התפללתי לדרקונים דרך עץ
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
התפללתי לדרקונים דרך עץ
מכר
מאות
עותקים
התפללתי לדרקונים דרך עץ
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

התפללתי לדרקונים דרך עץ

4.8 כוכבים (42 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אדוה ברנד, ילידת 1977, היא מנהלת משאבי אנוש. נשואה ואמא לשני בנים על הרצף האוטיסטי. מגדלת כלבה ושתי חתולות. חושבת המון. מרגישה הכל. כותבת מעט. לא מוחקת בכלל. מתרחקת מפאתוס. אוצרת מילים. אוכלת ראשים. שותה יין. צופה בבינג'. 

תקציר

"אתה יודע שמה שעשית היום לד"ר ענת הוא מאוד לא בסדר?"
"אני לא מבין למה את מדברת", יהונתן מלמל לעצמו,  "את הרי יודעת שבסוף אני אהרוג אותך."
חשבתי על עמי שמחכה לנו בבית.  איך את אומרת לאיש שפגשת כשהיית צעירה, שעשית איתו סקס בשירותים של האוניברסיטה, שהשתכרתם יחד בערב לפני החתונה, שהחזיק לך את היד בחדר לידה, שהבטחת לאהוב לנצח - שזה נגמר. הילד שלכם הולך לבית משוגעים".

גאיה היא עורכת דין, נשואה באושר, אמא נהדרת לשני ילדים מקסימים. את ילדותה המורכבת השאירה מאחור. יש לה  חיים חדשים במשפחה שמחה.
אבל כשבנה עולה לכיתה א' והופך, בן לילה כמעט, לקשה ואלים, האידיליה קורסת. המשפחה נכנסת לסחרור.
העולם שגאיה בנתה הולך וסוגר עליה.
ואז גם אמה, זאת שממנה נמלטה, מתדפקת על חומותיו.
 

התפללתי לדרקונים דרך עץ הוא רומן מופתי על אימהות, על נשיות, על חלומות מנופצים ועל מאבק שאי אפשר לנצח בו, אבל גם אי אפשר לנטוש. הקריאה בו כואבת כמו אגרוף בבטן ויפה לאין שיעור.  
אדוה ברנד היא אם לשני בנים. התפללתי לדרקונים דרך עץ הוא ספרה הראשון.
 

פרק ראשון

בערב החתונה שלי מירה הצלמת עזרה לי ללכת לשירותים. נכנסנו יחד לחדרון הצר, המואר מאוד. מירה אחזה בשולי השמלה שלי עד השכבות התחתיות שהתלכלכו קצת כדי שלסבתא אסתר יהיה על מה להעיר. אני הורדתי את התחתונים בלי מבוכה והתיישבתי על האסלה במהירות. בטוחה שלא יצא לי. אבל יצא.

מירה המשיכה לעמוד לידי גם אחרי שסיימתי להשתין וגלגלתי נייר טואלט על אצבעות יד ימין, כמו שאמא שלי הייתה עושה, וחשבתי שכולם עושים עד שעמי אמר פעם שזו פעולה מוזרה, וניגבתי והרמתי בחזרה את תחתוני הכותנה הלבנים. "זהו," אמרתי וקמתי מחייכת, מביטה במראה בדמותי הנשואה. אולי זו הייתה הטבילה שלי. הרי אמורים לטבול לפני שמתחתנים, ואני לא טבלתי כי לא יכולתי לסבול את המחשבה להיות עירומה מול עיניים דתיות ובוחנות בבריכה משומשת. אנחנו רצינו בכלל טקס חילוני, וּויתרתי רק אחרי שהמשפחה של עמי התעקשה ואני רציתי שיאהבו אותי. אבל בערב החתונה שלי הורדתי את התחתונים ועשיתי פיפי מול אישה זרה ויפה ממני. והכול היה כשר.

