הקדמת המתרגם לעברית
כצעירים ישראלים רבים בימינו, גם אני ערכתי בזמני (1966/7) מסע בהודו שנמשך שישה חודשים. עברתי את הודו לאורכה – מכף קומורין (Cape Comorin) בדרום ועד קשמיר ואוטטרקאשי (Uttarakāśi) בצפון. שלא כמו היום, באותה תקופה הייתה הודו יעד תיירותי זניח, שרק ישראלים מועטים פקדו אותה.
הטיול בהודו היה עבורי הגשמה של חלום ילדות. במהלך לימודיי לתואר הראשון באוניברסיטה העברית בירושלים שמעתי כל קורס אפשרי על הודו, והמסע היה ניסיון להבין טוב יותר את החידה ההודית – ניהול שגרה של חיי יום-יום משולבת באמונה שעולם החומר הוא חסר ממשות, תוך שאיפה מתמדת להשתחרר ממנו. החכמים ההודים, למרות שהם מכירים בעובדה שאין המילים מסוגלות להביע את הרעיון המופשט של האין-סוף החורג מעבר להתנסות האמפירית, עושים בכל זאת שימוש בשפה המילולית בהיעדר דרך חלופית. במהלך מסעי נפגשתי עם חכמים (יוגים) רבים שניסו כמיטב יכולתם לענות על שאלותיי ולהסביר לי את מהות אמונתם, אך גם אני הגעתי למסקנה שההבנה האמיתית של דרכם מצויה מעבר למילים.
אני שמח להביא בפני הקורא העברי את הספר "מסעותיי בהימאליה" של חכם יליד קרלה1, סואמי טפּוֹוָן מהאראג' (Swāmī Tapovan Mahārāj), שבילה את רוב שנותיו בהרי ההימאליה. הוא נערץ בהודו על ידי חסידים רבים, והמפורסם מבין תלמידיו הוא סואמי צ'ינמיאננדה (Swāmī Cinmayānanda), שהקדים מבוא לספר.
סואמי טפּוֹוָן מהאראג' משלב בספרו תיאורי טבע ונוף עם הרהורים אמוניים/פילוסופיים − תיאורים מרתקים של מסעות ברגל בנופים מרהיבים וסיפורי חוויות אישיות, דיונים עיוניים, התנסויוות רוחניות ואמונה חזקה. הוא מתאר את האתרים החשובים שבהרי ההימאליה בהתפעמות פיוטית מיפי הטבע, ובפרצי רגש של מאמין. מטרתו בכתיבת הספר היא הפצת עיקרי תורת אי-השניות, אדוואיטה וודאנטה (Advaita Vedānta)2, כפי שהוא עצמו מסכם:
"בחיבור ספר זה לא התכוונתי לפאר את סגפנותי אשר ניכרת בהרפתקאותיי. חיבור זה נועד להביא לידיעת קוראי מליאלם Malayālam)3), ולו גם בצורה בלתי-מושלמת, את האופי, ההיסטוריה והגדולה הרוחנית של ההימאליה. אולם תיאור גדולתם של הרי ההימאליה אינו מטרה בפני עצמה. כלומר, תיאורים אלה בספר באים על מנת להעביר מסר של ידיעה רוחנית, שהשגתה היא המטרה העליונה של חיי האדם".
בתחילת מסעי הראשון בהודו קיבלתי את הגרסה האנגלית של הספר מאחד מחסידיו של המחבר, בעיר קלדי (Kaladi) שבמדינת קרלה. נשאתי אותו בתרמילי במהלך שיטוטיי בהודו והייתי חוזר וקורא בו ומתפעל בכל פעם מחדש מתיאורי ההימאליה. אין תֵמָהּ, איפא, שהספר השפיע לא מעט על תכנון מסעותיי בצפון הודו, ואף זימן לי את אחת החוויות המיוחדות שחוויתי בטיול. בהשראת הספר, מתוך כוונה להגיע אל מקורות הגנגס, הגעתי לעיירה אוטטרקאשי שבהימאליה, שהייתה אחד המקומות בהם התגורר המחבר. את סיפור החוויה שלי בעיירה שילבתי כנספח בסוף הספר.
מכיוון שלצערי אינני קורא מליאלם, תרגמתי את הספר מהעותק שלי באנגלית הבלוי מרוב שנים. בצד הערות השוליים המעטות שנכתבו על ידי המחבר, הוספתי לטקסט המקורי הערות שוליים משלי, להקלת ההבנה של מושגים ושל הקשרם התרבותי וכן של מיקומם הגיאוגרפי של המקומות. כמו כן, תרגמתי לעברית את הקטעים בסנסקריט שנותרו בלתי מתורגמים בספר.
אני מקווה שהספר, אשר נכתב בידי חכם הודי במחצית הראשונה של המאה ה-20, ימצא מסילות אל לב הקורא העברי במאה ה-21.
עמוס נבו
תשפ"א (2021).
מבוא
סואמי צ'ינמיאננדה
מראהו של מושא נקבע על פי כלי ההסתכלות של הצופה בו. למעשה, מצבנו השכלי והנפשי הוא הקובע עבורנו את תמונת העולם הנצפה והנחווה. הבוטנאי הצופה בפרח רואה אותו באופן שונה ממשורר הצופה באותו פרח עצמו. כולנו מפרשים את מושאי הסתכלותנו על פי נתוני ידיעתנו הנוכחית, האמפירית. אדם בעל חזון האל (God-vision) רואה את האל ואת פועלו בכל.
* * *
"אדם של שלמות" הוא מי שזכה בחוויית זה אשר חורג מגבולות השכל. הוא צלל וחווה את תחושת האין-סוף בחורגו במודע מעבר לכל הזדהויותיו עם הכלים החיצוניים לחוויית המציאות4. מי שהכיר כך בטבעו האוניברסאלי נקרא בכתבי הקודש "נשמה גדולה" (מהאטמה – Mahātmā).
