ספלאש

הקדמה

זה לא מקרי שבמשך 16 עונות תחת כריס קוהאן כבעלים, גולדן סטייט ווריורס הגיעה לפלייאוף פעם אחת. זה לא מקרי שחמש עונות אחרי שג'ו לייקוב קנה את הקבוצה נבנתה שם שושלת, ואחת הקבוצות הטובות בהיסטוריה.

בזמן שבאירופה הקבוצות הגדולות מרוויחות יותר מכל השאר, ומשתמשות בכסף הזה כדי לקנות שחקנים ולהשאר למעלה, בספורט האמריקאי — במדינה הכי קפיטליסטית בעולם — בנו ליגה "סוציאליסטית", עם חלוקת רווחים, חוקי שכר נוקשים, דראפט והגבלות על תנועת השחקנים. המזל יכול לעזור, אבל כדי שמועדון יצליח, הוא צריך הרבה יותר ממזל.

לניו אורלינס, למשל, היה מזל ב־2012. הפליקנס זכו בבחירה הראשונה, בשנה שבה אנתוני דייויס יצא לדראפט. ולמרות שהיה להם מזל, הם הגיעו לפלייאוף רק פעמיים, עברו סיבוב רק פעם אחת, ואיבדו את דייויס אחרי שבע עונות. המזל הביא אותם רק עד לנקודה מסויימת. החלטות רעות החזירו אותם בדיוק למקום ממנו התחילו. ב־2019 מונתה הנהלה חדשה והיא הביאה איתה מזל חדש — הבחירה הראשונה בדראפט 2019 — זאיון וויליאמסון. כדי להצליח לממש את הפוטנציאל, הם יצטרכו להתנהל שונה מאיך שהתנהלו בתקופתו של דייויס.

לקליבלנד היה מזל שבשנת 1984 נולד באקרון הסמוכה לברון ג'יימס וקשר את גורלו בעיר. בין 2003 ל־2010 לברון הצליח להוביל את הקבוצה לגמר הליגה רק פעם אחת. ההנהלה הצליחה לפספס בחירות דראפט, לאבד את קרלוס בוזר בלי תמורה, להחתים שחקנים לא מתאימים ועוד ועוד. בסופו של דבר ב־2010 היא איבדה את לברון, שעזב כשחקן חופשי וחתם במיאמי.

בצד השני אפשר לדבר על דוגמאות לקבוצות שמנוהלות נכון: סן אנטוניו, יוסטון, וטורונטו שזכתה באליפות בעונת 2018-2019. מדובר בקבוצות שמשחקות ללא בחירות דראפט גבוהות בסגל, ונשארות בצמרת עונה אחרי עונה.

ניהול רע יכול לעלות בבחירות דראפט, בבינוניות לאורך שנים, בדשדוש בשולי הצמרת. ניהול מזעזע יכול לקבור קבוצות בלוטרי, לרוקן אולמות, ליאש קהלים. לא חסרות דוגמאות גם לחלק הזה: פיניקס, סקרמנטו, שארלוט, ניו יורק...

מזל יכול לעזור לקבוצה להגיע לפלייאוף, הוא יכול לעזור לה לעבור סיבוב, הוא אפילו יכול להכריע אליפות. ועדיין, עם מזל בלבד לא זוכים באליפות, לא תוקעים יתד בצמרת, ובטח ובטח לא בונים שושלת.

תחת כריס קוהאן, הווריורס הגיעו לפלייאוף פעם אחת ב־16 שנה, וגם זה מהמקום השמיני. הם פספסו בבחירות גבוהות אחת אחרי השניה, והשחקנים שנלקחו בבחירות גבוהות והצליחו ברחו בהזדמנות הראשונה. לייקוב והשותף שלו, פיטר גובר, זכו באליפות תוך חמש עונות. רק שחקן אחד מהקבוצה שהם קנו שיחק בקבוצה גם ב־2015 — הכוכב הגדול, סטף קרי. הם קיבלו את אבן הפינה, אבל לבנות סביבו קבוצה שמסוגלת לנצל את היתרונות שלו, ולחפות על החסרונות שלו, זה לא עניין פשוט. הם עשו טעויות ולמדו מהן. הם פגעו בול יותר מפעם אחת. היה להם מזל, אבל הוא לא הנושא של הספר.

