ארוחה משפחתית

1. אבא
 

אתמול בלילה רצחתי את אבא שלי.

לא באמת. רציתי, אבל לא יצא. כנראה שהמגורים המשותפים איתו עשו את שלהם. אני גרה עם הורי ושני ילדי. בהתחלה ההורים היו אמורים לעזור לי, אבל בהדרגה המצב התהפך. בכל זאת הם בני 80 פלוס ואני חד־הורית כבר שנים, אבל התפרצויות הזעם של אבא שלי כבר בלתי נסבלות. הילדים שורדים, אמא שלי שורדת, גם אני, אבל הוא בלתי אפשרי. רק בסופרמרקט מחבבים אותו. הוא הולך לשם כמו מלך עם המקל שלו ומעמיד פנים שהוא חבר של כולם. קונה שטויות, מחייך, מתבדח, מתעניין, מקשקש על עצמו.

למה שלא יאהבו אותו?

אבא מתעורר ב-11 בבוקר כמו פחה טורקי, אחרי שהנמלים כבר סיימו לעבוד. הוא פוצח בביקור ממושך בלשכה שלו בשירותים בלוויית העיתון. אח"כ מכין לעצמו סלט בריאות כביר. אם הוא לא מוצא את סכין חיתוך הסלט האהוב עליו, ירושה מימי ציפלונק, הקיסר הפולני הדגול, הוא חותך את אמא. מילולית. אף שאבא הוא שוטף הכלים הגדול, אמא אשמה בסידור הכלים במתקן הייבוש או באובדנם. הכלים נערמים על המתקן ואף אחד לא טורח לשים אותם במקום. בצהריים הילדים חוזרים מבית הספר ואמא ממהרת ללפות אותם ולהושיב אותם לאכול. במקביל אבא מעביר את המזון המבושל מכלי גדול לכלי בינוני ולכלי יותר קטן, כדי שיהיה מקום במקרר. משום מה התיאבון יורד עם כל מעבר וכולנו מעדיפים לאכול שטויות וחטיפי סופר. אם האוכל לא נאכל ומתקלקל במקרר, אבא זורק אותו לפח תוך קללות נמרצות על אמא עם דימויים פיגורטיביים מעולם האשפה. לאחר מכן הוא צופה בערוץ הטיולים. אבא סייר כמעט בכל העולם חוץ מאשר במדינת הסבלנות. אם הילדים מעזים לגהק בזמן הצפייה, הם חוטפים מונסון צעקות. אני ממהרת להתחבא ונמנעת מלהיות בקרבתו. אמא הולכת לישון שנ"צ ואבא מתארגן בעצלתיים למסע לסופר. כעבור שעתיים של שכרון חושים בשל היעדרו, כשהוא יוצא לקנות לימון גלמוד וחוזר עם כמה עגלות, כולנו נדרכים וממהרים לסדר את המצרכים במקומם. אבוי אם השזיפים לא יהיו בקערה הנכונה; הם סוד חיי הנצח של אבא. אויה אם לא נשאיר כמות מספקת עבורו. אח"כ הוא נוחר בכורסה בסלון ואנו מעניקים לו עיסוי רגליים מפנק. היה מת! אנחנו משתדלים לא לנשום. בערב הוא אוכל ארוחת בריאות המורכבת ממאפי בריאות עתירי קלוריות ופחמימות וצופה בחדשות. כל הפרעה נענית ב: "ששששששש..." קולני. אם חלילה בין לבין מתפתחת שיחה משפחתית, שקשורה לאבא או לקרוב משפחה, קרי, כל נושא שבעולם, מהר מאוד השיחה הופכת להילולת צעקות, קללות, השמצות, איומים ובריחה של כל בן משפחה רחוק ככל האפשר ממקום מרבצו של אבא. מזל שסכין הבריאות נעלם.

חזרתי לגור עם ההורים בחיפה אחרי שגרנו שנה במושב מזרע טבעונים. אני צמחונית והמגורים במזרע טבעונים היו הגשמת חלום ירוק. של בריחה מאבא, אחרי שגרנו יחד זמן מה. אבל היה קשה להשיג עבודה בצפון, הבן הקטן שלי סבל בגן ואבא התחנן שנחזור. חזרנו וכצפוי היחסים הידרדרו. אבא, שהוא עצבן מיום לידתו, נעשה יותר עצבן עם השנים. למה הוא כועס עלי?

