לסמים, שלא נדע מצרות, בגלל בחור.

אני שותקת ובוהה בכתם ששוכב על השטיח, מדמיינת את הפיות שלי בחדר רוקדות, שומרות עליי מהמילים הרעות כמו חומה, סופגות את כל האש, מפזרות אור ואבקת סוכר מתוקה ומתגברות על חיצי הרעל שלה.

"אז כמו שסיכמנו, מחר את מעיפה אותו לעזאזל, ברור?" היא מתקרבת אליי ומחבקת אותי חזק.

"ואני לא רוצה לשמוע עליו יותר ולא על אף אחד אחר, עד שאת מסיימת צבא. כשתהיי בת עשרים נדבר על חברים." היא מסכמת את הנושא.

מה נשאר לי לעשות? אני מהנהנת ויודעת שעכשיו המצב הרבה יותר גרוע. היא מחטטת בתיק שלה, ועל הפנים שלה נמתח חיוך של ניצחון.

"בואי, מתוקולה, קניתי לנו לק חדש, בואי נמרח יחד, מגיע לנו קצת להתייפייף," היא מחייכת אליי והעיניים שלה שוב זוהרות.

* * *

תמרה

שיעור מתמטיקה מתחיל ואני דרוכה, מוכרחה להצליח במבחן הקרוב, אחרת ארד מארבע יחידות לשלוש ואני לא מוכנה לפאדיחות כאלה וגם אין לי כוח לנאומים של אימא, שבטח תגיד לי שהיא מאוכזבת, שיש לי פוטנציאל ושהיא יודעת שהמוח שלי לא דפקט ורק בגלל שהיו לי בחורים בראש לא השקעתי בלימודים, ותראי איזה נזק עשית.

המקצוע הזה לא הולך לי בקלות, דיפרנציאלים ואינטגראלים לא באמת חסרים לי בחיים ועכשיו בין תרגיל לתרגיל אני חושבת איך לספר לאיתן על התגובה של אימא, מה הוא יחשוב על בית המשוגעים שאני גדלה בו, ואני לא שמה לב שציונה, המורה למתמטיקה, קוראת בשמי.

"תמרה?" היא אומרת שוב.

ליבי תוקעת בי מרפק בצלעות.

"כן?" אני שואלת והכיתה צוחקת. לפעמים אני מקללת את הרגע שאני בכיתה של כאלה ילדים מפגרים.

"בואי תמרה, גשי ללוח ופתרי בבקשה את התרגיל הבא," ציונה מתחילה לכתוב איזה תרגיל בלתי נגמר, ואני יודעת שאני לא שולטת בחומר כמו שצריך וסיכויי ההצלחה שלי קלושים.

"המורה..." המבט שלי תקוע ברצפה.

"כן תמרה?" היא מסתובבת לעברי.

"אני מעדיפה לפתור תרגיל בשיעור הבא, אם זה בסדר... אפילו שני תרגילים," אני מנסה. אי אפשר לדעת כשמדובר בציונה. היא אחת המורות הלא צפויות שלנו. רוב הזמן היא די בסדר, עד ש"עף לה התריס", כמו שליבי אומרת, ואז רואים את הווריד מתנפח לה בצוואר, והקול שלה נהייה מתכתי ואם זה קורה, זה קרב אבוד.

"מעדיפה בשיעור הבא? טוב, אז רק אם יש כאן מישהו שמתנדב לפתור את התרגיל במקומך, עשינו עסק, טוב? נדמה לי שהווריד שלה עומד להתנפח, אבל אז איתן נעמד ואומר "אני מתנדב המורה," והיא מצמצמת את עיניה לשני סדקים.

"או.קיי. בהצלחה לך איתן," היא עומדת ליד החלון והוא מתחיל לשרבט על הלוח מספרים, מכפיל ומחלק, גוזר את הפונקציה ומוצא נקודת מינימום ומקסימום ומגיע לפתרון במהירות.

כשהוא מסיים הוא חוזר למקום וקורץ לי.

"יפה איתן, עבודה טובה," ציונה נראית מרוצה, ואני יודעת שניצלתי, לפחות בינתיים.

הוא הציל אותי, איתן, הוא תמיד מציל אותי, איך אימא יכולה לומר שהוא מנוול? שהוא נצלן? ואיך אני אוכל לשתף אותו במילים האיומות האלה שאמרה עליו?

בהפסקה אני יוצאת לשירותים, מנסה להתחמק ממנו.