ב־2016 לייקוב בכתבת פרופיל בניו יורק טיימס התגאה שהניהול של הווריורס נמצא "שנות אור" לפני קבוצות אחרות. לייקוב קצת הגזים, אבל עם תוצאות אי אפשר להתווכח — חמישה גמרים ושלוש אליפויות. כשהמעבר בין ניהול גרוע לניהול מצוין הוא כל כך חד כמו במקרה של הווריורס, שווה לבדוק מה עשה את ההבדל.

על עצמי

התחלתי לעקוב אחרי ה־NBA ב־1989, בגיל 12. התחלתי לאהוד את הווריורס ב־1991. בחירה מוזרה באותם שנים, הקבוצה שלא שודרה בשום מקום במזרח התיכון, וחלק גדול מאוהדי הליגה בכלל לא ידעו איפה היא משחקת. מי שהצטרף בשנות ה־80 בדרך כלל התחיל עם הלייקרס של מג'יק ג'ונסון או הסלטיקס של לארי בירד. חלק קטן הלך אחרי הפיסטונס של אייזיה תומאס. אלה היו שלוש האלופות של התקופה ההיא. כמובן שמייקל ג'ורדן ריכז המון עניין בשיקגו. היו גם אוהדים ליוטה, סיאטל, פיניקס, וניו יורק. זה לא היה קשור לקבוצות עצמן, כמו שהיה קשור למשחק מחשב פופולרי באותו זמן, שהציג את הקבוצות האלו. לווריורס כמעט לא היו אוהדים בארץ באותה תקופה. זו כנראה הסיבה שבחרתי בהם — רציתי להיות מיוחד.

תחילה אספתי חומר מכל מקור שמצאתי. המקור העיקרי באותם ימים היו ספרי ה־NBA שיצאו בהוצאת כנרת. בכל "שבוע הספר" הייתי רץ לדוכנים לקנות לי עותק. לאט לאט למדתי על RUN TMC, דון נלסון, שארונס מארצ'ולניס וגיבורים אחרים של ילדותי. שמחתי ב־1993 כשכריס וובר הגיע לקבוצה, והייתי עצוב כשהוא עזב. שנות הצבא והאוניברסיטה מצד אחד ושנות הלוטרי העגומות מצד שני קצת ניתקו אותי מהקבוצה. ב־2004 עברתי להונג קונג וחזרתי לצפות ב־NBA. קבוצת ה־"We believe" של 2006-2007 החזירה לי את האהבה והעירה אותה מחדש. מאז אני כותב בכל מיני מקומות, ביניהם אתר "וואלה! NBA" ואתר nrg. ב־2013 הקמתי את קהילת "הכדור הכתום" וניהלתי את האתר עד 2019.

פרק 1: 
היסטוריה עתיקה

פיטר אי טיירל הקים את הווריורס ב־1946 בפילדלפיה, כחלק מהקמת ליגת ה־BAA. הם קיבלו את שמם מקבוצת כדורסל ששיחקה בעיר ב־1925 — פילדלפיה ווריורס. הם זכו באליפות באותה עונה וזו הוכרה על ידי ליגת ה־NBA כאליפות הראשונה בתולדות הליגה. ב־1949 ליגת ה־BAA התאחדה עם ליגת ה־NBL כדי להקים את ה־NBA, והווריורס היו אחד מ־13 המועדונים המקוריים של הליגה. ב־1952 טיירל מכר את הקבוצה לאדי גוטליב, מי שאימן את הקבוצה מאז הקמתה, תמורת 25 אלף דולר. ב־1956 הווריורס זכו באליפות השניה שלהם.

ווילט דה סטילט

באותם שנים גדל בפילדלפיה ווילט צ'מברליין. צ'מברליין חוזר על ידי מכללת פנסילבניה ומכללה בקליפורניה, אבל בחר לשחק במכללת קנזס, כל זה בעידודו של הבעלים של הווריורס אדי גוטליב. באותן שנים הייתה נהוגה ב־NBA בחירה טריטוריאלית — קבוצות יכלו לבחור שחקנים ששיחקו בקולג' באיזור שלהם. באיזור קנזס לא היו קבוצות NBA. גוטליב לא רצה שקבוצה אחרת "תגנוב" את שירותיו של ווילט. גם רד אאורבך הגדול זיהה את הכשרון הענק, וניסה לשכנע את צ'מברליין לשחק במכללה בניו אינגלנד, כדי שהסלטיקס יוכלו לבחור בו. צ'מברליין סירב.

