חצי הוכחה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חצי הוכחה
מכר
מאות
עותקים
חצי הוכחה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

חצי הוכחה

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2009
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 392 עמ' מודפסים

אורי לברון נולד בתל אביב בשנת 1963, למד בגימנסיה הרצליה ושירת בצבא בחיל המודיעין. בעל תואר ראשון במדע המדינה ובלימודי המזרח התיכון מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בפרסום מאוניברסיטת NYIT שבניו יורק. כתיבה הייתה תמיד חלק מהותי מחייו ומעבודתו. הוא החל את דרכו בענף הפרסום כקופירייטר והפך ברבות השנים לשותף במשרד הפרסום אדלר חומסקי. לברון כתב כ-1,000 פרסומות, סדרת טלוויזיה ומספר רב של מאמרים. הוא פרסם שני ספרי ילדים, "המלך ששכח איך לחייך" ו"קלמנטינה בקצה השמים", ושני רומנים בהוצאת כתר : "חצי הוכחה", שהיה לספר זהב וזכה בשבחי הביקורות, ו"הילד הלא נכון" שמיד לאחר צאתו הפך לרב-מכר.
הוא נשוי, אב לשלושה ומתגורר ברמת השרון.

לראיון ראש בראש

תקציר

קצת אחרי שהמטוס ממריא עומר לא מתאפק ושואל, "סליחה, נדמה לי שאנחנו מכירים מאיזשהו מקום. יכול להיות?" ולפני שהאיש מספיק להשיב הוא ממשיך, "לא הצגתי את עצמי. עומר ברלוביץ´, נעים מאוד," ומושיט את ידו ללחיצה. "לא נראה לי שאנחנו מכירים. אבל ככה זה בארץ, כולם מכירים את כולם." "לא," עומר מתעקש, "לא, לא, אני בטוח שאנחנו מכירים. אפשר לשאול איך קוראים לך?" "ראובן,"האיש משיב. "לדעתי מעולם לא נפגשנו." "ראובן מה? תכף תראה. שמות עושים לי את זה. אני טוב בחיבורים האלה." "ראובן גורן. גם אני טוב בזה, ואני אומר לך שבחיים לא נפגשנו." עומר ברלוביץ´, מפיק סרטים על סף פשיטת רגל, טס לרומניה כדי לפקח על צילומים של סרט פרסומות. ראובן גורן, חוקר ביטוח מובטל בדרך כלל, נמצא על המטוס כדי להשגיח מקרוב על דוגמנית שמשתתפת בהפקה. אף אחד מהם לא יודע שבקרוב הם ייפגשו שוב בנסיבות דרמטיות מאוד ויסתבכו בפרשה שאין להם סיכוי להיחלץ ממנה אם לא ישתפו פעולה. חצי הוכחה הוא מותחן קצבי ומלא דמיון, מקורי ושנון. במהירות של סרט קולנוע סוחף הרומן את הקוראים אל תוך עלילת המתח המפתיעה שאליה נקלעים שני הגיבורים - ולא מפסיק להדהים אותם עד לעמוד האחרון.

אורי לברון, בן 46, הוא תושב רמת השרון ואב לשלושה. חצי הוכחה הוא הרומן הראשון שלו.

פרק ראשון

השעה חמש חמישים ותשע בבוקר. עומר ברלוביץ׳ שוכב ער במיטה, מנסה לעצור בכוח המחשבה את הספרוֹת הדיגיטליות של השעון המעורר לפני שיצלצל. אשתו מיכל ישֵנה לצדו בדיוק באותה תנוחה שבה נרדמה, שוכבת על גבה, נשימותיה לא נשמעות. הצד שלה בסדין, כרגיל, מגוהץ כאילו לא ישן שם איש מעולם. אם היה מעמיד על המצח שלה כוס מים לפני שנרדמה, היתה הכוס נשארת מלאה עד הבוקר. בצד שלו, לעומת זאת, סדום ועמורה, תערובת מגובבת של שמיכה, חולצה, כרית, חלקי מזרן חשופים, והגרביים ששכח להסיר לפני שנרדם.
עוד הבהוב אדום. עוד שנייה מתחלפת באחרת. מצד אחד הוא יכול לנתק את השעון כבר עכשיו. הוא יקום בשקט מוחלט, יחמוק מהמיטה כמו צל, יצחצח שיניים במטבח, יתלבש בסלון ויֵצא מהבית בלי להרעיש. ממילא קשה לה להסתדר עם הילדות בבוקר בלעדיו, אז למה להקשות עליה יותר ממה שנחוץ? למה להעיר אותה שעה לפני הזמן? ובשביל מה, בשביל שתציע לבוא אתו והוא יסרב בגבורה? מצד שני הוא יכול לעשות את עצמו ישן ולתת לשעון לצלצל. שירעיד ויזמזם עד שיעיר גם אותה. היא תפתח עין עייפה ותשאל, אתה קם, בֶּרַלֶה? אתה קם? אתה בסדר?
רוצה שאני אבוא אתך? והוא יגיד לה, לא. לא. מה פתאום? זה כלום. זה בטח כלום. אין טעם שתבואי.
בכל מקרה יֵלך לבדו.
אתמול בשעה שבע בערב הגיע הטלפון. "מר ברקוביץ׳?" שאלה האישה בצדו האחר של הקו.
"כן!" השיב בלי לתקן אותה.
"אני מדברת מהמרפאה של ד"ר סֶבֶר. הרופא היה שמח לפגוש אותך, אם אפשר, מחר בבוקר, לפני שעות הקבלה." "מה קרה? משהו לא בסדר?" שאל בחוסר ריכוז בעודו נובר בשאריות החביתה של הילדות. הרי ברור שמשהו לא בסדר. משהו מאוד לא בסדר! מה אתה חושב, שכבוד הרופא ישלח סתם ככה את כבוד המזכירה שלו כדי שתתקשר אליך במיוחד ובאופן אישי ותקבע אתך למחר בבוקר?
"אני בטוחה שהרופא יסביר לך הכול כשתגיע אליו," סירבה האחות לגאול אותו מסקרנותו. "הוא מתחיל לקבל בשבע. אתה יכול להגיע בשעה שש ארבעים וחמש." באותו הערב, כשמיכל חזרה מהעבודה, גוררת אחריה בקושי את תיק עורכי הדין הענקי שלה — הוא כבר ישב בסלון, מול הטלוויזיה, לאחר שהשלים עם מותו הקרב — סיפר לה על הפגישה שנקבעה עם הרופא. "לא יודע מה זה," אמר בלי להסיר את עיניו מהמסך.
"אולי סתם בעיה בבדיקה. אולי הוא צריך ממני משהו. זוכרת שהוא דיבר אתי על סרט לאגודת רופאי העור שלו?" "כן, משהו כזה... נדמה לי." היא רכנה מעליו, בוהה במסך כמוהו.
"אז זהו. זה כנראה זה." "אתה בטוח? בשביל זה הוא צריך אותך בשש בבוקר?" "רבע לשבע. והמזכירה נשמעה כאילו זה לא דחוף בכלל." "טוב" — היא ויתרה על המשך החקירה של העד — "נדע מחר," והוסיפה תוך כדי פיהוק קורע לב, "אני פשוט מחוסלת." לרגע נראתה מתלבטת אם להתיישב לצדו, אבל לפני שהספיקה להחליט הקדים ושאל, "הבאת עבודה הביתה?" "כן." היא הזדקפה. "פשוט לא הצלחתי להתגבר על ההרים האלה במשרד. זה הוקדם כנראה ליום שלישי הבא, ההנפקה." "אז תלכי לגמור עם זה. אני אחכה לך בינתיים. או פה או במיטה." כך נפרדו. הוא נשאר בסלון והיא הלכה לחדר העבודה בלי לראות מה שלום הילדות, שכמו באינספור ערבים בזמן האחרון הפשיט, רחץ, סירק, הלביש בפיג׳מה, האכיל בחביתות ובסלט, הקריא סיפור גדול לגדולה וסיפור קטן לקטנה, צחצח את עשרות השיניים שלהן, חוץ מהשן שתכף תיפול, השכיב ונישק וחיבק ואמר להן, "לילה טוב, חברות שלי, אמא תבוא עוד מעט." כשנכנסה למיטה עדיין לא ישן. היא ליטפה את גבו, שהיה מופנה אליה, פעם ופעמיים, בהיסוס, כמו נוקשת בדלת הכניסה לבית שחלונותיו חשוכים, אבל הוא לא הסתובב.
שתי שניות לפני שהשעון מתחיל לצלצל הוא שולח יד, מכבה אותו וקם מהמיטה בזהירות. דלת חדר האמבטיה נפתחת בחריקה אבל מיכל לא זזה. שנתה כבדה ונטולת זוגיות.
מול המראה, לאחר ששטף את קורי השינה מפניו, הוא אוחז בכוס מברשות השיניים המשפחתית ומניף אותה כמרים כוס לחיים. "בונד," הוא לוחש בחגיגיות, "ג׳יימס בונד!" אבל הפעם אין נחמה במילים.
"אל תדאג, ברלה," הוא מרגיע את הדמות הפרועה וארוכת האיברים שמולו, "הכול יהיה בסדר." הוא לוקח את בגדיו לסלון ומתלבש על הספה בחשיכה. בחדר ממול ישֵנות הילדות. מבעד לחריץ דלתן שולחת מנורת הדובי הקטנה שלהן אלומת אור קלושה המגיעה אל אמצע המסדרון בשארית כוחותיה. רק נחרותיה הקלות של יעל הקטנה מפֵרוֹת את הדממה החמצמצה שחונקת את הבית.
הוא מרחיב מעט את פתח הדלת. נועה ממלמלת משהו ומתהפכת.
יעל, דרוכה כתמיד לכל תנועה של אחותה הגדולה, מפסיקה את נחרותיה בפתאומיות וגורמת ללבו לדלג על פעימה בעודו ממתין לשובם של קולות נשימתה שנדמו. רק לאחר שהטרטור המונוטוני חוזר לקדמותו הוא נסוג מחדרן ויוצא מהבית. הדלת שמאחוריו נסגרת בשקט והוא יורד במדרגות באיטיות של אדם חולה.
אוויר הבוקר של נובמבר כבר קריר, מדיף ריח של גשם שעדיין לא ירד. הוא נכנס למכונית המסחרית הגדולה שסמל אוראקל הפקות מוטבע על דלתה ומתניע. מתוך השיחים, כאילו ארב לו שם כל הלילה, מזנק על הרכב בזעם כלבם של בניֵ זיסמן, השנאוצר המטורף של השכנים, מנסה לטפס על משטח הדלת החלקלק ולהגיע אל החלון. כלב בן זונה. תמיד תוקף אותו. תמיד.
בלי שום סיבה.
עומר מתמרן את המכונית אל מחוץ לחניה. לחיצה קטנה על דוושת הגז, תנועה מדודה לאחור, לסובב את ההגה שמאלה, להעביר להילוך קדמי ולצאת לדרך. ראש זקוף. אין לחץ. אף אחד לא נובח עליך. אף אחד לא קופץ על הדלת. הנביחות נקטעות בפתאומיות. קול חבטה קלה נשמע מכיוון הגלגל. עומר ממשיך לנסוע. זה לא הרגע לדאוג לכלב, זה הרגע לדאוג לברלה.
הדרך קצרה, הרחובות ריקים. עכשיו הזמן לבדוק כמה שניות הוא מסוגל לנהוג בעיניים עצומות. אם יצליח לשבור את השיא, הרופא יגיד שזה כלום, שום דבר, סתם טעות בזימון. אם ייכשל, הבשורות יהיו רעות. השיא עד עכשיו: שש שניות. כבר חודשיים הוא מנסה לשבור אותו, בלי הצלחה. ברחוב רחב במיוחד הוא מיישר את הגה המכונית, מוודא שאין שום רכב לפניו ועוצם עיניים. אחת, שתיים, שלוש... ארבע. עין קטנה נפתחת מעצמה, חריץ צר של אור, רק לוודא שהכול בסדר. הכביש עדיין ריק. הוא נוסע ישר.
לא קרה כלום. חבל שהסתכל. אם היה אמיץ יותר, היה שובר את השיא. עכשיו כבר אין טעם להמשיך. נסתפק בזה.
הוא פותח רדיו וסוגר אותו. מחפש מסטיק בתא הכפפות אבל מוותר. גועל נפש, נוסע לרופא בשש וחצי בבוקר. יש לו בחילה.
הוא פותח את כל חלונות הרכב כדי לנשום, מנסה להתענג על אוויר הבוקר הצלול, אבל ככל שהוא מתקרב אל משרדו של הרופא כך מתעצמת תחושת היובש בגרונו ומתהדק הקשר הלופת בתחתית קיבתו.
כשהוא נכנס למרפאה ד"ר סֶבֶר עומד במטבחון הקטן ומכין לעצמו קפה. המקום שומם. הכיסאות בחדר ההמתנה מיותמים, העיתונים מסודרים במקומם, המחשבים עדיין כבויים, ריח קל של חומר חיטוי עומד באוויר.
"ברקוביץ׳!" הרופא מכריז, "שמע, אתה גבוה. כל פעם שאני רואה אותך אני משתגע מכמה אתה גבוה. מה הגובה שלך, שני מטר?" "שניים אפס שניים," עומר עונה, רגיל לשאלה, ומוכן גם לשאלה שתמיד מגיעה אחריה.
"שחקן כדורסל?" "לא! לא ממש. שיחקתי קצת בתיכון אבל לא אהבתי את זה במיוחד. לא כל מי שגבוה חייב לשחק כדורסל, אתה יודע?" "ברור. אבל עם הגובה שלך, ועוד עם שם כמו ברקוביץ׳." "ברלוביץ׳." "ברלוביץ׳? באמת? הייתי בטוח ש... טוב, לא נורא, גם ברלוביץ׳ שם טוב. רוצה לשתות משהו?" "שום דבר, תודה, שתיתי בבית," עומר עונה ונכנס לבדו אל חדרו של הדוקטור.
לאחר כמה שניות נכנס הרופא, סוגר את הדלת מאחוריו וניגש אל ארון התיקיות שליד הקיר. הוא פותח את המגירה העליונה, מוציא מסמך, קורא בו בעיון, כאילו מוודא שכל מה שכתוב שם נכון, ואז מתיישב, מוריד את משקפי הראייה שלו ומסתכל על עומר במבט אבהי. "אני לא אלך סחור־סחור," הוא אומר, ולבו של עומר קורס. "הביופסיה שעשינו לך חזרה, וכרגע התוצאות הן שהגידול הוא סרטני." "מה זאת אומרת כרגע?" עומר מצליח לשאול במעט האוויר שנותר בריאותיו.
"חכה!" הרופא ממשיך בטון של קריין פרסומות המודיע "וזה עוד לא הכול — יש לנו גם קולפן תפוחי אדמה במתנה!!", "הבשורה הטובה היא שהסרטן הזה לא יהרוג אותך." עומר עוצם את עיניו. "לא יהרוג אותי?" הוא שואל ממקום שקיעתו בכורסת הפציינט.
"לא!" הרופא מבטיח, "לחולים בסרטן הזה, שנקרא קוּטַנוּס לימפומה, מסוג B cell, אחוזי שרידה גבוהים מאוד. הבנת אותי? אחוזי שרידה גבוהים!" ותוך כדי דיבור הוא קם מכיסאו ופותח בהרצאה לפני קהל עוין של איש אחד על המחלה הנדירה באופן יחסי, שמאז אובחנה לראשונה החלימו יותר מתשעים וחמישה אחוז ממי שהתגלתה אצלם. הוא מספר על טיפול ההקרנות הפשוט שיש לעבור, כותב מכתב הפניה לד"ר אברמוב, מנהלת מחלקת העור בבית־החולים, ובאותו פרץ תכליתיות שולח את עומר אל המזכירה, שבינתיים כבר הגיעה, כדי לקבוע תור לשבוע הבא, "במיוחד בשבילך, בלי קשר לרשימת הממתינים הענקית שיש לי".
עומר מסתכל עליו, שומע את דבריו, אפילו ממלא את הוראותיו וקובע תור אצל המזכירה, אבל כל מה שהוא רואה לנגד עיניו זה שלט ניאון ענקי שעליו מהבהבת באלפי צבעים המילה "הקרנות".
הוא יוצא אל הרחוב, לעיניו משקפי שמש, צעדיו מהססים, מנסה להיזכר היכן השאיר את המכונית. מישהו פותח ברעש גדול תריס ברזל של חנות. נהג משאית פורק בלוני גז על המדרכה. זוג בהליכת בוקר עוקף אותו בגסות של אנשים שחושבים שמטרתם נעלה ממטרתו. אופנוען מאיץ ברמזור, משאיר אותו בתוך ענן פליטה אפור.
ומה עם חמשת האחוזים הנותרים? השאלה שהחלה להטריד אותו עוד בזמן הרצאתו של הרופא כבר מזמזמת לה בתוך ראשו כמו זבוב שנכווה מנוּרה. מה עם חמשת האחוזים שלא שורדים את המחלה? מאז נולד הוא בחמשת האחוזים הגבוהים ביותר בכל טבלאות הגדילה. בטיפת חלב, בגן, בכיתה, בצבא, באוניברסיטה, בתל אביב, בישראל, באסיה, וכנראה גם בעולם כולו. בתיכון היה בחמשת האחוזים היחידים שנותרו בתולים לפני הצבא. בצבא היה בחמשת האחוזים, אולי אפילו פחות, שטנק מרכבה עלה להם על הרגל ולא קרה להם כלום. הוא ודאי בחמשת האחוזים במדינת ישראל שקוראים להם עומר והם נשואים לאישה ששמה מיכל.
ברגע זה ממש הוא יכול לחשוב על אלפי קבוצות אוכלוסייה שבהן הוא לחלוטין, אבל לחלוטין, ממש באמצע חמשת האחוזים יוצאי הדופן, האחרים, השונים, מי שלא הולך להם בדיוק כמו לַתשעים וחמישה אחוז הרגילים.
הוא מוצא את המכונית, נכנס, מתניע ומשתלב בזהירות בתנועה, שמתנהלת במהירות רבה מדי בשבילו. נהג צופֵר מאחוריו ללא הפסקה, מאיץ בו. עומר מסתכל במראה נואש, מבין אותו אך מתקשה להיות זריז יותר. "סע כבר, יא אפס!!" צורח עליו הנהג התקוע מאחור ומנופף בידיו בתנועות גירוש. הוא בוודאי בחמשת האחוזים האיטיים ביותר בתל אביב כרגע. ואולי תמיד היה בחמשת האחוזים האיטיים?

