טובי-כלב וקיקי-מותק

הדמויות:

קיקי־מותק — חתול מסוג אנגורה

טוֹבּי־כלב — בולדוג צרפתי

הוא, היא — הבעלים (חשיבותם פחותה)

רגשנויות

במרפסת שטופת שמש, שרועים טובי־כלב וקיקי־מותק על המרצפות הלוהטות ומנמנמים אחרי הארוחה. למרות הדממה של יום ראשון, טובי־כלב אינו ישן. הזבובים מציקים לו והארוחה הדשנה מכבידה על קיבתו. הוא גורר עצמו על גחונו כשרגליו האחוריות פרושות לצדדים כמו צפרדע, ומתקרב אל קיקי־מותק השרוע בפרוותו המנומרת ללא ניע.

טובי־כלב: אתה ישן?

קיקי־מותק, (מגרגר חרישית...)

טובי־כלב: אתה חי בכלל? הפרווה שלך פרושה על הרצפה כך שנדמה שאין בתוכה חתול בכלל.

קיקי־מותק: (בקול רפה) עזוב אותי...

טובי־כלב: אתה חולה?

קיקי־מותק: לא! עזוב אותי. אני ישן ולא מעניין אותי אם יש לי גוף או אין לי. לגור איתךָ זה ממש סיוט! אכלתי, והשעה שתיים... בוא נישן קצת.

טובי־כלב: אני לא יכול. הבטן שלי תפוחה כמו כדור והיא מציקה לי. חוץ מזה, הזבובים האלה... הזבובים האלה! העיניים קופצות ממש מחוריהן כשאני רואה זבוב, ואני הרי כל־כולי לסתות מחודדות עם שיניים מאיימות (תשמע איך הן נוקשות!), למרות זאת היצורים הארורים האלה מצליחים לחמוק. אוי, האוזניים שלי! אוי, הבטן המסכנה והכואבת שלי! האף הקודח שלי! הנה, תראה, בדיוק התיישב לי אחד על האף. ומה אני עושה? פוזל אל קצה האף בכל הכוח... אני רואה שם שני זבובים עכשיו, לא, רק אחד... לא, שניים... אני מעיף אותם באוויר כמו אבק ומה אני תופס? שום דבר, אוויר. נמאס לי. אני שונא את השמש, ואת הזבובים, ואת הכול.

גונח.

קיקי־מותק, (יושב ישנוני בעיניים בורקות מאור השמש) יופי, הצלחת להעיר אותי. זה בדיוק מה שרצית, נכון? נעלמו לי החלומות, ובזבובים האלה, שאחריהם אתה רודף, אני בקושי חש כי הרגליים המעצבנות שלהם לא מורגשות מבעד לפרווה העבותה שלי. אולי ליטוף, רפרוף עדין פה ושם חולף על פני כסותי העבותה. אבל אתה, שום דבר אינך יודע לעשות בעדינות. העליצות ההמונית המעיקה שלך, והיבבות שלך, כמו של איזה שחקן עלוב. אתה כל כך וולגארי!

טובי־כלב, (במרירות): בשביל זה התעוררת!

קיקי־מותק, (מתקן): הערת אותי, התכוונת לומר.

טובי־כלב: הייתי במצוקה, ביקשתי עזרה, מילה חמה של עידוד...

קיקי־מותק: אני לא מכיר מילים שמקילות על העיכול. בינינו, אני הוא זה הנחשב לבעל האופי הרע! ותראה אותך, קצת מקלפים את הציפוי ומגלים שהחום מטריף אותך, שהרעב משגע אותך, ושהקור מקפיא אותך...

טובי־כלב, (נעלב): אני טיפוס רגיש.

קיקי־מותק: התכוונת, מוטרף.

טובי־כלב: לא הייתי אומר. ואתה... אתה אנוכי באופן מפלצתי.

