ילד אבוד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ילד אבוד
מכר
מאות
עותקים
ילד אבוד
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
4.1 כוכבים (47 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מוניקה רובינסון

מוניקה רובינסון כתבה ספרים רבים אשר הגיעו לרשימות רבי המכר בארה"ב.

תקציר

בעולם שבו לא הייתה לי זכות לקבוע דבר, האלימות הפכה למפלט עבורי ומלבדה שום דבר אחר לא היה חשוב.
אפילו לא חיי.
עד שהיא הגיעה.
סקיילר בל.

הכול התחיל בפעם הראשונה שבה שמעתי את קולה.
היא הפיחה בי תקווה לקראת המחר.
היא הייתה אהבתי הראשונה.
כל עולמי.
בוערת.
מטריפה.
מסעירה.
ובעיקר – שלי.

אלא שלא ידעתי שיש בינינו סודות, שקרים ואמיתות שמחכים לצאת לאור.
שדים שביקשנו לקבור.
ברגע שהבנתי שהעצב, הגעגוע והשכול שבעיניה משקפים את עברי שלי, ידעתי שזה מה שאני רוצה.
שבריחה אינה בגדר אפשרות. שכבר מאוחר מדי.
שהאהבה אינה שיברון לב, אלא הדבר היחיד שרציתי.
הברירה היחידה.
סוף־סוף גיליתי את מחיר האהבה...
והוא גבה ממני את נשמתי. 

***
מחברת רבי־המכר של היו־אס־איי טודיי והוול סטריט ג'ורנל, מוניקה רובינסון, חוזרת ברומן יחיד, מרגש ומסעיר על אהבה ראשונה, על תהילה, על סודות מבעיתים ועל כאב שמתמזגים יחד לסיפור מהפנט, סוחף ועוצר נשימה.
עד כה ראו אור בישראל ספריה: סדרת VIP, סדרת החבר'ה הטובים, אל דיאבלו, דואט הדרכים, וכעת ילד אבוד.  

פרק ראשון

1

נואה

מיהרתי לעלות על אופנוע השטח שלי ולא בזבזתי זמן לפני שהרמתי את הקלאץ' והתנעתי. ידי לחצה על המשנק כשהמנוע ניעור לחיים והרעים מתחתיי. ריח אדי הפליטה מילא מייד את אוויר הקיץ הלח עוד בזמן שהאופנוע עמד בניוטרל.

רכבתי מאז שלמדתי ללכת. זה היה חלק מלהיות ג'יימסון ואבא שלי לא היה מוכן לעשות דברים אחרת. הוא היה חוטף קריזה אם היה רואה את אחד משלושת הבנים שלו על כלי רכב שאין לו שני גלגלים וכוח סוס קטלני. הוא הזכיר לנו לעיתים קרובות שאנחנו, בני ג'יימסון, כמו גברים אמיתיים, רוכבים רק על אופנועי הארלי ועל נשים, בעוצמה ובכוח. אז עד היום שבו אחי הגדול לוק ואני נהיה בוגרים מספיק כדי לקבל הארלי משלנו, כמו אחינו הבכור קריד, ניאלץ להסתפק באופנועי שטח.

רכנתי קדימה והגברתי את עוצמת המנוע כמה פעמים נוספות לפני שלחצתי על הגז ועל הבלם הקדמי כדי לשחוק אותם כמו שצריך. לבסוף הרפיתי ויצאתי בדהרה ממתחם בית הספר. וידאתי שאני משאיר אחריי שובל יפה של אבק וריח גומי כשראיתי במראה את המנהל סולסברי יוצא בריצה מהבניין.

"נואה, תחזור לכאן תכף ומייד! אתה שומע אותי?!" הוא צעק ממרחק.

הרמתי את האצבע האמצעית באוויר ועניתי לו במחווה ידידותית. הדבר האהוב עליי היה להקים מהומות בבית הספר. שנאתי להיות שם, בעיקר עכשיו בלימודי הקיץ. עוד מקום שבו אמרו לי מה מותר ומה אסור, וממילא לא יכולתי לקבוע שום דבר בחיים שלי. למדתי כבר מזמן שאם אעשה מהומות בבית הספר ישעו או יסלקו אותי ולא אורשה לדרוך בשטח המוסד, נקודה. וזה בדיוק מה שרציתי שיקרה.

תבינו, נולדתי לעולם שבו לא משנה מה היה העניין, אלימות פתרה הכול. זו הייתה התשובה לכל שאלה, הפתרון לכל בעיה, התוצאה של כל פעולה שאבא שלי עשה, הוא ולא אחר. אני מאשים אותו באופן חד־משמעי בדמות הגבר שהפכתי להיות בסופו של דבר.

נולדתי לכאילו משפחה הזאת.

נולדתי לבנו של השטן.

נשיא סניף־האם של מועדון האופנוענים דוויל'ס ריג'קטס בסאות'פורט, צפון קרוליינה. ימלאו לי שתים־עשרה בעוד כמה שבועות וכבר הייתי חרא קטן עם פה גדול וחצוף והתנהגות מתחכמת. הרגשתי ונראיתי בוגר בהרבה מגילי. אולי הייתי רק ילד אבל אסור היה לכם להגיד לי את זה. חינכו אותנו לא לקבל הוראות מאף אחד ואת המסר החדירו בנו במכות — זו צורת החיים היחידה מבחינת אבא שלי. זו הדרך היחידה לשרוד. אין אפשרויות נוספות. הייתי מוקף בבני משפחה, אחוות גברים אכזריים שהאויב היחיד שלהם היה החוק. הם נשאו בגאווה את טלאי ה-1% שלהם כפי שאשא אותו אני בבוא היום.

בין אם ארצה בכך ובין אם לא.

שם המשפחה שלי, ג'יימסון, ידאג שזה יקרה.

