האובססיה 2 - התפכחות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האובססיה 2 - התפכחות
מכר
אלפי
עותקים
האובססיה 2 - התפכחות
מכר
אלפי
עותקים

האובססיה 2 - התפכחות

4.4 כוכבים (77 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

קסנדרה רובינס

קסנדרה רובינס היא מחברת רבי המכר אשר הופיעו ברשימות ה-Amazon Top 100 -, USA Today, KDP ALL Star. במשך שנים בער בה לכתוב רומנים רומנטיים, עד שלבסוף היא אפשרה לקולות בראשה להשתלט על ספר הביכורים שלה "אובססיה". היא מגדירה את עצמה כרומנטיקנית חסרת תקנה ונחושה ליצור דמויות אובססיביות ומלאות עוצמה אשר נלחמות עד למציאת אושרן הנצחי.

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

"הדואט הזה מסעיר ומסקרן כל כך, שנשארנו צמאות לעוד ועוד ממנו. ארוטיקה איכותית ובועטת, סיפור אהבה שהלהיב מיליוני קוראים ברחבי העולם, ועכשיו בישראל.
תכירו את ההתמכרות החדשה שלכם." מו"ליות טורקיז.

הסוד שלי התגלה. ריד יודע את האמת.
ההרס והחורבן נעשו. לא ניתן להחזיר את הזמן לאחור.
ריד לקח את כל הפעמים הראשונות שלי כמו מתנה נוצצת. הוא הבטיח לי הבטחות במילים רכות כמו משי שנצרתי בחמדנות. אבל ברגע שהיססתי, הוא לקח הכול בחזרה.

עכשיו שנינו אשמים וזה הזמן להתמודד עם ההחלטות שקיבלתי.

הילד שאהבתי מגיל שמונה הוא גבר עכשיו. הזעם שלו מוחשי, עיניי הטורקיז שלו חודרות לתוכי בעוצמה שמעלה אותי באש. כל נשיקה טעימה מקלפת את העבר המכוער שאנחנו נואשים לברוח ממנו. אומרים שסליחה מגיעה מבפנים. האם אני יכולה לסמוך עליו שיסלח לי? האם שנינו נתפכח? נהגתי להאמין בסיפורי פנטזיה מלאים באושר ועושר עד עצם היום הזה. 
נוכחתי לגלות שהחיים האמיתיים הם לא סיפור אגדה.

"בשלוש מילים היא קרעה את הלב שלי, גרמה לי לכאוב במשך שנים. הפכתי לגבר שמעולם לא חלמתי להיות. גבר שלא מסוגל לאהוב."

התפכחות הוא החלק השני בדואט הרומנטי הארוטי והמסעיר "האובססיה" אשר מביא לסיומו את סיפור אהבתם המטלטל של טס וריד. הסודות והשקרים אשר מתגלים מעמידים למבחן את גורל אהבתם של השניים. האם הם יתפכחו ויעמדו במבחן של חייהם?

קסנדרה רובינס היא מחברת רבי המכר אשר הופיעו ברשימות הAmazon Top 100 -, USA Today, KDP ALL-Star. במשך שנים בער בה לכתוב רומנים רומנטיים, עד שלבסוף היא אפשרה לקולות בראשה להשתלט על ספר הביכורים שלה "אובססיה". היא מגדירה את עצמה כרומנטיקנית חסרת תקנה ונחושה ליצור דמויות אובססיביות ומלאות עוצמה אשר נלחמות עד למציאת אושרן הנצחי.

פרק ראשון

פרק 1

אהבנו באהבה שהיא יותר מאהבה.
– אדגר אלן פו

טס
הווה – בת עשרים וחמש
ניו יורק, ניו יורק


אני מצמידה אליי את התאומים, מנסה לא להפחיד אותם. הוא מתקרב אלינו. אני צריכה לברוח, אבל אני לא זזה, מוכנה להתמודד עם האויב שלי. לא איכנע לרצונותיו יותר, בלי קשר למה שקרה.

לא הוא אמור לסלוח על מה שעשיתי.