"חוזה מושלם" (Perfect Seer) כזה, מאחר שהכיר את טבעו האלוהי דרך חוויית ההגשמה העצמית, מרגיש משוחרר מכל חובה כלפי עולם העצמים, הרגשות והמחשבות. אין לו כל זכות לאשר ולא כל חובה לבצע. "איש אלוהים" (God Man) מאושר ומסופק בעצמו, חוגג תמיד במצב המושלם של הכרת עצמו, צועד הלאה, והוא לעולם האדון של סביבתו ושל התנסויותיו.
החוזה המושלם חווה את ה"אני"5 בכל ומשוטט בעולם כשהוא חווה את הנוכחות האלוהית בכל מקום ובכל זמן. למי שחי כך בתוכו את חוויית האל, כל אירוע, כל דבר ואף עצם קיומו, הם צלילים פורחים משיר האין-סוף. כל שהוא רואה ושומע אינו אלא ביטוי של האין-סוף.
* * *
שרי גורודב טפּוֹוָן מהאראג' (Śrī Gurudev Tapovan Mahārāj) היה חוגג מסוג זה בעמקי ההימאליה. בדפים הבאים תקראו כיצד אדם כזה בעל חזון אלוהי רואה את האמת בכל מקום – באבנים הדוממות או בעץ השותק, בציפורים המזמרות או בשאגה האכזרית של חיות הטרף, בחוּבּו השקט של הג'ונגל, במרחבים הבהירים של שמי הקיץ, בזריחת השמש, בחרמש הירח, בכוכבים הזעירים, בחשכה המלחשת, בהמיית היונים, בריקוד הטווסים, בקפיצות הקופים, או בפרות העדינות. האמת מתגלית למראה כמה איכרים עניים מכפרי ההימאליה היושבים ומעשנים את מקטרותיהם הפשוטות, או למראה נערות ההרים החזקות, העובדות בשדות – בכל מקום, בכל זמן, יש מחשבת אמן, העוקבת ומביאה את משחקו של הבלתי נראה להתגלות בתוך הנראה ודרכו.
הספר “מסעותיי בהימאליה” מכיל תיאורים פיוטיים של מקומות בעלי חשיבות בהימאליה, מקודשים באמונתנו ובמסורתנו התרבותית. הם מגלמים תמונות רבות שנקלטו ותוארו בעטו רב העוצמה של מורנו האהוב.... תמונות אשר מקרינות את האושר האין-סופי Infinite Beatitude)6).
גם כשנהגנו לנוע מאוטטרקאשי לגנגוטרי (Gaṅgotrī), סואמיג'י מהאראג' היה לעיתים קרובות עוצר בפתאומיות באמצע המסע, דרוך ונרגש, מתוח ושקט, ואני הייתי צופה בו – פעם מאבד תחושת מציאות בהתפעלות מן הפסגות המושלגות ופעם נפעם מצחוקו הרועם של נהר הגנגס בשעטתו המהירה, הממהר מטה לשרת את האנשים במישורים מוכי הרעב. אפילו ציפור זעירה ארוכת זנב, המרחפת וחוצה את השביל, די בה כדי לעורר את מהאראג' ולהביאו לכדי התרגשות מסמרת שיער, ואז היה נעמד דום, שטוף בזוהר של שמחת חיים, לוחש בדממה ברכה לבורא.
בשנות לימודיי הראשונות למרגלותיו הוא עצר פעם בדרך על מנת להצביע עבורי על נקודה רחוקה בשמים במקום שהצבע הזהוב ממכחולו של הצייר המופלא הפך לפתע, באבחת השראה אמנותית בלתי מובנת, להתפרצות של כחול!! בהזדמנות אחת שכזו, הוא קרא פעם לעברי "מדוע אין האדם יכול לראות את האלוהי באותו צייר משוגע אשר צייר את היופי רב-ההשראה הזה".
ואני יכול, אולי, למלא כרך גדול דומה של רגעים שבהם הוא טרח לציין עבורי נקודות בשטח – לטאה החוזרת למקום מחבואה, או עכביש הטווה מחדש את קוריו תחת מדרך רגלינו; לפעמים היו אלה שני עלים החובקים ענף בפרץ של רוח, ולפעמים האורנים העצומים הלוחשים זה לזה בסוד, מנידים צמרותיהם זה לזה ברהיטות כל הזמן; לפעמים הפסגות המושלגות המלכותיות הזוהרות בזוהר אלוהי מעל הגבעות הנמוכות מהן; פה שור פשוט, שם עדר רגיל של כבשים עייפות ובמקום אחר − כפרי השר לחן מכוער תוך שכחה עצמית מתרוננת, כמעט אלוהית. באלף מקרים כאלה הוא טרח להפנות את תשומת לבי לראות, אך אבוי, הייתי בלתי בשל, בלתי פיוטי ובלתי מפותח מבחינה אינטלקטואלית ובכל המקרים הללו כנראה אכזבתי אותו, לצערי.
אולם ידעתי מה הוא הרגיש – הרגשתי את הלהט של התלהבותו, את חרדת הקודש הנפעמת שלו, את הרוגע של שמחתו המטרפת. צפיתי בו בציפייתו – בנשימתו הנעתקת, בשפתיו הרועדות ובבארות עיניו – כאשר עמד נמס בהתמזגות אלוהית הרמונית עם הטבע. ברגעים רבי השראה כאלה, הייתה יורדת עליו שלווה שמימית, שעליה הייתי מתענג בחיוניות פעמים רבות. כשאני קורא דפים אלה אני שב וחווה את אותם רגעים.