להפוך את העולם ברכיבה או למות — זה היה החוק היחיד שלפיו גידלו אותנו ולפיו התנהלנו בחיי מועדון האופנוענים.

האצתי על פני הדשא ופניתי פנייה חדה ימינה אל אחד המסלולים האהובים עליי. התכופפתי וחמקתי מענפי עצים, האזנתי למנוע מאיץ ומאט, במהירות הולכת וגוברת, שוב ושוב. סטיתי מצד אחד לשני על פני בוץ ואשפה, שאריות מסופה שעברה באזור לא מזמן. ראיתי את השמש עומדת בשמיים מבעד לעצי היער והבנתי שאני קרוב מאוד לגשר הישן והשבור שחוצה את נהר קייפ פיר ליד בית הספר שלי. הוא נודע בזכות הזרם החזק שלו ואם שחית בו רחוק מספיק הוא היה יכול להטביע אותך גם אם היית הענק שבגברים, ומכאן נבע שמו של הנהר, כף הפחד. הוא היה מתעתע אבל זה לא מנע מאנשים לשחות ולשהות במימיו העכורים בלי שתהיה להם טיפת דאגה בעולם.

נסעתי אל שולי הגשר כדי לאמוד את המרחק על פני החלל העצום ולבדוק אם יש שוטרים שאולי מתחבאים ברכס. כיביתי את המנוע ואז פתאום שמעתי קול שר, "השמש תזרח מחר, נתערב שכבר מחר בבוקר היא תבוא. מחשבות על מחר בבוקר מסלקות את הצער והעצב עד תומו," בקעו המילים מהנהר שמתחת לגשר.

עיניי נעו מייד אל הילדה שצפה על גבה במים ולבשה בגד ים שני חלקים כמו שכל הבנות לבשו בחוף הים. בגד הים שלה היה בצבע ורוד לוהט. אני לא יודע כמה זמן נעצתי בה מבט אבל השלווה ניכרה בפניה כששרה בקולי קולות את המילים, "מחשבות על מחר בבוקר מסלקות את הצער והעצב עד תומו." צמצמתי את עיניי. הלכתי לאיבוד בשלווה שלה ובקולה הצרוד והמיוחד. מעולם לא נתקלתי בפנים ובקול כאלה.

הצליל הנמוך בקולה פילח את גופי כמו קול המנוע של האופנוע שרעם תחתיי. רק כשהתחילה לשיר, "מחר, מחר, אוהב את יום המחר. כל אחד יהפוך לאדם מאושר." עיניה הכחולות והמרגיעות מצאו את עיניי בפתאומיות, כאילו גם היא הרגישה בנוכחותי. עוצמת מבטה גרמה לי להירתע לאחור והתנעתי שוב את האופנוע. מייד המשכתי אל המטרה שלשמה באתי לגשר מלכתחילה.

הרמתי את הקלאץ', העברתי להילוך ראשון והגברתי את המנוע למשך כמה שניות לפני שהרפיתי מהקלאץ' באיטיות. ברגע שהוא הדביק את הסל"ד, הגלגל הקדמי התרומם בנחישות כשהזזתי את משקלי בחזרה על המושב. השתהיתי בזמן שהשתלטתי על ההגה כדי לא לעוף מהאופנוע, ושמרתי על שיווי המשקל בעודי נוסע מעל הגשר. בדרך כלל לא נסעתי הביתה בדרך הזאת אבל רציתי לבדוק כמה זמן אוכל לנסוע עם גלגל מורם באוויר על הגשר הזה.

בתור מכור לאדרנלין, חייתי למען הרגעים שבהם שום דבר לא היה חשוב למעט הריגוש שזרם בעורקיי. לא היה אכפת לי מכלום, גם אם היה סיכוי שאיפגע ולכן מתחתי כל גבול עד לקצה כדי להוכיח שאוכל לפרוץ גם אותו. חזרתי הביתה מדמם, פצוע, חתוך — כל מצב שתעלו בדעתכם כבר מומש על ידי. אימא שלי רצתה לקרוע אותי במכות כל פעם מרוב הבגדים שהרסתי.

אחרי שלושים וחמש שניות של רכיבה בגלגל מורם, חייכתי. זה היה השיא החדש שלי שניסיתי לשבור במשך שבועות. בדיוק כשעמדתי לחגוג את התרגיל החדש ולהרפות את הרגל מהגז כדי להוריד את האופנוע, הבטתי אליה שוב והיא המשיכה ללטוש בי מבטים.

"שיט!" צעקתי כי בטעות האצתי את המשנק וגרמתי לאופנוע לעוף מתחתיי. איבדתי שליטה על הגלגל. מייד השלכתי את עצמי על האדמה כאילו הייתי חסר משקל. גופי התגלגל על פני קורות העץ יחד עם האופנוע שנפל לידי. בחבטה חזקה אחרונה הגענו לבסוף לעצירה מוחלטת והתנגשנו זה בזה. "אח," גנחתי ומייד הרגשתי את הצריבה בכל מקום בגוף ולא בגלל המכה שחטפתי מהגשר.

אני לא חושב שיכולתי להיות נבוך יותר משהייתי כשנתפסתי נועץ מבטים בילדה ואז עשיתי מעצמי צחוק לנגד עיניה. לפני שהצלחתי לנסות להציל את כבודי, שמעתי צחוק רם מאחוריי ומעליי וידעתי שהמצב יכאיב פי כמה מגאוותי הפצועה.

"תראו מי פה, חברים! אם זה לא נואה ג'יימסון הגדול והקשוח! בפעם האחרונה שבדקתי התחת שלך אמור להיות על המושב, לא על המדרכה, טמבל!" צעק אליי בילי.

"אוי, תינוקי מסכן, קיבלת מכה בראש?" הוסיף צ'אד שנעמד לידו. "לא נורא... הוא ממילא כבר סתום."