לפני שהכרתי את עמי, לא באמת חשבתי שיהיו לי ילדים או שאי־פעם אתחתן. שאלך לעבר הסוכה הלבנה, שלא הסכמתי שיקשטו בפרחים לאכזבת חמותי לעתיד ומנהלת האירוע, יד ביד עם מישהו שיאהב אותי ויחשוב שאני נהדרת. מישהו שלא יהיה אכפת לו שאין לי אמא בשמלה מנצנצת ובאיפור כבד, או במקרה של זו שילדה אותי, בחליפת מכנסיים, בפנים נקיות ובנעליים שטוחות, שתוביל אותי אל החופה ותשקה אותי מהיין האדום. עמי עשה את זה במקומה, ואפילו הבין שאני פוחדת שיישפך, ולגם ראשון מהכוס המלאה מדי, לפני שהגיש אותה אליי מבעד להינומה.

הלכנו לשם יד ביד. צועדים לאט. החברות שלי נופפו לשלום משני הצדדים, ואני צחקתי כשעמי העביר על שערי את ההינומה וכיסה את פניי. צעד אחרי צעד עד שנגיע למדרגות הקטנות. אני גבוהה בנעלי הפלטפורמה המכוערות שהסתירה השמלה. גאיה פז מתחתנת. מי היה מאמין. עוד רגע תהיה נחלת העבר. תיעלם. בדיוק שמונה דקות אחרי שתסיים לעלות במדרגות הקטנות, היא תישאר מאחור כשכולם יפרצו אל החופה לחבק ולנשק את גאיה מינצברג. מקודשת מקודשת. צריך לומר שלוש פעמים אבל אמרו רק פעמיים.

התמונות מהחתונה מסודרות אצלנו בבית בשני אלבומים. אני אוהבת לדפדף בהם מדי פעם ולבהות במישהי, שפעם הייתה אני, מחופשת לכלה. בעיקר אני אוהבת לחפש בין התמונות את אלה שבהן אנחנו מביטים אחד בשנייה ולא אל המצלמה של מירה. אני יכולה לבלות דקות ארוכות בהתבוננות במבט שלנו. כאילו יש בו סוד, או פתרון, או רמז לעתיד — לאיך ייראו חייהם של החתן והכלה שבעוד כמה שעות יחזרו להיות אנשים רגילים, כמו שהיו קודם, רק שעכשיו הם משפחה. המשפחה שלי. כשחזרנו עייפים הביתה אחרי שהכול נגמר, עמדנו יחד וחיכינו למעלית. הבטן שלי הייתה מלאה בג׳ין אנד טוניק וביין פטישים מהחופה ובנס קפה חלש מדי שאמא של בעלי החדש הכריחה אותי לשתות לפני שיצאנו הביתה כדי לספוג את האלכוהול. במשפחה הישנה שלי דווקא ידעו לשתות. עמי החזיק לי את היד ושאל אם אני רוצה ילד. בעצם הוא לא אמר ילד אלא תינוק בן אדם, להבדיל מהתינוק שכבר היה לנו, שזה הכלב.

מכל הדברים שהיו בבית שגדלתי בו, הבאתי איתי לבית שלי ושל עמי שני דברים: פירות וירקות לא קונים בסופר, ובבית שלי חייב להיות כלב. את זאב אימצנו חודש אחרי שעברתי לגור בדירה של עמי. הוא כמו חיכה בדיוק לרגע הזה המתאים שבו כבר נגור יחד, נסדר את הרהיטים והחפצים של שנינו, נקנה כריות לסלון ושמיכת פוך זוגית, והתמונה הראשונה שבחרנו לבית תחזור ממסגור. בבוקר שבת כזה, אחרי שהכול כבר נרגע והבית כבר היה של שנינו, הוא מצא אותי. ניגש אליי בביטחון ליד דלת הכניסה של העבודה. קטן ורזה. לקחתי אותו פנימה רק כדי להאכיל אותו, אבל כבר היה ברור שיהיה שלי. בלילה הראשון שלו בבית הוא ישן איתנו במיטה. אצל אמא שלי כלבים לא עלו על מיטות, אלא ישנו על שמיכה ישנה במרפסת של המטבח.