אני שוטפת ידיים ומביטה בראי. התלתלים שלי סבירים היום, די מסודרים, והעיניים בורקות. טוב ששמתי קצת פס שחור בבוקר, הוא מבליט את הדבש שבעיניים שלי, ויש לי סומק טבעי בלחיים. יש לי כמה נמשים מרגיזים על האף שהייתי מתה שייעלמו, אבל איתן אוהב לנשק אותם ומאז שהתחיל לנשק אותם הם נראים לי קצת פחות מרגיזים.

כשאני יוצאת מהשירותים הוא מחכה לי במסדרון.

"ממש תודה על התרגיל במתמטיקה," אני נשענת על הקיר.

"הייתי חייב להוריד אותך מהגריל," הוא מרים יד בביטול.

"אני לא הכי מסתדרת עם זה."

"אז תלמדי איתי. בואי נלך אלייך אחרי הלימודים."

"וואלה?"

"וואלה".

"חוץ מזה, אימא שלך כבר יודעת עליי, נכון? אז אין בעיה לבוא אלייך," הוא לא נותן לי להתחמק.

"בטח יודעת," אני עונה אבל לא מסתכלת לו בעיניים.

* * *

שוש

אני לא קולטת במה טעיתי. איך אחרי כל השיחות וכל האזהרות, היא החליטה למצוא לה חבר. בעצם היא לא החליטה כלום, מה היא כבר מבינה מהחיים שלה? זה הוא שהסתער על המטרה, זה ברור לי. איך היא אמרה שקוראים לו? איתן. איתן גלעדי. טוב, מה זה משנה. היא הבטיחה לא לראות אותו יותר, אז אולי אני סתם דואגת.

המאפייה מתמלאת בכל המורעבים של הצהריים ואני עומדת בעמדת הסלטים, משתלטת על התור הגדול, מנסה לתקתק את המנות — מה אמרת? סלט בינוני? אה, עם ביצה גם? אז זה בתוספת תשלום.

“סליחה, ביקשתי בלי בצל בסלט. שמת לי בצל," אחת נמוכה וממושקפת מוכיחה אותי על טעות שעשיתי ברגע של חוסר ריכוז, והאיש שהגיע תורו מתלונן “חכי רגע, אני בתור עכשיו."

אני מוכרחה לעשות פיפי, חייבת לצאת להפסקה של חמש דקות, אבל אני לבד על העמדה ועל הקופה ומתחשק לי לזרוק עליהם את הסלט ישר בפרצוף.

התור רק הולך וגדל, ואני שוכחת טוסט יותר מדי דקות בטוסטר, ולקוחה אחרת מתלוננת שהוא שרוף מדי, וממש רגע לפני שאני יורדת מהפסים, ניסו מגיע מהמטבח ומשתלט על הקופה.

“הכול בסדר שושקה," הוא מחייך. “תדאגי למנות. אני על הקופה."

הלחץ מתחיל לרדת, אני מכינה סנדוויצ’ים וטוסטים וסלטים בזריזות, מנסה להתרכז, אבל מדי פעם צץ לי האיתן הזה בראש, לא יודעת איך הוא נראה בכלל, אבל הוא בטח כמו צביקה. הם הרי כולם אותו הדבר — זרועות ארוכות כמו של תמנון ופה מלא בשקרים, כמו מאורה מלאה בנחשים.

כמה קל להשתלט לה על המוח, כזו מתוקולה. חיה לה בתמימות שלה בעולם של פיות וכשפים, ילדונת קטנה שלי. איך היא לא רואה את כל הזאבים והשועלים, אין לה מושג. ומי יודע איפה נגע בה ומה עשו. טיפות זיעה מצטברות לי בבית השחי, איפה נגע בה, איפה נגע בה.

“בשבילי סנדוויץ’ טונה עם הרבה חריף," מבקש משה הצולע, שמגיע בכל יום באותה השעה, הוא והצליעה שלו. תמיד מבקש חריף, ממש כמו צביקה. כמה חריף הייתי מכינה לו, רק חריף אש אהב, כזה ששורף בלשון, ובסוף מה נהיה? שרף לי את הלב.

“תמרחי גם גבינה, טוב? נו, תמרחי," ואני מורחת, ודמעה קטנה מתגלגלת לי בלחי, איך מרח אותי, שבעה חודשים טיפל בי ודאג, לקח אותי לבדיקות, רצה שאנוח, שהעובר יהיה בריא, ואיך גיליתי שפתאום ברח. אני מנגבת את הדמעה וניסו מציץ עליי מהקופה. זה מהחריף, אני מסבירה לו.

התור של המורעבים כמעט מסתיים ואני ממהרת לשירותים, כמה אפשר להתאפק עם פיפי, וניסו משתלט גם על העמדה שלי.