"טס, תני לי את לוק ואת לילי." בראנס מניח את ידו על כתפי, מגעו חם ומנחם בעוד הוא מנסה לשחרר את לוק מזרועותיי. האחיזה שלי מתהדקת סביבו כשריד מתקרב. הילדים שלי מתפתלים, אני בטוחה שזה מפני שאני מחזיקה אותם חזק כל כך.

סכנה! המילה מהבהבת בראשי כמו שלט ניאון בוהק.

"טס," בראנס אומר בלחישה, "תני לי את התאומים."

באופן מוזר, הדבר היחיד שאני מבחינה בו הוא עד כמה השמיים מחשיכים כאילו סערה מגיעה. רעשי שדה התעופה החזקים נשמעים עמומים באוזניי, בעוד המוח שלי מנסה להכיל את הסצנה שמתרחשת בפניי.

הוא לבוש בחליפה אפורה, והלב שלי מייד מתחיל לפעום בחוזקה. לא כי אני אוהבת אותו, האהבה מתה לפני שנים. האמת היא שאני מפחדת מהגבר שמתקרב אליי.

"אני כאן, טס. שום דבר לא יקרה." קולו הרגוע של ג'אקס נכנס באוזן אחת ויוצא מהשנייה.

פאקינג בוגד.

"אימא, זה חזק מדי!" הבן שלי מתנועע. אני לא יכולה להגיב כי הוא פה.

יש רגעים בחיינו שאנחנו מביטים לאחור ותוהים למה עשינו את מה שעשינו. אם באותו הרגע היינו עושים או אומרים משהו באופן שונה. אני מסרבת שהרגע הזה יהיה כזה. אם ריד רוצה להילחם, הוא יקבל מאבק. אני זוקפת את סנטרי, מסונוורת לרגע מהשמש שמציצה מעבר לענן הכהה. למרבה המזל, בראנס עומד מאחוריי. זרועותיו העדינות מחזיקות אותי. ריד עומד מולי. אני מחכה שהזעם שלו יגיע. אחרי הכול, יצרתי מפלצת בראשי. כל הרעשים נעלמים כשעיניי פוגשות בעיניו. אני מבולבלת, מעבירה את משקלי מירך אחת לשנייה.

כל מה שהוא עושה זה לבהות. למה הוא מחכה? עולה בי מחשבה שאולי הוא לא מבין, אבל רק אידיוט לא יראה ששני הילדים האלה הם שלו. אפשר להגיד הרבה דברים על ריד, טיפש הוא לא אחד מהם.

"טס..."

עיניי ממשיכות להינעץ בעיני הטורקיז שלו. אני פוסעת לאחור, ההבנה של מה שעשיתי ניכרת על פניו. הוא בוהה בלוק ובלילי. עיניו נעות מפניי אל פניהם. זה מענה אותי וקורע את ליבי. אני שומעת בכי עמוק, לא חזק, אבל אני שומעת אותו. זה גרוע יותר מכל זעם שהוא יכול להשליך עליי.

"לא עשית את זה, נכון?" קולו נשבר. עיני טורקיז עם ריסים שחורים וארוכים מתמלאות דמעות. אני מתבוננת בו נוגע בשערה הגלי של לילי.

"אלוהים אדירים, טס."

אני לא רוצה להביט בו, אבל לא מצליחה להימנע מכך. זה מפחיד, כמו שאת לא יכולה שלא להביט בהתנגשות ידועה מראש. זה בלתי אפשרי. הכאב זולג ממנו, וברור שבקרוב יהפוך לשנאה. אני מעדיפה שישנא אותי. מעדיפה את הכעס שלו מאשר את הסבל שלו.

"אין לי מה להגיד לך כרגע."

אני בוהה בו בבלבול, כמו צבי שנלכד בפנסי מכונית. לא כך זה היה אמור לקרות. הוא לא מתנהג כמו הגבר שהכרתי. הגבר הזה שונה ואני מרגישה את זה. החרטה והבושה מכות בי כמו כדור שמפלח אותי לשניים. כל מה שאני יכולה לעשות זה לתת לו זמן לעכל הכול. אני חייבת לו את זה. הוא מביט בילדים שלנו בתשומת לב רבה, עיניו נראות מוטרפות, סופגות כל פרט בהם. באופן מדהים שניהם רגועים, הנוכחות שלו לא מטרידה אותם.