קיקי־מותק: שני ההולכים־על־שתיים, הוא והיא, וגם אתה, לא מבינים דבר באנוכיות חתולית. הדחף לשימור עצמי, הענווה, הצִנעה והוויתור המתיש על כך שמישהו יבין אותך אי פעם, את כל אלה הם מכנים במין רשלנות שטחית — אנוכיות. אתה כלב קְטַן הבחנה ועם זאת נטול דעות קדומות, אז אולי תוכל להבין אותי. החתול הוא אורח בבית, הוא אינו צעצוע לשחק בו. אני באמת לא מבין באיזו תקופה אנחנו חיים! האומנם רק לשני ההולכים־על־שתיים יש זכות להצטברח מתי שמתחשק להם, לשמוח מתי שמתחשק להם, ללקק ישר מהצלחת, לגעור ולכעוס ולהסתובב בבית במצב רוח קפריזי? גם לי יש קפריזות משלי ותיאבון לא סדיר, וגם לי מתחשק להתכנס בתוך עצמי ולפרוש מהעולם שסביבי...

טובי־כלב, (קשוב במסירות): אני מקשיב לך, אבל בקושי מצליח לעקוב אחר דבריך. אתה מדבר כל כך מסובך וזה קצת יותר מדי בשבילי. אני מופתע ממך. ממתי הם מבקרים אותך על מצבי הרוח ההפכפכים שלך? להפך! אתה מיילל: פותחים לך את הדלת. אתה מתיישב על הניירות שלו, הניירות הקדושים האלה שהוא מקשקש עליהם: הוא מסתלק ומניח לך ללכלך אותם, איזה יופי. אתה משוטט שם עם אף מכווץ וזנב זקור כמו מטוטלת עצבנית, מכין את עצמך לאיזשהו תעלול: היא, מביטה בך, מחייכת ואומרת: ״שוטטות שתסתיים בחורבן״. אז על מה אתה מתלונן?

קיקי־מותק, (בחוסר כנות): אני לא מתלונן. מכל מקום, בדקויות פסיכולוגיות אתה לא ממש מצטיין.

טובי־כלב: אל תדבר כל כך מהר. לוקח לי זמן להבין... נראה לי...

קיקי־מותק, (בלעג): אל תמהר, זה עלול להזיק לעיכול שלך.

טובי־כלב, (לא מודע ללעג): אתה צודק. קשה לי להביע את עצמי היום. מכל מקום, אני סבור שמבין שנינו, אותך הם מעדיפים, ובכל זאת, אתה הוא זה שלא מפסיק להתלונן.

קיקי־מותק: היגיון של כלב! ככל שמרבים לתת לי, אני רוצה עוד.

טובי־כלב: זה רע! וזאת עזות מצח.

קיקי־מותק: לא! לי מגיע הכול.

טובי־כלב: הכול? ולי?

קיקי־מותק: לך לא חסר שום דבר, נכון?

טובי־כלב: שום דבר? אני לא בטוח. הרגעים שבהם אני הכי מאושר, כשעיניי מצטעפות ודמעות חונקות את גרוני... וליבי משתנק. ברגעים אלה של כיליון נפש, הייתי רוצה להיות בטוח שכולם אוהבים אותי, ושבשום מקום בעולם אין ולוּ כלב אחד אומלל מאחורי דלת סגורה, ושאף פעם לא יקרה למישהו משהו רע...

קיקי־מותק, (בבדיחות הדעת): וקרה משהו רע?

טובי־כלב: אהה! אתה יודע יפה מאוד! אותו רגע גורלי שבו היא הופיעה ובידה בקבוק עם נוזל צהוב זוועתי... אתה יודע... שמן קיק! ובאופן זדוני וחסר רגישות אחזה בי בחוזקה בין הברכיים ופתחה לי את הפה...

קיקי־מותק: אז למה לא סגרת אותו בכוח?

טובי־כלב: כי פחדתי להכאיב לה... ואז הלשון שלי התפלצה מהדביק והתפל הזה... נחנקתי וירקתי. הפנים שלי התעוותו, וזה לא היה סוף העינוי... הרי ראית אותי אחר־כך, שרוי במרה שחורה, ראשי מושפל, מקשיב לבטן שלי מבעבעת מהשמן המחליא, גורר את עצמי בגינה למצוא מקום מחבוא לכלימתי...

קיקי־מותק: התחבאת כל־כך רע!

טובי־כלב: מפני שאני לא תמיד מספיק זריז.