"קום כבר, חתיכת נקבה!" הוסיף מארק שעמד מולם.

ידיי נקפצו לאגרופים ונחיריי רשפו. כל שלושת החארות האלה למדו איתי בבית הספר וכולם ידעו שהם מניאקים מנוולים. כשהגעתי לשיעורים ולא הברזתי, הסתגרתי ביני לבין עצמי. אפשר לומר שהייתי קצת מתבודד והתחמקתי מנבלות כמוהם. לא כי לא ידעתי להגן על עצמי אלא כי רציתי להימנע מעוד בעיות מעבר לאלה שכבר היו לי. תסמכו עליי... ראיתי את אבא מרביץ לאימא ולאחים שלי, קריד ולוק, מספיק פעמים. אבא אפילו הרביץ לי.

למרות שלא זכיתי לספוג ממנו אגרופים באותה מידה כמותם, מבחינתם הייתי הילד הקטן במשפחת ג'יימסון. לא שזה שינה לאבא שלי, הוא היה בן זונה זקן וקשוח בכל רמ"ח איבריו, אבל אימא שלי והאחים שלי ניסו לגונן ולהגן עליי כמיטב יכולתם. בעיקר מהאלימות שסבבה אותנו מדי יום ביומו בחור העלוב שקראנו לו בית ובעיקר במועדון האופנוענים שבו ביליתי את רוב זמני. ראיתי בקביעות איך קוברים אנשים. כשלמדנו להילחם, או כשאבא כיסח לנו את הצורה, השבנו מלחמה או שירקנו דם.

בדרך כלל גם וגם.

"הוא אפילו לא יודע לרכוב על אופנוע השטח שלו! אבא שלך בטח ממש גאה. ראש מועדון אופנוענים והבן שלו לא יודע בכלל לרכוב. ג'יימסון, אתה כזה בזבוז! בנים" — הוא הניד אליי, "אל תנשמו, אחרת תידבקו בסתימוּת שלו. שמעתי שהיא מידבקת וזה נכון אם מסתכלים על האחים המפגרים שלו. בעיקר האח שמכוסה בדיו. שמעתם את הכלב הזה מדבר? הוא לא יודע לנסח משפט פשוט!" בילי המשיך להתגרות בי ואני חשקתי לסתות וחרקתי שיניים בניסיון להוריד ממני את האופנוע כדי לקום.

"קדימה, נקבה! אתה לא מסוגל אפילו להגן על השם של המשפחה שלך?" הקניט אותי צ'אד ובעט בידיי. נפלתי שוב ארצה.

"הדבר הטוב היחיד במשפחה שלך זו אימא שלך!" התגרה בילי ומבטו הזועם הפך לחיוך ערמומי כשגהר מעליי. "כן, ילד אבוד, שמעת טוב... לאימא שלך יש את הציצים הכי יפים שראיתי בחיים."

לפני שהספיק להוציא את המילה האחרונה קמתי מהאדמה, העפתי את האופנוע הצידה ועיניו נפערו. תפסתי בכל כוחי בראשו של בילי והתחלתי לבעוט בו בפנים בעזרת הברך. משכתי ודחפתי את הגולגולת שלו אל הברך שלי וחבטתי בה בלי הפסקה ובלי להוריד את החיוך מהפנים. כעבור זמן לא רב החברים שלו התנפלו עליי וניסו להפריד בינינו בכוח אבל לא הרפיתי. להפך, רק הלמתי בו יותר ויותר חזק והוכחתי להם אחת ולתמיד שאני לא איזה קורבן שהם יכולים לרדת לחייו.

הרעם הקולני והמוכר של אופנוע השטח ולאחריו הקריאה "נואה!" הפרו את הריכוז שלי לשבריר שנייה וזה הספיק כדי לחטוף אגרוף בפרצוף מאחד הבחורים שתלש אותי בבת אחת מהגולגולת של בילי.

מעדתי לאחור וניסיתי לייצב את עצמי אבל עוד אגרוף נחת היישר בבטני והתקפלתי קדימה בגלל האוויר שיצא לי מהריאות.

"בדיוק, חתיכת כלב!" שמעתי אחד מהם אומר כששיוועתי לאוויר. הראייה שלי היטשטשה מייד והקשתה עליי לראות.

משום מה, באותו רגע, כשהייתי צריך להתעשת ולכסח לאנשים את הצורה, לא עשיתי את זה. חשבתי על הילדה בבגד הים הוורוד ששחתה בנהר וקיוויתי שהיא לא רואה איך אני עובר כיסוח צורה יסודי. הכול בגלל שאחי לוק לא התעסק בעניינים שלו והחליט להתערב בקטטה ולצרוח את שמי.

לא ידעתי למה זה מטריד אותי. ככה הרגשתי.

הרצון להרשים אותה היה חשוב יותר מדי ואפילו לא ידעתי איך קוראים לה.

עוד צעקות.

בעיטה.

אגרוף.

אדמה.

ירקתי דם וחרחרתי בניסיון לנשום.

"אתם תשלמו על זה, חבורת מזדיינים!" שאג לוק. "אף אחד לא מתעסק עם אח שלי ויוצא מזה בשלום!" הדבר הבא ששמעתי היה את לוק דורך את האקדח שלו, משמיע קול וממטיר עליהם קליעים. בזה אחר זה ובלי שיראו את הסוף. הוא נשא את האקדח בחלק האחורי של הג'ינס שלו כיוון שאבא שלנו נתן לו אותו לפני כמעט ארבע שנים ליום הולדתו האחד־עשר. "בדיוק, חבורת כלבות נקבות! תברחו! תברחו עם התחת הפחדן שלכם הביתה! ישר לאימא! אם תפגעו שוב באחי, בפעם הבאה קליעים אמיתיים יחוררו לכם את הגוף, חארות!"