רצינותו של הכותב מעניקה קסם סודי לעטו ומעבירה באמת את אותם רגשות לקוראים. כל קורא המתקרב לספר זה שיש בליבו יראת כבוד ומסירות לטבע, אינו זקוק עוד לקרוא את כתבי הקודש ולא להתייסר בסיגוף כלשהו על מנת להתענג על מראה האין-סוף המשחק בתוך כל צורה ודרכה.
מי אמר שהאל הוא חסר צורה? הם באמת עיוורים – עיוורים למציאותו בכל. הם חרשים – חרשים לשירו הפועם בכל מקום סביב. הקוראים את "מסעותיי בהימאליה" יצליחו לפתח בתוכם דרך נכונה לראות בעיניהם את הבלתי נראה, ודרך נכונה לשמוע באוזניהם את הבלתי נשמע. הספר המתורגם עשוי להאיר את עינינו ולפקוח את אוזנינו. הוודאנטה Vedānta)7) פועלת את קסמיה בכל תלמיד, גורמת לעיוור לראות ולחרש לשמוע.
יש לברך את Śrī Keśava Pillai על שקלט בנאמנות בשפתו האנגלית הרומנטית את הרוח והחום, את המנגינה ואת המקצב של מחשבת המורה הדגול, כפי שביטא אותם במקור בשפת אמו – מליאלם. אני אסיר תודה למר פילה.
צ'ינמיה, 1 בינואר 1960.
חלק ראשון
רישיקש I
האל הוא אמת, האמת היא האל. רישיקש היא מקום התכנסות מיוחד לחסידי האמת. כאן, על גדותיו היפהפיות של נהר הגנגס הקדוש, מוקפים בבדידות המזהרת של יערות ההימאליה, ניתן למצוא אנשים מקסטות8 שונות, בשלבים9 שונים של החיים, וקדושים ממסדרים שונים המעבירים את ימיהם בחיפוש אחר האמת.
מהרידואר (Haridvār) המפורסמת הולכים צפונה ארבעה עשר מייל בדרך הנפרשת בתוך הג'ונגלים העבותים של ההימאליה ומגיעים לרישיקש. זוהי באמת נקודה קסומה. סביב-סביב נפרשים המרחבים הירוקים של יערות העד. במזרח ובצפון מצויים הרים שגיאים, כמו למשל הר מניקוטה (Maṇikūṭa). ממש ליד רישיקש נהר הגנגס הכחול והרחב מתפתל לו ומתנוצץ. כל תו בנוף כאן נוטה להעניק למקום יופי אלוהי. על פי מסורת מקומית, המקום קיבל את שמו בעבר הרחוק מחכם (ṛṣi) בשם ראיבהיה (Raibhya), אשר הגיע במקום זה לשליטה בחושיו. על פי מסורת אחרת, המקום נקרא גם בשם Kubjāmraka – "המקום של עץ המנגו המעוקם" – משום שהאל וישנו (Viṣṇu) נגלה פה לחכם ראיבהיה על ענף של עץ מנגו שהתכופף מן הכובד האלוהי.
יהא מקורם של השמות הללו אשר יהא, אין ספק שמקום זה היה המקום המועדף על חכמים (ṛṣayaḥ) גדולים מזמנים קדומים מאוד. מצויים כאן עדיין משכנותיהם של שבעת החכמים 10(saptarṣi) ושל מלכים שהפכו לחכמים (rājarṣi), כמו ראמצ'נדרה Rāmacandra)11), לקשמנה Lakṣmaṇa)12), בהרטה Bharata)13) ושטרוגהנה Śatrughna)14). מלבד החכמים הקדומים, קדושים כמו שנקרה Śaṅkara)15) וראמאנוג'ה Rāmānuja)16) בילו בימי הביניים זמן רב באזור בלימוד ובמדיטציה. בהתחשב בתנאיו המיוחדים, אין זה מפליא שמקום קדוש שכזה נשאר עד עצם היום הזה מקום שבו מתרכזים שוחרי האל אשר ניתקו כל קשר עם העולם על מנת להתמקד באל. עד לפני שנים ספורות, בשל קשיי הנגישות לאזור והיעדר אספקת מזון, פרושים (sādhavaḥ) מעטים בלבד שהתקיימו מפירות ומשורשים קבעו את מושבם במקום. אולם במשך הזמן, בשל מאמציהם של חסידים שהקדישו עצמם לשירותם של אנשים קדושים, רוב הקשיים הוסרו והאזור נעשה נגיש ומאוכלס. קצב החיים המתגבר גרם לאחרונה לתהפוכות אפילו באזור הררי זה. המקום שאך לפני שנים מעטות המה משאגות אריות, מנהמות טיגריסים ומתרועות חדקיהם של פילי פרא, סואן עתה מצופרים של מכוניות ואוטובוסים ומשאונן ומצפירותיהן של רכבות. האזור ההררי שרק שוחרי האל הנחושים ביותר יכלו להגיע אליו תוך התגברות על קשיים מרובים (וגם זאת רק בתקופות מסוימות בשנה), נפתח עתה בפניהם של כל סוגי האנשים בכל עת. רישיקש, שנותרה נטושה כמעט לגמרי בארבעת החודשים הגשומים של השנה בשל הפחד מפני נחשים, עקרבים ומחלת המלריה, עתה שוקקת חיים בכל עונות השנה. בקצרה, לאחרונה התרחשו שינויים רבים באזור למורת רוחם של הנזירים הפרושים, המתנקזים לכאן על מנת ליהנות משלוות הנפש (samādhi) באווירה שוקטת. אך מי יכול לעצור את דהרתו הכובשת-כל של הזמן?