לפני כמה שנים אמא חגגה יום הולדת 80 במסיבה חביבה עם המשפחה והחברים. כעבור כמה ימים אמא הלכה לתומה לבדיקה שגרתית בקופת חולים. אמא טיפסה על שרפרף למיטת הבדיקה והשרפרף לא היה יציב. גם אמא לא היתה יציבה ואז היא החליקה ונפלה לרצפה. מכיוון שאמא גם סובלת חלקית מאוסטאופורוזיס, היא שברה את עצם הירך מול עיניה המשתאות של רופאת המשפחה ונלקחה לבית החולים. הזעיקו אותי ושאר האחים הגיעו גם. בערב אמא הוכנסה לחדר ניתוח לתיקון השבר. היא התעוררה למחרת כשאחי היה איתה. מה שהרופאים שכחו להגיד לנו, פרט פצפון וחמוד, שלאנשים מעל גיל 60 לא מומלץ לעבור ניתוח בהרדמה מלאה כי זה דופק להם את הזיכרון. אמא התעוררה מהניתוח, כשהיא לא בדיוק ידעה איפה היא ולמה. לקח לה זמן לחזור לעצמה, אבל הזיכרון שלה החל להידרדר. מאז אנחנו חיים עם אבא, אמא ודמנציה. הפכפכה הדמנציה. היא באה והולכת ולפעמים זוקפת ראש כמו חילזון ביישן. כמובן שהאדם האחרון שמרגיש בנוכחותה הוא אמא. כלומר, אמא שמה לב שלפעמים היא לא זוכרת כמה נכדים יש לה או מה עשתה לפני 5 דקות או שהשאירה סיר על האש, אבל מה זה חשוב. יש ביטוח לדירה? יש לי מטופל עם דמנציה (אני גם עובדת עם דמנטיים, שכחתי לספר), ששאלו אותו מה הכתובת שלו. הוא לא זכר, אבל זכר להתקשר לשכנה ולשאול אותה. או מטופל אחר ששאל את הבן שלו: "תגיד, כמה זמן אנחנו כבר מכירים?" הוא קצת נבהל מזעקות האימה של בנו. אבל הדמנציה גם נדיבה ועוטפת. כשיש סיטואציה לא נעימה, כמו בן בהיסטריה או עימות משפחתי, הדמנציה מוחקת את הזיכרונות הרעים. מורידה את התריס. אני לא בבית. זה לא אני שהפכתי ללביבה, זו המציאות ששוחה בשמן. רק לא לתת לחבר דיכאון להיכנס לבניין או לדודה חרדה להתפלח גם. אבל את האנשים מסביב זה מפחיד וזורק אותם לקלחת רגשות. זה גם לא נעים להתחיל לטפל בפעוט בן 80 שמצבו רק מחמיר והוא לא יסיים בהצטיינות את גן ציפורה.

אבל מה קורה כשהקונסטלציה המשפחתית היא כזו שהאישה היא העוגן המשפחתי שמאגד את המשפחה, שמארגן הכול, שמרוויח יותר מהבעל, שמתחזק את הבית ועושה הכול, חוץ מללכת לבנק ועוד נחזור לנקודה הזו, אבל לאישה הזו מתחילה דמנציה? בנוסף, הבעל הוא טיפוס רגזן וחסר סבלנות, עם נטייה למתוח ביקורת, אך כלפי חוץ הוא חביב וצחקקן ובתוך הבית חוטף התקפי זעם קיצוניים ובלתי צפויים.

התוצאה היא שאבא שלי נכנס לפניקה, כי הכול התחיל ליפול עליו והסבלנות שלו לאמא שלי, שמלכתחילה לא היתה עצומה, התקטנה עוד יותר. בפועל זה התבטא בהתפרצויות תכופות עם מרגליות כמו: סנילית, מטומטמת, גמדה מכוערת, את לא מבינה מהחיים שלך וכדומה, וזה הגיע גם לאיומים באלימות ולאלימות פיזית מתונה, טלטולים (לפחות לא טיטולים) וחקירות שב"כ.

אנחנו, הילדים ואני, חזרנו לגור עם ההורים בדיוק לפני שהכול התחיל. ולצערי, אני ויותר גרוע, הילדים, היינו עדים להתפרצויות, וכשניסיתי להתערב, הריקושטים עפו עלינו.