בשירותים אני מגלה שאני במחזור, כתם חום בתחתונים שלי ומה בכלל הטעם במחזור הזה, מי כבר יפרה את הביציות המיותרות שלי. כל הסיפור התחיל ונגמר לפני שש עשרה וחצי שנה, וכמה רציתי משפחה גדולה ואחים לתמרה. רחם בלי שימוש, העיקר משחרר את הווסת כל חודש, לא מבין שזה חסר טעם.

לפעמים נכנסים לקוחות עם תינוקות על הידיים ואני ישר חוטפת אותם אליי ומסניפה את הריח המתוק. כמה טוב לגעת בעור החמים שלהם, להצחיק את הפה חסר השיניים, ללטף את השיער הרך. ניסו צוחק שאני אימא מבוזבזת, כמה אהבה יש לי לתת, ושהייתי צריכה לגדל גדוד של ילדים, אבל מי היה מפרנס אותם ניסו, הא? חכם בלילה, אני אומרת לו, והוא נאנח ואומר שכל ילד מביא את המזל שלו.

מזל? אל תדבר איתי על מזל, אני רוצה לומר לו. תמרה נולדה בלידת מלקחיים, איך צרחתי במחלקה, התחננתי לאפידורל אבל המיילדת אמרה שלא נספיק, שכבר יש פתיחה מלאה ועכשיו אנחנו צריכות ללחוץ בכל הכוח. בלשון רבים דיברה, כאילו היא גם יולדת יחד איתי, ואני קיללתי אותה, לחצתי וצרחתי וקיללתי את צביקה, כמה קיללתי אותו שם בחדר לידה, כמה קיללתי את כל העולם, ורק יוכי החזיקה לי את היד ואמרה שאני נהדרת, אלופה אמיתית, ועזרה לי להמשיך לנשום. זה היה בנר שלישי של חנוכה, וחילקו ליולדות לביבות וסופגניות אבל אני לא רציתי לגעת בכלום. הפחד שיתק אותי, הפחד מלחזור הביתה עם היצור הקטן הזה, בקושי שתיים וחצי קילו, לקור של החורף שהיה קשה במיוחד באותה שנה.

לפני השחרור ממחלקת יולדות הגיע רופא מבוגר, נתן לי כמה הנחיות שקשורות לחיסונים ולמעקב של טיפת חלב.

אבל אם היא תבכה? מה לעשות אם היא תבכה דוקטור? לא הנחתי לו והוא צחק, כמה שהוא צחק, בטח שהיא תבכה, ואת תדעי מה לעשות, את האימא.

אימא. אני האימא. הייתי ילדה מבוהלת בת עשרים ושתיים. יצאתי ממחלקת יולדות עם סל–קל מרופט שחברה של יוכי השאילה לה, עם תינוקת זעירה שתיים וחצי קילו, ורק התפללתי שהיא לא תמות. לא ידעתי כלום על תינוקות, ותמרה לימדה אותי יום אחרי יום, לילה אחרי לילה. היא הייתה מלאכית קטנה, תמיד מרוצה, ינקה מהרגע הראשון כמו שצריך וחייכה אליי כבר בגיל חודש, כאילו הבינה בחוש מיוחד שהיא צריכה לעזור לי ללמוד להיות אימא.

גרנו יחד עם יוכי, שהייתה אז סטודנטית לפסיכולוגיה ולפילוסופיה, והייתה הבן אדם היחיד שעזר לי באותם ימים.

אבא כבר לא היה בחיים, מסכן. מוריס שלם נפטר מדום לב חמש שנים לפני כן, לא זכה אפילו לראות את המתוקולה שלי. ואימא? אימא ממילא לא הייתה שם אף פעם בשבילנו.

אימא הייתה אומנית מתוסכלת, ציירת מחוננת, ממשפחה תורכית מיוחסת, שהתחתנה בגיל צעיר בגלל לחץ משפחתי והיא בכלל לא רצתה את אבא שלי, מוריס. לא. לילה רצתה להתחתן עם פסל מוכשר באיזמיר, העיר שבה נולדה וגדלה, פסל תורכי יפה תואר, כך אהבה לספר לכל מי שהיה סבלני לשמוע.

המשפחה שלה הגיעה לישראל, מדינת היהודים, בתקווה שכאן תמצא שידוך טוב עם בחור יהודי, ותפסיק עם השיגעונות האומנותיים שלה ועם האהבה לאותו תורכי.