"אימא? למה הוא נראה כמו דוד ג'אקס?" לילי מצייצת. נשימתו נעתקת. אני לא מצליחה להוציא מילים בגלל המחנק בגרוני ומנסה לבלוע רוק. "נדבר על זה אחר כך, בסדר, ארנבונת?" קולי צרוד ולא טבעי. עיניו של ריד עוברות אליי ומתכווצות. לשבריר שנייה נראה שהוא מוכן לשחרר את הכעס שלו. הלוואי שיכעס. אני אקבל כל מה שהוא רוצה כדי שהנטל סביב צווארי סוף־סוף ישתחרר.

"הם צריכים לדעת," זה כל מה שהוא אומר. קולו העמוק ממלא את מסלול הנחיתה, כמעט ממוטט אותי.

אני ממצמצת לעברו. "כמובן, אבל לא עכשיו." אני זוקרת את סנטרי בהתרסה.

אנחנו בוהים זה בזה, מנהלים קרב שקט. עיניי סורקות את פניו, הוא עושה את אותו הדבר. הקמטים הקטנים סביב עיניו חדשים. הוא נראה שונה, קשוח יותר. המילה 'נאה' כבר לא עושה עימו צדק. הוא הגיע לרמה גבוהה של מגנטיות שמושכת אותך אליו.

עיני הקרח שלו אפלות, אולי זה נובע מעצב. הן גורמות לי להרגיש קור, להיות חשדנית, מאחר שמעולם לא ראיתי אותו כך. הוא נראה בוגר הרבה יותר מעשרים וחמש שנותיו. שערו קצר, הגלים הכהים האהובים עליי נעלמו.

"תגידי להם, טס. אני רוצה לשמוע." קולו מרוגז ותובעני.

אני מסתכלת סביב, מלקקת את שפתיי המבריקות מליפ גלוס ומבקשת עזרה מאחד מהאנשים שעזרו לי להסתיר את הסוד. ג'אקס עומד בגבו אלינו, כאילו הסצנה מולו כואבת מדי והוא אינו יכול להיות עד לה.

דמעות זולגות במורד לחייו של בראנס, חברי היקר והנאמן.

ייסורים מקיפים אותנו, את השקרים שבהם אנחנו חיים. הילדים שלי נראים היחידים שלא מושפעים מכל מה שקורה, עדיין תמימים כל כך ואעשה הכול כדי להגן עליהם.

לוק מביט בריד, תופס את צווארי חזק ולוחש, "תאידי לנו, אימא."

הוא אומר את זה בקול מתוק כל כך, נשימתו מלטפת את לחיי החמות כאילו הוא כבר יודע.

"לוק ולילי, תכירו את אבא שלכם." קולי נמוך, ואני נשמעת פתטית כל כך שאני מתכווצת. במקום לשתוק, אני ממשיכה ומחמירה את המצב, "הוא עבד בחו"ל ו–"

"חיכיתי לרגע הזה כל החיים שלי," ריד קוטע אותי. "אתם המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל. למען האמת, אתם הגאולה שלי." הוא נועץ בי מבט חד. "עכשיו את יכולה להתוודות," הוא מגחך בלעג. "תגידי לי." לילי מביטה בי ואני מבוהלת מעט.

מבטו המאשים קודח לתוכי. האשמה אוכלת אותי מבפנים ופוערת חור בבטני המשתוללת. הלסת היפה שלו הדוקה כל כך. אני מקבעת את מבטי עליה, יודעת שזה כואב לו. אבל לי כואב יותר. אני נושמת עמוק ומרגישה חרטה, נזכרת בחודשים המפחידים שעברתי וחיכיתי שיחזור. חיכיתי כל יום עד שהאהבה שלי הפכה לאט־לאט לשנאה.

אני יודעת שהוא מצפה לטס הישנה, כמו שחשבתי שאקבל את ריד הישן, אבל היום הזה מלא וידויים והארות.

"הם שלך." המילים נאמרות ללא רגש, כאילו אני מזמינה מנה מתפריט במסעדה.