קיקי־מותק: פעם, כשהייתי קטן, היא ניסתה לתת לי שמן קיק. תקעתי בה כאלה ציפורניים ושיניים, שמאז היא לא ניסתה שוב. היה נדמה לה לרגע שיש לה מפלצת על הברכיים. התפתלתי כמו סליל, ירקתי אש, הכפלתי את הציפורניים שלי פי מאה ואת השיניים שלי פי אלף ונסתי על נפשי.

טובי־כלב: אני לא הייתי מעז. אני אוהב אותה, אתה מבין. אני אוהב אותה כל כך עד שאפילו על העינוי של האמבטיה אני סולח לה.

קיקי־מותק, (בעניין רב): באמת? ספר לי מה אתה מרגיש, כי רק המחשבה על מה שהיא עושה לך שם במים מעוררת בי חלחלה.

טובי־כלב: אבוי לי! כשתשמע, גם אתה תרחם עלי. לפעמים, כשהיא יוצאת מהאמבט ורק עורה לגופה, עור רך וחלק, אני מעז ללקק אותה, ככה מתוך יראה, ואז, היא לא ממהרת ללבוש את בגדיה התחתונים אלא פותחת שוב את המים החמים, מזליפה נוזל חום בריח של זפת וקוראת: ״טובי!״ וזה הסוף שלי. הלב שלי ניתק ממקומו ורגליי רועדות. על פני המים מרקדת השתקפותו המבריקה והמסנוורת של חלון האמבטיה, והיא אוחזת בי וטובלת את גופי האומלל שנמוג בתוך מי האמבט... אלוהים! מרגע זה ואילך אינני יודע מאומה... כל תקוותי נתונה בה, עיניי מביטות בעיניה והנוזל הפושר נצמד אליי כמו דבק...

קצף חום בריח של זפת והמים צורבים את עיניי, סותמים את נחיריי ונוזלים לי לתוך האוזניים... היא מתלהבת ומקרצפת אותי בלב חפץ, מתנשפת, צוחקת... לבסוף באה הגאולה, היא אוחזת אותי בעורפי ומושָה אותי מן המים, רגליי בועטות באוויר מחפשות לאחוז במשהו, ואז המגבת המחוספסת והחלוק, ואני מותש כמו אחרי מחלה.

קיקי־מותק, (מתרשם מעומק ליבו): אל תיקח את זה קשה.

טובי־כלב: בטח. רק רציתי לספר לך... אבל אתה בעצמך, בעודך שמח לאֵידי, לא ראיתי אותך באיזשהו יום מקורקע על שולחן האיפור והיא גוהרת מעליך ובידה מטלית?

קיקי־מותק, (מצליף בזנבו ברוב אי נחת): סיפור ישן, הפלומה שעל ירכי — ״מכנסי ההרמון״ שלי התלכלכו. היא רצתה לנקות אותם ואז שכנעתי אותה שזה מאוד לא נעים לי...

טובי־כלב: אתה כזה שקרן. והיא האמינה לך?

קיקי־מותק: הממ... לצערי לא. זו אשמתי. נשכבתי על הגב, הצגתי בטן חשופה ומבט מבועת ומתחנן כמו של שׂה המובל לטבח. מבעד לתחתונים הפלומתיים שלי חשתי צינה קלה! שום דבר מעבר לזה... ואז תקפה אותי פלצות, הרגשתי שחושי מתערפלים, שאגותיי הקצובות עולות וגואות, ושוב יורדות — אתה מכיר את היכולות הקוליות שלי! ושוב עולות כמו צפירה של ספינות: חיקיתי געיות של עגל רך, של ילד שמצליפים בו, של חתולה מיוחמת, של רוח פרצים מתחת לדלת, ומרגע לרגע אני מתלהב מהקולות הבוקעים ממני... עד כדי כך שהיא נאלצה לסיים את הרחיצה שלי במים קרים, ואני המשכתי לייבב, עיניי לתקרה והיא ניצבת לפני, צוחקת ובחוסר טקט קוראת: ״אתה שקרן כמו אישה!״

טובי־כלב, (משתכנע): זה באמת מעצבן.

קיקי־מותק: הייתי ברוגז איתה כל אחר הצהריים.