*

שבע וחצי זו שעת בוקר מוקדמת, מוקדמת מדי לפגישה עסקית.
אבל אם חבר מהמילואים רוצה לפגוש אותו, הוא בא. ואם הוא מבקש לפגוש אותו בשבע וחצי בבוקר, הוא יבוא בשבע וחצי בבוקר.
ראובן קם בזמן, התלבש בזמן, יצא מהבית בזמן, אבל עכשיו, דווקא עכשיו, בכביש הכי צר וארוך בעיר, האפס במכונית שלפניו נוסע במהירות של שני קילומטרים לשעה. הוא מוציא את הראש מהחלון וצורח עליו, "סע כבר, יא אפס!! אתה רוצה שאני אתן לך דחיפה מאחורה? סע! סע!" אם זו לא היתה מכונית גדולה כל־כך, כבר מזמן היה נכנס בה. הגרוטאה שלו כבר דפוקה כל־כך גם ככה שממש לא אכפת לו לדפוק אותה שוב. למה לבש חליפה ועניבה הבוקר? מה עבר לו בראש? מתי בפעם האחרונה לבש חליפה בשביל מישהו? הצווארון של החולצה חונק אותו. "סע כבר או שאני יוצא אליך, סע!!!" עוד לא התחילה הפגישה, שאין לו מושג על מה היא, והוא כבר מוכן לרצוח מישהו.
השוער בכניסה לבניין, כולו מקצועיות מנוכרת, נועץ עיניים ביקורתיות באגלי הזיעה שעל מצחו ובקשר העניבה הרופף שלו.
ראובן מנסה להרגיע את קולות נשימותיו החורקים.
"ראובן גורן, ליאיר קאהן. פגישה בשבע וחצי. נראה לי שהקדמתי... נראה לי שהקדמתי קצת." השוער מסיר ממנו את עיניו בלא לענות ומחייג לקומת ההנהלה. יכול להיות שהאיש הזה מזלזל בו? יכול להיות? מה יש להם לעבדים העלובים האלה שמסגלים לעצמם את התנהגותם המתנשאת של אדוניהם ביום שבו הם מתקבלים לעבודה אצלם?
מסדרון הזכוכית והשיש מוביל אותו אל מעלית חרישית.
דממה נקייה ומכוּונת, כמעט סטרילית, אופפת את המקום, שדומה שתוכנן במיוחד לגרום תחושה של אי־נוחות. ראובן מהדק מחדש את קשר העניבה.
בקומה העשרים ושש מקבלת את פניו מזכירה טרודה שנראית כאילו היא עובדת כאן מאתמול. כשהיא רואה אותו עולָה על פניה הבעת הקלה. "טוב שהגעת בזמן. יש לנו יום כל־כך לחוץ היום.
כל־כך לחוץ, והוא פשוט התעקש להכניס אותך ליומן." "לא הגעתי בזמן, הגעתי לפני הזמן," הוא מדגיש, אבל לא זוכה אפילו למבט של הערכה. "אכפת לך שאני אכנס רגע לשירותים?
רק לשטוף ידיים? איפה פה ה..." "כאן," היא מַפנה אותו בחוסר סבלנות אל תא קטן מהודר, והוא ממהר להיכנס, להפשיל שרוולים, לפתוח את ברז המים החמים ולשטוף היטב יד אחרי יד, אצבע אחרי אצבע, מסלק את מגעם של מפתחות הבית, דלת היציאה מהבניין, ידית דלת הרכב, הגה המכונית, דלפק הקבלה, ובעיקר לחצן המעלית, שוטף ושוטף שוב עד גובה המרפקים, עד שהידיים נקיות, עד שהוא מרגיש טוב יותר. כשהוא מסיים היא מובילה אותו בצעדים מדויקים ומהירים למסדרון מרופד בשטיחים שבקצהו שתי דלתות עץ עצומות ופותחת אותן בלי לדפוק.
שם, במשרד ששטחו כפול משטח הדירה שלו, מאחורי מכתבה בגודל מכונית, יושב יאיר קאהן, מש"ק המודיעין הנקניק שלו מהאוגדה, ומדבר בטלפון באנגלית.
"המפקד!" יאיר קם ומצדיע בחיוך כשהוא מסיים את השיחה.
"יופי שהסכמת לראות אותי כל־כך מוקדם בבוקר. אביבה, תכירי, זה ראובן גורן, פעם המפקד שלי בצבא ועכשיו חבר מהמילואים.
מה אתה שותה, ראובן? קפה?" "קפה זה בסדר גמור." ראובן מסתכל סביבו. מעולם לא היה במשרד כזה. רהיטי עץ כבדים, שטיחים פרסיים על רצפת שיש, מסך טלוויזיה עצום מכסה את אחד הקירות, פסלים ויצירות אמנות מפוזרים בכל מקום. נופה של העיר כולה, עד הים, נפרש בכל כיוון.
"יופי. תכיני לראובן קפה שחור, שתי כפיות קפה, שתיים סוכר, כוס חד־פעמית. אם היית יודעת כמה פעמים הכנתי לו קפה כזה, לא היית מאמינה. כוס חד־פעמית! לא לשכוח. או־קיי? שב, שב. בוא נשב כאן." ובעודו מדבר הוא מוביל את ראובן לספת עור רחבה מול החלון ומתיישב לצדו. יאיר עגלגל וממושקף. פניו קטנים, חלקים ונטולי קמטים כמעט כפני ילד, שׂער ראשו המלא והמטופח מסורק הצדה עם שביל מוקפד. מכנסיו הכהים המחויטים מורמים גבוה מעל מותניו המלאים, מהודקים בחגורה בעלת אבזם מוזהב, והחולצה הלבנה ארוכת השרוולים תחובה עמוק בתוכם.
כפות ידיו הקטנות עסוקות בלא הרף בטבעת נישואים שהוא מסובב סביב אצבעו. למעשה, ראובן חושב, למרות שהוא כבר מנכ"ל גדול ואחד האנשים העשירים בארץ, עדיין לא הצליח יאיר קאהן למחוק את דמות רואה החשבון הקטן והנברן שתמיד היה.
ראובן מבוגר ממנו רק בכמה שנים, אבל בגלל הזקן העבות, הכרס האימתנית והקול הצרוד משלושים שנות עישון הוא נראה כמו אביו.
"אז מה? איפה היית בשבוע שעבר, ראובן?" יאיר פותח בתוכחה, "נפגשנו אצל עמירם, היה נחמד מאוד. דווקא בנינו עליך, היה משחק פוקר טוב, שתינו יין מעולה. רגע, גם בפעם הקודמת לדעתי לא ראינו אותך. איפה אתה? מה, ירדת למחתרת?" מה הוא צריך לענות עכשיו, שהוא לא מסוגל לסבול אותם יותר? אותם ואת ליקוקי הביצים ההדדיים שלהם? שנמאס לו מרשימת ההצלחות שהם פורשים על השולחן בכל מפגש, כאילו זה הכיבוד שחייבים לאכול היום? שכבר נגמרו סיפורי הנפלאות המהוללים שהוא מסוגל להמציא על עצמו? שהוא מעדיף להגיע לבתים המפוארים שלהם במונית כי הוא מתבייש שמישהו מהם יראה את האוטו שלו?
"צודק," הוא עונה לבסוף, "היה לי איזה עניין עם לקוח מחו"ל שלא ויתר על האירוח המלא. לקחתי אותו ללילה בתל אביב. אתה מכיר את זה. בטח היו לך כבר כמה מאות כאלה." "מה אתה אומר. לקוח מחו"ל? באיזה עניין?" שיחת החולין המיותרת בעיניו של ראובן נמשכת עד שהמזכירה מביאה את הקפה ויוצאת מהחדר.
"ראובן, תשמע בשביל מה הזמנתי אותך," יאיר עובר לשלב התכליתי של הפגישה, ובפניו העגולים של החייל שראובן סירב לשלוח למבדקי קצונה מופיע לפתע מבט ממוקד ותובעני. "האמת היא שאני צריך את העזרה שלך. או־קיי?" "לא יודע במה אני יכול לעזור לך, אבל בבקשה, אני שומע." "אני בעצם רוצה לשכור אותך, או יותר נכון, את השירותים שלך, לשבוע. לשבוע הבא למעשה." "לשבוע הבא? אתה רציני?" "כן, לשבוע הבא. זה משהו שמאוד חשוב לי שנפל במקרה, מהיום למחר, משהו שאי אפשר להזיז, ולא חשבתי שאתה כל־כך עסוק. אתה עסוק?" "עסוק? איזו מין שאלה זאת? בטח שאני עסוק. אבל מה אתה צריך ממני? אתה צריך חוקר ביטוח? כי זה כל מה שאני יודע לעשות. למרות שאם אתה באמת צריך חוקר ביטוח, אני מכיר כמה אנשים שיותר מתאימים ממני לליגות של הכספים שאתה מתעסק בהם." "אני לא צריך חוקר ביטוח, אני צריך אותך. אני צריך בן אדם זהיר ורגיש. או־קיי? עם שתי עיניים בראש ושתי רגליים על הקרקע. והאמת, אני בעיקר צריך בן אדם דיסקרטי שאני יכול לסמוך עליו." "כמו שאמרתי, תגיד לי מה אתה צריך, ואני אראה איך אפשר לעזור." "אתה מדבר רומנית, נכון? ההורים שלך רומנים או משהו כזה, לא?" ראובן מהנהן, משתדל לשמור על איפוק למרות שהאיש הזה לא עונה על שום שאלה כמו שצריך.
"מכיר את רומניה? היית שם?" "לא מאז שהייתי ילד." "לא משנה, אם אתה מדבר רומנית, אתה תסתדר שם בקלות." "אתה רוצה שאני אסע לרומניה?" "לשבוע. אני רוצה לשלוח אותך, זאת אומרת לבקש ממך, אם אתה יכול, כי זה מאוד חשוב לי, שתיסע לשבוע לרומניה ותעשה שם משהו בשבילי. או־קיי?" מה רומניה? מה פתאום רומניה? האיש הזה מתייחס לכולם כאילו היו רכוש שלו. "מה אתה מחפש שם?" "משהו שמאוד דומה לעבודה הרגילה שלך. או־קיי? להסתכל על בן אדם, להשגיח עליו, לצלם אותו אם צריך ולדווח לי. שום דבר שונה ממה שאתה יודע לעשות גם ככה." "אני ממש לא בטוח, יאיר." "מה הבעיה ברומניה? אני מוכן לשלם הרבה כסף בשביל הדבר הזה. אני מוכן לשלם לך אלפיים דולר ליום כולל כל ההוצאות. זה יותר ממה שאתה מרוויח בחודש, ראובן." "היי, היי, אין לך מושג כמה אני מרוויח בחודש, אז עשה לי טובה." "ראובן, ראובן, רגע. לא להתרגז. אני יודע את המצב שלך.
או־קיי? ואני יודע שבזמן האחרון העניינים לא משהו. לא, לא, לא, אל תתחיל עם הסיפורים שלך על זה שהכול מצוין ושלא צריך לדאוג לך. אני יודע, תאמין לי. ואני יודע שלמרות שאני זה שמבקש את העזרה שלך, ואני זה שצריך אותך, בעצם גם אתה צריך פה קצת עזרה. אלפיים דולר ליום לשבוע שלם ברומניה זה לא הולך ברגל, נכון? או־קיי? אתה עושה פה בקלות ארבעה־עשר אלף דולר נקי, שחור, וסוגר חצי שנה של עבודה בלי בעיה." הדם מתחיל להלום ברקותיו של ראובן מהר משציפה. השחצן הזה, למרות שכבר כמעט שלושים שנה הם קוראים לעצמם חברים, תמיד עצבן אותו. משהו בו מרגיז אותו בכל פעם מחדש.
אולי השפה התחתונה בחצי חיוך שלו, או חפתי הזהב והעניבה של הבנקאי השווייצרי, או הדרך שבה הוא מסתכל עליך, כאילו בוחן אותך, מופתע שאתה בכלל מצליח לנשום אותו אוויר כמוהו.
"כן, אבל מה אתה רוצה שאני אעשה בשביל הכסף הזה?" הוא אומר לבסוף, משתדל שקולו יישמע רגוע ככל האפשר.
"זה אישי מאוד, ראובן. או־קיי? אני צריך שתשמור על מישהי.
זה הכול. כמו אבא, או כמו אח גדול." "מה זאת אומרת לשמור? לעקוב אחריה? ללוות אותה? רק להסתכל? מה היא עושה שם בכלל? היא יודעת שאני בא אתה או שאני רק עוקב מרחוק? היא אמורה להיות שם או שהיא..." "ראובן, עצור. עצור. עצור. אל תיכנס לי פֹּה להיפר־ונטילציה.
או־קיי? זה לא משהו מסובך. זאת רק בחורה. זאת למעשה הבת של השותף שלי, שנפטר לפני... כבר לפני יותר מעשר שנים. זוכר אותו? אלי סופר. הוא הקים את העסק הזה." יאיר מחווה בידיו סביבו, מצפה להנהון של הסכמה מצדו של ראובן. "האיש היה גדול. לא משנה. ועכשיו, כבר כמה שנים למעשה, הבת הגדולה שלו, הבכורה, יש לו שלוש, היא דוגמנית. או־קיי? והיא נוסעת לצילומים של סרט פרסומת ברומניה. בדרך כלל יש מישהו שמלווה אותה בכאלה נסיעות, אמא שלה, הסוכן שלה, מאפרת אישית, לפעמים חברה טובה. הפעם, משום מה, היא התעקשה לנסוע לבד.
כאן אתה נכנס לתמונה. או־קיי? אני רוצה שתטוס אִתה ותיצמד אליה מהנחיתה ברומניה עד למטוס בחזרה לארץ. זה הכול. ומה שהכי חשוב זה שהיא לא תדע שמישהו שומר עליה. שהיא לא תדע. או־קיי? הייתי מצרף אותך להפקה, אבל זה לא ממש הלך לי, אז אני פשוט מבקש שתיסע אחריהם. יש לי את כל הפרטים, כל הטיסות, כל המלונות, הכול. הם לא מכירים אותך. אתה יודע להיות זהיר. זהו. אני רק רוצה שתשמור עליה, זה הכול. או־קיי?" "כן, אבל ממה?" ראובן מרים את קולו מעט. עוד או־קיי אחד והוא מכה את האיש הזה. "ממה אני שומר עליה?" "תראה," יאיר מרכך את טון הדיבור שלו, "מאז שאבא שלה נפטר לקחתי עליה סוג של אחריות. או־קיי? לא משהו רשמי, אני פשוט עוזר לאמא שלה במקומות שצריך יד מכוונת. ועכשיו אמא שלה ואני קצת דואגים לה. בזמן האחרון היא עשתה קצת שטויות.
עד לפני כמה חודשים היה לה חבר ששנינו לא היינו מאוד מרוצים ממנו. סוג של נרקומן אם אתה שואל אותי. אחד שמארגן מסיבות ומוכר שם אקסטזי, או מה שזה לא יהיה שהם בולעים עכשיו במקומות האלה. הוא כדורגלן בינוני לשעבר שעכשיו קורא לעצמו איש עסקים. האיש הזה לא עשה לה טוב. או־קיי? הוא בעצם לא עשה לאף אחד טוב, אף פעם. ועכשיו, אחרי שסוף־סוף הצלחנו להיפטר ממנו, יש לנו תחושה שהוא שוב חוזר לחיים שלה. בעיקר העניין של הסמים מדאיג אותי, אתה מבין? אתה גם אבא הרי, אז אתה מבין אותי. אבל זה לא רק זה, הוא פשוט איש לא מתאים.
הוא לא מתאים, זה הכול." "אז אני שומר שהוא לא יתקרב אליה?" "אתה לא, ממש לא. אולי שומר זה ניסוח לא נכון. אתה משגיח. אתה רק משגיח, מסתכל, בודק שהיא לא עושה שטויות, ומדווח לי אם מישהו מתקרב אליה. או־קיי? זה הכול." יאיר קם, נעמד מול החלון הגדול, ואז מסתובב ומתיישב שוב לצדו של ראובן, ומבט חדש של תחינה עולה בעיניו. "אני לא מבין למה אתה קשה כל־כך, ראובן. אני צריך שמישהו ישגיח על הבחורה הזאת ויתקשר אלי פעם ביום, לספר לי מה קורה אתה. זה הכול.
להסתכל אתה יודע, נכון? לדבר בטלפון אתה יודע? אז... אז... אז זה הכול. אתה רומני. אתה חוקר. אתה צריך כסף. אני סומך עליך.
אז הכול פשוט וברור. לפחות לי. מה הבעיה, ראובן? למה אתה תמיד קשה כזה?" "למה אני קשה?" עכשיו ראובן הוא שעומד. השיחה הזאת היא כל מה שקיווה שלא יקרה. זעם, עלבון, חוסר אונים והרבה זיעה שמתגלגלת במורד הגב. "אני לא יודע מי סיפר לך שאין לי עבודה, אבל הוא הטעה אותך. תבדוק שוב את המודיעין שלך." "או־קיי, אז יכול להיות שהוא הטעה." "יש לי כסף, ואני בסדר גמור. עד כאן ברור?" "ברור לגמרי, ראובן. אולי באמת הטעו אותי." "עכשיו, לגבי העבודה שאתה מבקש שאני אעשה, אני לא בטוח בכלל. יש לי הרבה תיקים לסגור בשבועיים הקרובים. אתה יכול להתקשר לחברים שלך בכל חברות הביטוח שאני עובד מולן ולבדוק, יש לי הרבה תיקים. אז על הנושא שלך אני אחליט בעוד כמה ימים ואודיע לך." "כמה ימים זה לא טוב לי, ראובן, אני צריך החלטה היום." "חוץ מזה, בלי שום קשר, אם אני לוקח את התיק שלך, אז אני עושה את זה מתוך חברות, ברור? אני עושה את זה רק כי אני ואתה היינו ביחד במקומות שמעט מאוד אנשים היו בהם יחד. זה ברור?" "ברור. אני מבין אותך. לכן פניתי דווקא אליך." "נאמנות לחבר! זאת הסיבה היחידה שאני עוזר. ואם אני עושה את הדבר הזה, אני לא רוצה תשלום בכלל. בכלל לא. ברור?" "אלפיים דולר ליום זה לא הוצאה בשבילי, ראובן. זה מה שהייתי משלם לחוקר פרטי מחברה מוכרת שהיה עושה לי עבודה פחות טובה ממך ועוד מבקש ממני מע"מ. או־קיי? עזוב, ראובן, עשה לי טובה, קח את הכסף, זה יקל עלי לבקש ממך." "קודם כול אני עוד לא לוקח את הכסף כי אני עוד לא עושה את העבודה. אבל אם אני אעשה את זה, ואם זה כל־כך חשוב לך, אז תן לי חצי. אלף דולר. זהו. זה מה שאני רוצה. אני אומר לך עוד פעם, אני לא צריך את הכסף שלך, ואם הייתי צריך, הייתי בא ומבקש." "ברור, ראובן, ברור. אבל עשה טובה, אני צריך תשובה מהר.
הנסיעה הזאת היא בעוד חמישה ימים, ביום ראשון הטיסה, ויש הרבה סידורים לפני זה. ראובן... אני מבקש ממך, אתה יודע שאני לא מסוגל לקבל לא כתשובה. אתה יודע כמה זה מטריף אותי.
זוכר אז, כשהקמב"ץ..." "זוכר טוב מאוד." ראובן מניף את ידו באוויר כדי לקטוע את הסיפור עוד לפני שהוא מתחיל. "זוכר ויודע. מכיר אותך." "אז זהו. אתה מכיר אותי. אתה יודע שאני חייב לשמוע כן." "אני אחשוב על זה," ראובן מסכם ופונה לעבר הדלת, "תן לי לבדוק כמה עניינים ואני חוזר אליך. או־קיי?" "או־קיי," יאיר משיב בהשלמה, "או־קיי."