קמתי בגניחה וידי כיסתה את בטני, מחיתי את הדם משפתי הפצועה בגב ידי. בלי לחשוב, עיניי התרוצצו לעבר הנהר וחיפשתי את הילדה אבל היא לא נראתה בשום מקום. זה הרגיז אותי עוד יותר. היד של לוק הטלטלה פתאום מול עיניי ותשומת ליבי שבה אליו. גיחכתי ודחפתי אותו מעליי לפני שקמתי בכוחות עצמי.

"מה נסגר?" לוק התגרה בי בהבעה כנה על פניו, שרציתי להעיף.

"כן, באמת מה נסגר?" נהמתי והצמדתי את פניי לפניו. "לוק, מי אתה חושב שאתה? הייתי קרוב להשתלט עליהם!"

"איך בדיוק? כשנתת להם לכסח לך את הצורה?" הוא הושיט יד וניסה להצביע על שפתי המדממת אבל חבטתי בידו. "אתה יודע להילחם, נואה, אני חייב להודות, אבל שלושה נגד אחד זה כישלון ידוע מראש! אצל כל אחד! תגיד תודה, חתיכת חרא קטן וכפוי טובה!"

"תודה על מה? שבזכותך נראיתי כמו נקבה עלובה?" דחפתי אותו בכוח.

הוא הטה את ראשו הצידה וסקר אותי במבטו. "אל תנסה אותי, אח קטן," הוא חרק שיניים בלסת חשוקה. "אני אפרק לך את התחת."

"מה אתה אומר? תעמוד בתור, אח גדול, כי הבחורים האלה," הנדתי בראשי לכיוון שאליו ברחו, "יחכו להזדמנות הראשונה לעשות את זה שוב." הבטתי בו. "הודות לך."

"הם לא יתעסקו איתך שוב אם הם יודעים מה טוב בשבילם."

"אתה לא תתעסק איתי שוב..." התרחקתי ממנו והלכתי אל האופנוע. פתחתי את המרחק הדרוש בינינו ולא הורדתי את עיניי מעיניו — "אם אתה יודע מה טוב בשבילך."

הוא נרתע לאחור ועיווה את פניו.

"אנחנו לא אחים עכשיו. אתה סתם עוד בריון שבגללו כיסחו אותי, בדיוק כמו אבא."

הרמתי את האופנוע שלי ונסעתי משם לפני שנתחיל לתת לאגרופים שלנו לדבר במקומנו. לחצתי על הגז כדי להאיץ מהירות בכל פנייה ושמעתי את קולה מרחף בראשי שוב ושוב. הולך ומתגבר בכל פעם. רתחתי כל הדרך הביתה למרות שהדבר היחיד שרציתי לעשות היה למצוא אותה ולהגיד משהו, לא משנה מה, רק כדי לברר איך קוראים לה. לא עניין אותי אף פעם להיות ליד בנות, להכיר חברים, להכיר מישהו, ותמיד העדפתי להיות לבד. והנה אני מפתח אובססיה לילדה שראיתי רק בחטף.

למה?

ניסיתי לנער ממחשבותיי את פניה היפות והשלוות, את עיניה התכולות אף שקולה המהפנט נלכד בראשי יותר מכול.

"מחר, מחר, אוהב את יום המחר."

כמה רגש, כמה עומק, כמה תחושות הובעו במילים פשוטות וספורות. שיר שמעולם לא עניין אותי עד ששמעתי אותו בוקע מדמותה הזעירה.

איך היא יודעת לשיר ככה?

לחצתי על הבלמים באופנוע השטח והנחתי לו ליפול על הדשא בחצר הקדמית לפני שמיהרתי פנימה. עצרתי כשראיתי את אימא רוקדת בסלון לצלילי מוזיקה שבקעה מהרמקולים.

"נואה, מותק!" היא קראה כשחיוך על פניה, אך הוא התחלף במהירות בדאגה. "נואה, לא שוב," רטנה ומיהרה אליי לאחר שהנמיכה את עוצמת הקול במערכת הסטריאו. היא תפסה את סנטרי כדי להביט מקרוב בשפתי הפצועה ובעיני הנפוחה.

הרחקתי את פניי ממנה. "אני בסדר."

היא נאנחה בתבוסה כי ידעה שאני שונא שהיא מתייחסת אליי כמו אל תינוק. "חמוד, הפצע הזה בשפה שלך והעיניים האדומות מספרות סיפור אחר. על אחת כמה וכמה הדם על החולצה שלך. שוב. מותק, מה קרה? כמה פעמים אני צריכה להגיד לך להשתמש במילים, נואה. אין צורך לעורר עוד אלימות."

"תגידי את זה לנשיא המועדון, את הרי התחתנת איתו," התזתי ומייד רציתי לחזור בי. לא הגיע לאימא לשמוע את העקיצות המתחכמות שלי. היא הייתה קורבן של השטויות של אבא לא פחות מאיתנו.

היא התכווצה בפנים קודרות והלב שלי נקרע עוד קצת.

"לא התכוונתי."

"בטח שהתכוונת." היא חייכה ורצתה להתייחס בקלילות למציאות של העולם שלנו, כמו תמיד. בלעדיה, האחים שלי ואני היינו אבודים. היא הייתה קרן האור היחידה בחיינו, הדבר החיובי היחיד בתוך כל השלילי ואני לא ידעתי מה אעשה בלעדיה.

סיננתי בעודי מנסה לחייך אבל רק הלחצתי אותה עוד יותר. "אימא, אני בסדר. היית צריכה לראות את הבנים האחרים."

"בנים?"

הסתובבתי בלי לענות וניגשתי לסטריאו.

"נואה, היה שם יותר מנער אחד? מותק, מה...?"