כמה חודשים אחר כך הגיעה אלינו גם החתולה מיקה. חתול אמא שלי בשום אופן לא הייתה מכניסה הביתה. אלה חיות חסרות חינוך שעולות על הרהיטים ונוגעות בכל דבר. גם מיקה נהגה לישון איתנו. מדי פעם הייתה יוצאת מהמיטה בלילה ועוברת לשרוט את הספה בסלון. כשלא הצלחתי לישון, הייתי שוכבת במיטה ומקשיבה לקול של הציפורניים הדקות והחזקות על הריפוד, ואחר כך ליללה הכועסת שהשמיעה כשנתפסו לפעמים והייתה צריכה לשחרר אותן מהבד העבה. המשפחה שלי. מכורבלת בתוך עצמה, מתחבאת מהעולם שבחוץ כמו חבורה של ילדי רחוב שנאספו להם יחד למיטה אחת, מושכים בשמיכה, מחכים שירד גשם, ומדי פעם מגיחים החוצה כדי לשתות מים או לנבוח על אמבולנסים, או להרוס איזה פריט ריהוט משומש.

שנה וחצי אחרי שהתחתנו נולד לנו יהונתן. היו לו שיער שחור וקצר, עיניים כחולות־אפורות ופרצוף של עמי כשהיה תינוק. בפעם הראשונה שראיתי אותו, התפלאתי לרגע שהוא לא הגיע בשחור־לבן. הוא היה תינוק קטן וערני. מסתובב הרבה בעריסה שהזמנו לו חודש לפני שנולד, כשהלכנו יחד לחנות למוצרי התינוקות עם הרשימה שהורדנו מהאינטרנט, שני ילדים מבולבלים שעוד מעט יהיה להם ילד. אהבתי מאוד להיות בהיריון עם יהונתן. לא האמנתי כמה קל יכול להיות להיכנס להיריון, לגדל תינוק בבטן, להרגיש את התנועות שלו כל הזמן, לדעת שהוא שם וכולו שלי.

אנשים סביבי התפעלו כל הזמן מכמה יפה אני מתמודדת עם ההיריון ואיך אני עושה הכול כרגיל. לא הבנתי עם מה בדיוק צריך להתמודד, אבל הרגשתי שעצם הווייתי ההריונית מגשימה את האידיאל הנשגב ביותר של משפחת פז, המשפחה שבאתי ממנה, שהוא לא לעשות עניין. אילו אמא שלי הייתה יודעת, היא הייתה יכולה להיות גאה בי. הנה אני לא מקיאה, אין לי צרבות, לא כואב לי הגב. התינוק שלי מצטיין בכל הבדיקות. ההיריון שלי נמשך ארבעים ושניים שבועות, לא כמו אצל המפונקות שלא יכולות לסחוב. אני נהגתי לבית החולים ביום שהוא נולד וביום שהשתחררנו יחד הביתה, והייתי רגועה ולא היסטרית, גם אחרי שתים־עשרה שעות של צירים, כשאמרו שהלידה לא מתקדמת וצריך להוציא אותו בניתוח.

כשיהונתן היה קטן, הוא אהב להסתכל באלבום תמונות הילדות שלי. הוא לא הסכים לקבל את המילה "אלבום". הוא קרא לו ספר ונתן לו את השם הפשוט "כשאמא הייתה ילדה". לפעמים האלבום היה משמש סיפור לפני השינה שיהונתן היה מקריא לי בחשיבות גדולה, מדקלם את אותן המילים שלא כתובות בשום מקום: "פעם אחת, לפני הרבה הרבה שנים, אמא הייתה ילדה." אז היה עובר על התמונות, מספר משהו על כל אחת. מוסיף פרשנות, שואל שאלות כדי להשלים פרטי אינפורמציה חסרים, מוודא שאכן כך היה.