אולם למרות השינויים המדאיגים במהלך הזמן, רישיקש נשארת עדיין מקום ריכוז של אנשים קדושים. תושביה אינם רק מאומנים בשליטה על החושים ועל התחושות הפנימיות, אלא גם מיומנים בלימוד הוודאנטה. הם מוצאים את דרכם אל אמיתות הוודאנטה, אם לא ישירות על ידי לימוד סנסקריט, לפחות על ידי לימוד של ספרים כמו Vicārasāgara ו-Vṛttiprabhākāra. זה ממש מפתיע כיצד אפילו נשים חסרות השכלה, שאינן יודעות קרוא וכתוב, מסוגלות לדון כאן בעקרונות הפילוסופיים של הוודאנטה תוך שימוש במונחים טכניים טהורים. הדבר מעיד על התחברותן לנשמות נעלות (mahātmanaḥ), על חיבתן לסיפורים על האל ועל אנשים אלוהיים ומעל לכל – על תרבותן המנטאלית הנעלה. בהשוואה אליהן, אנשי הדרום17 נראים מפגרים הרחק מאחור. כמה מבין משכילי הדרום יכולים לענות ללא היסוס על שאלות כגון: מהו טבעם של "החיים" (jīva)? או מהו טבעו של "השחרור" (mokṣa)? מובן שאין זו אשמתם בלבד. לא בכל מקום הסביבה באמת הולמת את ההתפתחות של תרבות הוודאנטה. תהא משמעות הדבר אשר תהא, עובדה היא שברישיקש דומה שלא רק בני אדם, אלא אפילו בעלי חיים וצמחים, מרגישים בתוכם פנימה "Śivoham, Śivoham"18 ("אני הוא ה'אני'19 רב-האושר, אני הוא ה'אני' רב-האושר"). הם חדורים בתכונות האלוהיות של שליטה עצמית (גופנית ומנטאלית), אהבה וחמלה. פרות וקופים, סנאים ועכברים וכל הציפורים לסוגיהן, חיים כאן ביחסי אינטימיות קרובה ביותר עם בני האדם. כאשר היוגים הפרושים נוטלים את אוכלם, יצורים אלה מתקרבים אליהם ללא פחד וחולקים אתם את מזונם. כאשר המחבר שוהה ברישיקש, ציפורים וסנאים מתעקשים לפעמים לקבל את חלקם מלחמו. אם הוא סועד את נפשו על שפת הנהר, דגים גדולים סועדים עמו. הקופים לא רק מקבלים מזון מידיו, אלא לפעמים אפילו נוטלים אותו בכוח. עדינותן הרבה של הפרות ואהבתן לבני האדם הן לפעמים ממש מפליאות.
כיצד ניתן להסביר את התופעה שחיות הבר, שבדרך כלל נושאות רגליהן ובורחות למראה בני האדם, הגיעו כאן לאהבה שכזאת? אהבה מולידה אהבה ושנאה מולידה שנאה. אין ספק שהשלווה של הנשמות הנעלות, אי-האלימות (ahiṁsā) והאהבה בהתגלמותן, אשר שורות על המקום ועל האווירה, הן המקנות מזג כה מתוק לציפורים ולחיות. אכן, בנוכחות אי-האלימות, אכזריות הופכת לטוב לב, פחד הופך לחברות, חולשה הופכת לכוח והפכפכות ליציבות.
אכן מתאים שנקודה כזאת תהפוך למקום משכנם של אנשים מוארים20 ושוחרי אמת רציניים. למוארים מספק המקום אווירה של אושר עילאי ושל אחדות עם האל, לשוחרים הוא מאפשר הזדמנויות ללימוד האמת ולחווייתהּ. כאן זורם הגנגס הקדוש בזרם איתן תמידי. גדותיו החוליות הרחבות והיערות היפים המשתרעים הרחק לעבר הצפון והמזרח הם הזמנה קבועה ליודעי האמת, האוהבים להיות מאוחדים עם ההוויה העליונה בהתעמקות שלווה. עבורם זהו גן עדן עלי אדמות ואך טבעי הוא שידבקו במקום.
עבור השוחרים המעוניינים להכין את עצמם ולהתאמן בחיפוש האמת, החיים ברישיקש הם ללא ספק ברכה. חובתם הראשונה של הרוצים לראות את האמת פנים אל פנים היא האזנה מתמדת לכתבי הקודש והתעמקות בהם. פעילות כזו מחייבת התבודדות ושקט נפשי ושניהם יימצאו ביערות רישיקש. הניסיון מלמד שילד הלומד בבית ספר מתקדם הרבה יותר מהר מזה אשר מנסה ללמוד בבית. בדומה לכך, שוחר רוחני מתקדם הרבה יותר בקלות בחברת אנשים שכבר חוו את האמת, או שבאופן מתמיד מנסים לחוותהּ. במובן זה ניתן לומר שרישיקש היא האוניברסיטה הגדולה ביותר לשוחרים הרוחניים בהודו כולה.
יתר על כן, רישיקש מספקת הזדמנויות לאדם להעביר את ימיו על גדות הגנגס הקדוש. רישיקש מאפשרת לטבול ביחידות במימי הגנגס ולבלות את הימים בהתעמקות ביחידות על גדותיו בנוחות גדולה הרבה יותר מאשר בכל מקום אחר במורד הזרם. אם טוהר הנפש הוא תנאי חיוני להכרת האל, הרי דבקות בנהר הגנגס, שעוזר במיוחד לטיהור הנפש, חייבת להיחשב יקרת ערך לכל שוחרי הידיעה. רחצה בגנגס ושתייה ממימיו, הערצת אמא גנגא21 ושירת המנוני הלל לכבודה – אלה הן הדרכים לטיהור הלב מכל הפסולת. אם אמצעים אלה נכשלים, ברור שאין דרך אחרת לטיהור לבו של האדם.