הגברתי את עוצמת הקול והבטתי אליה בידיים פשוטות לפניי. "רוצה לרקוד?"

היא נאנחה שוב בעל כורחה ונענעה את ראשה. היא הכריחה אותי לרקוד איתה עוד לפני שלמדתי ללכת. לימדה אותי את כל הצעדים וטענה שאשתי יום אחד תודה לה על זה מעומק הלב. עשיתי את זה בעיקר כדי להשתיק אותה ולהעלות חיוך על פניה. שתי הפעולות האלה היו נדירות אצלה.

אצל כולנו.

סובבתי אותה לאט במעגל ומשכתי אותה שוב אליי לפני שהתנועענו לצלילי המוזיקה.

"נואה מותק, אתה יודע שאני תמיד כאן בשבילך. לא משנה מה. אימא תמיד כאן."

הנהנתי. "אני יודע."

והחלק הכי גרוע היה...

שהאמנתי לה בכל ליבי.

 

 

מוניקה רובינסון

מוניקה רובינסון כתבה ספרים רבים אשר הגיעו לרשימות רבי המכר בארה"ב.

ילד אבוד מוניקה רובינסון

1

נואה

מיהרתי לעלות על אופנוע השטח שלי ולא בזבזתי זמן לפני שהרמתי את הקלאץ' והתנעתי. ידי לחצה על המשנק כשהמנוע ניעור לחיים והרעים מתחתיי. ריח אדי הפליטה מילא מייד את אוויר הקיץ הלח עוד בזמן שהאופנוע עמד בניוטרל.

רכבתי מאז שלמדתי ללכת. זה היה חלק מלהיות ג'יימסון ואבא שלי לא היה מוכן לעשות דברים אחרת. הוא היה חוטף קריזה אם היה רואה את אחד משלושת הבנים שלו על כלי רכב שאין לו שני גלגלים וכוח סוס קטלני. הוא הזכיר לנו לעיתים קרובות שאנחנו, בני ג'יימסון, כמו גברים אמיתיים, רוכבים רק על אופנועי הארלי ועל נשים, בעוצמה ובכוח. אז עד היום שבו אחי הגדול לוק ואני נהיה בוגרים מספיק כדי לקבל הארלי משלנו, כמו אחינו הבכור קריד, ניאלץ להסתפק באופנועי שטח.

רכנתי קדימה והגברתי את עוצמת המנוע כמה פעמים נוספות לפני שלחצתי על הגז ועל הבלם הקדמי כדי לשחוק אותם כמו שצריך. לבסוף הרפיתי ויצאתי בדהרה ממתחם בית הספר. וידאתי שאני משאיר אחריי שובל יפה של אבק וריח גומי כשראיתי במראה את המנהל סולסברי יוצא בריצה מהבניין.

"נואה, תחזור לכאן תכף ומייד! אתה שומע אותי?!" הוא צעק ממרחק.

הרמתי את האצבע האמצעית באוויר ועניתי לו במחווה ידידותית. הדבר האהוב עליי היה להקים מהומות בבית הספר. שנאתי להיות שם, בעיקר עכשיו בלימודי הקיץ. עוד מקום שבו אמרו לי מה מותר ומה אסור, וממילא לא יכולתי לקבוע שום דבר בחיים שלי. למדתי כבר מזמן שאם אעשה מהומות בבית הספר ישעו או יסלקו אותי ולא אורשה לדרוך בשטח המוסד, נקודה. וזה בדיוק מה שרציתי שיקרה.

תבינו, נולדתי לעולם שבו לא משנה מה היה העניין, אלימות פתרה הכול. זו הייתה התשובה לכל שאלה, הפתרון לכל בעיה, התוצאה של כל פעולה שאבא שלי עשה, הוא ולא אחר. אני מאשים אותו באופן חד־משמעי בדמות הגבר שהפכתי להיות בסופו של דבר.

נולדתי לכאילו משפחה הזאת.

נולדתי לבנו של השטן.

נשיא סניף־האם של מועדון האופנוענים דוויל'ס ריג'קטס בסאות'פורט, צפון קרוליינה. ימלאו לי שתים־עשרה בעוד כמה שבועות וכבר הייתי חרא קטן עם פה גדול וחצוף והתנהגות מתחכמת. הרגשתי ונראיתי בוגר בהרבה מגילי. אולי הייתי רק ילד אבל אסור היה לכם להגיד לי את זה. חינכו אותנו לא לקבל הוראות מאף אחד ואת המסר החדירו בנו במכות — זו צורת החיים היחידה מבחינת אבא שלי. זו הדרך היחידה לשרוד. אין אפשרויות נוספות. הייתי מוקף בבני משפחה, אחוות גברים אכזריים שהאויב היחיד שלהם היה החוק. הם נשאו בגאווה את טלאי ה-1% שלהם כפי שאשא אותו אני בבוא היום.

בין אם ארצה בכך ובין אם לא.

שם המשפחה שלי, ג'יימסון, ידאג שזה יקרה.

להפוך את העולם ברכיבה או למות — זה היה החוק היחיד שלפיו גידלו אותנו ולפיו התנהלנו בחיי מועדון האופנוענים.

האצתי על פני הדשא ופניתי פנייה חדה ימינה אל אחד המסלולים האהובים עליי. התכופפתי וחמקתי מענפי עצים, האזנתי למנוע מאיץ ומאט, במהירות הולכת וגוברת, שוב ושוב. סטיתי מצד אחד לשני על פני בוץ ואשפה, שאריות מסופה שעברה באזור לא מזמן. ראיתי את השמש עומדת בשמיים מבעד לעצי היער והבנתי שאני קרוב מאוד לגשר הישן והשבור שחוצה את נהר קייפ פיר ליד בית הספר שלי. הוא נודע בזכות הזרם החזק שלו ואם שחית בו רחוק מספיק הוא היה יכול להטביע אותך גם אם היית הענק שבגברים, ומכאן נבע שמו של הנהר, כף הפחד. הוא היה מתעתע אבל זה לא מנע מאנשים לשחות ולשהות במימיו העכורים בלי שתהיה להם טיפת דאגה בעולם.