"תודה," הוא לוחש, מרירות נשמעת בקולו. אי אפשר לטעות בה. אני בולעת רוק ומרגישה כאילו חרצתי את גורלי. הוא מתרחק בעוד המוח שלי מנסה לעבד את כל מה שקורה. אני צריכה להתאפס על עצמי. העדיפות הראשונה היא הילדים. פניהם המתוקות מכווצות בבלבול, הם שקטים כאילו יודעים שאני ממתינה לפסק הדין. אני מחייכת ברוך, לא רוצה שהם יפחדו. ריד יכול לעשות הרבה דברים, אבל אני בטוחה שהוא לא ירצח אותי. לפחות לא מולם. אני מנענעת בראשי בגלל הדרמטיות שלי, ומסתובבת אל בראנס. "אתה בסדר?" עיני השוקולד שלו מלאות דמעות שממשיכות לזלוג על פניו.

"אני חושב שהמחזה הזה גרם לי להזדקן בעשר שנים," הוא נושף קצת אוויר, דמעותיו לא עוצרות. הן אמורות לזלוג מעיניי אבל שלי נותרות יבשות, כואבות והרוסות.

"זה נגמר, ילדה יפה," הוא אומר בקול חנוק ועדין. אני מהנהנת כמו רובוט, יודעת שהוא לא מאמין בזה, הוא מנסה לתמוך בי.

הרגע הזה, האמת הזאת קושרים אותי לריד לנצח. לעולם לא אהיה חופשייה. מיצי קיבה צורבים ושורפים במעלה גרוני כמו אש בוערת.

לוק מושיט את ידיו השמנמנות אל בראנס. "אאל תיכה, דוד בוואנס."

בראנס מנגב את פניו בידיו. "בסדר, חבר, אני לא אבכה."

"טס," אני נרתעת מקולו הקשוח של ג'אקס, "תני לבראנס לקחת את לילי ואת לוק למלון. אני בטוח שאת וריד צריכים לדבר בפרטיות," הוא אומר בלי להביט לעברי.

בוגד! אני רוצה לצרוח, אבל במקום זאת אני מביטה בילדים שלי, שניהם מתפתלים כמו תולעים קטנות, רוצים להשתחרר מאחיזתי. אני המומה, נותנת להם להחליק אט־אט אל הקרקע. הם מייד מתחילים לרוץ מצד אחד לשני, צוחקים בגלל ההד שנשמע על המסלול.

"תיזהרו." אני מסתכלת סביב, ריח של גשם עומד באוויר.

ג'יפ שחור של אאודי מגיע ועוצר לידנו. הנהג יוצא ופותח את הדלת.

"לילי ולוק, בואו אליי." אני מנופפת אליהם, מציצה לעבר ריד שמביט בי בשקט, עיניו שופטות אותי.

אני מיישרת את התיק של לוק. "אוקיי, חמודים שלי, אני צריכה לדבר עם ריד... אני אדבר עם... איתו." עיניהם הירוקות הגדולות נראות מבולבלות. "אני צריכה שתלכו עם דוד בראנס, ואימא תבוא אחר כך." אני שונאת את העובדה שאני נשמעת חנוקה.

"בסדר, אימא," הם אומרים.

"אבא חוזר איתנו הביתה?" שואלת לילי.

הלב שלי צונח. חשבתי שלא יהיה אכפת להם או שהם צעירים מכדי להבין את המשמעות של כל מה שקורה כאן. אני מתעלמת מהשאלה ותופסת את שניהם, מחבקת אותם ומרעיפה נשיקות על הלחיים השמנמנות שלהם. שניהם מצחקקים וצווחים.

"הוא יחזור איתנו, אימא?" לילי לוחצת. נדמה כאילו היא באמת רוצה שריד יחזור איתנו הביתה. עיניי בוחנות את פניה היפהפיות, ואני נושכת את שפתיי לפני שאגיד משהו שעשוי לבלבל אותם, כמו האמת. היא שילוב מוחלט של ריד ושלי. לוק, לעומת זאת, הוא העתק של ריד. חוץ מעיניו הירוקות, אין ספק מיהו אבא שלו.