צ'מברליין שיחק 3 עונות בקנזס, ועונה נוספת בהארלם גלובטרוטרס, כיוון שהחוקים אסרו את כניסתו לליגה לפני שהמחזור בו התחיל את שנותיו בקולג' מסיים את לימודיו. פילדלפיה הצליחה לשכנע את הליגה שצ'מברליין נחשב לבחירה איזורית כמי שגדל בפילדלפיה, וזכתה בשירותיו, למרות שלא הייתה לה הבחירה הראשונה (החיים היו פשוטים יותר, בלי "טנקינג" ובלי "תהליכים"). ווילט הוחתם על החוזה הגבוה בליגה — 30 אלף דולר לעונה, חמשת אלפים יותר ממה שעלתה הקבוצה לגוטליב.

לקח לווילט שלושה משחקים להיות הראשון אי פעם (והיחיד) שמסיים משחק עם 40-40. הוא קלע 41 נקודות והוריד 40 ריבאונדים נגד סירקיוז נאשיונאלס. בעונתו הראשונה בליגה ווילט שבר שמונה שיאי ליגה. 56 משחקים הספיקו לו כדי לשבור את שיא הליגה בנקודות. הוא סיים את העונה עם 2,707 נקודות — 37.7 בממוצע למשחק. הוא שבר גם את שיא הריבאונדים עם 1941 ריבאונדים בעונה — 27 בממוצע למשחק! ווילט נבחר לרוקי העונה, ה־MVP (הישג אותו שיחזר רק ווס אנסלד ב־1969) ואפילו זכה בתואר ה־MVP במשחק האולסטאר.

בגמר המזרח הווריורס פגשו את הסלטיקס, ואאורבך היה הראשון להשתמש ב"האקינג". קו העונשין היה נקודת החולשה של ווילט. אאורבך שלח את טום היינסון להרביץ לצ'מברליין ולעשות עליו עבירות שישלחו אותו לקו. במשחק השלישי ווילט התעצבן ונתן להיינסון אגרוף תוך כדי שהוא פוצע את האצבע שלו עצמו. פילדלפיה הפסידה במשחקים שלוש וארבע ונפלה לפיגור 3-1. במשחק החמישי ווילט קלע 50 נקודות ועזר לפילדלפיה לצמצם את הסדרה ל־3-2, אבל במשחק השישי הסלטיקס ניצחו מטיפ־אין של היינסון ופילדלפיה הודחה מהפלייאוף.

ווילט הימם את האוהדים כששקל לפרוש מכדורסל בתום עונת הרוקי ולעבור לאתלטיקה. נמאס לו לשחק נגד שמירות כפולות ומשולשות מול הגנות שגם היכו אותו ללא הפסקה. אפילו היינסון הודה שחצי מהפאולים שעשה על ווילט היו פאולים קשים. העובדה שהתקשורת התייחסה אליו כמו לגוליית לא עזרה. אף אחד לא אוהב את גוליית. הייתה לו גם הצעה לחזור להארלם גלובטרוטרס בשביל 125 אלף דולר לעונה. בסופו של דבר גוטליב הצליח לשכנע אותו להשאר ב־NBA והחתים אותו על חוזה לשלוש עונות עם שכר של 65 אלף דולר לעונה.

בעונתו השניה בליגה ווילט שבר את שיאי הרוקי שלו עם 38.3 נקודות למשחק ו־27.2 ריבאונדים. הוא היה הראשון לחצות את קו 3,000 הנקודות בעונה. הוא היה הראשון והיחיד שחצה את קו 2,000 הריבאונדים בעונה, כשהוא קובע את שיא הליגה מאז ועד היום על 2,149 ריבאונדים. בנוסף הוא קבע את שיא הליגה לריבאונדים במשחק יחיד, כשהוריד 55 ריבאונדים במשחק נגד הסלטיקס. זה שיא לא מדברים עליו כמעט בכלל, לעומת שיא הנקודות שקבע. למרות עונה מצויינת של צ'מברליין, הווריורס לא הצליחו לנצח אפילו משחק פלייאוף בודד והפסידו בסיבוב הראשון בסוויפ לנאשיונאלס. מירב האשמה נפלה על המאמן ניל ג'ונסטון, שפוטר והוחלף.