*

כשעומר מגיע הביתה הדירה רוחשת פעילות. עוד לא שבע וחצי בבוקר ומיכל כבר במטבח, ליד הכיריים, לבושה בחליפה מחויטת, מכינה את ארוחת הצהריים שתחכה לילדות במקרר. נועה ויעל מתרוצצות בסלון, מקפצות מספה לספה. הטלוויזיה פועלת, גם מכונת הכביסה. ריח של קפה, טוסטים ושניצלים מתערבל באוויר.
הוא מסתכל בעלבון על העולם הפרטי שלו, שגם הוא לא עצר מלכת.
"נו, מה הוא רצה?" מיכל שואלת בלי להרים את עיניה מהמחבת, והכעס מציף אותו פתאום. הוא כועס על הילדות ועל שמחתן הרועשת. הוא כועס על ריח הטיגון שממלא את חלל דירתם הקטנה. הוא כועס על מגישת תוכניות הילדים בטלוויזיה.
הוא כועס על מיכל, שלא מצליחה לראות את שלט הניאון הענקי שמהבהב מעל ראשו.
"סתם. שום דבר מיוחד..." הוא מפטיר, ולו כדי להענישה, ולמראה עיניה המצפות להמשך התשובה הוא מוסיף, "משהו בבדיקה לא יצא ברור, הוא רצה שאני אעשה אותה שוב." ובלבו הוא ממשיך, תכף אני הולך למות, אבל זה בסדר. את תמשיכי להתעסק בשניצלים שלך.
כשרק התחיל ללמוד בכיתה א׳ שנא את בית־הספר כל־כך עד שהיה מתחלה כמעט מדי בוקר, מרגיש באופן מוחשי את כאב הבטן או כאב הראש המשפדים שהיו מביאים אותו לידי דמעות.
אביו וחביבותו האדישה כבר לא היו בבית בשעות האלה, ואמו, אבודה אל מול התקפי החולי החוזרים ונשנים שלו, בחרה להתעלם מכאביו, אמיתיים ככל שנראו. "עומר ברלוביץ׳, תפסיק לקשקש בקומקום ותקום מיד מהרצפה!" היתה אומרת לו.
כשהבינה שצעקות בלבד לא יקימו אותו מהתפתלויותיו היתה מרימה אותו בכוח, אוחזת בזרועו בצבת ידיה וספק מוליכה ספק גוררת אותו לבית־הספר, וכל הדרך רוטנת ש"בגלל ההצגות שלך, שיותר מתאימות לתיאטרון הבימה או לקאמרי, אני מאחרת שוב פעם לעבודה".
"יום אחד אני אמות לך באמת, ואז תראי מה זה!" היה מטיח בה בעודו נגרר אחריה ברחוב, מקווה שאכן ימות יום אחד, מדמיין את מראה פניה הנדהמים ומלאי הבושה מיד לאחר שתשמע את הבשורה.
"זה כל מה שהוא רצה?" מיכל שואלת, "בשביל זה הוא הזמין אותך בשבע בבוקר?" והוא, שאינו מורגל לשקר לה, לפחות לא באופן ישיר כל־כך, נאלם לרגע מול מבטה החוקר ולבסוף מפטיר, "ככה הוא עובד תמיד. הלו"ז שלו מפוצץ." "טוב, העיקר שזה בינתיים כלום," היא מתרצה. "אתה רעב?" והוא מושך בכתפיו אבל מתיישב ליד השולחן, מול הצלחת שהניחה עליו, צופה בה בשעה שהיא חותכת עגבנייה עבורו.
בעודו אוכל בחוסר תיאבון מיכל מנהלת במקומו את מבצע ארגון היציאה מהבית בהצלחה מפתיעה באופן יחסי. אמנם הוא לא היה מלביש לנועה את הסווטשירט עם הריצ׳רץ׳ שהיא תמיד מורידה ואחר־כך חוזרת מצוננת, וגם לא היה מוותר ליעל על הקוקיות בכזאת קלות, אבל בכל זאת, בלי הרבה ויכוחים וכמעט בזמן, הילדות ליד הדלת, מוכנות ליציאה. גם את המשימה הזאת, העבודה היחידה שעוד נותרה לו בבית, הצליחה לעשות בלעדיו.
מיכל נפרדת ממנו בנשיקה חטופה ומתנצלת שתגיע מאוחר גם הערב. עומר מרגיע שהוא מבין והיא מבטיחה שבסוף השבוע הבא "תיגמר תקופת החושך הזאת במשרד ונוכל לחזור להיות קצת ביחד, ברלה". עיניה נעצרות לרגע על עיניו, מחפשות את אישורו, אבל הוא ממהר להשפיל את מבטו.
הבנות צועקות, "שלום אבא, שלום אבוש, ביי ברלה!" והוא מנופף אליהן בידו ושוב שוקע במרה שחורה, שעולה כמו אד מתוך גבעת הקוטג׳ שעל צלחתו.
מיכל פותחת את הדלת, מאיצה בהן "כי כבר הרבה יותר מדי אחרי שמונה", אבל לפתע מחרישות זעקות שבר את חדר המדרגות ומקפיאות אותן על הסף. עומר מרים את ראשו, בטוח משום מה שפרצה שריפה בבניין, ומול עיניו הוא רואה את אדון זיסמן השמן, השכן מלמעלה, שועט במורד המדרגות בחלוק משי מעוטר ובנעלי בית וצועק, "הוא נדרס. הוא נדרס. רולי נדרס." עכשיו כבר אי אפשר בשום פנים ואופן לשכנע את הילדות לצאת מהבית, ועומר, לאחר דקות ארוכות של משא ומתן, נאלץ לרדת אתן למטה כדי לוודא שלא יראו את הכלב הדרוס.
בעודו מכניס אותן למכונית החדשה של מיכל, עצומות עיניים, הוא נמנע מלהסתכל על השכנים המתקהלים סביב השנאוצר המת המוטל במרחק נגיעה מגלגלי המסחרית שלו, שלמרבה הזוועה החנה בדיוק באותו מקום שעזב בבוקר.
פתאום מופיע מולו סמי זיסמן, מפלס אליו דרך בין האנשים, עיניו אדומות, שערות ראשו הספורות פרועות ומכסות את חלקה הלא נכון של קרחתו, פיו מדיף ריח עז של שינה. "אתה יצאת היום עם האוטו, ברלוביץ׳?" "השתגעת, סמי?" עומר עונה בעלבון, מבטו מתחמק מעיניה הלחות, החוקרות, של אירנה זיסמן. "נראה לך שדבר כזה היה קורה ולא הייתי אומר לך?" ובתוך כך טורק את דלת מכוניתה של מיכל ומשלח אותן לדרכן בנפנוף לשלום מרגיע. כן, כן, הכול בסדר, לא לדאוג, כן, כן, אבא בשליטה פה, אתן יכולות לנסוע.
"בוא ותיגע," הוא מציע פתאום בלי לחשוב, מושך את השכן בידו, "תיגע במכונית שלי. היא קרה. לא נסעתי בה מאתמול." האיש השמנמן ממשש את מכסה המנוע של המסחרית הגדולה בחוסר רצון ועוטה על פניו הבעה של עד מומחה בבית־משפט.
"אני לא בטוח," הוא מסרב לפסוק לבסוף, ומַפנה את עיניו אל אשתו, מצפה להכרעתה. "לא בטוח. היא לא ממש קרה ולא ממש חמה." "מה לא בטוח?" עומר זועק, "היא קרה כמו קרח. לילה שלם היא לא זזה. תראה, יש קורי עכביש על הגלגלים. לא יצאתי מהבית, סמי, אני מבטיח לך. לא יצאתי. באמת, אירנה." הוא מישיר מבט אמיץ אל השכנה, ששפתה התחתונה רוטטת בחוסר שליטה. "את צריכה להאמין לי. אני בחיים לא שיקרתי לכם." "לא אמרנו ששיקרת," זיסמן מתרכך לרגע, "אף אחד לא אמר ש..." "תראה את האוטו שלו!" אירנה מתפרצת לדבריו של בעלה, עורפת את סופם, שלרגע היה נדמה שהוא עשוי להיות אופטימי.
"תראה את האוטו שלו. עומד ככה עקום. ותראה איפה הוא שוכב החמוד הקטן שלי." קולה נשבר והיא מושיטה את כפות ידיה לעבר גוש הפרווה חסר החיים המוטל לרגלי גלגלי הענק של המכונית.
עומר מנסה לאחוז בידיה הממאנות. "אירנה, בבקשה." מעגל הצופים נסגר סביבם. "בבקשה ממך, אני יודע שאת מחפשת אשמים. אבל האשם זה לא אני... לא אני. אני בסך הכול בן אדם שהכלב שלך כנראה נדרס ליד האוטו שלו. זה הכול... זהו... את מבינה את זה? זהו..." עיניה של השכנה רושפות. "אני לא מבינה כלום! אני לא מבינה כלום! אבל המשטרה תבין. סמי, תתקשר למשטרה! ותביא מצלמה, אני רוצה לצלם את זה," היא אומרת לבעלה. "ואתה, אדון ברלוביץ׳, אתה מחכה פה אתי עד שהם באים. אתה שומע?
אתה מחכה פה." "אני רוצה לחכות אתך, אני מבין שזה חשוב" — טון הדיבור שלו מתחנן מדי בעיניו — "אני רוצה לתת למשטרה לבדוק והכול, באמת, אבל את יודעת מה? את יודעת מה..." ובעודו מכביר מילים כדי למצוא את התירוץ הבא צץ בראשו הרעיון הגואל, בהיר וחד כאורו של חדר ניתוח: "אני פשוט לא יכול. באמת שלא. אני צריך לנסוע לבית־חולים עכשיו. יש לי... יש לי הקרנות." את המילה האחרונה הוא פולט כמעט בלחש.
"הקרנות?" סמי זיסמן מלעלע, מצייר בקולו את זוועת כולם.
לרגע עומר משפיל את מבטו אל הרצפה, מתענג על הבושה שוודאי חונקת את גרונם של דורשי הלינץ׳ סביבו. "כן, הקרנות.
יש לי סרטן," הוא אומר לבסוף, מכה בהם בפטיש הכבד ביותר שברשותו, ומוסיף, "אבל זה בסדר. לא צריך לדאוג לי. אני אהיה בסדר." הוא עוטה על פניו הבעה של גבורה וחולף על פניהם כספינת קרב פגועת מפרש אך זקופת תורן, משייט בראש מורם בין הפִּיות הפעורים ומבטי הרחמים המתעגלים אליו, ממהר לעלות אל הדירה כדי להתקשר למיכל לפני שתקבל שיחת טלפון מלאת דמעות מאירנה זיסמן, שבוודאי תרצה לנחמה על מותו הקרב של בעלה.