נסעתי אל שולי הגשר כדי לאמוד את המרחק על פני החלל העצום ולבדוק אם יש שוטרים שאולי מתחבאים ברכס. כיביתי את המנוע ואז פתאום שמעתי קול שר, "השמש תזרח מחר, נתערב שכבר מחר בבוקר היא תבוא. מחשבות על מחר בבוקר מסלקות את הצער והעצב עד תומו," בקעו המילים מהנהר שמתחת לגשר.

עיניי נעו מייד אל הילדה שצפה על גבה במים ולבשה בגד ים שני חלקים כמו שכל הבנות לבשו בחוף הים. בגד הים שלה היה בצבע ורוד לוהט. אני לא יודע כמה זמן נעצתי בה מבט אבל השלווה ניכרה בפניה כששרה בקולי קולות את המילים, "מחשבות על מחר בבוקר מסלקות את הצער והעצב עד תומו." צמצמתי את עיניי. הלכתי לאיבוד בשלווה שלה ובקולה הצרוד והמיוחד. מעולם לא נתקלתי בפנים ובקול כאלה.

הצליל הנמוך בקולה פילח את גופי כמו קול המנוע של האופנוע שרעם תחתיי. רק כשהתחילה לשיר, "מחר, מחר, אוהב את יום המחר. כל אחד יהפוך לאדם מאושר." עיניה הכחולות והמרגיעות מצאו את עיניי בפתאומיות, כאילו גם היא הרגישה בנוכחותי. עוצמת מבטה גרמה לי להירתע לאחור והתנעתי שוב את האופנוע. מייד המשכתי אל המטרה שלשמה באתי לגשר מלכתחילה.

הרמתי את הקלאץ', העברתי להילוך ראשון והגברתי את המנוע למשך כמה שניות לפני שהרפיתי מהקלאץ' באיטיות. ברגע שהוא הדביק את הסל"ד, הגלגל הקדמי התרומם בנחישות כשהזזתי את משקלי בחזרה על המושב. השתהיתי בזמן שהשתלטתי על ההגה כדי לא לעוף מהאופנוע, ושמרתי על שיווי המשקל בעודי נוסע מעל הגשר. בדרך כלל לא נסעתי הביתה בדרך הזאת אבל רציתי לבדוק כמה זמן אוכל לנסוע עם גלגל מורם באוויר על הגשר הזה.

בתור מכור לאדרנלין, חייתי למען הרגעים שבהם שום דבר לא היה חשוב למעט הריגוש שזרם בעורקיי. לא היה אכפת לי מכלום, גם אם היה סיכוי שאיפגע ולכן מתחתי כל גבול עד לקצה כדי להוכיח שאוכל לפרוץ גם אותו. חזרתי הביתה מדמם, פצוע, חתוך — כל מצב שתעלו בדעתכם כבר מומש על ידי. אימא שלי רצתה לקרוע אותי במכות כל פעם מרוב הבגדים שהרסתי.

אחרי שלושים וחמש שניות של רכיבה בגלגל מורם, חייכתי. זה היה השיא החדש שלי שניסיתי לשבור במשך שבועות. בדיוק כשעמדתי לחגוג את התרגיל החדש ולהרפות את הרגל מהגז כדי להוריד את האופנוע, הבטתי אליה שוב והיא המשיכה ללטוש בי מבטים.

"שיט!" צעקתי כי בטעות האצתי את המשנק וגרמתי לאופנוע לעוף מתחתיי. איבדתי שליטה על הגלגל. מייד השלכתי את עצמי על האדמה כאילו הייתי חסר משקל. גופי התגלגל על פני קורות העץ יחד עם האופנוע שנפל לידי. בחבטה חזקה אחרונה הגענו לבסוף לעצירה מוחלטת והתנגשנו זה בזה. "אח," גנחתי ומייד הרגשתי את הצריבה בכל מקום בגוף ולא בגלל המכה שחטפתי מהגשר.

אני לא חושב שיכולתי להיות נבוך יותר משהייתי כשנתפסתי נועץ מבטים בילדה ואז עשיתי מעצמי צחוק לנגד עיניה. לפני שהצלחתי לנסות להציל את כבודי, שמעתי צחוק רם מאחוריי ומעליי וידעתי שהמצב יכאיב פי כמה מגאוותי הפצועה.

"תראו מי פה, חברים! אם זה לא נואה ג'יימסון הגדול והקשוח! בפעם האחרונה שבדקתי התחת שלך אמור להיות על המושב, לא על המדרכה, טמבל!" צעק אליי בילי.

"אוי, תינוקי מסכן, קיבלת מכה בראש?" הוסיף צ'אד שנעמד לידו. "לא נורא... הוא ממילא כבר סתום."

"קום כבר, חתיכת נקבה!" הוסיף מארק שעמד מולם.

ידיי נקפצו לאגרופים ונחיריי רשפו. כל שלושת החארות האלה למדו איתי בבית הספר וכולם ידעו שהם מניאקים מנוולים. כשהגעתי לשיעורים ולא הברזתי, הסתגרתי ביני לבין עצמי. אפשר לומר שהייתי קצת מתבודד והתחמקתי מנבלות כמוהם. לא כי לא ידעתי להגן על עצמי אלא כי רציתי להימנע מעוד בעיות מעבר לאלה שכבר היו לי. תסמכו עליי... ראיתי את אבא מרביץ לאימא ולאחים שלי, קריד ולוק, מספיק פעמים. אבא אפילו הרביץ לי.