הערות:
הקדמת המתרגם לעברית
כצעירים ישראלים רבים בימינו, גם אני ערכתי בזמני (1966/7) מסע בהודו שנמשך שישה חודשים. עברתי את הודו לאורכה – מכף קומורין (Cape Comorin) בדרום ועד קשמיר ואוטטרקאשי (Uttarakāśi) בצפון. שלא כמו היום, באותה תקופה הייתה הודו יעד תיירותי זניח, שרק ישראלים מועטים פקדו אותה.
הטיול בהודו היה עבורי הגשמה של חלום ילדות. במהלך לימודיי לתואר הראשון באוניברסיטה העברית בירושלים שמעתי כל קורס אפשרי על הודו, והמסע היה ניסיון להבין טוב יותר את החידה ההודית – ניהול שגרה של חיי יום-יום משולבת באמונה שעולם החומר הוא חסר ממשות, תוך שאיפה מתמדת להשתחרר ממנו. החכמים ההודים, למרות שהם מכירים בעובדה שאין המילים מסוגלות להביע את הרעיון המופשט של האין-סוף החורג מעבר להתנסות האמפירית, עושים בכל זאת שימוש בשפה המילולית בהיעדר דרך חלופית. במהלך מסעי נפגשתי עם חכמים (יוגים) רבים שניסו כמיטב יכולתם לענות על שאלותיי ולהסביר לי את מהות אמונתם, אך גם אני הגעתי למסקנה שההבנה האמיתית של דרכם מצויה מעבר למילים.
אני שמח להביא בפני הקורא העברי את הספר "מסעותיי בהימאליה" של חכם יליד קרלה1, סואמי טפּוֹוָן מהאראג' (Swāmī Tapovan Mahārāj), שבילה את רוב שנותיו בהרי ההימאליה. הוא נערץ בהודו על ידי חסידים רבים, והמפורסם מבין תלמידיו הוא סואמי צ'ינמיאננדה (Swāmī Cinmayānanda), שהקדים מבוא לספר.
סואמי טפּוֹוָן מהאראג' משלב בספרו תיאורי טבע ונוף עם הרהורים אמוניים/פילוסופיים − תיאורים מרתקים של מסעות ברגל בנופים מרהיבים וסיפורי חוויות אישיות, דיונים עיוניים, התנסויוות רוחניות ואמונה חזקה. הוא מתאר את האתרים החשובים שבהרי ההימאליה בהתפעמות פיוטית מיפי הטבע, ובפרצי רגש של מאמין. מטרתו בכתיבת הספר היא הפצת עיקרי תורת אי-השניות, אדוואיטה וודאנטה (Advaita Vedānta)2, כפי שהוא עצמו מסכם:
"בחיבור ספר זה לא התכוונתי לפאר את סגפנותי אשר ניכרת בהרפתקאותיי. חיבור זה נועד להביא לידיעת קוראי מליאלם Malayālam)3), ולו גם בצורה בלתי-מושלמת, את האופי, ההיסטוריה והגדולה הרוחנית של ההימאליה. אולם תיאור גדולתם של הרי ההימאליה אינו מטרה בפני עצמה. כלומר, תיאורים אלה בספר באים על מנת להעביר מסר של ידיעה רוחנית, שהשגתה היא המטרה העליונה של חיי האדם".
בתחילת מסעי הראשון בהודו קיבלתי את הגרסה האנגלית של הספר מאחד מחסידיו של המחבר, בעיר קלדי (Kaladi) שבמדינת קרלה. נשאתי אותו בתרמילי במהלך שיטוטיי בהודו והייתי חוזר וקורא בו ומתפעל בכל פעם מחדש מתיאורי ההימאליה. אין תֵמָהּ, איפא, שהספר השפיע לא מעט על תכנון מסעותיי בצפון הודו, ואף זימן לי את אחת החוויות המיוחדות שחוויתי בטיול. בהשראת הספר, מתוך כוונה להגיע אל מקורות הגנגס, הגעתי לעיירה אוטטרקאשי שבהימאליה, שהייתה אחד המקומות בהם התגורר המחבר. את סיפור החוויה שלי בעיירה שילבתי כנספח בסוף הספר.
מכיוון שלצערי אינני קורא מליאלם, תרגמתי את הספר מהעותק שלי באנגלית הבלוי מרוב שנים. בצד הערות השוליים המעטות שנכתבו על ידי המחבר, הוספתי לטקסט המקורי הערות שוליים משלי, להקלת ההבנה של מושגים ושל הקשרם התרבותי וכן של מיקומם הגיאוגרפי של המקומות. כמו כן, תרגמתי לעברית את הקטעים בסנסקריט שנותרו בלתי מתורגמים בספר.
אני מקווה שהספר, אשר נכתב בידי חכם הודי במחצית הראשונה של המאה ה-20, ימצא מסילות אל לב הקורא העברי במאה ה-21.
עמוס נבו
תשפ"א (2021).
מבוא
סואמי צ'ינמיאננדה
מראהו של מושא נקבע על פי כלי ההסתכלות של הצופה בו. למעשה, מצבנו השכלי והנפשי הוא הקובע עבורנו את תמונת העולם הנצפה והנחווה. הבוטנאי הצופה בפרח רואה אותו באופן שונה ממשורר הצופה באותו פרח עצמו. כולנו מפרשים את מושאי הסתכלותנו על פי נתוני ידיעתנו הנוכחית, האמפירית. אדם בעל חזון האל (God-vision) רואה את האל ואת פועלו בכל.
* * *
"אדם של שלמות" הוא מי שזכה בחוויית זה אשר חורג מגבולות השכל. הוא צלל וחווה את תחושת האין-סוף בחורגו במודע מעבר לכל הזדהויותיו עם הכלים החיצוניים לחוויית המציאות4. מי שהכיר כך בטבעו האוניברסאלי נקרא בכתבי הקודש "נשמה גדולה" (מהאטמה – Mahātmā).