טובי־כלב: להזעיף פנים, אוהו! בזה אתה טוב. אני אף פעם לא מסוגל. אני מבליג על העלבונות.

קיקי־מותק, (עוקץ בפנים חתומות): אתה מנשק את היד שמכה בך. מוּכּר!

טובי־כלב, (פֶּתי מאמין): אני מנשק את היד ש... כן, בדיוק כמו שאמרת. זה ביטוי יפה.

קיקי־מותק: הוא לא שלי. כבוד עצמי זה לא הקלף החזק שלך. תקשיב לי! לעתים קרובות אני די מתבייש בך. אתה אוהב את כל העולם ואתה אסיר תודה לכל השיירים שזורקים לך, ואתה נוח לבריות ומשעמם כמו גינה ציבורית.

טובי־כלב: אני לא מאמין לך כלל. חסר חינוך שכמוך. אתה, שחושב שאתה יודע הכול, טועה פה טעות מרה בכל הקשור לביטויי הנימוסים שלי. באמת, מה אתה רוצה, שאנהם על החברים שלו או על החברים שלה? אנשים הלבושים כל כך יפה והמכירים אותי בשמי (יש המון אנשים שאני לא מכיר שיודעים את שמי) ומלטפים את ראשי?

קיקי־מותק: אני לא סובל את הפרצופים החדשים האלה.

טובי־כלב: גם אני לא אוהב אותם. אני מסכים איתך. אני אוהב אותה ואותו.

קיקי־מותק: ואני, אוהב אותו... וגם אותה.

טובי־כלב: כן, כבר מזמן שמתי לב להעדפות שלך. יש ביני לבינך מין הסכמה שבשתיקה...

קיקי־מותק, (מחויך, מסתורי ונוטש אותו להרהוריו): הסכמות... כן. שבשתיקה. דיסקרטיות ועמוקות. הוא ממעיט בדיבור, משרבט בניירות שלו ומחייך. נתתי לו את ליבי צר העין, הלב החתולי היקר שלי, והוא, ללא מילים, נתן לי את ליבו. יחסי הגומלין האלה מסבים לי לפעמים אושר ואני חש מיוחד במיני, ובדחף גחמני ושלוח רסן, כזה שהופך אותנו, החתולים, ליריבי הנשים, אני מנסה להפעיל עליו את כוחי. רק איתו, כשאנחנו שנינו לבד והאוזניים הזדוניות המחודדות שלי מופנות קדימה ומדמיינות את הזינוק אל ניירות השרבוט שלו! רק איתו, פסיעות רגליי הטופפות על השולחן בין העטים והאותיות הפזורות! רק איתו, היללות הטורדניות בדרישה לצאת, ״המנון הידית של הדלת״ הוא קורא לזה וצוחק, או שהוא קורא לזה ״קובלנת האסיר״. אבל הוא ורק הוא, מושא הרהוריי הנוגים, משתקף בעיניי הכלות, המבוישות, ובראשי המורכן. עד שמבטו פוגש את מבטי הכָּמֵהַ, וכצפוי, נשמותינו נפעמות במתיקות ואני משפיל את עפעפיי בכלימה מתוקה... היא תזזיתית מדי ומבהילה אותי. היא אוחזת לי ברגליים ומעיפה אותי באוויר, מלטפת אותי בעצבנות, צוחקת עלי בקולי־קולות ומחקה את קולי טוב מדי...

טובי־כלב, (בזעם): קשה לרָצות אותך. באמת. אני אוהב אותו. הוא איש טוב שמעלים עין ממעלליי כדי להימנע מלנזוף בי. אבל היא!!! היא הדבר הכי יפה בעולם בעבורי, הכי יקר והכי בלתי מובן. אני מוקסם מצליל צעדיה, מבטה המשתנה חליפוֹת מעניק לי אושר ועצבות. היא כמו הגורל עצמו, לעולם אינה מהססת! גם הייסורים שהיא גורמת לי... אתה יודע כיצד היא מקניטה אותי?

קיקי־מותק: בגסות.

טובי־כלב: לא בגסות, בעדינות. משהו שלחלוטין אינני יכול לצפות מראש. הבוקר, היא התכופפה אליי כאילו ביקשה לדבר איתי, הרימה את אוזן הפיל הקטנה שלי וירתה פנימה צרחה חדה שחדרה לי ישר לתוך המוח...