— כאן אמא הייתה בספארי, היא עלתה על גשר שהיום כבר אין אותו. אלה ילדים שסתם היו שם באותו זמן ואמא לא מכירה והיום גם הם מבוגרים. יש לאמא שרשרת שאבא שלה הביא לה מהמילואים בלבנון. זאת אחותה שקוראים לה טלי. אמא יותר גדולה.

— כאן היא מחופשת למלכת הלילה כי זה חג פורים. למה טלי התחפשה?

— אני לא זוכרת.

— כאן יש לה זר על הראש בגלל שבועות. זאת אמא של אמא שקוראים לה חנה או חני. היא לא ידעה להיות אמא כמו אמא שלנו.

— כאן היא בחרמון ויורד שלג.

— כאן היא בגבעת הכלניות עם אמא שלה וסבתא שלה שקראו לה אסתר והיא כבר מתה כי הייתה זקנה מאוד. יש לה זר על הראש שעשוי מסביונים וסבתא אסתר הכינה. כשהיא הייתה מכינה זרים, היא הייתה שרה שיר בשפה שקוראים לה פולנית שזו השפה שדיברו בארץ שהיא באה ממנה. איך שרים את השיר?

אני לא מצליחה לזכור, רק זוכרת שכל המילים הן שמות של פרחים ויש שם מרגניות וחרציות ודגניות. כשהייתי ילדה וסבתא אסתר תרגמה לי את השיר, זו הייתה הפעם הראשונה שלמדתי שדגנית זה שם של פרח. פעם הייתי עם חבר בהצגה ואחת השחקניות שרה את השיר הזה על הפרחים הפולניים של סבתא אסתר. כשהיא שרה, חזרו אליי כל המילים. נקטוף מרגניות וחרציות ודגניות בשדה ונביא זר לאמא. הידיים של סבתא שלי קולעות את הזר וסוגרות אותו בחוט דיג שקוף, זריזות ובטוחות, כמו המסרגות שלה שזזו לבד כשראתה את דאלאס בטלוויזיה. כשיצאנו מהתיאטרון, המילים שוב ברחו ממני ואף פעם לא חזרו מאז.

הספר "כשאמא הייתה ילדה" מסתיים בתמונה של גאיה הקטנה במעיל אדום. הכובע של המעיל מכסה את שׂער ראשה הבהיר, ויש לו שוליים של פרווה לבנה. היא עומדת בכניסה לבית, ולידה שוכבת כלבה עם פרווה שחורה מקורזלת שקראו לה ליבי. בתמונה רואים רק את הלשון הוורודה שלה בתוך גוש של פרווה שחורה ועבותה. "ליבי הייתה הכלבה שלך?" יהונתן שואל תמיד, מנסה לדחות את שעת השינה. "בת כמה היית כשהיא מתה?"

אדוה ברנד, ילידת 1977, היא מנהלת משאבי אנוש. נשואה ואמא לשני בנים על הרצף האוטיסטי. מגדלת כלבה ושתי חתולות. חושבת המון. מרגישה הכל. כותבת מעט. לא מוחקת בכלל. מתרחקת מפאתוס. אוצרת מילים. אוכלת ראשים. שותה יין. צופה בבינג'. 

עוד על הספר

התפללתי לדרקונים דרך עץ אדוה ברנד

בערב החתונה שלי מירה הצלמת עזרה לי ללכת לשירותים. נכנסנו יחד לחדרון הצר, המואר מאוד. מירה אחזה בשולי השמלה שלי עד השכבות התחתיות שהתלכלכו קצת כדי שלסבתא אסתר יהיה על מה להעיר. אני הורדתי את התחתונים בלי מבוכה והתיישבתי על האסלה במהירות. בטוחה שלא יצא לי. אבל יצא.