קוראים לי גאיה, בת 44, אמא חד־הורית לשני ילדים, מאיה בת 10 ונעם בן 8.

פעם אבא תפס לאמא את הראש וטלטל אותו. באיזו הזדמנות הוא תפס את היד שלה עם הציפורניים שלו ושרט אותה עד זוב דם. בנוכחותי הוא חבט בדלת המקלחת ואיים שלא ייתן לה להיכנס. התערבתי ואמרתי שאקרא למשטרה אם לא יעזוב אותה בשקט. הוא התחיל לצעוק עלי, איים שירחיק אותי או את החתולה שלי בצו הרחקה (איך מרחיקים משפטית חתולה חוץ מ"קישטה, כבודה"?), או שיקרא למישהו מהעירייה שייקח את החתולה. אמרתי שאגיב באלימות. הוא איים שיפנה לרווחה, שייקחו לי את הילדים, והיו עוד מקרים כאלה ועוד איומים כלפי אמא וכלפי וכלפי הילדים, בעיקר בנוסח של להרחיק, להעיף ושאר אמצעי תחבורה.

אבא גם אוהב לנקוט במדיניות הגבר הסמי־מכה. הוא עונה לטלפונים בבית. אם מישהו אחר עונה, הוא עולה על השיחה ונשאר, אפילו כשמבהירים לו שזו שיחה אישית או פשוט מבקשים שירד מהקו. היתה אפיזודה שמאיה התקשרה אלי מתחרות שחמט, מאיה שחמטאית מקצועית והתחילה לספר לי משהו אישי. לאחר זמן מה אבא סיפר לאמא ששמע שלמאיה יש בעיה כלשהי, ופירט את אותו המשהו האישי שמאיה סיפרה לי. כשמאיה גילתה את זה, היא אמרה שהיא לעולם לא תסלח לו. לעתים הוא גם מתערב בחלק מהשיחות ולא רק מצותת, למשל כשיש לאמא שיחות בענייני עבודה. אמא עדיין עובדת כפסיכיאטרית. ייתכן שאבא לא אוהב את הגישה הטיפולית של אמא, הוא כנראה יונגיסט. לטענתו הוא עושה את זה כדי להגן עליה. לא פעם אמרו לו: אל תתערב. הוא מתערב בהכול. הולך לבנק ודורש לדעת מה קורה בחשבון הבנק שלי. מתערב בדברים שקשורים לילדים, אלי, בענייניה הבריאותיים של אמא, בהכול. השתלטנות שלו לא יודעת שובע. מבחינתו הוא הצודק. אנשים שבטוחים תמיד שהצדק איתם, הם בעצם פנאטיים ודי רצחניים, בשם הצדק כמובן.

למה אמא עדיין עובדת? כי היא המפרנסת העיקרית וכי הדמנציה התגנבה לחיינו לאט ובהדרגה.

כשאבא מקלל הוא מחזר בלהט באופן ייחודי, איש ספר, רומנטיקן או משורר בזלוטי. אמא הסנילית, אני המשוגעת, אני גם מטומטמת כי אני הבת של אמא, נעם שהוא היפראקטיבי וגם הבן שלי הוא הפסיכי. רק מאיה ניצלת או חסינה כי היא הילדה הטובה והמרצה. אני הייתי כזו, לא עוד. אבא גמיש, ממש אתלט, מבחינה גנטית כי כמובן שאין קשר בינו לבין המקולל וקללה אחרי שהיא נאמרת, נישאת ברוח. בעת הצורך העץ המשפחתי חוזר לאיתנו כמו מסוט של מסילות רכבת, רכבת לג'הנם.

אבא מצהיר שההורים בשכונה שלנו, רמת בגין (כשההורים עברו לחיפה קראו לה רמת מפא"י), טוענים שאני משוגעת. מה זה משוגע? מי ששונה? כמובן שהוא מוסיף שאני גם אידיוטית, חסרת שיקול דעת וצריכה להתבייש במעשי ובדיבורי החצוף כלפיו. מה לעשות, לפעמים אני גם עונה ואני לא מפחדת ממנו. אני היחידה שלא מפחדת ממנו. כשטען שהורי השכונה אומרים שאני משוגעת, הוא התכוון להורים שילדיהם לומדים עם ילדי, שאלתי באיזו כיתה הילדים לומדים? הוא כמובן לא ידע. אז איך אתה יודע אם ההורים האלה בכלל מכירים אותי? לך תדע, אולי דיברת עם ההורה הלא־נכון. משיחה עם אדם אחד הוא מסיק מסקנות מרחיקות לכת על כל ההוויה האנושית. אבל זה מחלחל ויש כאלה שמאמינים לו. פחות מאמינים לי וזו בעיה.