"לא, לילי, אבא שלך לא חוזר הביתה עם אימא שלך," בראנס עונה במקומי. "עכשיו, בואי נלך, עוגיונת."

התאומים מייד מתווכחים איתו כשהם נכנסים אל הבנטלי ומנופפים לעברי בהתלהבות. בראנס חוגר אותם בכיסאות הבטיחות. יש לי סחרחורת, זה מה שקורה כשלא אוכלים או ישנים מספיק. אני שולחת להם נשיקות באוויר, וגופי מתחיל להירגע. הבנטלי עוזבת את הטרמינל הפרטי. הילדים שלי בטוחים עם בראנס. ג'אקס מחכה לי באאודי. אני אוחזת בחוזקה בתיק שלי והולכת לכיוון הג'יפ השחור. חיי עומדים להשתנות, אבל אני לא מפחדת יותר. הסוד שלי גלוי והוא לא יכול לעשות שום דבר שיפגע בי. אני מהססת רגע ליד הדלת הפתוחה. ריד יושב בפנים, הגבר שהיה האהבה הגדולה ביותר שלי הפך לטעות הכי נוראית. הוא עינה את נפשי והרס את האמונה התמימה שלי באהבה ממבט ראשון ובאושר. כולם צדקו. אף אחד לא מוצא את הנפש התאומה שלו בגיל שמונה. אני מחליקה פנימה, מוכנה להתמודד עם העבר שלי.

קסנדרה רובינס

קסנדרה רובינס היא מחברת רבי המכר אשר הופיעו ברשימות ה-Amazon Top 100 -, USA Today, KDP ALL Star. במשך שנים בער בה לכתוב רומנים רומנטיים, עד שלבסוף היא אפשרה לקולות בראשה להשתלט על ספר הביכורים שלה "אובססיה". היא מגדירה את עצמה כרומנטיקנית חסרת תקנה ונחושה ליצור דמויות אובססיביות ומלאות עוצמה אשר נלחמות עד למציאת אושרן הנצחי.

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

האובססיה 2 - התפכחות קסנדרה רובינס

פרק 1

אהבנו באהבה שהיא יותר מאהבה.
– אדגר אלן פו

טס
הווה – בת עשרים וחמש
ניו יורק, ניו יורק


אני מצמידה אליי את התאומים, מנסה לא להפחיד אותם. הוא מתקרב אלינו. אני צריכה לברוח, אבל אני לא זזה, מוכנה להתמודד עם האויב שלי. לא איכנע לרצונותיו יותר, בלי קשר למה שקרה.

לא הוא אמור לסלוח על מה שעשיתי.

"טס, תני לי את לוק ואת לילי." בראנס מניח את ידו על כתפי, מגעו חם ומנחם בעוד הוא מנסה לשחרר את לוק מזרועותיי. האחיזה שלי מתהדקת סביבו כשריד מתקרב. הילדים שלי מתפתלים, אני בטוחה שזה מפני שאני מחזיקה אותם חזק כל כך.

סכנה! המילה מהבהבת בראשי כמו שלט ניאון בוהק.

"טס," בראנס אומר בלחישה, "תני לי את התאומים."

באופן מוזר, הדבר היחיד שאני מבחינה בו הוא עד כמה השמיים מחשיכים כאילו סערה מגיעה. רעשי שדה התעופה החזקים נשמעים עמומים באוזניי, בעוד המוח שלי מנסה להכיל את הסצנה שמתרחשת בפניי.

הוא לבוש בחליפה אפורה, והלב שלי מייד מתחיל לפעום בחוזקה. לא כי אני אוהבת אותו, האהבה מתה לפני שנים. האמת היא שאני מפחדת מהגבר שמתקרב אליי.

"אני כאן, טס. שום דבר לא יקרה." קולו הרגוע של ג'אקס נכנס באוזן אחת ויוצא מהשנייה.

פאקינג בוגד.

"אימא, זה חזק מדי!" הבן שלי מתנועע. אני לא יכולה להגיב כי הוא פה.