"חוזה מושלם" (Perfect Seer) כזה, מאחר שהכיר את טבעו האלוהי דרך חוויית ההגשמה העצמית, מרגיש משוחרר מכל חובה כלפי עולם העצמים, הרגשות והמחשבות. אין לו כל זכות לאשר ולא כל חובה לבצע. "איש אלוהים" (God Man) מאושר ומסופק בעצמו, חוגג תמיד במצב המושלם של הכרת עצמו, צועד הלאה, והוא לעולם האדון של סביבתו ושל התנסויותיו.
החוזה המושלם חווה את ה"אני"5 בכל ומשוטט בעולם כשהוא חווה את הנוכחות האלוהית בכל מקום ובכל זמן. למי שחי כך בתוכו את חוויית האל, כל אירוע, כל דבר ואף עצם קיומו, הם צלילים פורחים משיר האין-סוף. כל שהוא רואה ושומע אינו אלא ביטוי של האין-סוף.
* * *
שרי גורודב טפּוֹוָן מהאראג' (Śrī Gurudev Tapovan Mahārāj) היה חוגג מסוג זה בעמקי ההימאליה. בדפים הבאים תקראו כיצד אדם כזה בעל חזון אלוהי רואה את האמת בכל מקום – באבנים הדוממות או בעץ השותק, בציפורים המזמרות או בשאגה האכזרית של חיות הטרף, בחוּבּו השקט של הג'ונגל, במרחבים הבהירים של שמי הקיץ, בזריחת השמש, בחרמש הירח, בכוכבים הזעירים, בחשכה המלחשת, בהמיית היונים, בריקוד הטווסים, בקפיצות הקופים, או בפרות העדינות. האמת מתגלית למראה כמה איכרים עניים מכפרי ההימאליה היושבים ומעשנים את מקטרותיהם הפשוטות, או למראה נערות ההרים החזקות, העובדות בשדות – בכל מקום, בכל זמן, יש מחשבת אמן, העוקבת ומביאה את משחקו של הבלתי נראה להתגלות בתוך הנראה ודרכו.
הספר “מסעותיי בהימאליה” מכיל תיאורים פיוטיים של מקומות בעלי חשיבות בהימאליה, מקודשים באמונתנו ובמסורתנו התרבותית. הם מגלמים תמונות רבות שנקלטו ותוארו בעטו רב העוצמה של מורנו האהוב.... תמונות אשר מקרינות את האושר האין-סופי Infinite Beatitude)6).
גם כשנהגנו לנוע מאוטטרקאשי לגנגוטרי (Gaṅgotrī), סואמיג'י מהאראג' היה לעיתים קרובות עוצר בפתאומיות באמצע המסע, דרוך ונרגש, מתוח ושקט, ואני הייתי צופה בו – פעם מאבד תחושת מציאות בהתפעלות מן הפסגות המושלגות ופעם נפעם מצחוקו הרועם של נהר הגנגס בשעטתו המהירה, הממהר מטה לשרת את האנשים במישורים מוכי הרעב. אפילו ציפור זעירה ארוכת זנב, המרחפת וחוצה את השביל, די בה כדי לעורר את מהאראג' ולהביאו לכדי התרגשות מסמרת שיער, ואז היה נעמד דום, שטוף בזוהר של שמחת חיים, לוחש בדממה ברכה לבורא.
בשנות לימודיי הראשונות למרגלותיו הוא עצר פעם בדרך על מנת להצביע עבורי על נקודה רחוקה בשמים במקום שהצבע הזהוב ממכחולו של הצייר המופלא הפך לפתע, באבחת השראה אמנותית בלתי מובנת, להתפרצות של כחול!! בהזדמנות אחת שכזו, הוא קרא פעם לעברי "מדוע אין האדם יכול לראות את האלוהי באותו צייר משוגע אשר צייר את היופי רב-ההשראה הזה".
ואני יכול, אולי, למלא כרך גדול דומה של רגעים שבהם הוא טרח לציין עבורי נקודות בשטח – לטאה החוזרת למקום מחבואה, או עכביש הטווה מחדש את קוריו תחת מדרך רגלינו; לפעמים היו אלה שני עלים החובקים ענף בפרץ של רוח, ולפעמים האורנים העצומים הלוחשים זה לזה בסוד, מנידים צמרותיהם זה לזה ברהיטות כל הזמן; לפעמים הפסגות המושלגות המלכותיות הזוהרות בזוהר אלוהי מעל הגבעות הנמוכות מהן; פה שור פשוט, שם עדר רגיל של כבשים עייפות ובמקום אחר − כפרי השר לחן מכוער תוך שכחה עצמית מתרוננת, כמעט אלוהית. באלף מקרים כאלה הוא טרח להפנות את תשומת לבי לראות, אך אבוי, הייתי בלתי בשל, בלתי פיוטי ובלתי מפותח מבחינה אינטלקטואלית ובכל המקרים הללו כנראה אכזבתי אותו, לצערי.
אולם ידעתי מה הוא הרגיש – הרגשתי את הלהט של התלהבותו, את חרדת הקודש הנפעמת שלו, את הרוגע של שמחתו המטרפת. צפיתי בו בציפייתו – בנשימתו הנעתקת, בשפתיו הרועדות ובבארות עיניו – כאשר עמד נמס בהתמזגות אלוהית הרמונית עם הטבע. ברגעים רבי השראה כאלה, הייתה יורדת עליו שלווה שמימית, שעליה הייתי מתענג בחיוניות פעמים רבות. כשאני קורא דפים אלה אני שב וחווה את אותם רגעים.