*

כשראובן חוזר לדירתו הוא מקלף מעליו את בגדיו הדביקים תוך כדי תנועה לכיוון המטבח. עד שהוא מגיע למקרר מושלכים על הרצפה הז׳קט, העניבה, הנעליים, המכנסיים, החולצה הלבנה והגרביים, ויוצרים במסדרון שביל של עדויות לחות המוביל למקום הפשע.
לאחר שהוא שוטף היטב את ידיו בסבון הכלים שבכיור המטבח הוא פותח את דלת המקרר בתחתונים, מניח לקור לצנן את כרסו השעירה. בכל ספר שתקרא כתוב שלא מומלץ להחזיק שוקולד איכותי במקרר רגיל. אם אתה באמת יודע להעריך שוקולד, אתה צריך להחזיק מקרר מיוחד עבורו, מקרר שרמת הלחות בו נשלטת והטמפרטורה שלו דומה מאוד לטמפרטורה שבמקרר יינות. אם היה לו תקציב, או טעם מעודן יותר, אולי היה מתאמץ להשיג לו מקרר כזה, אבל ראובן הוא לא מומחה גדול לשוקולד, הוא פשוט מכור.
מולו, על שני מדפים שלמים, מסודרות כמו חיילים, ניצבות קופסאות השוקולד שלו. יש הרבה דרכים לסדר שוקולד — מהקל אל הכבד, מהזול אל היקר, מהפחות איכותי לאיכותי, לפי שיעור מוצקי הקקאו או לפי ארץ הייצור — אבל אצלו הקופסאות מסודרות לפי תאריך הקנייה, והוא גם משתדל לחסל אותן בסדר הזה. כשתקציב השוקולד שלך יורד באופן קבוע אתה חייב להיות מתוכנן. אסור להגיע למצב שבו פג תוקפו של המוצר לפני שהוא נגמר. קדבורי, הרשי, מילקה, ריץ׳, מוצרט, מרסי, קופסאות פרלינים של גודייבה, ליאונידס, קוט ד׳אור, דסקלידס...
האופציות רבות ומגוונות, אבל כבר בחדר המדרגות ידע שילך על הבאצ׳י. הטעם המריר־מתוק, קשיות השוקולד הקר בשעה שהשיניים ננעצות בו, שברי האגוזים הקטנים שמסרבים להימעך, והרוק הנאסף בחלל הפה כאשר כדור שוקולד שלם שכזה, כמעט לא לעיס בהתחלה, ממלא אותו... כן, כן... זה בדיוק מה שהוא צריך עכשיו. על העטיפה הפנימית, הכסופה, של כדור השוקולד הראשון כתוב "הקנאה לאהבה היא כמו פלפל לאוכל, מעט מוסיף טעם, יותר מדי הורס את כל הארוחה". על העטיפה של הכדור השני כתוב "אהבה בין חברים היא כמו אהבה בין גבר לאישה, רק בלי הכאב". את מה שכתוב על העטיפות של הכדור השלישי, הרביעי, החמישי והשישי הוא כבר לא קורא.
בישיבה על רצפת המטבח, דלת המקרר עדיין פתוחה ופיו מגיר ריר דביק של נחמה, הוא חושב על הצעת העבודה המוזרה. הכסף הזה באמת יכול להציל אותו עכשיו. כבר חודשיים לא שילם מזונות לנורית, ובעוד כמה ימים הוא צריך לשלם שכר דירה לשישה חודשים מראש. דניאל ודאי ישמח לאופניים. מתי דיבר אתו הילד על אופניים? לא מזמן. אולי אמא שלו כבר קנתה לו? כבר חודש הוא מתכונן לגשת לאחיו ולבקש ממנו הלוואה. המניאק הזה הרי חייב לו את כל מה שהוא היום, אבל ראובן עוד לא מצא בלבו אומץ לעשות זאת. ועכשיו הוא אולי ניצל. אולי.
הוא קם כדי להתקשר ליאיר קאהן, ומתחרט. מי הוא בכלל שישלח אותו לרומניה? ולמה הוא צריך לנסוע לשם לרדוף אחרי איזה דוגמנית? ואם בכל זאת יקבל את ההצעה הזאת, רק בגלל שהוא כרגע במקרה לחוץ בכסף, הוא יעשה את זה בזמן שלו.
בזמן שלו. שיתבשל קצת המיליונר השחצן. שיחכה לו עד שהוא יחליט. אין לו זמן כרגע. יש לו עבודה. יש לו אלף תיקים על הראש, אלף!
במקום להתיישב בחזרה הוא ניגש לארכיון שלו, ארון מתכת גדול ומחליד ובו עשרות מגירות התופס קיר שלם בחדר השינה, ופותח את המגירה של האות מ׳. בתוך תיקיית "מילואים" הוא מוצא קצת חומר על יאיר קאהן. תמונות שצילם לפני כמה שנים, כשראה אותו במקרה בבית־קפה עם אישה שלא זיהה. שתיים־ שלוש כתבות שגזר מהעיתון העוסקות בעיקר בעסקיו חובקי העולם. הוא מוצא עוד שתי רשימות מצהיבות של מחשבות שרשם בפנקס שלו אחרי אחת הפגישות של החבורה. שם רשומות שאלות כמו, "מה הקשר בין יאיר וגדי? נראה מוזר שהם כאלה חברים." או, "הוא אף פעם לא מדבר על אשתו. היא חולה או משהו?" לא יותר מדי חומר.
חבל, הוא חושב. היה יכול להיות יותר טוב אם היה לי משהו עליו.