קיקי־מותק: מזעזע!

טובי־כלב: זה היה טוב או שזה היה רע? עד עכשיו אני מתלבט. זה עורר אצלי התקף של מאניה־דפרסיה... כמעט בכל יום היא תובעת ממני לעשות ״דג״: היא מרימה אותי בידיה, לופתת לי את הצלעות עד שאני נחנק ממש עד שהפה שלי נפער מאליו כמו פה של קרפיון הגווע מחוץ למים...

קיקי־מותק: מתאים לה.

טובי־כלב: ולפתע אני חש הקלה ונשמתי חוזרת אליי, וזאת רק בזכות הקסם של טוב ליבה! כמה יפים נראים החיים כשאני לועס את כף ידה ואת שולי שמלתה!

קיקי־מותק, (בנבזות): משחק יפה!

טובי־כלב: ממנה אני זוכה בכל מה שטוב ובכל מה שרע. היא העינוי הנוקב שלי וגם מִקלטי המוחלט. כשאני מבוהל, אני קופץ לזרועותיה וליבי משתגע, כמה רכות הן, וּשְׂערה כה נעים על מצחי! אני ״התינוק השחרחר״ שלה, ״טובי־כלב״ שלה, ״האהוב הקטן״ שלה... כדי להרגיע אותי היא מתיישבת על הרצפה ואז נשכבת למראשותיי ואני מתבסם ממראה צדודיתה ומניחוח שְׂעַר ראשה. איך אפשר לעמוד בפני זה? תשוקתי גואה, אני תוחב בה את אפי המרוגש, אני מחפש, מוצא ולועס תנוך פריך וּוְרדרד של אוזן — האוזן שלה! — ואז היא זועקת מרוב דגדוג: ״טובי! זה נורא! הצילו, הכלב הזה אוכל אותי!״

קיקי־מותק: מין הנאות בריוניות, גסות וחסרות תחכום... ואתה, בסוף תתחיל להתעסק גם עם הטבחית...

טובי־כלב: ואתה, עם החתולה של החווה.

קיקי־מותק, (ביבשושיות): עד כאן, אני מבקש ממך, זה העניין שלי... ושל החתולה הקטנה.

טובי־כלב: ממש כיבוש מזהיר! תתבייש לך, עם חתולה בת שבעה חודשים!

קיקי־מותק, (נרגש): פרי בוסר, דומדמנית טרייה, בחיי! היא דקיקה כמו תרמיל של אפונה... איש לא יגנוב לי אותה.

טובי־כלב, (מרוחק): פרחח שכמוך!

קיקי־מותק: ...תמירה ומתנועעת על רגליה הארוכות, בצעדים מהוססים כמו של בתולה. עבודה קשה יש לה בשדה — לרדוף אחרי עכבר, אחרי חַדַּף ואפילו אחרי חוֹגלה. מותחת את שריריה הצעירים, להסווֹת קמעה את המראה הילדותי שלה...

טובי־כלב: היא מכוערת.

קיקי־מותק: לא בדיוק מכוערת! אלא משונה: יש לה פֶּה כמו של עז ונחיריים ורודים, ואוזני החמור שלה מזכירות תסרוקת בסגנון כפרי. מבט עיניה הצידיות, שצבען כצבע זהב עתיק, מועֵד פה ושם בפזילה קלה. באימתה מפַּניי גוברת ביישנותה והיא בורחת ממני. אני מצידי פוסע באיטיות, אפילו באדישות, עטוף בפרוות הפסים המהממת שלי... היא תבוא אליי! תשכב למרגלותיי, החתלתולה המאוהבת, שכל עַכָּבותיה יימוגו כהרף והיא תכרוך עצמה סביבי כמו צעיף לבן!

טובי־כלב: אתה יודע, גם אני לא הייתי מתנגד. ענייני האהבה פה, אני די אדיש להם. הפעילות הגופנית... דאגות השמירה על הבית... אני לא חושב הרבה על מזמוזים.

קיקי־מותק, (בריחוק): מזמוזים! לֵך, פקידון עלוב.