עונת שיא

עונת 1961-1962 הייתה עונת השיא של צ'מברליין. אחרי שבעונת 1960-1961 הוא היה הראשון לחצות את קו ה־3000 נקודות (הישג אותו שחזר רק מייקל ג'ורדן בעונת 1986-1987) צ'מברליין חצה את קו ה־4,000 נקודות וסיים את העונה עם 4,029 נקודות, 50.4 בממוצע למשחק. הוא חצה שוב את קו 2,000 הריבאונדים עם 2,059, 25.7 למשחק.

היום מדברים לא מעט על מנוחות של כוכבים בעונה הרגילה. צ'מברליין לא נח כלל במהלך העונה. הוא סיים את העונה עם ממוצע של 48.53 דקות למשחק, בגלל ששיחק בהארכות. הוא שיחק ב־3,882 דקות מתוך סך של 3,890 של פילדלפיה. גם שמונה הדקות שהפסיד היו בגלל הרחקה.

בשני למרץ באותה עונה הוא קבע את שיא הנקודות למשחק והעמיד אותו על 100. הווריורס שיחקו בהרשי, פנסליבניה, נגד הניקס, וצ'מברליין קלע 36 סלי שדה מתוך 63 זריקות, ו־28 מ־32 מהעונשין.

אלו מספרים שלא רק שלא ניתן לשחזר אותם היום, אלו מספרים שקשה לדמיין. בעידן שבו שחקנים בוחרים לנוח 5-10 משחקים לעונה (ויותר), בעידן שבו שחקן לא עובר את ה־40 דקות במשחק עונה רגילה, בעידן שבו כל פציעה היא עילה להשבתה, לאף אחד אין סיכוי בכלל להתקרב לשיאים העונתיים של ווילט.

הווריורס שוב פגשו את הסלטיקס בגמר המזרח. כל קבוצה שמרה על הבית, והם הגיעו למשחק המכריע בשוויון, 3-3. המשחק היה צמוד והוכרע בסל ניצחון של סם ג'ונס. דקה לסיום השופט שרק לחסימה בלתי חוקית של ווילט, שנתנה לסלטיקס נקודות יקרות. ווילט התייחס להפסד הזה כהפסד הצורב בחייו, אבל הוא יכול להתנחם בזה שבוב קוזי וביל ראסל חושבים על הקבוצה הזו של הסלטיקס כטובה בכל הזמנים. התקשורת ביקרה את ווילט על חוסר היכולת שלו לזכות בתארים. פרנק מקגוויר, מאמן הווריורס אמר שווילט היה על־אנושי. הבעיות של הקבוצה היו מחסור בקלעי שני יציב, רכז ראוי, וגבוה שני שיכול להוריד את הלחץ מווילט.

מעבר לסן פרנסיסקו

באותו קיץ גוטליב מכר את הבעלות על הקבוצה לפרנק מיולי, שהוביל קבוצה של אנשי עסקים מסן פרנסיסקו. מיולי שילם לגוטליב 850 אלף דולר עבור הקבוצה והעביר אותה לסן פרנסיסקו. פול אריזין, אחד הכוכבים של הווריורס, פרש ממשחק בעקבות המעבר. אריזין עבד ב־IBM פילדלפיה ולא היה מוכן לעזוב את משפחתו ועבודתו עבור הקבוצה. הכוכב השלישי של הקבוצה, טום גולה, התגעגע למזרח ודרש טרייד לניו יורק באמצע העונה. צ'מברליין המשיך להרשים, אבל בלי עזרה סן פרנסיסקו ווריורס סיימה עם מאזן 31-49 ולא עלתה לפלייאוף.

אלכס הונאן הגיע לאמן את הווריורס ונייט ת'רמונד הצטרף כגיבוי לווילט. זה הספיק בשביל לקחת את אותו סגל בינוני עד לגמר הליגה. ווילט שוב פגש את הסלטיקס של ראסל ושות', ושוב הפסיד, הפעם 4-1.