*

ברחוב, מתחת לבית, השכנים ממשיכים להיאסף, מקיפים את אירנה זיסמן הבוכייה. סמי זיסמן עומד עם שקית אשפה שחורה גדולה מעל גופת השנאוצר, מתלבט כיצד לסלק אותה משם.
"תשמעי, זה לא בדיוק כלום מה שיש לי," עומר מספר למיכל בטלפון. הוא יושב על רצפת המטבח, יחף, נעליו מונחות ליד רגליו והוא בוחן את בהונותיו. "לא רציתי להפיל את זה עלייך לפני הילדות, אבל עכשיו אני יכול להגיד לך שגילו לי משהו." "ידעתי! מה זה? מה גילו?" צליל החשש בקולה מפחיד אותו עוד יותר מדבריו של הרופא.
"זה נקרא קוטנוס לימפומה. שום דבר רציני. למרות שצריך לעשות בדיקות, כמה בדיקות." "לימפומה זה לא סרטן, עומר?" "כן, סוג של, אבל זה משהו עדין מאוד. זאת לימפומה של העור." משום מה הוא חש צורך עז לשכנע אותה שהכול בסדר, שאין לה מה לדאוג, אולי מקווה שאם יצליח להרגיע אותה, יירגע בעצמו. "זאת מחלה שלא מתים ממנה. באמת, נשבע לך, תסתכלי באינטרנט אם את רוצה. דווקא אצלי גילו סרטן שלא מתים ממנו." "אז מה זה? מה אתה אומר? זה לא סרטן או כן סרטן?" "זה כאילו סרטן, רק קוראים לזה סרטן." "ומה צריך לעשות, איך מטפלים בזה? יש רופאים שמתמחים בזה? זה משהו מוכר?" "יש רופאה ששלחו אותי אליה. היא בכלל רופאת עור. זה משהו נדיר אבל פשוט מאוד. עד לפני כמה שנים בכלל לא קראו לזה סרטן." "אז זה לא ממש סרטן, זה בעצם מה שאתה אומר?" "בדיוק. זה מה שאני רוצה להגיד לך." "טוב. אם אתה אומר שזה לא באמת סרטן, אז אני מקבלת.
למרות שזה נשמע די מבהיל בהתחלה." ופתאום, במהירות רבה משציפה, היא משתכנעת שבעצם אין לו כלום, ועד שהשיחה מסתיימת הוא כבר מתחרט על הצלחתו, מנסה לזכות מחדש ברחמיה, שב וחוזר באוזניה על המילה "הקרנות", שפתאום כבר לא מפחידה אותה כל־כך, "כי זה משהו מקומי, ברלה, זה חיצוני, על העור, זה לא סרטן, אתה בעצמך אמרת".
ריק ומאוכזב, הוא מציץ שוב מהחלון, מוודא שההתקהלות ברחוב התפזרה, ואז יורד למטה בצעדי גנב זריזים, מסתנן אל תוך המכונית, מתניע ונוסע לעבודה.
"אתה חייב לנסוע לרומניה," כך מקבל גיגי את פניו כשהוא נכנס למשרד.
"שלום דנה," הוא אומר למזכירה שלהם, שיושבת בדלפק הכניסה. היא מחייכת אליו, מבטה חם. הוא היה שמח לעמוד שם רגע, להתנחם בחברתה, אבל גיגי — חברו מבית־הספר היסודי ושותפו באוראקל הפקות — כבר נושף בעורפו.
"תשכח מזה," הוא עונה בעודו פוסע אל חדרו, מתחמש בקווי הגנה לקראת הקרב הצפוי. גיגי הולך אחריו במסדרון וברגע האחרון עוקף אותו ונכנס לחדר לפניו.
למרות מצבם הכלכלי הרעוע, המשרדים של אוראקל הפקות מעוצבים להפליא. רהיטים כאילו עתיקים, טפטים כאילו ישנים, תמונות כאילו מקוריות. "תחושה של בית של פעם," הבטיחה להם המעצבת הצעירה שכמעט רוששה אותם לאחר שסיימה את הפרויקט. "כמו הבתים שגדלתם בהם כילדים, המקום שבו הייתם יצירתיים בפעם הראשונה ששיחקתם לגו על הרצפה." עומר נכנס לחדרו ותולה את המעיל על הוו שמאחורי הדלת.
"אתה יכול, ואתה נוסע," מתעקש גיגי, שכעת עומד מולו במרכז החדר. "זאת ההפקה הכי חשובה שהיתה לנו, ואתה יודע את זה, אנחנו חייבים להצליח פה או שאנחנו מתפרקים. אני לא יכול לזוז מפה בגלל שאני נלחם על הילדה שלי, אבל אתה נוסע לרומניה.
אתה חייב!" למרות שראשו של גיגי מגיע רק עד גובה כתפיו של עומר, ברור מי משניהם מנהל את ההצגה. עומר גבוה מאוד אבל דק. גיגי ממוצע קומה אבל רחב כתפיים, ועמידתו משדרת ביטחון. עומר מגודל שיער ופרוע, ורעמתו משַווה לו חזות של אדם לא ממוקד.
גיגי נראה תמיד כאילו יצא ברגע זה מהמספרה. שערותיו הכהות המרוחות בג׳ל מודבקות היטב לפדחתו, כמו תספורת של סופרמן מפלסטיק. פניו של עומר ילדותיים, ויש שיגידו תמימים. עיניו כחולות בהירות, חולמניות, פיו כמעט תמיד פתוח קצת. פעם אמרה לו מיכל שהוא נראה כאילו הוא כל הזמן בכוננות חיוך, ואחר־כך נאלצה להתאמץ כדי לשכנע אותו שזו היתה מחמאה.
לגיגי יש תווי פנים של כריש. עיניים צרות, אפורות וערניות, מרוחקות זו מזו עד כדי כך שלפעמים גם היושבים לצדו חושבים שהוא מסתכל עליהם. אפו מחודד, אוזניו הקטנות משוכות לאחור ושיניו חדות.
"גיגי, תקשיב!" עומר אוחז כמעט בתחינה בזרועו של שותפו, מנסה להביט בתוך עיניו. "אני לא יכול. באמת שלא. מיכל עסוקה בהנפקות האלה שהיא מנהלת ואני עם הבנות. זה מה שהבטחתי לה.
אתה יודע את זה. דיברנו על זה. ותפסיק לנסות לשכנע אותי." "אני לא משכנע אותך." גיגי מתיישב על כיסא העור החום של עומר, מסובב אותו מצד לצד, כבודק אותו. "אתה צריך לשכנע את עצמך. העסק הזה יושב גם על הכתפיים שלך, לא רק על שלי, ואתה יודע טוב מאוד שאתה צריך להיות שם. זאת הפקה של מאות אלפי דולרים. אנחנו מדברים על דוגמנית מליגת־העל.
הלקוח הכי גדול שלנו. אין כאן מקום לטעויות. אתה רוצה שאני אדבר עם מיכל?" עומר מתיישב בחוסר אונים על הכורסה שמול השולחן ותמונת פגישת הבוקר עם הרופא חוזרת אליו. טעם חמצמץ של חלודה עולה ממעמקי גרונו, צורב את לשונו.
"מה פתאום? השתגעת? אני יודע יפה מאוד לטפל בה בעצמי.
וחוץ מזה, דרסתי את הכלב של השכנים היום, אז אל תציק לי." "דרסת כלב? די! של מי?" "של זיסמן." "של המפלצת הזאת מעליך? איך קוראים לה, אירנה, לא?
אירנה." פיו של גיגי נפער מעט. הוא רוכן קדימה בהתלהבות חושפת שיניים. "אירנה זיסמן... אוהו... אוהו..." "שום אוהו," עומר קוטע אותו. "הוא קפץ לי מתחת לגלגלים המפגר הזה, ואף אחד לא יודע שזה אני. אף אחד. גם לא אתה, ברור?" "ברור לגמרי." גיגי קם. "וברור לגמרי למה אתה צריך לנסוע לרומניה, כי אם המכשפה זיסמן תדע שאתה דרסת את הכלב שלה, מוטב שתהיה מאוד, מאוד רחוק מכאן." הוא מסיים את דבריו ויוצא מהחדר, ומשאיר את עומר יושב בצד הלא נכון של השולחן, בוהה בכיסאו הריק, מדמיין כיצד ייראה החדר הזה לאחר מותו.
הוויכוח ביניהם נמשך בהפסקות עד סוף היום. גיגי, כהרגלו, לא מרפה מטרפו עד שהוא מצליח לתלוש את זנבו, לעקור את סנפיריו ולהטביע אותו שותת דם באמצע האוקיינוס, על מנת שיוכל לנעוץ שיניים בצווארו ולהגיד לו בפה מלא בשר ותוכחה, אמרתי לך שאני אנצח. בפעם הבאה תקשיב לי מהתחלה.
הם נוסעים יחד לפגישת הפקה במשרד הפרסום, וגיגי הופך את הנוכחים בחדר לחבר מושבעים במשפט שדה פתאומי שהוא מארגן לעומר. כולם, כמובן, מצדיקים את השותף הבכיר, שמסרב "להפקיד בידיה של מפיקה זוטרה את ההפקה החשובה ביותר בתולדות אוראקל הפקות, את הפרסומת שיכולה סוף־סוף להעלות אותנו על דרך המלך".
אחר־כך הם אוכלים ארוחת צהריים עם לקוח במסעדה יקרה מדי, וגיגי מבקש גם ממנו להכריע לטובת מי הוא בוויכוח. גם במערכה הזאת עומר נוחל תבוסה. לבסוף, בחדר עריכה חשוך, בחברת במאי מתוסכל שלא מצליח לדחוס את הפרסומת שצילם לתוך שלושים שניות, ולאחר שעומר שומע בפעם החמישית את נאום ה"אם ניכשל פה, אנחנו יכולים לסגור את הבסטה", הוא מבטיח שידבר על העניין עם מיכל ולפחות ינסה לשכנע אותה.
"מה זה מפיק סרטים?" שאלה אותו נועה יום אחד כשחזרה מהגן ודרשה להבין במה אבא שלה עובד.
"מפיק זה כמו מנהל," ענה לה. "זה האיש שאומר מה אפשר לעשות בסרט ומה אי אפשר לעשות, ואם הוא אומר שאפשר, הוא חייב לעשות את זה בזמן ובמחיר שנקבעו." העיניים העגולות שתלתה בו הילדה הסבירו לו שלא הבינה כלום.
"מפיק זה האיש שמסדר ומארגן הכול כדי שכל מה שהבמאי רוצה יהיה לו," ניסה כיוון אחר. "אם, למשל, הבמאי רוצה לצלם איש מטפס על בניין גבוה באמצע העיר ונכנס למשרד שלו דרך החלון..." "כמו ספיידרמן?" שאלה הילדה, משלבת ידיים מאחורי ראשה ונשענת לאחור על ספת הסלון החומה שלהם.
"כן. כמו ספיידרמן, נניח. אז המפיק בודק קודם כול באיזה עיר בעולם יש בניין מתאים שאפשר לטפס עליו. כי לא על כל בניין אפשר לטפס." "אבל ספיידרמן יכול לטפס על כל בניין," הקשתה נועה.
"נכון. אבל יש בניינים שאסור לטפס עליהם, כי אנשים שגרים שם יכולים להיבהל שפתאום מישהו מטפס להם על הקיר, ויש בניינים שהם מזכוכית ואי אפשר לטפס עליהם..." "מזכוכית? איך הם לא נשברים?" "הם לא. וזה גם לא משנה, כי גם אם יש בניין מתאים לטיפוס, אז המפיק חייב לבדוק אם העירייה מסכימה שיסגרו את כל הרחוב מתחת לבניין, כדי שאפשר יהיה להציב שם את המצלמה והתאורה וכל הצוות ואמצעי הבטיחות שצריך לכזה מבצע." נועה רצתה לשאול שאלה נוספת אבל הוא המשיך בהחלטיות, מתעלם מכל ניסיון להסיט אותו מנתיב הידע שסלל עכשיו במוחה הצעיר: "מפיק גם סוגר חוזים עם הנהלת הבניין, ועם בעלי המשרד שלתוכו מטפסים. הוא מוצא את איש הפעלולים שהכי מתאים בעולם לביצוע המשימה ואז הוא דואג לכל ענייני הבטיחות..." "מה זה איש פעלולים?" "איש פעלולים הוא זה שעושה את כל התרגילים המסוכנים, כמו לקפוץ, או לטפס, או לנהוג מהר באוטו." "אני רוצה להיות איש פעלולים," קטעה אותו הקטנה שוב.
"גם מפיק סרטים זאת עבודה נחמדה." "לא!" השיבה הילדה בנחרצות, "זה משעמם." כשהוא מגיע הביתה בערב, עייף וחסר כוחות, תמר המטפלת מחכה לו קצרת רוח ליד הדלת עם הוראות הפעלה לילדות. "נועה קצת מצוננת. יעל עוד לא התרחצה. הן עוד לא אכלו ארוחת ערב, אז תכין להן מה שהן רוצות." היא בת עשרים וחמש. פניה כבדים, עיניה זריזות מבט, גופה מלא, כתפיה רחבות, וידיה אדומות תמיד, כאילו זה עתה גמרה לכבס את מצעי הבית במימי נהר קפוא. "זהו, אני חייבת לרוץ. יש לי קורס פסיכומטרי שהתחיל לפני חמש דקות." לאחר שתמר הולכת הילדות נלחמות על חֶברתו של עומר כמו שני גורי אריות המנסים להגיע אל עטיניה של הלביאה. הוא מוצא את עצמו כבול תחתיהן על ספת הסלון, האחת יושבת על בטנו ומספרת לו סיפור ארוך על ריב שהיה לה בגן והאחרת יושבת וראשו על ברכיה, משחקת בשערו ובוהה בטלוויזיה. רק אחרי דקות ארוכות הוא מנתק אותן ממנו וניגש להכין ארוחת ערב.
פעם היה שואל אותן מה הן רוצות. היום הוא כבר יודע שאסור, כי השאלה תוביל תמיד לבקשה שהוא לא יכול למלא: מלאווח שצריך להזמין מבחוץ, פיתה עם שוקולד שבדיוק נגמר, שניצל מהצהריים שאין מספיק או ספגטי בולונז שמעולם לא טעמו אבל שמעו שזה "נורא טעים". הוא מכניס לתנור שתי פיצות מהמקפיא וחותך מעט ירקות שכנראה לא יאכלו. שישיית בירה ממסיבה נשכחת בביתם לפני כמה חודשים קורצת לו פתאום מהמקרר והוא פותח בקבוק.
למה לא בעצם? יש לו סרטן, העסק שלו קורס, הוא דרס את הכלב של השכנים, ואשתו בכלל לא מבחינה בכל אלה כי היא עסוקה מדי בקריירה המפוארת שלה. כשהוא משכיב את הילדות לישון הוא כבר די שיכור, לאחר ששתה עוד שני בקבוקים בין סידור המיטות לצחצוחי השיניים. "לחיים," הוא אומר לעצמו בקול עייף ושוקע בספת הסלון, מול הטלוויזיה הכבויה. לאט־ לאט האלכוהול עושה את שלו. מחשבותיו כבר סופניות פחות, המוות כבר לא מזמר אליו שירי יגון מרירים מכל פינה בבית. אבל טעם החלודה שהחל לחוש הבוקר בפיו לא עובר.
הזמן חולף בלי שהוא מבחין בכך. הטלפון הסלולרי שלו מצלצל פעם אחר פעם, אבל הוא מתעלם ממנו.
דפיקה מהססת בדלת מוציאה אותו מקיפאונו. "מי זה?" הוא צועק בלי לקום מהספה.
"סמי זיסמן," עונה קול מעבר לדלת. "אפשר לדבר אתך בבקשה?" הוא מסתכל סביבו, נואש. עיניו מתרוצצות, מחפשות תירוץ שיעזור לו להימנע מהמפגש. "שנייה, סמי, שנייה!" הוא צועק, וממהר לחדר השינה.
כעבור כמה דקות הוא פותח את הדלת עירום כביום היוולדו ורק מגבת כרוכה סביב מותניו. "מה העניינים?" הוא שואל, "בדיוק התכוונתי להיכנס למקלחת." "סליחה על ההפרעה." ניכר באיש הקטן שמולו שהשיחה אינה נוחה לו. "אני יכול להיכנס לרגע?" "באיזה עניין?" ידו של עומר אוחזת במשקוף, חוסמת את המעבר, מונעת כל אפשרות להתגנב אל תוך הבית. "זה חשוב או שאפשר אחר־כך?" "עומר" — זיסמן מעולם לא קרא לו בשמו הפרטי — "יש איזה שכן מהרחוב, הוא גר למטה, ב־ 36 אני חושב, שטוען שהוא ראה אותך בעיניים שלו דורס את רולי שלנו היום בבוקר. בעיניים שלו." "אני לא מאמין שאתה אומר לי את זה. מי זה השכן הזה? מה הוא אמר שהוא ראה? מתי?" עומר מושך זמן, מחפש קו הגנה להתקפה המפתיעה הזאת, ואז מרגיש שהכעס המבורך מציף אותו פתאום, זורם בעורקיו כמו דלק סילוני מחומם. "סמי, תשמע!" הוא מתפרץ שוב לפני שהשכן מספיק לענות, "אני לא דרסתי את הכלב שלכם, עד כאן זה ברור? אני לא דרסתי. אני בחיים לא יוצא מהבית לפני עשר, וגם הבוקר לא יצאתי לפני עשר. אתה יכול לשאול את מיכל. אתה יכול לשאול את מי שאתה רוצה. לא יצאתי, לא דרסתי. נקודה, סוף. מצדי תיקח את האוטו לבדיקת מעבדה. רגע," הוא מתרה באצבע מול פניו של האיש שמולו, שלא ניסה לומר דבר, "עוד לא גמרתי. חוץ מזה, אני אשמח לפגוש את השכן שאמר שהוא ראה אותי ולהתמודד אתו פנים אל פנים. שיגיד לי בדיוק מתי הוא ראה אותי השקרן הזה, ואיך זה היה, ונראה אם הוא גבר לשקר גם מולי. רגע, סמי, אתה חייב לתת לי לגמור, כי זה מאוד מרגיז אותי." הוא מושך את המגבת גבוה מעל מותניו הצנומים. "ותמסור לאירנה שאני לא דרסתי את הכלב שלה. תמסור לה שאני מצטער שהוא מת. ותמסור לה גם, אתה יודע מה, תמסור לה שאם היא רוצה להאשים אותי בזה, ואם זה מה שעושה לה טוב, אז בבקשה, היא יכולה לעשות את זה. היא יכולה להגיד לכולם שעומר ברלוביץ׳ דרס את רודי שלה." "רולי," השכן מתקן.
"רולי, סליחה, מתנצל. היא יכולה להגיד לכולם שדרסתי את רולי שלה. לא אכפת לי. באמת שלא. עכשיו תסלח לי, אני חייב להתקלח," ובלי להסס הוא טורק את הדלת מול פניו המופתעים של סמי זיסמן ומיד ממהר להציץ מבעד לעינית ורואה אותו עומד שם עדיין, פיו פעור מעט, כאילו הוא עדיין מנסה להגיד משהו, ולבסוף מסתובב ועולה.
בשעה תשע וחצי מיכל מתקשרת לשאול איך הוא מרגיש, כאילו הסרטן שלו הוא כאב ראש שתכף יעבור. הוא עונה שהכול בסדר ושואל, כמו עקרת בית נאמנה, מתי היא חוזרת הביתה, והיא אומרת ששוב אינה מצליחה להשתחרר מהעבודה ומתנצלת שתישאר במשרד עד שעה מאוחרת. עומר, שעדיין יושב עירום בסלון, מגבת למותניו ובקבוק בירה ריק בידו, מרגיש כיצד שוב מתעצם בגופו הכעס, שמאגריו כנראה נפרצו.
"שעה מאוחרת? זה אומר שאם היית באה עכשיו זה היה נחשב מוקדם?" ולפני שהיא מספיקה לענות הוא מטיח בה, "וחוץ מזה, כדאי שתתארגני על התיקים שלך אחרת, או שתכניסי עוד עורך דין לתמונה, כי ביום ראשון אני נוסע לרומניה. הרומנים אמרו שהם לא יפיקו את הסרט אם אחד מהשותפים לא יגיע, ואת מכירה את הסיפור עם הבת של גיגי." לאחר דקה ארוכה של שקט קולה של מיכל נשמע פתאום שונה, כאילו קודם היה חשוך בחדרה ועכשיו הכול מואר באור קר של יעילות. "הבנתי, עומר. אולי אתה צודק. בסדר. אולי באמת אתה צודק. אני אראה מה אני יכולה לעשות." וכבר הוא מתחרט על שתקף אותה ובאותה נשימה נטולת אוויר רוצה להתנצל, אבל היא ממהרת להיפרד ממנו.