אנחנו חמישה אחים. היתה אחות בכורה בשם רבקל'ה, שנשכחה בבוידעם. אח"כ נולדה לאה. כשהיתה בת 7, הורי התחילו להרביץ עוד ילדים. לקחו לה את גן העדן של הילד היחיד. אז נולדו אחי, צחי, שגר כיום בארה"ב, מכנה עצמו אייזיק ומנסה להשכין שלום ורעות מרחוק, אחי, קובי, שמנסה להיות המבוגר האחראי ולחקות את אבא בהפיכה לארכיונאי אקדמי (אבא אשף ארכיונאי בפלישת הברברים ובעיקר מומחה בהיסטוריה של טינה משפחתית כלפיו) וגם לקבל ממנו את האולקוס ובעיות בבטן עקב הדחקת רגשות ועצבנות כללית. ואני. הקטנה. אני היחידה שגרה צמוד להורים. שאר האחים טובים בלמתוח ביקורת. הספורט המשפחתי הוא הטלת האשמות למרחק. שיקפצו לי.

אני חושבת שאני יודעת למה כיום אני הכבשה השחורה המשפחתית:

א. חד־הורית ולא רק לאחת, לשניים! חוצפנית. ב. מרוויחה מעט ולכן האחים חושבים שאני חיה על חשבון ההורים. ג. אני אדם מעצבן, מאוד מעצבן, מסיבה אחת פשוטה: אני לא מקשיבה למה שאומרים לי ומנסה ללכת בדרך שאני מאמינה בה. יש בוסים שזה הרגיז אותם ויש בני משפחה שזה מרגיז אותם יותר. הפסקתי להקשיב אחרי שבמשך 21 שנה הקשבתי לכולם, חוץ מאשר לעצמי. אחותי היתה הכבשה השחורה כשהתגרשה, אך מאז שהיא עובדת במרץ והסתדרה, הכבשה עברה לאחי הגדול, שעובד כפנטומימאי. כשהוא לא הרוויח יותר מדי, הוא היה הכבשה, הוא גם רווק חופשי, אז בכלל, אבל מאז שהסתדר ואני התחלתי לעשות צרות, הכבשה עברה אלי. רואה עולם, הכבשה הזו. ויש את קובי, שכבר כמה שנים טובות פועל לפי הספר ולכן הכבשה לא עברה וכנראה לא תעבור אליו. אז כיום, בהתחשב בזה שאחי הגדול ברח הכי רחוק מאבא ומהביקורתיות שלו, אני המעצבנת המשפחתית, כי עולם המושגים שלי שונה משלו וזה מאוד מרגיז אותו.

הכול התחיל ביום סתיו אביבי כשהריבית בבנק עוד היתה חמודה. להורים היה חיסכון נאה בבנק. הם עזרו לאחותי לקנות דירה בדו־משפחתי עם גינה במושב, עזרו לאחי הגדול לקנות דירה קטנטנה במיאמי ביץ', נתנו לאחי השני את הדירה של סבתא בפתח תקווה ועכשיו הגיעה העת לעזור לבת הקטנה, אנוכי, לקנות דירה. נדדתי אז בין חיפה לצפון לצורכי עבודה, אחרי כמה שנות מחיה בצינוקים בתל אביב, וההורים רצו שאהיה קרובה. הסכמתי על מעלה נדל"ן כפשרה. קרוב לחיפה ומספיק צפוני ושוקק טבע (וזיהום אוויר). גם הגיע הזמן שאתחיל להתרבות ולספק נכדים. הוחלט על דירת גן קטנה בת שלושה וחצי חדרים. המחיר היה 500 אלף ש"ח. ההורים שילמו בעזרת חלק מהחיסכון שלהם, בעזרת משכנתא ובעזרת חיסכון צנוע שחסכו עבורי (כשהייתי בת 12, כפיצוי לכך שלא היתה לי בת מצווה. סבא נפטר בדיוק לפני). כעבור מספר חודשים קיבלתי 100 אלף ש"ח פיצויים במשפט מסכם לאחר תאונת אופנוע שהיתה לי שנים לפני כן, שבה שברתי את רגלי (לדאבון לבי אין לי רגל מעץ ואיני יכולה להשלים הכנסה כפיראט). השקעתי הכול בכיסוי המשכנתא. זהו, הדירה היתה שלי, יחד עם הורי. ההורים היו מודעים לטעמי הירוד בגברים ולכן רצו בעלות משולשת. גרתי בדירה, טיפחתי אותה וגם פגשתי את איליה, אבי ילדי העתידיים, ונכנסתי להיריון. עם התקדמות ההיריון היה לי קשה לתחזק את הדירה והחלטתי לעבור לחיפה. איליה נשאר באזור השרון לצורכי עבודה. בחרתי בחיפה כדי שההורים יעזרו לי בהתחלה עם הרכה שעמדה להיוולד. השכרתי את הדירה וכך מימנתי את שכר הדירה בחיפה ועוד נשאר לי עודף קטן. השנים עברו, נולד לי עוד ילד ואיליה ואני נפרדנו בריב לא קטן, שגם היה כרוך בנתק בינו לביני ובינו לבין הילדים. בשלב כלשהו נמאס לי לגור בדירות שכורות וגם הגיע הזמן להיכנס לסדר עם הילדים, אז החלטתי למכור את הדירה במעלה נדל"ן ולקנות דירה בחיפה.