בתחילת עונת 1964-1965 ווילט צ'מברליין חלה ואיבד משקל רב. הרופאים של הווריורס איבחנו בעיה בלב. רופאו האישי בפילדלפיה אבחן דלקת בלבלב. הוא החמיץ 21 משחקים, והווריורס הפסידו ב־16 מהם. פתיחת העונה הרעה והשכר הגבוה של ווילט גרמו לווריורס לבעיות פיננסיות. בהפסקת האולסטאר הם שלחו את ווילט בטרייד בחזרה לפילדלפיה — הסירקיוז נאשיונאלס ניצלו את החור שהשאירו הווריורס ועברו לפילדלפיה שנה לאחר שהווריורס עברו לסן פרנסיסקו. הווריורס קיבלו בטרייד שלושה שחקנים (אחד מהם פרש כיוון שלא היה מוכן לעבור לסן פרנסיסקו) ו־150,000 דולר. פרנק מיולי, הבעלים, אמר על צ'מברליין אחרי הטרייד:

"צ'מברליין הוא לא אדם שקל לאהוב. האוהדים בסן פרנסיסקו מעולם לא אהבו אותו. קל לשנוא את ווילט. אנשים באו לראות אותו מפסיד."

ווילט קבע במדי המועדון שיאי ליגה, וכמובן שיאי פרנצ'ייז, שלא ישברו לעולם.

ריק בארי

אחרי שסיימו את עונת 1964-1965 עם 17 ניצחונות בלבד, הווריורס זכו בבחירה השניה בדראפט ובחרו את ריק בארי. יחד איתו המאזן שלהם השתפר ל־35 ניצחונות, ובארי זכה בתואר רוקי העונה. בעונתו השניה בליגה הוא זכה בתואר ה־MVP של משחק האולסטאר אחרי שקלע 38 נקודות והוביל את המערב לניצחון על המזרח העדיף. הוא סיים כמלך הסלים באותה עונה עם 35.6 נקודות למשחק. יחד עם ת'ורמונד, בארי הוביל את הווריורס לגמר הליגה, שם פגשו את ווילט ופילדלפיה 76. בארי קלע 40.8 נקודות בממוצע למשחק בסדרה, שיא גמר שנשבר רק ב־1993, כשמייקל ג'ורדן קלע 41 נקודות לערב נגד פיניקס. זה לא הספיק לווריורס שהפסידו 4-2.

בארי כעס על הנהלת הווריורס שלא שילמה לו תמריצים שלדעתו היה אמור לקבל, והחליט לעזוב את הווריורס ולעבור ל־ABA. החוזה שלו עם הווריורס נגמר, אבל באותן שנים שחקנים לא היו חופשיים לחתום איפה שרצו — בחוזה שלהם היה סעיף שהשאיר את הזכויות אצל הקבוצה גם אם אין חוזה. בארי נאלץ לשבת בחוץ עונה לפני שחתם באוקלנד אוקס.

בכל התקופה שלהם מאז המעבר לסן פרנסיסקו, הווריורס לא שיחקו באולם קבוע. הם שיחקו במספר מקומות באיזור סן פרנסיסקו והדרימו גם לסן חוזה. בעונת 1971-1972 הם עברו לשחק באופן קבוע באוקלנד ארינה ושינו את שם הקבוצה לגולדן סטייט ווריורס. השם הוא הכינוי של מדינת קליפורניה והווריורס רצו לזכות באהדה של אוהדים מרחבי המדינה הגדולה. באותן שנים רק הלייקרס שיחקו בקליפורניה. כיום משחקים שם גם הקינגס מסקרמנטו והקליפרס מלוס אנג'לס. ב־2006 אוקלנד ארינה הפכה ל"אורקל ארינה" בחסות "תאגיד אורקל". המשחק השישי בגמר 2019 נגד טורונטו ראפטורס היה המשחק האחרון באורקל ארינה, לפני המעבר חזרה לסן פרנסיסקו בעונת 2019-2020.

בינתיים בארי לא הכי הסתדר עם ה־ABA. כשאוקלנד עברה לוושינגטון, בארי אולץ לעבור איתם. כשעברו למערב וירג'יניה הוא סירב, וקיבל טרייד לנטס. ביוני 1972 החוזה שלו תם, ובית המשפט החליט להחזיר אותו לווריורס. ההחלטה הייתה שבארי לא רשאי לשחק בשום קבוצה למעט גולדן סטייט. הוא חתם על חוזה חדש וחזר לאוקלנד.

בעונת 1974-1975 בארי הוביל את הווריורס לזכיה באליפות. הווריורס הגיעו לגמר נגד וושינגטון בולטס הפייבוריטים. וושינגטון החזיקה בווס אנסלד ואלווין הייז. היא ניצחה 60 משחקים בעונה הרגילה. דבר שלא עזר לה מול הווריורס שניצחו בסוויפ חלק 4-0.