אורי לברון נולד בתל אביב בשנת 1963, למד בגימנסיה הרצליה ושירת בצבא בחיל המודיעין. בעל תואר ראשון במדע המדינה ובלימודי המזרח התיכון מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בפרסום מאוניברסיטת NYIT שבניו יורק. כתיבה הייתה תמיד חלק מהותי מחייו ומעבודתו. הוא החל את דרכו בענף הפרסום כקופירייטר והפך ברבות השנים לשותף במשרד הפרסום אדלר חומסקי. לברון כתב כ-1,000 פרסומות, סדרת טלוויזיה ומספר רב של מאמרים. הוא פרסם שני ספרי ילדים, "המלך ששכח איך לחייך" ו"קלמנטינה בקצה השמים", ושני רומנים בהוצאת כתר : "חצי הוכחה", שהיה לספר זהב וזכה בשבחי הביקורות, ו"הילד הלא נכון" שמיד לאחר צאתו הפך לרב-מכר.
הוא נשוי, אב לשלושה ומתגורר ברמת השרון.

לראיון ראש בראש

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2009
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 392 עמ' מודפסים
חצי הוכחה אורי לברון

השעה חמש חמישים ותשע בבוקר. עומר ברלוביץ׳ שוכב ער במיטה, מנסה לעצור בכוח המחשבה את הספרוֹת הדיגיטליות של השעון המעורר לפני שיצלצל. אשתו מיכל ישֵנה לצדו בדיוק באותה תנוחה שבה נרדמה, שוכבת על גבה, נשימותיה לא נשמעות. הצד שלה בסדין, כרגיל, מגוהץ כאילו לא ישן שם איש מעולם. אם היה מעמיד על המצח שלה כוס מים לפני שנרדמה, היתה הכוס נשארת מלאה עד הבוקר. בצד שלו, לעומת זאת, סדום ועמורה, תערובת מגובבת של שמיכה, חולצה, כרית, חלקי מזרן חשופים, והגרביים ששכח להסיר לפני שנרדם.
עוד הבהוב אדום. עוד שנייה מתחלפת באחרת. מצד אחד הוא יכול לנתק את השעון כבר עכשיו. הוא יקום בשקט מוחלט, יחמוק מהמיטה כמו צל, יצחצח שיניים במטבח, יתלבש בסלון ויֵצא מהבית בלי להרעיש. ממילא קשה לה להסתדר עם הילדות בבוקר בלעדיו, אז למה להקשות עליה יותר ממה שנחוץ? למה להעיר אותה שעה לפני הזמן? ובשביל מה, בשביל שתציע לבוא אתו והוא יסרב בגבורה? מצד שני הוא יכול לעשות את עצמו ישן ולתת לשעון לצלצל. שירעיד ויזמזם עד שיעיר גם אותה. היא תפתח עין עייפה ותשאל, אתה קם, בֶּרַלֶה? אתה קם? אתה בסדר?
רוצה שאני אבוא אתך? והוא יגיד לה, לא. לא. מה פתאום? זה כלום. זה בטח כלום. אין טעם שתבואי.
בכל מקרה יֵלך לבדו.
אתמול בשעה שבע בערב הגיע הטלפון. "מר ברקוביץ׳?" שאלה האישה בצדו האחר של הקו.
"כן!" השיב בלי לתקן אותה.
"אני מדברת מהמרפאה של ד"ר סֶבֶר. הרופא היה שמח לפגוש אותך, אם אפשר, מחר בבוקר, לפני שעות הקבלה." "מה קרה? משהו לא בסדר?" שאל בחוסר ריכוז בעודו נובר בשאריות החביתה של הילדות. הרי ברור שמשהו לא בסדר. משהו מאוד לא בסדר! מה אתה חושב, שכבוד הרופא ישלח סתם ככה את כבוד המזכירה שלו כדי שתתקשר אליך במיוחד ובאופן אישי ותקבע אתך למחר בבוקר?
"אני בטוחה שהרופא יסביר לך הכול כשתגיע אליו," סירבה האחות לגאול אותו מסקרנותו. "הוא מתחיל לקבל בשבע. אתה יכול להגיע בשעה שש ארבעים וחמש." באותו הערב, כשמיכל חזרה מהעבודה, גוררת אחריה בקושי את תיק עורכי הדין הענקי שלה — הוא כבר ישב בסלון, מול הטלוויזיה, לאחר שהשלים עם מותו הקרב — סיפר לה על הפגישה שנקבעה עם הרופא. "לא יודע מה זה," אמר בלי להסיר את עיניו מהמסך.
"אולי סתם בעיה בבדיקה. אולי הוא צריך ממני משהו. זוכרת שהוא דיבר אתי על סרט לאגודת רופאי העור שלו?" "כן, משהו כזה... נדמה לי." היא רכנה מעליו, בוהה במסך כמוהו.
"אז זהו. זה כנראה זה." "אתה בטוח? בשביל זה הוא צריך אותך בשש בבוקר?" "רבע לשבע. והמזכירה נשמעה כאילו זה לא דחוף בכלל." "טוב" — היא ויתרה על המשך החקירה של העד — "נדע מחר," והוסיפה תוך כדי פיהוק קורע לב, "אני פשוט מחוסלת." לרגע נראתה מתלבטת אם להתיישב לצדו, אבל לפני שהספיקה להחליט הקדים ושאל, "הבאת עבודה הביתה?" "כן." היא הזדקפה. "פשוט לא הצלחתי להתגבר על ההרים האלה במשרד. זה הוקדם כנראה ליום שלישי הבא, ההנפקה." "אז תלכי לגמור עם זה. אני אחכה לך בינתיים. או פה או במיטה." כך נפרדו. הוא נשאר בסלון והיא הלכה לחדר העבודה בלי לראות מה שלום הילדות, שכמו באינספור ערבים בזמן האחרון הפשיט, רחץ, סירק, הלביש בפיג׳מה, האכיל בחביתות ובסלט, הקריא סיפור גדול לגדולה וסיפור קטן לקטנה, צחצח את עשרות השיניים שלהן, חוץ מהשן שתכף תיפול, השכיב ונישק וחיבק ואמר להן, "לילה טוב, חברות שלי, אמא תבוא עוד מעט." כשנכנסה למיטה עדיין לא ישן. היא ליטפה את גבו, שהיה מופנה אליה, פעם ופעמיים, בהיסוס, כמו נוקשת בדלת הכניסה לבית שחלונותיו חשוכים, אבל הוא לא הסתובב.
שתי שניות לפני שהשעון מתחיל לצלצל הוא שולח יד, מכבה אותו וקם מהמיטה בזהירות. דלת חדר האמבטיה נפתחת בחריקה אבל מיכל לא זזה. שנתה כבדה ונטולת זוגיות.
מול המראה, לאחר ששטף את קורי השינה מפניו, הוא אוחז בכוס מברשות השיניים המשפחתית ומניף אותה כמרים כוס לחיים. "בונד," הוא לוחש בחגיגיות, "ג׳יימס בונד!" אבל הפעם אין נחמה במילים.
"אל תדאג, ברלה," הוא מרגיע את הדמות הפרועה וארוכת האיברים שמולו, "הכול יהיה בסדר." הוא לוקח את בגדיו לסלון ומתלבש על הספה בחשיכה. בחדר ממול ישֵנות הילדות. מבעד לחריץ דלתן שולחת מנורת הדובי הקטנה שלהן אלומת אור קלושה המגיעה אל אמצע המסדרון בשארית כוחותיה. רק נחרותיה הקלות של יעל הקטנה מפֵרוֹת את הדממה החמצמצה שחונקת את הבית.
הוא מרחיב מעט את פתח הדלת. נועה ממלמלת משהו ומתהפכת.
יעל, דרוכה כתמיד לכל תנועה של אחותה הגדולה, מפסיקה את נחרותיה בפתאומיות וגורמת ללבו לדלג על פעימה בעודו ממתין לשובם של קולות נשימתה שנדמו. רק לאחר שהטרטור המונוטוני חוזר לקדמותו הוא נסוג מחדרן ויוצא מהבית. הדלת שמאחוריו נסגרת בשקט והוא יורד במדרגות באיטיות של אדם חולה.
אוויר הבוקר של נובמבר כבר קריר, מדיף ריח של גשם שעדיין לא ירד. הוא נכנס למכונית המסחרית הגדולה שסמל אוראקל הפקות מוטבע על דלתה ומתניע. מתוך השיחים, כאילו ארב לו שם כל הלילה, מזנק על הרכב בזעם כלבם של בניֵ זיסמן, השנאוצר המטורף של השכנים, מנסה לטפס על משטח הדלת החלקלק ולהגיע אל החלון. כלב בן זונה. תמיד תוקף אותו. תמיד.
בלי שום סיבה.
עומר מתמרן את המכונית אל מחוץ לחניה. לחיצה קטנה על דוושת הגז, תנועה מדודה לאחור, לסובב את ההגה שמאלה, להעביר להילוך קדמי ולצאת לדרך. ראש זקוף. אין לחץ. אף אחד לא נובח עליך. אף אחד לא קופץ על הדלת. הנביחות נקטעות בפתאומיות. קול חבטה קלה נשמע מכיוון הגלגל. עומר ממשיך לנסוע. זה לא הרגע לדאוג לכלב, זה הרגע לדאוג לברלה.
הדרך קצרה, הרחובות ריקים. עכשיו הזמן לבדוק כמה שניות הוא מסוגל לנהוג בעיניים עצומות. אם יצליח לשבור את השיא, הרופא יגיד שזה כלום, שום דבר, סתם טעות בזימון. אם ייכשל, הבשורות יהיו רעות. השיא עד עכשיו: שש שניות. כבר חודשיים הוא מנסה לשבור אותו, בלי הצלחה. ברחוב רחב במיוחד הוא מיישר את הגה המכונית, מוודא שאין שום רכב לפניו ועוצם עיניים. אחת, שתיים, שלוש... ארבע. עין קטנה נפתחת מעצמה, חריץ צר של אור, רק לוודא שהכול בסדר. הכביש עדיין ריק. הוא נוסע ישר.
לא קרה כלום. חבל שהסתכל. אם היה אמיץ יותר, היה שובר את השיא. עכשיו כבר אין טעם להמשיך. נסתפק בזה.
הוא פותח רדיו וסוגר אותו. מחפש מסטיק בתא הכפפות אבל מוותר. גועל נפש, נוסע לרופא בשש וחצי בבוקר. יש לו בחילה.
הוא פותח את כל חלונות הרכב כדי לנשום, מנסה להתענג על אוויר הבוקר הצלול, אבל ככל שהוא מתקרב אל משרדו של הרופא כך מתעצמת תחושת היובש בגרונו ומתהדק הקשר הלופת בתחתית קיבתו.
כשהוא נכנס למרפאה ד"ר סֶבֶר עומד במטבחון הקטן ומכין לעצמו קפה. המקום שומם. הכיסאות בחדר ההמתנה מיותמים, העיתונים מסודרים במקומם, המחשבים עדיין כבויים, ריח קל של חומר חיטוי עומד באוויר.
"ברקוביץ׳!" הרופא מכריז, "שמע, אתה גבוה. כל פעם שאני רואה אותך אני משתגע מכמה אתה גבוה. מה הגובה שלך, שני מטר?" "שניים אפס שניים," עומר עונה, רגיל לשאלה, ומוכן גם לשאלה שתמיד מגיעה אחריה.
"שחקן כדורסל?" "לא! לא ממש. שיחקתי קצת בתיכון אבל לא אהבתי את זה במיוחד. לא כל מי שגבוה חייב לשחק כדורסל, אתה יודע?" "ברור. אבל עם הגובה שלך, ועוד עם שם כמו ברקוביץ׳." "ברלוביץ׳." "ברלוביץ׳? באמת? הייתי בטוח ש... טוב, לא נורא, גם ברלוביץ׳ שם טוב. רוצה לשתות משהו?" "שום דבר, תודה, שתיתי בבית," עומר עונה ונכנס לבדו אל חדרו של הדוקטור.
לאחר כמה שניות נכנס הרופא, סוגר את הדלת מאחוריו וניגש אל ארון התיקיות שליד הקיר. הוא פותח את המגירה העליונה, מוציא מסמך, קורא בו בעיון, כאילו מוודא שכל מה שכתוב שם נכון, ואז מתיישב, מוריד את משקפי הראייה שלו ומסתכל על עומר במבט אבהי. "אני לא אלך סחור־סחור," הוא אומר, ולבו של עומר קורס. "הביופסיה שעשינו לך חזרה, וכרגע התוצאות הן שהגידול הוא סרטני." "מה זאת אומרת כרגע?" עומר מצליח לשאול במעט האוויר שנותר בריאותיו.
"חכה!" הרופא ממשיך בטון של קריין פרסומות המודיע "וזה עוד לא הכול — יש לנו גם קולפן תפוחי אדמה במתנה!!", "הבשורה הטובה היא שהסרטן הזה לא יהרוג אותך." עומר עוצם את עיניו. "לא יהרוג אותי?" הוא שואל ממקום שקיעתו בכורסת הפציינט.
"לא!" הרופא מבטיח, "לחולים בסרטן הזה, שנקרא קוּטַנוּס לימפומה, מסוג B cell, אחוזי שרידה גבוהים מאוד. הבנת אותי? אחוזי שרידה גבוהים!" ותוך כדי דיבור הוא קם מכיסאו ופותח בהרצאה לפני קהל עוין של איש אחד על המחלה הנדירה באופן יחסי, שמאז אובחנה לראשונה החלימו יותר מתשעים וחמישה אחוז ממי שהתגלתה אצלם. הוא מספר על טיפול ההקרנות הפשוט שיש לעבור, כותב מכתב הפניה לד"ר אברמוב, מנהלת מחלקת העור בבית־החולים, ובאותו פרץ תכליתיות שולח את עומר אל המזכירה, שבינתיים כבר הגיעה, כדי לקבוע תור לשבוע הבא, "במיוחד בשבילך, בלי קשר לרשימת הממתינים הענקית שיש לי".
עומר מסתכל עליו, שומע את דבריו, אפילו ממלא את הוראותיו וקובע תור אצל המזכירה, אבל כל מה שהוא רואה לנגד עיניו זה שלט ניאון ענקי שעליו מהבהבת באלפי צבעים המילה "הקרנות".
הוא יוצא אל הרחוב, לעיניו משקפי שמש, צעדיו מהססים, מנסה להיזכר היכן השאיר את המכונית. מישהו פותח ברעש גדול תריס ברזל של חנות. נהג משאית פורק בלוני גז על המדרכה. זוג בהליכת בוקר עוקף אותו בגסות של אנשים שחושבים שמטרתם נעלה ממטרתו. אופנוען מאיץ ברמזור, משאיר אותו בתוך ענן פליטה אפור.
ומה עם חמשת האחוזים הנותרים? השאלה שהחלה להטריד אותו עוד בזמן הרצאתו של הרופא כבר מזמזמת לה בתוך ראשו כמו זבוב שנכווה מנוּרה. מה עם חמשת האחוזים שלא שורדים את המחלה? מאז נולד הוא בחמשת האחוזים הגבוהים ביותר בכל טבלאות הגדילה. בטיפת חלב, בגן, בכיתה, בצבא, באוניברסיטה, בתל אביב, בישראל, באסיה, וכנראה גם בעולם כולו. בתיכון היה בחמשת האחוזים היחידים שנותרו בתולים לפני הצבא. בצבא היה בחמשת האחוזים, אולי אפילו פחות, שטנק מרכבה עלה להם על הרגל ולא קרה להם כלום. הוא ודאי בחמשת האחוזים במדינת ישראל שקוראים להם עומר והם נשואים לאישה ששמה מיכל.
ברגע זה ממש הוא יכול לחשוב על אלפי קבוצות אוכלוסייה שבהן הוא לחלוטין, אבל לחלוטין, ממש באמצע חמשת האחוזים יוצאי הדופן, האחרים, השונים, מי שלא הולך להם בדיוק כמו לַתשעים וחמישה אחוז הרגילים.
הוא מוצא את המכונית, נכנס, מתניע ומשתלב בזהירות בתנועה, שמתנהלת במהירות רבה מדי בשבילו. נהג צופֵר מאחוריו ללא הפסקה, מאיץ בו. עומר מסתכל במראה נואש, מבין אותו אך מתקשה להיות זריז יותר. "סע כבר, יא אפס!!" צורח עליו הנהג התקוע מאחור ומנופף בידיו בתנועות גירוש. הוא בוודאי בחמשת האחוזים האיטיים ביותר בתל אביב כרגע. ואולי תמיד היה בחמשת האחוזים האיטיים?