רצינותו של הכותב מעניקה קסם סודי לעטו ומעבירה באמת את אותם רגשות לקוראים. כל קורא המתקרב לספר זה שיש בליבו יראת כבוד ומסירות לטבע, אינו זקוק עוד לקרוא את כתבי הקודש ולא להתייסר בסיגוף כלשהו על מנת להתענג על מראה האין-סוף המשחק בתוך כל צורה ודרכה.
מי אמר שהאל הוא חסר צורה? הם באמת עיוורים – עיוורים למציאותו בכל. הם חרשים – חרשים לשירו הפועם בכל מקום סביב. הקוראים את "מסעותיי בהימאליה" יצליחו לפתח בתוכם דרך נכונה לראות בעיניהם את הבלתי נראה, ודרך נכונה לשמוע באוזניהם את הבלתי נשמע. הספר המתורגם עשוי להאיר את עינינו ולפקוח את אוזנינו. הוודאנטה Vedānta)7) פועלת את קסמיה בכל תלמיד, גורמת לעיוור לראות ולחרש לשמוע.
יש לברך את Śrī Keśava Pillai על שקלט בנאמנות בשפתו האנגלית הרומנטית את הרוח והחום, את המנגינה ואת המקצב של מחשבת המורה הדגול, כפי שביטא אותם במקור בשפת אמו – מליאלם. אני אסיר תודה למר פילה.
צ'ינמיה, 1 בינואר 1960.
חלק ראשון
רישיקש I
האל הוא אמת, האמת היא האל. רישיקש היא מקום התכנסות מיוחד לחסידי האמת. כאן, על גדותיו היפהפיות של נהר הגנגס הקדוש, מוקפים בבדידות המזהרת של יערות ההימאליה, ניתן למצוא אנשים מקסטות8 שונות, בשלבים9 שונים של החיים, וקדושים ממסדרים שונים המעבירים את ימיהם בחיפוש אחר האמת.
מהרידואר (Haridvār) המפורסמת הולכים צפונה ארבעה עשר מייל בדרך הנפרשת בתוך הג'ונגלים העבותים של ההימאליה ומגיעים לרישיקש. זוהי באמת נקודה קסומה. סביב-סביב נפרשים המרחבים הירוקים של יערות העד. במזרח ובצפון מצויים הרים שגיאים, כמו למשל הר מניקוטה (Maṇikūṭa). ממש ליד רישיקש נהר הגנגס הכחול והרחב מתפתל לו ומתנוצץ. כל תו בנוף כאן נוטה להעניק למקום יופי אלוהי. על פי מסורת מקומית, המקום קיבל את שמו בעבר הרחוק מחכם (ṛṣi) בשם ראיבהיה (Raibhya), אשר הגיע במקום זה לשליטה בחושיו. על פי מסורת אחרת, המקום נקרא גם בשם Kubjāmraka – "המקום של עץ המנגו המעוקם" – משום שהאל וישנו (Viṣṇu) נגלה פה לחכם ראיבהיה על ענף של עץ מנגו שהתכופף מן הכובד האלוהי.
יהא מקורם של השמות הללו אשר יהא, אין ספק שמקום זה היה המקום המועדף על חכמים (ṛṣayaḥ) גדולים מזמנים קדומים מאוד. מצויים כאן עדיין משכנותיהם של שבעת החכמים 10(saptarṣi) ושל מלכים שהפכו לחכמים (rājarṣi), כמו ראמצ'נדרה Rāmacandra)11), לקשמנה Lakṣmaṇa)12), בהרטה Bharata)13) ושטרוגהנה Śatrughna)14). מלבד החכמים הקדומים, קדושים כמו שנקרה Śaṅkara)15) וראמאנוג'ה Rāmānuja)16) בילו בימי הביניים זמן רב באזור בלימוד ובמדיטציה. בהתחשב בתנאיו המיוחדים, אין זה מפליא שמקום קדוש שכזה נשאר עד עצם היום הזה מקום שבו מתרכזים שוחרי האל אשר ניתקו כל קשר עם העולם על מנת להתמקד באל. עד לפני שנים ספורות, בשל קשיי הנגישות לאזור והיעדר אספקת מזון, פרושים (sādhavaḥ) מעטים בלבד שהתקיימו מפירות ומשורשים קבעו את מושבם במקום. אולם במשך הזמן, בשל מאמציהם של חסידים שהקדישו עצמם לשירותם של אנשים קדושים, רוב הקשיים הוסרו והאזור נעשה נגיש ומאוכלס. קצב החיים המתגבר גרם לאחרונה לתהפוכות אפילו באזור הררי זה. המקום שאך לפני שנים מעטות המה משאגות אריות, מנהמות טיגריסים ומתרועות חדקיהם של פילי פרא, סואן עתה מצופרים של מכוניות ואוטובוסים ומשאונן ומצפירותיהן של רכבות. האזור ההררי שרק שוחרי האל הנחושים ביותר יכלו להגיע אליו תוך התגברות על קשיים מרובים (וגם זאת רק בתקופות מסוימות בשנה), נפתח עתה בפניהם של כל סוגי האנשים בכל עת. רישיקש, שנותרה נטושה כמעט לגמרי בארבעת החודשים הגשומים של השנה בשל הפחד מפני נחשים, עקרבים ומחלת המלריה, עתה שוקקת חיים בכל עונות השנה. בקצרה, לאחרונה התרחשו שינויים רבים באזור למורת רוחם של הנזירים הפרושים, המתנקזים לכאן על מנת ליהנות משלוות הנפש (samādhi) באווירה שוקטת. אך מי יכול לעצור את דהרתו הכובשת-כל של הזמן?