מירה המשיכה לעמוד לידי גם אחרי שסיימתי להשתין וגלגלתי נייר טואלט על אצבעות יד ימין, כמו שאמא שלי הייתה עושה, וחשבתי שכולם עושים עד שעמי אמר פעם שזו פעולה מוזרה, וניגבתי והרמתי בחזרה את תחתוני הכותנה הלבנים. "זהו," אמרתי וקמתי מחייכת, מביטה במראה בדמותי הנשואה. אולי זו הייתה הטבילה שלי. הרי אמורים לטבול לפני שמתחתנים, ואני לא טבלתי כי לא יכולתי לסבול את המחשבה להיות עירומה מול עיניים דתיות ובוחנות בבריכה משומשת. אנחנו רצינו בכלל טקס חילוני, וּויתרתי רק אחרי שהמשפחה של עמי התעקשה ואני רציתי שיאהבו אותי. אבל בערב החתונה שלי הורדתי את התחתונים ועשיתי פיפי מול אישה זרה ויפה ממני. והכול היה כשר.

לפני שהכרתי את עמי, לא באמת חשבתי שיהיו לי ילדים או שאי־פעם אתחתן. שאלך לעבר הסוכה הלבנה, שלא הסכמתי שיקשטו בפרחים לאכזבת חמותי לעתיד ומנהלת האירוע, יד ביד עם מישהו שיאהב אותי ויחשוב שאני נהדרת. מישהו שלא יהיה אכפת לו שאין לי אמא בשמלה מנצנצת ובאיפור כבד, או במקרה של זו שילדה אותי, בחליפת מכנסיים, בפנים נקיות ובנעליים שטוחות, שתוביל אותי אל החופה ותשקה אותי מהיין האדום. עמי עשה את זה במקומה, ואפילו הבין שאני פוחדת שיישפך, ולגם ראשון מהכוס המלאה מדי, לפני שהגיש אותה אליי מבעד להינומה.

הלכנו לשם יד ביד. צועדים לאט. החברות שלי נופפו לשלום משני הצדדים, ואני צחקתי כשעמי העביר על שערי את ההינומה וכיסה את פניי. צעד אחרי צעד עד שנגיע למדרגות הקטנות. אני גבוהה בנעלי הפלטפורמה המכוערות שהסתירה השמלה. גאיה פז מתחתנת. מי היה מאמין. עוד רגע תהיה נחלת העבר. תיעלם. בדיוק שמונה דקות אחרי שתסיים לעלות במדרגות הקטנות, היא תישאר מאחור כשכולם יפרצו אל החופה לחבק ולנשק את גאיה מינצברג. מקודשת מקודשת. צריך לומר שלוש פעמים אבל אמרו רק פעמיים.

התמונות מהחתונה מסודרות אצלנו בבית בשני אלבומים. אני אוהבת לדפדף בהם מדי פעם ולבהות במישהי, שפעם הייתה אני, מחופשת לכלה. בעיקר אני אוהבת לחפש בין התמונות את אלה שבהן אנחנו מביטים אחד בשנייה ולא אל המצלמה של מירה. אני יכולה לבלות דקות ארוכות בהתבוננות במבט שלנו. כאילו יש בו סוד, או פתרון, או רמז לעתיד — לאיך ייראו חייהם של החתן והכלה שבעוד כמה שעות יחזרו להיות אנשים רגילים, כמו שהיו קודם, רק שעכשיו הם משפחה. המשפחה שלי. כשחזרנו עייפים הביתה אחרי שהכול נגמר, עמדנו יחד וחיכינו למעלית. הבטן שלי הייתה מלאה בג׳ין אנד טוניק וביין פטישים מהחופה ובנס קפה חלש מדי שאמא של בעלי החדש הכריחה אותי לשתות לפני שיצאנו הביתה כדי לספוג את האלכוהול. במשפחה הישנה שלי דווקא ידעו לשתות. עמי החזיק לי את היד ושאל אם אני רוצה ילד. בעצם הוא לא אמר ילד אלא תינוק בן אדם, להבדיל מהתינוק שכבר היה לנו, שזה הכלב.