טובי־כלב, (בכנות): חוץ מזה אני יכול להתוודות בפניך... אני כל כך גמדי, אתה רואה... טוב! אולי בגלל חוסר המזל שלי, אבל באמת אני פוגש כאן בסביבה רק ענקים צעירים. החתולה של החווה, ממזרה שטנית עם עיניים צהובות, שפוגשת אותי... כאילו פגשה סתם מישהו, חסרת בושה! היא... ילדה מבית טוב, מדיפה ריח נעים, מהזן הזה שיש בו קסם מייגע ונבזי, עם המבט המורעב של זאבה נחמדה... אלוהים אדירים!... אני כל כך גמדי... חוץ מזה יש אצל השכנים כלבה דנית אחת שלווה, ענקית שרק מהגודל שלה אתה נתקף פחד גבהים. כלבת רועים שאף פעם אין לה זמן בגלל המקצוע שלה. אחת שבהתקף עצבים יכולה לנשוך בלי חשבון, עם עיניים פראיות שכל־כולן להיטות. אוי ואבוי! מוטב לא לחשוב על זה אפילו. זה נורא מייגע. לשוב הביתה מוטרד ולא מסופק, קודח כל הלילה מחום... זה יותר מדי.

אני אוהב... אותה ואותו, בנאמנות ובתשוקה גוברת כלפיהם, תשוקה הממלאת את יומי ואת ליבי. שעת המנוחה חולפת. חתול, חברי המלגלג, שאף על פי כן אני אוהב אותך ואתה אוהב אותי. אל תפנה את ראשך! הריחוק הייחודי שלך מסווה את מה שאתה מכנה חולשה, ואני מכנה אהבה. אתה חושב שאני עיוור? כשאני חוזר איתה הביתה, וראיתי את זה עשרות פעמים מבעד לשמשה, דמותך המשולשת נמתחת ומחייכת לקראתי. אך נפתחת הדלת וכבר אתה לובש את מַסֵכת החתול, המסכה היפנית היפה שלך עם העיניים המצועפות. אתה מכחיש את זה?

קיקי־מותק, (מחליט לא להקשיב): שעת המנוחה חולפת, צילו של עץ האגס מתארך וחוצה את שביל החצץ. כל שעת המנוחה שלנו חלפה בדיבורים. שכחת את הבטן ואת הזבובים, את גלי החום המרקדים מעל האחו. היום הכבד והנעים חולף לו. הרוח מתגברת ומביאה אלינו את ניחוחות עצי האורן מגזעיהם הנוטפים דמעות זהב...

טובי־כלב: הנה! היא קמה מכורסת הקש שלה, מותחת את זרועותיה האציליות, ואני מקווה למצוא בתנועת שמלתה אות לטיול. אתה רואה אותה, מאחורי שיח הוורדים? היא תולשת בציפורניה עלה מעץ הלימון, ממוללת אותו ומריחה... אני שלה. עיניי עצומות ובדמיוני היא לידי.

קיקי־מותק: אני רואה אותה. היא רגועה ומתוקה... לרגע. אני יודע, הוא עוקב אחריה במבטו, מניח לניירות שלו ויוצא, ״איפה את?״ הוא שואל ומתיישב בעייפות על הספסל. למענו אקום בנימוס ואסרוק בציפורניי את מכנסיו. יחד נאזין בדממה ובאושר לשקיעתו של יום ונריח את ניחוח עץ התרזה המתוק עד בחילה. אישוני עיניי נעשים גדולים ושחורים ואז נִגלים לי סימנים מסתוריים באוויר. שם, מאחורי ההר המחודד, בעֵירה שלווה, ואז יאיר אד כדורי, מעין ורד קפוא באפר הכחול של שמי הלילה, ומתוך פקעת מוארת יבקע פלח חד ומסנוור של הירח, שיפלס את דרכו בין העננים... ואז יגיע הרגע ללכת לישון. הוא יישא אותי על כתפו ואלך לישון במיטתו (מפני שאין זו עונת הייחום...) ואתמקם בנוחות בין רגליו. השחר יראה אותי יושב ופני אל השמש, רועד מקור ומחדש את נעוריי, בתוך הילה כסופה של קטורת מטל הבוקר, כאילו הייתי אֵל.