ההפך מפלאפל

אופטיקה אופטימית

הדשא עקצץ, והשמש צחקה באדום על הגבעה. ילד רץ במעגלים עם עפיפון.
אחרי משמרת ארוכה במפעל האפור והתפל, מחזה כזה היה מרומם. זאת מילה קצת גבוהה, אבל גם ההרגשה גבוהה. הייתי מביא איתי בקבוק מים, פייסל וקלמנטינה. הריח היה אותו ריח, של חרובים יבשים. בבית היה יבש יותר. אותן מריבות, אותם מבטים מאוכזבים. ואולם הבריחה ממנו הייתה מלאה הפתעות אחרות בכל פעם.
בגבעה יש סבא, שבא כל יום בשעה שש שלושים וחמש עם הפיליפיני שלו לראות את השקיעה שמאדימה את השמיים. הוא לא צריך יותר מכמה דקות יפות ביום. אף אחד מאיתנו לא. לפעמים אנחנו לא מודים בכאב, בתקווה שייעלב וייעלם, אבל אם ניסיתם פעם לטאטא את הלכלוך מתחת לשטיח, אתם יודעים שהוא לא באמת נעלם. 
היופי לעומתו נחבא. הוא מסתתר בפריימים קטנים. בעפיפונים משולשים ובפיליפינים שמחייכים אל הקשישים שלהם, בפריזבי שפוגע בול בעץ, בגיטרה לא מכוונת, באפצ'י של הכלב תוך כדי ריצה.
בכמה הדקות האלה של השקיעה.
יום אחד ישבתי עם הפיליפיני והסבא שנרדם. הפיליפיני חייך אליי עם השיניים ואמר הרבה "Welcome" ו"Beautiful". חייכתי חזרה. הצעתי לו מהפייסל והוא עשה "לא" עם הראש, והרים אצבע לשמיים. אלוהים אולי לא מסכים לו. "אלוהים שלי מסכים לי," אמרתי לו. הוא חייך כאילו שהבין, אני עישנתי והקשיש הרביץ נחירה.
"עד כמה טיפשים אנחנו כדי לא לראות את זה באור? את האופטימיות האופטית הזאת." הפיליפיני הסתכל עליי, והניד בראשו כאילו הוא מבין. נדמה לי לפחות, שבאור הזה הוא מבין.

ואולי אין זו טיפשות. אולי זה פשוט מה שמיוחד. שמותר להרגיש את זה רק כשהשמש צונחת. רק כשהכול אדום ולא כל כך ברור. כמו כל מה שיש לנו בראש לעיתים. 
וזה נוח, לא להבין. להסתכל רגע על גֶּרֶם השמיים העצום הזה נבלע לאיטו בתוך הים, ולשבת בדשא. להתעודד שיש דברים יותר מסובכים מאיתנו.
אם זה מספק את שלוותו של הקשיש, יש בזה משהו. 
אחרי כמה חודשים של ביקורים קבועים בגבעה, ראיתי את הפיליפיני יושב לבדו בנוף האדום. הוא הסתכל על הרצפה, לא על השמש. עצרתי במקום באופן אוטומטי. נהיה לי קשה בגרון. הלכתי לכיוונו, וגרסאות שונות של הסיפור רצו לי בראש: בטח הזקן התפגר, ועכשיו הפיליפיני שלו לבד. הוא בוכה על הפרנסה שלו, על החבר השקט שהיה לו בלב.
או שזה בכלל לא זה. אולי זה פלילי. הפיליפיני שם לו במרק רעל עכברים. לא! הוא בטח חנק אותו במקלחת.
“היי חבר, איפה הסבא?" שאלתי בנימוס כשהגעתי. הוא זיהה אותי, חייך והרים אצבע למעלה. "כן כן, גם היום הבאתי לעשן," החזרתי.
"Mr. Reuven is taking a piss off the edge of the world!!d" הוא שוב הצביע למעלה. הרמתי מבט.
הקשיש ישב בכיסא הגלגלים שלו על הגג של התצפית, והשתין. קהל של ילדים קטנים צוחקים למטה מסביבו, עם פלאפונים שלופים וצחוק מתגלגל. הפיליפיני צחק וכמעט נחנק. אני לא אמרתי מילה, והזקן השתין על כולם בחיוך.

אין נאצים במטולה

אני לא יודע למה בכלל הסכמתי לזה. לקום מוקדם, עד שיש לי כבר חופש... 
אבא שלי הציע שנטייל בצפון, כי גם ככה אני לא עובד. סימסתי לו "סבבה" מבלי לחשוב. האמת היא שהרבה זמן לא נסעתי לצפון, ובטח לא עם ה"אולד מן" שלי.
ב-7:32 כשעוד נמרחתי על המיטה בהתלבטויות, ניסחתי הודעה משכנעת בראש. התלבטתי אם לכתוב שאני לא מרגיש טוב, או ששכחתי שאני צריך לקפוץ לתל אביב. האמת, כל תירוץ שהייתי ממציא, היה עובד. כי אבא שלי לא יגיב גם ככה, ואני אמשיך לישון עד הצהריים. אני רגיל לזה.
הוא ישמור את האכזבות האלה בבטן, ולא יגיד כלום. הוא יוציא הכול בבת אחת מתישהו, ככה מערכת עיכול הרגשות שלו עובדת.
אבל אפילו ניסוח הודעה היה עבודה קשה מדי למוח שלי בשבע וחצי בבוקר, אז פשוט קמתי.
החלונות הגדולים האירו את הסלון, משכתי באף וגירדתי בביצים. גלגלתי ג'וינט לעת צרה, לבשתי מעיל וכובע צמר.
הוא חיכה למטה באוטו.
"אתה רוצה שאני אנהג?" שאלתי. "אם אתה יכול, עדיף. אני שונא לנהוג בעיר."
הוא עבר ליד הנהג, ורשמתי בווייז "מטולה".