עשיתי שיפוץ קטנטן בדירה: צבע, פוליש, וקס ובעיקר העברתי את כל הרהיטים שלנו חזרה לתוך הדירה במעלה נדל"ן, למרות שלא גרתי שם. למה? קוראים לזה סטייג'ינג. עיצבתי את הדירה כך שתיראה מגזינית. כל מה שהיה מיותר, נדחס והוחבא בתוך ארונות. בינתיים עברנו לגור עם ההורים. הסטייג'ינג כנראה עבד, כי הדירה נמכרה ברווח נאה ובמחיר של 900 אלף ש"ח. 100 אלף יותר ממה שכל מתווכי האזור צפו, שדירה בגודל ובאזור כאלו תימכר. הכול היה טוב ויפה והתחלתי לחפש דירות בחיפה. רק היתה בעיה קטנה. סוכם עם ההורים שהבנק יעביר אלי את כל סכום המכירה כדי שאוכל לקנות דירה, אבל בשיחת טלפון מהבנק הובהר לי שמכיוון שהבעלות על הדירה משולשת, אלי יועברו 400 אלף ש"ח ו-500 האלף הנותרים יועברו לעובר ושב של ההורים. כאמור, אבא הוא זה שמטפל בכל ענייני הבנק. ועוד פרט קטנטן, עם הזמן הריבית בבנקים התכווצה, כך שגם החיסכון ההוא של ההורים בבנק התכווץ בהתאם. בנוסף, ההורים נסעו לכל מיני טיולים מטורללים באנטארקטיקה, באפריקה, בקמצ'טקה ואח"כ בארה"ב. כך שאני חיפשתי דירות, אבל בשלב כלשהו גיליתי שאבא לא מתכוון לשחרר את הכסף. הוא טען שאני צריכה משכורת יותר גבוהה כדי לקחת משכנתא ולקנות דווקא בשכונה היקרה שלהם (אני חד־הורית עם שני ילדים שלא משלמים לה מזונות ולא חולקים איתה את גידול הילדים, ולכן לא בדיוק עובדת במשרה מלאה). הוא גם טען שאין דירות ראויות ושבבנק אמרו שמתישהו מחירי הדירות ירדו; גם הקוראים בעננים אמרו שמחירי הדירות ירדו ושמחרתיים תופיע עננה בצורת בלון ומסור חשמלי. בקיצור, הכסף לא הגיע אלי, דירה לא נרכשה, המחירים לא ירדו והחסכונות של ההורים נעלמו, חוץ מהכסף הזה. זה כמובן לא שיפר את היחסים שלי עם אבא, כי הוא לא העז לומר לי שהוא רוצה את הכסף הזה. יכול להיות שהוא לא תכנן את זה מלכתחילה, אבל זו היתה המציאות בפועל. אח"כ התחילו התירוצים: אתם גרים אצלנו, זה עולה כסף, אנחנו צריכים את הכסף. הוא מעולם לא אמר לי בגלוי שהוא רוצה את הכסף. מדי פעם הבטיח שייתן לי אותו אם רק ואם רק וכבר, ורק כשהלכתי עם אמא לבנק לא מזמן, גילינו שתינו את כמות השטויות האדירות שאבא עשה עם השנים בבנק וגם ה-500 אלף התכווצו ל-400 אלף ולא נשאר שקל אחד נוסף לרפואה אצל ההורים, כי אבא קונה אהבה בכסף ובאוכל שהוא מרעיף. האחים שלי אמרו שזו זכותו, שזה הכסף שלו והוא צריך אותו ליום סגריר. אבל תגיד, תאמר, שאדע, אל תבטיח סתם. מעניין שהאחים היו פחות נדיבים לגבי הדירות שלהם, שגם הן נקנו מכספי ההורים.