*

שבע וחצי זו שעת בוקר מוקדמת, מוקדמת מדי לפגישה עסקית.
אבל אם חבר מהמילואים רוצה לפגוש אותו, הוא בא. ואם הוא מבקש לפגוש אותו בשבע וחצי בבוקר, הוא יבוא בשבע וחצי בבוקר.
ראובן קם בזמן, התלבש בזמן, יצא מהבית בזמן, אבל עכשיו, דווקא עכשיו, בכביש הכי צר וארוך בעיר, האפס במכונית שלפניו נוסע במהירות של שני קילומטרים לשעה. הוא מוציא את הראש מהחלון וצורח עליו, "סע כבר, יא אפס!! אתה רוצה שאני אתן לך דחיפה מאחורה? סע! סע!" אם זו לא היתה מכונית גדולה כל־כך, כבר מזמן היה נכנס בה. הגרוטאה שלו כבר דפוקה כל־כך גם ככה שממש לא אכפת לו לדפוק אותה שוב. למה לבש חליפה ועניבה הבוקר? מה עבר לו בראש? מתי בפעם האחרונה לבש חליפה בשביל מישהו? הצווארון של החולצה חונק אותו. "סע כבר או שאני יוצא אליך, סע!!!" עוד לא התחילה הפגישה, שאין לו מושג על מה היא, והוא כבר מוכן לרצוח מישהו.
השוער בכניסה לבניין, כולו מקצועיות מנוכרת, נועץ עיניים ביקורתיות באגלי הזיעה שעל מצחו ובקשר העניבה הרופף שלו.
ראובן מנסה להרגיע את קולות נשימותיו החורקים.
"ראובן גורן, ליאיר קאהן. פגישה בשבע וחצי. נראה לי שהקדמתי... נראה לי שהקדמתי קצת." השוער מסיר ממנו את עיניו בלא לענות ומחייג לקומת ההנהלה. יכול להיות שהאיש הזה מזלזל בו? יכול להיות? מה יש להם לעבדים העלובים האלה שמסגלים לעצמם את התנהגותם המתנשאת של אדוניהם ביום שבו הם מתקבלים לעבודה אצלם?
מסדרון הזכוכית והשיש מוביל אותו אל מעלית חרישית.
דממה נקייה ומכוּונת, כמעט סטרילית, אופפת את המקום, שדומה שתוכנן במיוחד לגרום תחושה של אי־נוחות. ראובן מהדק מחדש את קשר העניבה.
בקומה העשרים ושש מקבלת את פניו מזכירה טרודה שנראית כאילו היא עובדת כאן מאתמול. כשהיא רואה אותו עולָה על פניה הבעת הקלה. "טוב שהגעת בזמן. יש לנו יום כל־כך לחוץ היום.
כל־כך לחוץ, והוא פשוט התעקש להכניס אותך ליומן." "לא הגעתי בזמן, הגעתי לפני הזמן," הוא מדגיש, אבל לא זוכה אפילו למבט של הערכה. "אכפת לך שאני אכנס רגע לשירותים?
רק לשטוף ידיים? איפה פה ה..." "כאן," היא מַפנה אותו בחוסר סבלנות אל תא קטן מהודר, והוא ממהר להיכנס, להפשיל שרוולים, לפתוח את ברז המים החמים ולשטוף היטב יד אחרי יד, אצבע אחרי אצבע, מסלק את מגעם של מפתחות הבית, דלת היציאה מהבניין, ידית דלת הרכב, הגה המכונית, דלפק הקבלה, ובעיקר לחצן המעלית, שוטף ושוטף שוב עד גובה המרפקים, עד שהידיים נקיות, עד שהוא מרגיש טוב יותר. כשהוא מסיים היא מובילה אותו בצעדים מדויקים ומהירים למסדרון מרופד בשטיחים שבקצהו שתי דלתות עץ עצומות ופותחת אותן בלי לדפוק.
שם, במשרד ששטחו כפול משטח הדירה שלו, מאחורי מכתבה בגודל מכונית, יושב יאיר קאהן, מש"ק המודיעין הנקניק שלו מהאוגדה, ומדבר בטלפון באנגלית.
"המפקד!" יאיר קם ומצדיע בחיוך כשהוא מסיים את השיחה.
"יופי שהסכמת לראות אותי כל־כך מוקדם בבוקר. אביבה, תכירי, זה ראובן גורן, פעם המפקד שלי בצבא ועכשיו חבר מהמילואים.
מה אתה שותה, ראובן? קפה?" "קפה זה בסדר גמור." ראובן מסתכל סביבו. מעולם לא היה במשרד כזה. רהיטי עץ כבדים, שטיחים פרסיים על רצפת שיש, מסך טלוויזיה עצום מכסה את אחד הקירות, פסלים ויצירות אמנות מפוזרים בכל מקום. נופה של העיר כולה, עד הים, נפרש בכל כיוון.
"יופי. תכיני לראובן קפה שחור, שתי כפיות קפה, שתיים סוכר, כוס חד־פעמית. אם היית יודעת כמה פעמים הכנתי לו קפה כזה, לא היית מאמינה. כוס חד־פעמית! לא לשכוח. או־קיי? שב, שב. בוא נשב כאן." ובעודו מדבר הוא מוביל את ראובן לספת עור רחבה מול החלון ומתיישב לצדו. יאיר עגלגל וממושקף. פניו קטנים, חלקים ונטולי קמטים כמעט כפני ילד, שׂער ראשו המלא והמטופח מסורק הצדה עם שביל מוקפד. מכנסיו הכהים המחויטים מורמים גבוה מעל מותניו המלאים, מהודקים בחגורה בעלת אבזם מוזהב, והחולצה הלבנה ארוכת השרוולים תחובה עמוק בתוכם.
כפות ידיו הקטנות עסוקות בלא הרף בטבעת נישואים שהוא מסובב סביב אצבעו. למעשה, ראובן חושב, למרות שהוא כבר מנכ"ל גדול ואחד האנשים העשירים בארץ, עדיין לא הצליח יאיר קאהן למחוק את דמות רואה החשבון הקטן והנברן שתמיד היה.
ראובן מבוגר ממנו רק בכמה שנים, אבל בגלל הזקן העבות, הכרס האימתנית והקול הצרוד משלושים שנות עישון הוא נראה כמו אביו.
"אז מה? איפה היית בשבוע שעבר, ראובן?" יאיר פותח בתוכחה, "נפגשנו אצל עמירם, היה נחמד מאוד. דווקא בנינו עליך, היה משחק פוקר טוב, שתינו יין מעולה. רגע, גם בפעם הקודמת לדעתי לא ראינו אותך. איפה אתה? מה, ירדת למחתרת?" מה הוא צריך לענות עכשיו, שהוא לא מסוגל לסבול אותם יותר? אותם ואת ליקוקי הביצים ההדדיים שלהם? שנמאס לו מרשימת ההצלחות שהם פורשים על השולחן בכל מפגש, כאילו זה הכיבוד שחייבים לאכול היום? שכבר נגמרו סיפורי הנפלאות המהוללים שהוא מסוגל להמציא על עצמו? שהוא מעדיף להגיע לבתים המפוארים שלהם במונית כי הוא מתבייש שמישהו מהם יראה את האוטו שלו?
"צודק," הוא עונה לבסוף, "היה לי איזה עניין עם לקוח מחו"ל שלא ויתר על האירוח המלא. לקחתי אותו ללילה בתל אביב. אתה מכיר את זה. בטח היו לך כבר כמה מאות כאלה." "מה אתה אומר. לקוח מחו"ל? באיזה עניין?" שיחת החולין המיותרת בעיניו של ראובן נמשכת עד שהמזכירה מביאה את הקפה ויוצאת מהחדר.
"ראובן, תשמע בשביל מה הזמנתי אותך," יאיר עובר לשלב התכליתי של הפגישה, ובפניו העגולים של החייל שראובן סירב לשלוח למבדקי קצונה מופיע לפתע מבט ממוקד ותובעני. "האמת היא שאני צריך את העזרה שלך. או־קיי?" "לא יודע במה אני יכול לעזור לך, אבל בבקשה, אני שומע." "אני בעצם רוצה לשכור אותך, או יותר נכון, את השירותים שלך, לשבוע. לשבוע הבא למעשה." "לשבוע הבא? אתה רציני?" "כן, לשבוע הבא. זה משהו שמאוד חשוב לי שנפל במקרה, מהיום למחר, משהו שאי אפשר להזיז, ולא חשבתי שאתה כל־כך עסוק. אתה עסוק?" "עסוק? איזו מין שאלה זאת? בטח שאני עסוק. אבל מה אתה צריך ממני? אתה צריך חוקר ביטוח? כי זה כל מה שאני יודע לעשות. למרות שאם אתה באמת צריך חוקר ביטוח, אני מכיר כמה אנשים שיותר מתאימים ממני לליגות של הכספים שאתה מתעסק בהם." "אני לא צריך חוקר ביטוח, אני צריך אותך. אני צריך בן אדם זהיר ורגיש. או־קיי? עם שתי עיניים בראש ושתי רגליים על הקרקע. והאמת, אני בעיקר צריך בן אדם דיסקרטי שאני יכול לסמוך עליו." "כמו שאמרתי, תגיד לי מה אתה צריך, ואני אראה איך אפשר לעזור." "אתה מדבר רומנית, נכון? ההורים שלך רומנים או משהו כזה, לא?" ראובן מהנהן, משתדל לשמור על איפוק למרות שהאיש הזה לא עונה על שום שאלה כמו שצריך.
"מכיר את רומניה? היית שם?" "לא מאז שהייתי ילד." "לא משנה, אם אתה מדבר רומנית, אתה תסתדר שם בקלות." "אתה רוצה שאני אסע לרומניה?" "לשבוע. אני רוצה לשלוח אותך, זאת אומרת לבקש ממך, אם אתה יכול, כי זה מאוד חשוב לי, שתיסע לשבוע לרומניה ותעשה שם משהו בשבילי. או־קיי?" מה רומניה? מה פתאום רומניה? האיש הזה מתייחס לכולם כאילו היו רכוש שלו. "מה אתה מחפש שם?" "משהו שמאוד דומה לעבודה הרגילה שלך. או־קיי? להסתכל על בן אדם, להשגיח עליו, לצלם אותו אם צריך ולדווח לי. שום דבר שונה ממה שאתה יודע לעשות גם ככה." "אני ממש לא בטוח, יאיר." "מה הבעיה ברומניה? אני מוכן לשלם הרבה כסף בשביל הדבר הזה. אני מוכן לשלם לך אלפיים דולר ליום כולל כל ההוצאות. זה יותר ממה שאתה מרוויח בחודש, ראובן." "היי, היי, אין לך מושג כמה אני מרוויח בחודש, אז עשה לי טובה." "ראובן, ראובן, רגע. לא להתרגז. אני יודע את המצב שלך.
או־קיי? ואני יודע שבזמן האחרון העניינים לא משהו. לא, לא, לא, אל תתחיל עם הסיפורים שלך על זה שהכול מצוין ושלא צריך לדאוג לך. אני יודע, תאמין לי. ואני יודע שלמרות שאני זה שמבקש את העזרה שלך, ואני זה שצריך אותך, בעצם גם אתה צריך פה קצת עזרה. אלפיים דולר ליום לשבוע שלם ברומניה זה לא הולך ברגל, נכון? או־קיי? אתה עושה פה בקלות ארבעה־עשר אלף דולר נקי, שחור, וסוגר חצי שנה של עבודה בלי בעיה." הדם מתחיל להלום ברקותיו של ראובן מהר משציפה. השחצן הזה, למרות שכבר כמעט שלושים שנה הם קוראים לעצמם חברים, תמיד עצבן אותו. משהו בו מרגיז אותו בכל פעם מחדש.
אולי השפה התחתונה בחצי חיוך שלו, או חפתי הזהב והעניבה של הבנקאי השווייצרי, או הדרך שבה הוא מסתכל עליך, כאילו בוחן אותך, מופתע שאתה בכלל מצליח לנשום אותו אוויר כמוהו.
"כן, אבל מה אתה רוצה שאני אעשה בשביל הכסף הזה?" הוא אומר לבסוף, משתדל שקולו יישמע רגוע ככל האפשר.
"זה אישי מאוד, ראובן. או־קיי? אני צריך שתשמור על מישהי.
זה הכול. כמו אבא, או כמו אח גדול." "מה זאת אומרת לשמור? לעקוב אחריה? ללוות אותה? רק להסתכל? מה היא עושה שם בכלל? היא יודעת שאני בא אתה או שאני רק עוקב מרחוק? היא אמורה להיות שם או שהיא..." "ראובן, עצור. עצור. עצור. אל תיכנס לי פֹּה להיפר־ונטילציה.
או־קיי? זה לא משהו מסובך. זאת רק בחורה. זאת למעשה הבת של השותף שלי, שנפטר לפני... כבר לפני יותר מעשר שנים. זוכר אותו? אלי סופר. הוא הקים את העסק הזה." יאיר מחווה בידיו סביבו, מצפה להנהון של הסכמה מצדו של ראובן. "האיש היה גדול. לא משנה. ועכשיו, כבר כמה שנים למעשה, הבת הגדולה שלו, הבכורה, יש לו שלוש, היא דוגמנית. או־קיי? והיא נוסעת לצילומים של סרט פרסומת ברומניה. בדרך כלל יש מישהו שמלווה אותה בכאלה נסיעות, אמא שלה, הסוכן שלה, מאפרת אישית, לפעמים חברה טובה. הפעם, משום מה, היא התעקשה לנסוע לבד.
כאן אתה נכנס לתמונה. או־קיי? אני רוצה שתטוס אִתה ותיצמד אליה מהנחיתה ברומניה עד למטוס בחזרה לארץ. זה הכול. ומה שהכי חשוב זה שהיא לא תדע שמישהו שומר עליה. שהיא לא תדע. או־קיי? הייתי מצרף אותך להפקה, אבל זה לא ממש הלך לי, אז אני פשוט מבקש שתיסע אחריהם. יש לי את כל הפרטים, כל הטיסות, כל המלונות, הכול. הם לא מכירים אותך. אתה יודע להיות זהיר. זהו. אני רק רוצה שתשמור עליה, זה הכול. או־קיי?" "כן, אבל ממה?" ראובן מרים את קולו מעט. עוד או־קיי אחד והוא מכה את האיש הזה. "ממה אני שומר עליה?" "תראה," יאיר מרכך את טון הדיבור שלו, "מאז שאבא שלה נפטר לקחתי עליה סוג של אחריות. או־קיי? לא משהו רשמי, אני פשוט עוזר לאמא שלה במקומות שצריך יד מכוונת. ועכשיו אמא שלה ואני קצת דואגים לה. בזמן האחרון היא עשתה קצת שטויות.
עד לפני כמה חודשים היה לה חבר ששנינו לא היינו מאוד מרוצים ממנו. סוג של נרקומן אם אתה שואל אותי. אחד שמארגן מסיבות ומוכר שם אקסטזי, או מה שזה לא יהיה שהם בולעים עכשיו במקומות האלה. הוא כדורגלן בינוני לשעבר שעכשיו קורא לעצמו איש עסקים. האיש הזה לא עשה לה טוב. או־קיי? הוא בעצם לא עשה לאף אחד טוב, אף פעם. ועכשיו, אחרי שסוף־סוף הצלחנו להיפטר ממנו, יש לנו תחושה שהוא שוב חוזר לחיים שלה. בעיקר העניין של הסמים מדאיג אותי, אתה מבין? אתה גם אבא הרי, אז אתה מבין אותי. אבל זה לא רק זה, הוא פשוט איש לא מתאים.
הוא לא מתאים, זה הכול." "אז אני שומר שהוא לא יתקרב אליה?" "אתה לא, ממש לא. אולי שומר זה ניסוח לא נכון. אתה משגיח. אתה רק משגיח, מסתכל, בודק שהיא לא עושה שטויות, ומדווח לי אם מישהו מתקרב אליה. או־קיי? זה הכול." יאיר קם, נעמד מול החלון הגדול, ואז מסתובב ומתיישב שוב לצדו של ראובן, ומבט חדש של תחינה עולה בעיניו. "אני לא מבין למה אתה קשה כל־כך, ראובן. אני צריך שמישהו ישגיח על הבחורה הזאת ויתקשר אלי פעם ביום, לספר לי מה קורה אתה. זה הכול.
להסתכל אתה יודע, נכון? לדבר בטלפון אתה יודע? אז... אז... אז זה הכול. אתה רומני. אתה חוקר. אתה צריך כסף. אני סומך עליך.
אז הכול פשוט וברור. לפחות לי. מה הבעיה, ראובן? למה אתה תמיד קשה כזה?" "למה אני קשה?" עכשיו ראובן הוא שעומד. השיחה הזאת היא כל מה שקיווה שלא יקרה. זעם, עלבון, חוסר אונים והרבה זיעה שמתגלגלת במורד הגב. "אני לא יודע מי סיפר לך שאין לי עבודה, אבל הוא הטעה אותך. תבדוק שוב את המודיעין שלך." "או־קיי, אז יכול להיות שהוא הטעה." "יש לי כסף, ואני בסדר גמור. עד כאן ברור?" "ברור לגמרי, ראובן. אולי באמת הטעו אותי." "עכשיו, לגבי העבודה שאתה מבקש שאני אעשה, אני לא בטוח בכלל. יש לי הרבה תיקים לסגור בשבועיים הקרובים. אתה יכול להתקשר לחברים שלך בכל חברות הביטוח שאני עובד מולן ולבדוק, יש לי הרבה תיקים. אז על הנושא שלך אני אחליט בעוד כמה ימים ואודיע לך." "כמה ימים זה לא טוב לי, ראובן, אני צריך החלטה היום." "חוץ מזה, בלי שום קשר, אם אני לוקח את התיק שלך, אז אני עושה את זה מתוך חברות, ברור? אני עושה את זה רק כי אני ואתה היינו ביחד במקומות שמעט מאוד אנשים היו בהם יחד. זה ברור?" "ברור. אני מבין אותך. לכן פניתי דווקא אליך." "נאמנות לחבר! זאת הסיבה היחידה שאני עוזר. ואם אני עושה את הדבר הזה, אני לא רוצה תשלום בכלל. בכלל לא. ברור?" "אלפיים דולר ליום זה לא הוצאה בשבילי, ראובן. זה מה שהייתי משלם לחוקר פרטי מחברה מוכרת שהיה עושה לי עבודה פחות טובה ממך ועוד מבקש ממני מע"מ. או־קיי? עזוב, ראובן, עשה לי טובה, קח את הכסף, זה יקל עלי לבקש ממך." "קודם כול אני עוד לא לוקח את הכסף כי אני עוד לא עושה את העבודה. אבל אם אני אעשה את זה, ואם זה כל־כך חשוב לך, אז תן לי חצי. אלף דולר. זהו. זה מה שאני רוצה. אני אומר לך עוד פעם, אני לא צריך את הכסף שלך, ואם הייתי צריך, הייתי בא ומבקש." "ברור, ראובן, ברור. אבל עשה טובה, אני צריך תשובה מהר.
הנסיעה הזאת היא בעוד חמישה ימים, ביום ראשון הטיסה, ויש הרבה סידורים לפני זה. ראובן... אני מבקש ממך, אתה יודע שאני לא מסוגל לקבל לא כתשובה. אתה יודע כמה זה מטריף אותי.
זוכר אז, כשהקמב"ץ..." "זוכר טוב מאוד." ראובן מניף את ידו באוויר כדי לקטוע את הסיפור עוד לפני שהוא מתחיל. "זוכר ויודע. מכיר אותך." "אז זהו. אתה מכיר אותי. אתה יודע שאני חייב לשמוע כן." "אני אחשוב על זה," ראובן מסכם ופונה לעבר הדלת, "תן לי לבדוק כמה עניינים ואני חוזר אליך. או־קיי?" "או־קיי," יאיר משיב בהשלמה, "או־קיי."