למרות שלא זכיתי לספוג ממנו אגרופים באותה מידה כמותם, מבחינתם הייתי הילד הקטן במשפחת ג'יימסון. לא שזה שינה לאבא שלי, הוא היה בן זונה זקן וקשוח בכל רמ"ח איבריו, אבל אימא שלי והאחים שלי ניסו לגונן ולהגן עליי כמיטב יכולתם. בעיקר מהאלימות שסבבה אותנו מדי יום ביומו בחור העלוב שקראנו לו בית ובעיקר במועדון האופנוענים שבו ביליתי את רוב זמני. ראיתי בקביעות איך קוברים אנשים. כשלמדנו להילחם, או כשאבא כיסח לנו את הצורה, השבנו מלחמה או שירקנו דם.

בדרך כלל גם וגם.

"הוא אפילו לא יודע לרכוב על אופנוע השטח שלו! אבא שלך בטח ממש גאה. ראש מועדון אופנוענים והבן שלו לא יודע בכלל לרכוב. ג'יימסון, אתה כזה בזבוז! בנים" — הוא הניד אליי, "אל תנשמו, אחרת תידבקו בסתימוּת שלו. שמעתי שהיא מידבקת וזה נכון אם מסתכלים על האחים המפגרים שלו. בעיקר האח שמכוסה בדיו. שמעתם את הכלב הזה מדבר? הוא לא יודע לנסח משפט פשוט!" בילי המשיך להתגרות בי ואני חשקתי לסתות וחרקתי שיניים בניסיון להוריד ממני את האופנוע כדי לקום.

"קדימה, נקבה! אתה לא מסוגל אפילו להגן על השם של המשפחה שלך?" הקניט אותי צ'אד ובעט בידיי. נפלתי שוב ארצה.

"הדבר הטוב היחיד במשפחה שלך זו אימא שלך!" התגרה בילי ומבטו הזועם הפך לחיוך ערמומי כשגהר מעליי. "כן, ילד אבוד, שמעת טוב... לאימא שלך יש את הציצים הכי יפים שראיתי בחיים."

לפני שהספיק להוציא את המילה האחרונה קמתי מהאדמה, העפתי את האופנוע הצידה ועיניו נפערו. תפסתי בכל כוחי בראשו של בילי והתחלתי לבעוט בו בפנים בעזרת הברך. משכתי ודחפתי את הגולגולת שלו אל הברך שלי וחבטתי בה בלי הפסקה ובלי להוריד את החיוך מהפנים. כעבור זמן לא רב החברים שלו התנפלו עליי וניסו להפריד בינינו בכוח אבל לא הרפיתי. להפך, רק הלמתי בו יותר ויותר חזק והוכחתי להם אחת ולתמיד שאני לא איזה קורבן שהם יכולים לרדת לחייו.

הרעם הקולני והמוכר של אופנוע השטח ולאחריו הקריאה "נואה!" הפרו את הריכוז שלי לשבריר שנייה וזה הספיק כדי לחטוף אגרוף בפרצוף מאחד הבחורים שתלש אותי בבת אחת מהגולגולת של בילי.

מעדתי לאחור וניסיתי לייצב את עצמי אבל עוד אגרוף נחת היישר בבטני והתקפלתי קדימה בגלל האוויר שיצא לי מהריאות.

"בדיוק, חתיכת כלב!" שמעתי אחד מהם אומר כששיוועתי לאוויר. הראייה שלי היטשטשה מייד והקשתה עליי לראות.

משום מה, באותו רגע, כשהייתי צריך להתעשת ולכסח לאנשים את הצורה, לא עשיתי את זה. חשבתי על הילדה בבגד הים הוורוד ששחתה בנהר וקיוויתי שהיא לא רואה איך אני עובר כיסוח צורה יסודי. הכול בגלל שאחי לוק לא התעסק בעניינים שלו והחליט להתערב בקטטה ולצרוח את שמי.

לא ידעתי למה זה מטריד אותי. ככה הרגשתי.

הרצון להרשים אותה היה חשוב יותר מדי ואפילו לא ידעתי איך קוראים לה.

עוד צעקות.

בעיטה.

אגרוף.

אדמה.

ירקתי דם וחרחרתי בניסיון לנשום.

"אתם תשלמו על זה, חבורת מזדיינים!" שאג לוק. "אף אחד לא מתעסק עם אח שלי ויוצא מזה בשלום!" הדבר הבא ששמעתי היה את לוק דורך את האקדח שלו, משמיע קול וממטיר עליהם קליעים. בזה אחר זה ובלי שיראו את הסוף. הוא נשא את האקדח בחלק האחורי של הג'ינס שלו כיוון שאבא שלנו נתן לו אותו לפני כמעט ארבע שנים ליום הולדתו האחד־עשר. "בדיוק, חבורת כלבות נקבות! תברחו! תברחו עם התחת הפחדן שלכם הביתה! ישר לאימא! אם תפגעו שוב באחי, בפעם הבאה קליעים אמיתיים יחוררו לכם את הגוף, חארות!"

קמתי בגניחה וידי כיסתה את בטני, מחיתי את הדם משפתי הפצועה בגב ידי. בלי לחשוב, עיניי התרוצצו לעבר הנהר וחיפשתי את הילדה אבל היא לא נראתה בשום מקום. זה הרגיז אותי עוד יותר. היד של לוק הטלטלה פתאום מול עיניי ותשומת ליבי שבה אליו. גיחכתי ודחפתי אותו מעליי לפני שקמתי בכוחות עצמי.

"מה נסגר?" לוק התגרה בי בהבעה כנה על פניו, שרציתי להעיף.

"כן, באמת מה נסגר?" נהמתי והצמדתי את פניי לפניו. "לוק, מי אתה חושב שאתה? הייתי קרוב להשתלט עליהם!"