יש רגעים בחיינו שאנחנו מביטים לאחור ותוהים למה עשינו את מה שעשינו. אם באותו הרגע היינו עושים או אומרים משהו באופן שונה. אני מסרבת שהרגע הזה יהיה כזה. אם ריד רוצה להילחם, הוא יקבל מאבק. אני זוקפת את סנטרי, מסונוורת לרגע מהשמש שמציצה מעבר לענן הכהה. למרבה המזל, בראנס עומד מאחוריי. זרועותיו העדינות מחזיקות אותי. ריד עומד מולי. אני מחכה שהזעם שלו יגיע. אחרי הכול, יצרתי מפלצת בראשי. כל הרעשים נעלמים כשעיניי פוגשות בעיניו. אני מבולבלת, מעבירה את משקלי מירך אחת לשנייה.

כל מה שהוא עושה זה לבהות. למה הוא מחכה? עולה בי מחשבה שאולי הוא לא מבין, אבל רק אידיוט לא יראה ששני הילדים האלה הם שלו. אפשר להגיד הרבה דברים על ריד, טיפש הוא לא אחד מהם.

"טס..."

עיניי ממשיכות להינעץ בעיני הטורקיז שלו. אני פוסעת לאחור, ההבנה של מה שעשיתי ניכרת על פניו. הוא בוהה בלוק ובלילי. עיניו נעות מפניי אל פניהם. זה מענה אותי וקורע את ליבי. אני שומעת בכי עמוק, לא חזק, אבל אני שומעת אותו. זה גרוע יותר מכל זעם שהוא יכול להשליך עליי.

"לא עשית את זה, נכון?" קולו נשבר. עיני טורקיז עם ריסים שחורים וארוכים מתמלאות דמעות. אני מתבוננת בו נוגע בשערה הגלי של לילי.

"אלוהים אדירים, טס."

אני לא רוצה להביט בו, אבל לא מצליחה להימנע מכך. זה מפחיד, כמו שאת לא יכולה שלא להביט בהתנגשות ידועה מראש. זה בלתי אפשרי. הכאב זולג ממנו, וברור שבקרוב יהפוך לשנאה. אני מעדיפה שישנא אותי. מעדיפה את הכעס שלו מאשר את הסבל שלו.

"אין לי מה להגיד לך כרגע."

אני בוהה בו בבלבול, כמו צבי שנלכד בפנסי מכונית. לא כך זה היה אמור לקרות. הוא לא מתנהג כמו הגבר שהכרתי. הגבר הזה שונה ואני מרגישה את זה. החרטה והבושה מכות בי כמו כדור שמפלח אותי לשניים. כל מה שאני יכולה לעשות זה לתת לו זמן לעכל הכול. אני חייבת לו את זה. הוא מביט בילדים שלנו בתשומת לב רבה, עיניו נראות מוטרפות, סופגות כל פרט בהם. באופן מדהים שניהם רגועים, הנוכחות שלו לא מטרידה אותם.

"אימא? למה הוא נראה כמו דוד ג'אקס?" לילי מצייצת. נשימתו נעתקת. אני לא מצליחה להוציא מילים בגלל המחנק בגרוני ומנסה לבלוע רוק. "נדבר על זה אחר כך, בסדר, ארנבונת?" קולי צרוד ולא טבעי. עיניו של ריד עוברות אליי ומתכווצות. לשבריר שנייה נראה שהוא מוכן לשחרר את הכעס שלו. הלוואי שיכעס. אני אקבל כל מה שהוא רוצה כדי שהנטל סביב צווארי סוף־סוף ישתחרר.

"הם צריכים לדעת," זה כל מה שהוא אומר. קולו העמוק ממלא את מסלול הנחיתה, כמעט ממוטט אותי.

אני ממצמצת לעברו. "כמובן, אבל לא עכשיו." אני זוקרת את סנטרי בהתרסה.

אנחנו בוהים זה בזה, מנהלים קרב שקט. עיניי סורקות את פניו, הוא עושה את אותו הדבר. הקמטים הקטנים סביב עיניו חדשים. הוא נראה שונה, קשוח יותר. המילה 'נאה' כבר לא עושה עימו צדק. הוא הגיע לרמה גבוהה של מגנטיות שמושכת אותך אליו.