לפני כמה חודשים היתה פגישה משפחתית לבבית בה נכחו ההורים, אברום ושרה, אחותי ואחי, לאה וקובי, ורוחו של אחי הגדול, צחי. אני זומנתי גם. כולנו התכנסנו בחדר העבודה של אמא, קרי, חדר הטיפולים לטיפול משפחתי, כאשר אף אחד מהנוכחים לא באמת סבור שהוא זקוק לטיפול. האחר כן, רק לא הוא. אמא העבירה לנו מבחני אישיות, כולנו הוכרזנו כסוציופתים, אך ידידותיים לסביבה, כל עוד אנחנו לא נרטבים. אחר כך עברנו למנה העיקרית: מבחני השלכה רגשית. השלכנו אחד על השני קיתונות של רגשות יוקדים וקינחנו במבחני ציור איש, שהבהירו לנו שאנחנו לא יודעים לתקשר, אה, לצייר. אני סתם משמיצה. בדרך לגרדום קובי ליווה אותי והרגיע אותי שכוונותיו תמיד טובות, יש לו וזלין לחבל התלייה, סתם ם ם ם. שאלתי אותו מה אקבל לסעודה האחרונה. יהיה שמילקי טוסטית? היא חברה אמיתית. בין לבין דובר על כך שהילדים ואני נעזוב את בית ההורים ונגור ליד כדי שנוכל להמשיך לעזור, רק לא נגור יחד כדי שאבא, שסף העצבים שלו גם ככה לא גבוה במיוחד, לא יתחרפן מנוכחותי ומנוכחות הילדים. יפה להם. למה שלא יהפכו אותי לשטיח הכניסה המעופף שלהם, יזמנו אותי בכל פעם שהם צריכים ויחבטו בי כשבא להם.

זו לא היתה הפגישה הראשונה. היתה פגישה מקדימה שעם כניסתי לחדר, אחותי הגדולה לאה כל כך שמחה לראות אותי, שהתחילה לצעוק עלי. ביקשתי שתוריד את הווליום. השאר שתקו. הם היו כנראה המומים או שחיכו לאפריטיף. היא לא הפסיקה. אמרתי שאצא. היא המשיכה. יצאתי וסיננתי לעברה:

— פאק יו.

עם צאתי שמעתי אותה צועקת:

— אני קיבלתי הכי פחות!

כסף, כסף וקנאה ישנה. לפני שנים שאלתי את אחי, קובי, למה הוא כל כך כועס עלי. תשובתו היתה, כי את מדברת לא יפה לאבא ולא שוטפת כלים. טוב, כשמישהו מתבל את משפטיו בקללות נמרצות כלפי, אני עונה ולא בחביבות. ולגבי הכלים, הכיור הוא מבצרו של אבא, לא מתה עליו.

אבא ואני לא אחוקים, והבעיה שאבא אוהב לבכות מרה עלי באוזני אחי היקרים, וכך הפכתי גם בעיניהם לכבשה, לא תמימה, כן שחורה.

אז מה היה לנו? גרה עם ההורים, עובדת בצורה סבירה, אין לי גרם פרטיות, אני ישנה בחדר עם הבן שלי, הבת שלי ישנה עם הורי. חיה במנזר מבחינה זוגית. הפעם האחרונה שלי היתה בשנת, אה, האכדים אז שלטו ב... הביטחון העצמי שלי בקאנטים, לא מרגישה שאני יכולה למשוך אף אחד, צמחונית, אבל אוכלת הרבה שטויות, עגלגלה, האחים שלי לא בעדי, אבא מאיים איומים, אמא שותקת ומידרדרת. בקיצור, פינוק.