אולם למרות השינויים המדאיגים במהלך הזמן, רישיקש נשארת עדיין מקום ריכוז של אנשים קדושים. תושביה אינם רק מאומנים בשליטה על החושים ועל התחושות הפנימיות, אלא גם מיומנים בלימוד הוודאנטה. הם מוצאים את דרכם אל אמיתות הוודאנטה, אם לא ישירות על ידי לימוד סנסקריט, לפחות על ידי לימוד של ספרים כמו Vicārasāgara ו-Vṛttiprabhākāra. זה ממש מפתיע כיצד אפילו נשים חסרות השכלה, שאינן יודעות קרוא וכתוב, מסוגלות לדון כאן בעקרונות הפילוסופיים של הוודאנטה תוך שימוש במונחים טכניים טהורים. הדבר מעיד על התחברותן לנשמות נעלות (mahātmanaḥ), על חיבתן לסיפורים על האל ועל אנשים אלוהיים ומעל לכל – על תרבותן המנטאלית הנעלה. בהשוואה אליהן, אנשי הדרום17 נראים מפגרים הרחק מאחור. כמה מבין משכילי הדרום יכולים לענות ללא היסוס על שאלות כגון: מהו טבעם של "החיים" (jīva)? או מהו טבעו של "השחרור" (mokṣa)? מובן שאין זו אשמתם בלבד. לא בכל מקום הסביבה באמת הולמת את ההתפתחות של תרבות הוודאנטה. תהא משמעות הדבר אשר תהא, עובדה היא שברישיקש דומה שלא רק בני אדם, אלא אפילו בעלי חיים וצמחים, מרגישים בתוכם פנימה "Śivoham, Śivoham"18 ("אני הוא ה'אני'19 רב-האושר, אני הוא ה'אני' רב-האושר"). הם חדורים בתכונות האלוהיות של שליטה עצמית (גופנית ומנטאלית), אהבה וחמלה. פרות וקופים, סנאים ועכברים וכל הציפורים לסוגיהן, חיים כאן ביחסי אינטימיות קרובה ביותר עם בני האדם. כאשר היוגים הפרושים נוטלים את אוכלם, יצורים אלה מתקרבים אליהם ללא פחד וחולקים אתם את מזונם. כאשר המחבר שוהה ברישיקש, ציפורים וסנאים מתעקשים לפעמים לקבל את חלקם מלחמו. אם הוא סועד את נפשו על שפת הנהר, דגים גדולים סועדים עמו. הקופים לא רק מקבלים מזון מידיו, אלא לפעמים אפילו נוטלים אותו בכוח. עדינותן הרבה של הפרות ואהבתן לבני האדם הן לפעמים ממש מפליאות.
כיצד ניתן להסביר את התופעה שחיות הבר, שבדרך כלל נושאות רגליהן ובורחות למראה בני האדם, הגיעו כאן לאהבה שכזאת? אהבה מולידה אהבה ושנאה מולידה שנאה. אין ספק שהשלווה של הנשמות הנעלות, אי-האלימות (ahiṁsā) והאהבה בהתגלמותן, אשר שורות על המקום ועל האווירה, הן המקנות מזג כה מתוק לציפורים ולחיות. אכן, בנוכחות אי-האלימות, אכזריות הופכת לטוב לב, פחד הופך לחברות, חולשה הופכת לכוח והפכפכות ליציבות.
אכן מתאים שנקודה כזאת תהפוך למקום משכנם של אנשים מוארים20 ושוחרי אמת רציניים. למוארים מספק המקום אווירה של אושר עילאי ושל אחדות עם האל, לשוחרים הוא מאפשר הזדמנויות ללימוד האמת ולחווייתהּ. כאן זורם הגנגס הקדוש בזרם איתן תמידי. גדותיו החוליות הרחבות והיערות היפים המשתרעים הרחק לעבר הצפון והמזרח הם הזמנה קבועה ליודעי האמת, האוהבים להיות מאוחדים עם ההוויה העליונה בהתעמקות שלווה. עבורם זהו גן עדן עלי אדמות ואך טבעי הוא שידבקו במקום.
עבור השוחרים המעוניינים להכין את עצמם ולהתאמן בחיפוש האמת, החיים ברישיקש הם ללא ספק ברכה. חובתם הראשונה של הרוצים לראות את האמת פנים אל פנים היא האזנה מתמדת לכתבי הקודש והתעמקות בהם. פעילות כזו מחייבת התבודדות ושקט נפשי ושניהם יימצאו ביערות רישיקש. הניסיון מלמד שילד הלומד בבית ספר מתקדם הרבה יותר מהר מזה אשר מנסה ללמוד בבית. בדומה לכך, שוחר רוחני מתקדם הרבה יותר בקלות בחברת אנשים שכבר חוו את האמת, או שבאופן מתמיד מנסים לחוותהּ. במובן זה ניתן לומר שרישיקש היא האוניברסיטה הגדולה ביותר לשוחרים הרוחניים בהודו כולה.
יתר על כן, רישיקש מספקת הזדמנויות לאדם להעביר את ימיו על גדות הגנגס הקדוש. רישיקש מאפשרת לטבול ביחידות במימי הגנגס ולבלות את הימים בהתעמקות ביחידות על גדותיו בנוחות גדולה הרבה יותר מאשר בכל מקום אחר במורד הזרם. אם טוהר הנפש הוא תנאי חיוני להכרת האל, הרי דבקות בנהר הגנגס, שעוזר במיוחד לטיהור הנפש, חייבת להיחשב יקרת ערך לכל שוחרי הידיעה. רחצה בגנגס ושתייה ממימיו, הערצת אמא גנגא21 ושירת המנוני הלל לכבודה – אלה הן הדרכים לטיהור הלב מכל הפסולת. אם אמצעים אלה נכשלים, ברור שאין דרך אחרת לטיהור לבו של האדם.
הערות:
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