מכל הדברים שהיו בבית שגדלתי בו, הבאתי איתי לבית שלי ושל עמי שני דברים: פירות וירקות לא קונים בסופר, ובבית שלי חייב להיות כלב. את זאב אימצנו חודש אחרי שעברתי לגור בדירה של עמי. הוא כמו חיכה בדיוק לרגע הזה המתאים שבו כבר נגור יחד, נסדר את הרהיטים והחפצים של שנינו, נקנה כריות לסלון ושמיכת פוך זוגית, והתמונה הראשונה שבחרנו לבית תחזור ממסגור. בבוקר שבת כזה, אחרי שהכול כבר נרגע והבית כבר היה של שנינו, הוא מצא אותי. ניגש אליי בביטחון ליד דלת הכניסה של העבודה. קטן ורזה. לקחתי אותו פנימה רק כדי להאכיל אותו, אבל כבר היה ברור שיהיה שלי. בלילה הראשון שלו בבית הוא ישן איתנו במיטה. אצל אמא שלי כלבים לא עלו על מיטות, אלא ישנו על שמיכה ישנה במרפסת של המטבח.

כמה חודשים אחר כך הגיעה אלינו גם החתולה מיקה. חתול אמא שלי בשום אופן לא הייתה מכניסה הביתה. אלה חיות חסרות חינוך שעולות על הרהיטים ונוגעות בכל דבר. גם מיקה נהגה לישון איתנו. מדי פעם הייתה יוצאת מהמיטה בלילה ועוברת לשרוט את הספה בסלון. כשלא הצלחתי לישון, הייתי שוכבת במיטה ומקשיבה לקול של הציפורניים הדקות והחזקות על הריפוד, ואחר כך ליללה הכועסת שהשמיעה כשנתפסו לפעמים והייתה צריכה לשחרר אותן מהבד העבה. המשפחה שלי. מכורבלת בתוך עצמה, מתחבאת מהעולם שבחוץ כמו חבורה של ילדי רחוב שנאספו להם יחד למיטה אחת, מושכים בשמיכה, מחכים שירד גשם, ומדי פעם מגיחים החוצה כדי לשתות מים או לנבוח על אמבולנסים, או להרוס איזה פריט ריהוט משומש.

שנה וחצי אחרי שהתחתנו נולד לנו יהונתן. היו לו שיער שחור וקצר, עיניים כחולות־אפורות ופרצוף של עמי כשהיה תינוק. בפעם הראשונה שראיתי אותו, התפלאתי לרגע שהוא לא הגיע בשחור־לבן. הוא היה תינוק קטן וערני. מסתובב הרבה בעריסה שהזמנו לו חודש לפני שנולד, כשהלכנו יחד לחנות למוצרי התינוקות עם הרשימה שהורדנו מהאינטרנט, שני ילדים מבולבלים שעוד מעט יהיה להם ילד. אהבתי מאוד להיות בהיריון עם יהונתן. לא האמנתי כמה קל יכול להיות להיכנס להיריון, לגדל תינוק בבטן, להרגיש את התנועות שלו כל הזמן, לדעת שהוא שם וכולו שלי.

אנשים סביבי התפעלו כל הזמן מכמה יפה אני מתמודדת עם ההיריון ואיך אני עושה הכול כרגיל. לא הבנתי עם מה בדיוק צריך להתמודד, אבל הרגשתי שעצם הווייתי ההריונית מגשימה את האידיאל הנשגב ביותר של משפחת פז, המשפחה שבאתי ממנה, שהוא לא לעשות עניין. אילו אמא שלי הייתה יודעת, היא הייתה יכולה להיות גאה בי. הנה אני לא מקיאה, אין לי צרבות, לא כואב לי הגב. התינוק שלי מצטיין בכל הבדיקות. ההיריון שלי נמשך ארבעים ושניים שבועות, לא כמו אצל המפונקות שלא יכולות לסחוב. אני נהגתי לבית החולים ביום שהוא נולד וביום שהשתחררנו יחד הביתה, והייתי רגועה ולא היסטרית, גם אחרי שתים־עשרה שעות של צירים, כשאמרו שהלידה לא מתקדמת וצריך להוציא אותו בניתוח.