עיני הקרח שלו אפלות, אולי זה נובע מעצב. הן גורמות לי להרגיש קור, להיות חשדנית, מאחר שמעולם לא ראיתי אותו כך. הוא נראה בוגר הרבה יותר מעשרים וחמש שנותיו. שערו קצר, הגלים הכהים האהובים עליי נעלמו.

"תגידי להם, טס. אני רוצה לשמוע." קולו מרוגז ותובעני.

אני מסתכלת סביב, מלקקת את שפתיי המבריקות מליפ גלוס ומבקשת עזרה מאחד מהאנשים שעזרו לי להסתיר את הסוד. ג'אקס עומד בגבו אלינו, כאילו הסצנה מולו כואבת מדי והוא אינו יכול להיות עד לה.

דמעות זולגות במורד לחייו של בראנס, חברי היקר והנאמן.

ייסורים מקיפים אותנו, את השקרים שבהם אנחנו חיים. הילדים שלי נראים היחידים שלא מושפעים מכל מה שקורה, עדיין תמימים כל כך ואעשה הכול כדי להגן עליהם.

לוק מביט בריד, תופס את צווארי חזק ולוחש, "תאידי לנו, אימא."

הוא אומר את זה בקול מתוק כל כך, נשימתו מלטפת את לחיי החמות כאילו הוא כבר יודע.

"לוק ולילי, תכירו את אבא שלכם." קולי נמוך, ואני נשמעת פתטית כל כך שאני מתכווצת. במקום לשתוק, אני ממשיכה ומחמירה את המצב, "הוא עבד בחו"ל ו–"

"חיכיתי לרגע הזה כל החיים שלי," ריד קוטע אותי. "אתם המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל. למען האמת, אתם הגאולה שלי." הוא נועץ בי מבט חד. "עכשיו את יכולה להתוודות," הוא מגחך בלעג. "תגידי לי." לילי מביטה בי ואני מבוהלת מעט.

מבטו המאשים קודח לתוכי. האשמה אוכלת אותי מבפנים ופוערת חור בבטני המשתוללת. הלסת היפה שלו הדוקה כל כך. אני מקבעת את מבטי עליה, יודעת שזה כואב לו. אבל לי כואב יותר. אני נושמת עמוק ומרגישה חרטה, נזכרת בחודשים המפחידים שעברתי וחיכיתי שיחזור. חיכיתי כל יום עד שהאהבה שלי הפכה לאט־לאט לשנאה.

אני יודעת שהוא מצפה לטס הישנה, כמו שחשבתי שאקבל את ריד הישן, אבל היום הזה מלא וידויים והארות.

"הם שלך." המילים נאמרות ללא רגש, כאילו אני מזמינה מנה מתפריט במסעדה.

"תודה," הוא לוחש, מרירות נשמעת בקולו. אי אפשר לטעות בה. אני בולעת רוק ומרגישה כאילו חרצתי את גורלי. הוא מתרחק בעוד המוח שלי מנסה לעבד את כל מה שקורה. אני צריכה להתאפס על עצמי. העדיפות הראשונה היא הילדים. פניהם המתוקות מכווצות בבלבול, הם שקטים כאילו יודעים שאני ממתינה לפסק הדין. אני מחייכת ברוך, לא רוצה שהם יפחדו. ריד יכול לעשות הרבה דברים, אבל אני בטוחה שהוא לא ירצח אותי. לפחות לא מולם. אני מנענעת בראשי בגלל הדרמטיות שלי, ומסתובבת אל בראנס. "אתה בסדר?" עיני השוקולד שלו מלאות דמעות שממשיכות לזלוג על פניו.

"אני חושב שהמחזה הזה גרם לי להזדקן בעשר שנים," הוא נושף קצת אוויר, דמעותיו לא עוצרות. הן אמורות לזלוג מעיניי אבל שלי נותרות יבשות, כואבות והרוסות.

"זה נגמר, ילדה יפה," הוא אומר בקול חנוק ועדין. אני מהנהנת כמו רובוט, יודעת שהוא לא מאמין בזה, הוא מנסה לתמוך בי.