"איך בדיוק? כשנתת להם לכסח לך את הצורה?" הוא הושיט יד וניסה להצביע על שפתי המדממת אבל חבטתי בידו. "אתה יודע להילחם, נואה, אני חייב להודות, אבל שלושה נגד אחד זה כישלון ידוע מראש! אצל כל אחד! תגיד תודה, חתיכת חרא קטן וכפוי טובה!"

"תודה על מה? שבזכותך נראיתי כמו נקבה עלובה?" דחפתי אותו בכוח.

הוא הטה את ראשו הצידה וסקר אותי במבטו. "אל תנסה אותי, אח קטן," הוא חרק שיניים בלסת חשוקה. "אני אפרק לך את התחת."

"מה אתה אומר? תעמוד בתור, אח גדול, כי הבחורים האלה," הנדתי בראשי לכיוון שאליו ברחו, "יחכו להזדמנות הראשונה לעשות את זה שוב." הבטתי בו. "הודות לך."

"הם לא יתעסקו איתך שוב אם הם יודעים מה טוב בשבילם."

"אתה לא תתעסק איתי שוב..." התרחקתי ממנו והלכתי אל האופנוע. פתחתי את המרחק הדרוש בינינו ולא הורדתי את עיניי מעיניו — "אם אתה יודע מה טוב בשבילך."

הוא נרתע לאחור ועיווה את פניו.

"אנחנו לא אחים עכשיו. אתה סתם עוד בריון שבגללו כיסחו אותי, בדיוק כמו אבא."

הרמתי את האופנוע שלי ונסעתי משם לפני שנתחיל לתת לאגרופים שלנו לדבר במקומנו. לחצתי על הגז כדי להאיץ מהירות בכל פנייה ושמעתי את קולה מרחף בראשי שוב ושוב. הולך ומתגבר בכל פעם. רתחתי כל הדרך הביתה למרות שהדבר היחיד שרציתי לעשות היה למצוא אותה ולהגיד משהו, לא משנה מה, רק כדי לברר איך קוראים לה. לא עניין אותי אף פעם להיות ליד בנות, להכיר חברים, להכיר מישהו, ותמיד העדפתי להיות לבד. והנה אני מפתח אובססיה לילדה שראיתי רק בחטף.

למה?

ניסיתי לנער ממחשבותיי את פניה היפות והשלוות, את עיניה התכולות אף שקולה המהפנט נלכד בראשי יותר מכול.

"מחר, מחר, אוהב את יום המחר."

כמה רגש, כמה עומק, כמה תחושות הובעו במילים פשוטות וספורות. שיר שמעולם לא עניין אותי עד ששמעתי אותו בוקע מדמותה הזעירה.

איך היא יודעת לשיר ככה?

לחצתי על הבלמים באופנוע השטח והנחתי לו ליפול על הדשא בחצר הקדמית לפני שמיהרתי פנימה. עצרתי כשראיתי את אימא רוקדת בסלון לצלילי מוזיקה שבקעה מהרמקולים.

"נואה, מותק!" היא קראה כשחיוך על פניה, אך הוא התחלף במהירות בדאגה. "נואה, לא שוב," רטנה ומיהרה אליי לאחר שהנמיכה את עוצמת הקול במערכת הסטריאו. היא תפסה את סנטרי כדי להביט מקרוב בשפתי הפצועה ובעיני הנפוחה.

הרחקתי את פניי ממנה. "אני בסדר."

היא נאנחה בתבוסה כי ידעה שאני שונא שהיא מתייחסת אליי כמו אל תינוק. "חמוד, הפצע הזה בשפה שלך והעיניים האדומות מספרות סיפור אחר. על אחת כמה וכמה הדם על החולצה שלך. שוב. מותק, מה קרה? כמה פעמים אני צריכה להגיד לך להשתמש במילים, נואה. אין צורך לעורר עוד אלימות."

"תגידי את זה לנשיא המועדון, את הרי התחתנת איתו," התזתי ומייד רציתי לחזור בי. לא הגיע לאימא לשמוע את העקיצות המתחכמות שלי. היא הייתה קורבן של השטויות של אבא לא פחות מאיתנו.

היא התכווצה בפנים קודרות והלב שלי נקרע עוד קצת.

"לא התכוונתי."

"בטח שהתכוונת." היא חייכה ורצתה להתייחס בקלילות למציאות של העולם שלנו, כמו תמיד. בלעדיה, האחים שלי ואני היינו אבודים. היא הייתה קרן האור היחידה בחיינו, הדבר החיובי היחיד בתוך כל השלילי ואני לא ידעתי מה אעשה בלעדיה.

סיננתי בעודי מנסה לחייך אבל רק הלחצתי אותה עוד יותר. "אימא, אני בסדר. היית צריכה לראות את הבנים האחרים."

"בנים?"

הסתובבתי בלי לענות וניגשתי לסטריאו.

"נואה, היה שם יותר מנער אחד? מותק, מה...?"

הגברתי את עוצמת הקול והבטתי אליה בידיים פשוטות לפניי. "רוצה לרקוד?"

היא נאנחה שוב בעל כורחה ונענעה את ראשה. היא הכריחה אותי לרקוד איתה עוד לפני שלמדתי ללכת. לימדה אותי את כל הצעדים וטענה שאשתי יום אחד תודה לה על זה מעומק הלב. עשיתי את זה בעיקר כדי להשתיק אותה ולהעלות חיוך על פניה. שתי הפעולות האלה היו נדירות אצלה.

אצל כולנו.

סובבתי אותה לאט במעגל ומשכתי אותה שוב אליי לפני שהתנועענו לצלילי המוזיקה.

"נואה מותק, אתה יודע שאני תמיד כאן בשבילך. לא משנה מה. אימא תמיד כאן."

הנהנתי. "אני יודע."

והחלק הכי גרוע היה...

שהאמנתי לה בכל ליבי.