כשיהונתן היה קטן, הוא אהב להסתכל באלבום תמונות הילדות שלי. הוא לא הסכים לקבל את המילה "אלבום". הוא קרא לו ספר ונתן לו את השם הפשוט "כשאמא הייתה ילדה". לפעמים האלבום היה משמש סיפור לפני השינה שיהונתן היה מקריא לי בחשיבות גדולה, מדקלם את אותן המילים שלא כתובות בשום מקום: "פעם אחת, לפני הרבה הרבה שנים, אמא הייתה ילדה." אז היה עובר על התמונות, מספר משהו על כל אחת. מוסיף פרשנות, שואל שאלות כדי להשלים פרטי אינפורמציה חסרים, מוודא שאכן כך היה.

— כאן אמא הייתה בספארי, היא עלתה על גשר שהיום כבר אין אותו. אלה ילדים שסתם היו שם באותו זמן ואמא לא מכירה והיום גם הם מבוגרים. יש לאמא שרשרת שאבא שלה הביא לה מהמילואים בלבנון. זאת אחותה שקוראים לה טלי. אמא יותר גדולה.

— כאן היא מחופשת למלכת הלילה כי זה חג פורים. למה טלי התחפשה?

— אני לא זוכרת.

— כאן יש לה זר על הראש בגלל שבועות. זאת אמא של אמא שקוראים לה חנה או חני. היא לא ידעה להיות אמא כמו אמא שלנו.

— כאן היא בחרמון ויורד שלג.

— כאן היא בגבעת הכלניות עם אמא שלה וסבתא שלה שקראו לה אסתר והיא כבר מתה כי הייתה זקנה מאוד. יש לה זר על הראש שעשוי מסביונים וסבתא אסתר הכינה. כשהיא הייתה מכינה זרים, היא הייתה שרה שיר בשפה שקוראים לה פולנית שזו השפה שדיברו בארץ שהיא באה ממנה. איך שרים את השיר?

אני לא מצליחה לזכור, רק זוכרת שכל המילים הן שמות של פרחים ויש שם מרגניות וחרציות ודגניות. כשהייתי ילדה וסבתא אסתר תרגמה לי את השיר, זו הייתה הפעם הראשונה שלמדתי שדגנית זה שם של פרח. פעם הייתי עם חבר בהצגה ואחת השחקניות שרה את השיר הזה על הפרחים הפולניים של סבתא אסתר. כשהיא שרה, חזרו אליי כל המילים. נקטוף מרגניות וחרציות ודגניות בשדה ונביא זר לאמא. הידיים של סבתא שלי קולעות את הזר וסוגרות אותו בחוט דיג שקוף, זריזות ובטוחות, כמו המסרגות שלה שזזו לבד כשראתה את דאלאס בטלוויזיה. כשיצאנו מהתיאטרון, המילים שוב ברחו ממני ואף פעם לא חזרו מאז.

הספר "כשאמא הייתה ילדה" מסתיים בתמונה של גאיה הקטנה במעיל אדום. הכובע של המעיל מכסה את שׂער ראשה הבהיר, ויש לו שוליים של פרווה לבנה. היא עומדת בכניסה לבית, ולידה שוכבת כלבה עם פרווה שחורה מקורזלת שקראו לה ליבי. בתמונה רואים רק את הלשון הוורודה שלה בתוך גוש של פרווה שחורה ועבותה. "ליבי הייתה הכלבה שלך?" יהונתן שואל תמיד, מנסה לדחות את שעת השינה. "בת כמה היית כשהיא מתה?"