תקופת הקוקאין

הווריורס הגיעו לפלייאוף בכל אחת מהשנים בין 1971 ל־1977, הייתה להם קבוצה צעירה וטובה. אלא שבקיץ 1977 הליגה הנהיגה לראשונה תקופת פרי אייג'נסי — שוק שחקנים חופשי. זה לא מה שאנחנו מכירים היום, שבו שחקנים עוברים בין קבוצות לפי רצונם האישי, אבל זה היה חידוש. קבוצות עדיין היו צריכות לפצות את הקבוצה הקודמת של השחקן. רק ב־1988 יגיע השחקן החופשי האמיתי הראשון — טום צ'יימברס.

הווריורס איבדו 2 מהכוכבים הצעירים שלהם — ג'מאל ווילקס וגאס וויליאמס. בתמורה לווילקס הם קיבלו את הבחירה ה־5 בדראפט 1978, בתמורה לוויליאמס הם קיבלו כסף. הבחירה הפכה לפרוויס שורט, זה שבסוף הקריירה יגיע לשחק בהפועל תל אביב. בבחירה השישית נבחר שחקן שלא שיחק בליגה הישראלית — לארי בירד. הנה פרט טריוויה לגבי השניים — שורט היה השחקן היחיד בהיסטוריה של הליגה שהצליח לעצור את לארי בירד על אפס נקודות. בשני לינואר, 1981, לארי בירד שיחק 37 דקות וסיים ללא נקודות על תשע זריקות.

הווריורס התדרדרו לתחתית הליגה. ב־1978 הם שלחו את ריק בארי ליוסטון בתמורה לג'ון לוקאס. בארי עוד הספיק לקבוע את שיא הליגה באחוזי עונשין לעונה לפני שפרש. הוא היה ידוע ב"זריקת הסבתא" שלו מהקו והיה אחד מקלעי העונשין הטובים בהיסטוריה. לוקאס הפך לדוגמא עגומה לשחקנים שהפסידו את הכישרון שלהם לסמים. זו נחשבה ל"תקופת הקוקאין" של הליגה (1977-1986), ובווריורס שיחקו שלושה שחקנים שהיו ידועים באהבתם לסם הלבן: לוקאס, ברנרד קינג (לפני ששיקם את הקריירה שלו בניו יורק) ומייקל ריי ריצ'רדסון. מלון "האייט" באוקלנד נודע כמקום הכי טוב בליגה להשיג קוקאין. שחקנים אורחים נפלו שם לסם ושחקני הבית נהנו באופן קבוע. הווריורס לא הגיעו לפלייאוף בין 1978 ל־1986.

באותה תקופה לא משנה מה הווריורס עשו בדראפט, הם פשוט החמיצו. השיא היה בדראפט 1980, כשהווריורס שלחו לסלטיקס את רוברט פאריש, והבחירה השלישית, שהפכה לקווין מקהייל, תמורת הבחירה הראשונה, בה הווריורס בחרו בג'ו בארי־קרול. מאוחר יותר בארי־קרול קיבל את הכינוי "Barely care" (לא אכפת לו), שביטא נהדר את היחס שלו לכדורסל.

הווריורס המשיכו לפשל בדראפטים, ובעונת 1983-1984 בארי־קרול ברח לשחק באיטליה. הווריורס סיימו את העונה עם 22 ניצחונות. פטריק יואינג יצא לדראפט ממכללת ג'ורג'טאון, אבל בדיוק באותה עונה הליגה הנהיגה לראשונה את שיטת הלוטרי, והווריורס "זכו" רק בבחירה השביעית. לפחות הם לא פספסו אותה ובחרו בכריס מאלין.

מאלין גדל ושיחק בניו יורק, ובחסות המורשת האירית שלו נהג להוריד כמה בירות כל ערב. המעבר לסן פרנסיסקו הרחוקה לא עזר, ודרדר אותו עמוק יותר לטיפה המרה. רק כשדון נלסון יגיע לווריורס, שלוש שנים מאוחר יותר, הוא יכריח את מאלין להתמודד עם ההתמכרות שלו לאלכוהול ולהגמל. הסנונית שבישרה על בואו של נלסון הייתה ההגעה של ג'ים פיצ'ג'רלד, הבעלים החדש.