הדרך הייתה שקטה, אנחנו לא מדברים יותר מדי. פה ושם הוא מוצא על מה, "מותר פה 90 קמ"ש" זה הקבוע שלו. וגם "שלחת כבר את הטפסים לביטוח לאומי?" תמיד כיף לו לשאול.
אבל התרכזתי במוזיקה ובנוף, שהפך אט אט ירוק. כבר לא שמתי לב מתי אנחנו מדברים ומתי אנחנו שותקים.
בעשר בבוקר עצרנו בתחנת דלק ליד עמיעד, באבו סאלח. החומוס הקבוע שלנו לפני רמת הגולן. "הוא לא משלשל, אז הוא טוב. פחות אכפת לי מהטעם," אבא אמר לאוויר כשחניתי. המסעדה הייתה ריקה, והמלצר הערבי המחויך יצא לקראתנו עם הצלחות מהמדיח. 
"אהלן ווסהלן, היכנסו בבקשה, תכף אני מגיע," הוא אמר במבטא וצעד מהר למטבח.
ישבנו ליד החלון, האוויר היה קר ועומד. העננים והשמיים התערבבו ונתנו צל.
אבא שלי הלך לשירותים, והמלצר הגיש בינתיים בצל וזיתים, ושאל איזה חומוס בא לנו. "לו גרגרים, ולי פול. תודה, אחי." הוא קד קידה מנומסת והלך.
"הזמנת כבר?" אבא שלי סגר את הרוכסן והתקדם לשולחן.
"כן, אתה גרגירים." עניתי.
הוא התיישב. הידיים שלו רעדו יותר מבפעם האחרונה שראיתי אותו. הוא הלך גם קצת יותר לאט. אבל הוא זה שהציע את הטיול הזה. 
החומוס הגיע מהר, והמכונית התניעה שוב אחרי עשר דקות.
הגענו לתנור, לקופות של רשות הטבע. 
"יש לך הנחה של חייל משוחרר?" 
"לא יודע... לא נראה לי," עניתי. 
"בטוח יש, פשוט לא בדקת." 
שתקתי והתקדמנו למתולתלת עם החיוך בקופה.
"היי ברוכי-"
"תגידי, יש פה הנחה לחיילים משוחררים?" אבא קטע אותה.
"לא, לצערי לא." היא ענתה באופן אוטומטי.
"ואיך אנחנו מגיעים למעלה, להתחלה של המסלול? יש איזה שאטל?" 
"יש רק בשבתות. אבל אתם יכולים לנסות לתפוס טרמפ בכביש שעולה למטולה," היא ענתה בסבלנות.
"תודה," אבא החזיר.
הוא שילם ואני חניתי.
"סיכוי קלוש מאוד שנתפוס פה טרמפ," הוא אמר לי כשיצאתי מהאוטו.
מתחתי את השרירים אחרי הנסיעה. "בסדר... אפשר לנסות." נעלתי את האוטו והתקדמנו לכביש.
"מקסימום נעלה הכול ברגל ונחזור לאוטו... אבל בחיים לא נתפוס," אבא אמר תוך כדי התנשפות כבדה. לא עניתי. עלינו לכיוון הכביש. 
"בוא לצד שלי, בצד שלך באות מכוניות מאחורה," אמר לי.
"לא נכון, זה כביש לא מסומן," החזרתי. 
הוא לא הגיב, רק המשכנו לעלות.
הגענו לכביש. אפילו לא הספקתי להרים את האצבע לטרמפ, ועצרה לידנו מכונית. "תודה!" מטייל פרוע שיער עם מוצ'ילה גדולה יצא מהפולקסווגן הכחולה וחייך לעברנו. הנהגת גם חייכה אליי.
"מה, אתם צריכים למטולה?" 
"כן," ישר השבתי.
"יאללה, תיכנסו," אבא שלי הסתכל עליי ולא אמר מילה, אני חייכתי.
"איך נפלת עלינו משום מקום, באמת תודה," אמרתי כדי שאבא ישמע, והתיישבתי לידה. היא הייתה צעירה, דיברה במבטא כלשהו. 
"אני גרה ממש ליד הכניסה לשביל, אז אוריד אתכם קרוב," אמרה, שוב הודיתי לה.
הסתכלתי על אבא מהמראה של הנהג, והא חייך לחלון ועשה פרצופים של "לא מאמין". חייכתי לעצמי, כי ניצחתי אותו קצת.
הגענו לכניסה לשביל, אבל שמענו את המים עוד מהאוטו. הם געשו, התפזרו לכל מקום. שלוליות גדולות בכל פינה, גם בפינות הרחוקות מהמפל. פברואר היה קר. אפילו בפתח תקווה הייתי חייב שתי שכבות.
העצים ירוקים ומרוצים, המים דוהרים בין מפל למפל. בדרך למטה ראינו מישהי ליד הצוק, עוצמת עיניים ועומדת על רגל אחת.
"מה אתה אומר, היא תתאבד?" הוא חייך והתקדם בשביל.
"רק מהקור היא תמות, בלי הנפילה," עניתי.