הרגע הזה, האמת הזאת קושרים אותי לריד לנצח. לעולם לא אהיה חופשייה. מיצי קיבה צורבים ושורפים במעלה גרוני כמו אש בוערת.

לוק מושיט את ידיו השמנמנות אל בראנס. "אאל תיכה, דוד בוואנס."

בראנס מנגב את פניו בידיו. "בסדר, חבר, אני לא אבכה."

"טס," אני נרתעת מקולו הקשוח של ג'אקס, "תני לבראנס לקחת את לילי ואת לוק למלון. אני בטוח שאת וריד צריכים לדבר בפרטיות," הוא אומר בלי להביט לעברי.

בוגד! אני רוצה לצרוח, אבל במקום זאת אני מביטה בילדים שלי, שניהם מתפתלים כמו תולעים קטנות, רוצים להשתחרר מאחיזתי. אני המומה, נותנת להם להחליק אט־אט אל הקרקע. הם מייד מתחילים לרוץ מצד אחד לשני, צוחקים בגלל ההד שנשמע על המסלול.

"תיזהרו." אני מסתכלת סביב, ריח של גשם עומד באוויר.

ג'יפ שחור של אאודי מגיע ועוצר לידנו. הנהג יוצא ופותח את הדלת.

"לילי ולוק, בואו אליי." אני מנופפת אליהם, מציצה לעבר ריד שמביט בי בשקט, עיניו שופטות אותי.

אני מיישרת את התיק של לוק. "אוקיי, חמודים שלי, אני צריכה לדבר עם ריד... אני אדבר עם... איתו." עיניהם הירוקות הגדולות נראות מבולבלות. "אני צריכה שתלכו עם דוד בראנס, ואימא תבוא אחר כך." אני שונאת את העובדה שאני נשמעת חנוקה.

"בסדר, אימא," הם אומרים.

"אבא חוזר איתנו הביתה?" שואלת לילי.

הלב שלי צונח. חשבתי שלא יהיה אכפת להם או שהם צעירים מכדי להבין את המשמעות של כל מה שקורה כאן. אני מתעלמת מהשאלה ותופסת את שניהם, מחבקת אותם ומרעיפה נשיקות על הלחיים השמנמנות שלהם. שניהם מצחקקים וצווחים.

"הוא יחזור איתנו, אימא?" לילי לוחצת. נדמה כאילו היא באמת רוצה שריד יחזור איתנו הביתה. עיניי בוחנות את פניה היפהפיות, ואני נושכת את שפתיי לפני שאגיד משהו שעשוי לבלבל אותם, כמו האמת. היא שילוב מוחלט של ריד ושלי. לוק, לעומת זאת, הוא העתק של ריד. חוץ מעיניו הירוקות, אין ספק מיהו אבא שלו.

"לא, לילי, אבא שלך לא חוזר הביתה עם אימא שלך," בראנס עונה במקומי. "עכשיו, בואי נלך, עוגיונת."

התאומים מייד מתווכחים איתו כשהם נכנסים אל הבנטלי ומנופפים לעברי בהתלהבות. בראנס חוגר אותם בכיסאות הבטיחות. יש לי סחרחורת, זה מה שקורה כשלא אוכלים או ישנים מספיק. אני שולחת להם נשיקות באוויר, וגופי מתחיל להירגע. הבנטלי עוזבת את הטרמינל הפרטי. הילדים שלי בטוחים עם בראנס. ג'אקס מחכה לי באאודי. אני אוחזת בחוזקה בתיק שלי והולכת לכיוון הג'יפ השחור. חיי עומדים להשתנות, אבל אני לא מפחדת יותר. הסוד שלי גלוי והוא לא יכול לעשות שום דבר שיפגע בי. אני מהססת רגע ליד הדלת הפתוחה. ריד יושב בפנים, הגבר שהיה האהבה הגדולה ביותר שלי הפך לטעות הכי נוראית. הוא עינה את נפשי והרס את האמונה התמימה שלי באהבה ממבט ראשון ובאושר. כולם צדקו. אף אחד לא מוצא את הנפש התאומה שלו בגיל שמונה. אני מחליקה פנימה, מוכנה להתמודד עם העבר שלי.