מהרגע הראשון היא לא אהבה את הארץ. הצברים נראו לה גסים מדי, מחוספסים, והיא המשיכה לחלום בלילות על אותו פסל תורכי, עלי שמו.

אחרי שהשתלטה על השפה, למדה הוראת אומנות בסמינר, ושם הכירה את אבא.

אבא היה כרוך אחריה עד סוף ימיו. תמיד חיזר והחמיא, אמר שהיא האישה היפה ביותר בעולם. כבר כילדה הבנתי שזו אהבה חד צדדית. אימא אף פעם לא הייתה מרוצה. למה אמרת ככה, ולמה עשית ככה, ותראה איך אתה נראה, ומה זו הכרס שלך, עדיף שלא תיגע בי. הם אפילו לא ישנו באותה המיטה אחרי שקצת גדלנו, יוכי ואני. אבא קיפל בכל בוקר את המצעים בסלון, בכתפיים כפופות, מבוישות.

כשאימא סיפרה על היצירות שיצרה בבית הרחוק באיזמיר, העיניים שלה נצצו, אבל אז היא נחתה בבת אחת למציאות האפורה שלה, והפה שלה היה מתעוות במרירות.

יוכי ירשה את כישרון הציור שלה. אני ירשתי את המרירות.

אבא נפטר בפתאומיות מדום לב כשהייתי בת שבע עשרה, ומאז אימא רק הלכה ופרחה. בהתחלה עוד שיחקה את המשחק של האלמנה השחורה, הבודדה והעצובה, אבל התאוששה די מהר והתחילה לטייל בעולם. היא נסעה לאיזמיר, ומצאה שם את עלי, אהוב נעוריה, שהספיק להתגרש בינתיים, ויחד הם נסעו מיעד ליעד, מעיר לכפר, ציירו ופיסלו להנאתם. מדי פעם קיבלנו גלויות מאתרים שונים ופעמיים בשנה הייתה טורחת לטלפן — בימי ההולדת שלי ושל יוכי. אז הייתה משמיעה אות חיים, מצחקקת בשמחה שהעולם נהדר ושנמסור חיבוקים ונשיקות לתמרה. תמרה ראתה אותה אולי שלוש פעמים מאז שנולדה, והיה עצוב לי שלא ידעה מה זה סבא וסבתא, בנוסף לאבא שנטש אותה עוד כשהייתה עוברית בבטן.

בתקופה ההיא, כשתמרה נולדה, יוכי למדה בבקרים ועבדה בערבים וקנתה מיטת תינוקות ולול ואמבט תינוקות, וכיסא אוכל, וכל החפצים האלה שמגיעים יחד עם התינוק, כאילו נולדו איתו.

כשתמרה הייתה בת שנה אמרתי ליוכי שזהו, חלאס, היא תתמוטט לי מהעבודה הקשה, והכנסתי את תמרה למשפחתון ואז רחמים גבריאלי, אבא של ניסו, הכניס אותי למאפייה ודאג לי כמו לבת.

אני דוחפת טמפון, שוטפת ידיים ובוהה בדמותי במראה. מי יודע איך נגע בה האיתן הזה, ואיפה נגע. עננה תלויה לי מעל לראש ואני לא מצליחה להשתחרר מהמחשבה הזו, גם כשאני חוזרת לעמדה ומערבבת את הסלטים.

"את שקטה היום," ניסו לוחש מאחוריי ואני טופחת לו על הכתף.

"מה כבר יש לומר ניסו?" אני נאנחת.

ובאמת יותר מדי מילים עברו לידי בחיים האלה, הבטחות ושקרים, מילים בלי כיסוי — אהובה שלי, את החיים שלי, היה אומר לי צביקה, ואני האמנתי כמו טיפשה. יש אנשים שצריך לשים להם מחסום בפה, כמו לכלבים, להגן על העולם מהשקרים שלהם. לא רק נשיכות מסוכנות. מילים יכולות להיות הרבה יותר מסוכנות. אני קוצצת עגבניות על הקרש והסכין החדה ננעצת לי באצבע ובתוך שניות הדם מתערבב עם העגבניות ואני פולטת, "ססעמק..." וניסו ממהר לשטוף לי את האצבע מתחת לברז.

"את לא פה היום, הא שושקה?" הוא נותן לי פלסטר וסורק אותי במבט האולטרה סאונד שלו.

"קחי לך רבע שעה הפסקה, אני מסתדר פה, טוב?" הוא מציע, ואני יוצאת מהמאפייה ומתיישבת על הספסל ממול. יש שם צל טוב, והמחשבה הזו איפה האיתן ההוא נגע בה לעזאזל לא נותנת לי מנוחה.