*

כשעומר מגיע הביתה הדירה רוחשת פעילות. עוד לא שבע וחצי בבוקר ומיכל כבר במטבח, ליד הכיריים, לבושה בחליפה מחויטת, מכינה את ארוחת הצהריים שתחכה לילדות במקרר. נועה ויעל מתרוצצות בסלון, מקפצות מספה לספה. הטלוויזיה פועלת, גם מכונת הכביסה. ריח של קפה, טוסטים ושניצלים מתערבל באוויר.
הוא מסתכל בעלבון על העולם הפרטי שלו, שגם הוא לא עצר מלכת.
"נו, מה הוא רצה?" מיכל שואלת בלי להרים את עיניה מהמחבת, והכעס מציף אותו פתאום. הוא כועס על הילדות ועל שמחתן הרועשת. הוא כועס על ריח הטיגון שממלא את חלל דירתם הקטנה. הוא כועס על מגישת תוכניות הילדים בטלוויזיה.
הוא כועס על מיכל, שלא מצליחה לראות את שלט הניאון הענקי שמהבהב מעל ראשו.
"סתם. שום דבר מיוחד..." הוא מפטיר, ולו כדי להענישה, ולמראה עיניה המצפות להמשך התשובה הוא מוסיף, "משהו בבדיקה לא יצא ברור, הוא רצה שאני אעשה אותה שוב." ובלבו הוא ממשיך, תכף אני הולך למות, אבל זה בסדר. את תמשיכי להתעסק בשניצלים שלך.
כשרק התחיל ללמוד בכיתה א׳ שנא את בית־הספר כל־כך עד שהיה מתחלה כמעט מדי בוקר, מרגיש באופן מוחשי את כאב הבטן או כאב הראש המשפדים שהיו מביאים אותו לידי דמעות.
אביו וחביבותו האדישה כבר לא היו בבית בשעות האלה, ואמו, אבודה אל מול התקפי החולי החוזרים ונשנים שלו, בחרה להתעלם מכאביו, אמיתיים ככל שנראו. "עומר ברלוביץ׳, תפסיק לקשקש בקומקום ותקום מיד מהרצפה!" היתה אומרת לו.
כשהבינה שצעקות בלבד לא יקימו אותו מהתפתלויותיו היתה מרימה אותו בכוח, אוחזת בזרועו בצבת ידיה וספק מוליכה ספק גוררת אותו לבית־הספר, וכל הדרך רוטנת ש"בגלל ההצגות שלך, שיותר מתאימות לתיאטרון הבימה או לקאמרי, אני מאחרת שוב פעם לעבודה".
"יום אחד אני אמות לך באמת, ואז תראי מה זה!" היה מטיח בה בעודו נגרר אחריה ברחוב, מקווה שאכן ימות יום אחד, מדמיין את מראה פניה הנדהמים ומלאי הבושה מיד לאחר שתשמע את הבשורה.
"זה כל מה שהוא רצה?" מיכל שואלת, "בשביל זה הוא הזמין אותך בשבע בבוקר?" והוא, שאינו מורגל לשקר לה, לפחות לא באופן ישיר כל־כך, נאלם לרגע מול מבטה החוקר ולבסוף מפטיר, "ככה הוא עובד תמיד. הלו"ז שלו מפוצץ." "טוב, העיקר שזה בינתיים כלום," היא מתרצה. "אתה רעב?" והוא מושך בכתפיו אבל מתיישב ליד השולחן, מול הצלחת שהניחה עליו, צופה בה בשעה שהיא חותכת עגבנייה עבורו.
בעודו אוכל בחוסר תיאבון מיכל מנהלת במקומו את מבצע ארגון היציאה מהבית בהצלחה מפתיעה באופן יחסי. אמנם הוא לא היה מלביש לנועה את הסווטשירט עם הריצ׳רץ׳ שהיא תמיד מורידה ואחר־כך חוזרת מצוננת, וגם לא היה מוותר ליעל על הקוקיות בכזאת קלות, אבל בכל זאת, בלי הרבה ויכוחים וכמעט בזמן, הילדות ליד הדלת, מוכנות ליציאה. גם את המשימה הזאת, העבודה היחידה שעוד נותרה לו בבית, הצליחה לעשות בלעדיו.
מיכל נפרדת ממנו בנשיקה חטופה ומתנצלת שתגיע מאוחר גם הערב. עומר מרגיע שהוא מבין והיא מבטיחה שבסוף השבוע הבא "תיגמר תקופת החושך הזאת במשרד ונוכל לחזור להיות קצת ביחד, ברלה". עיניה נעצרות לרגע על עיניו, מחפשות את אישורו, אבל הוא ממהר להשפיל את מבטו.
הבנות צועקות, "שלום אבא, שלום אבוש, ביי ברלה!" והוא מנופף אליהן בידו ושוב שוקע במרה שחורה, שעולה כמו אד מתוך גבעת הקוטג׳ שעל צלחתו.
מיכל פותחת את הדלת, מאיצה בהן "כי כבר הרבה יותר מדי אחרי שמונה", אבל לפתע מחרישות זעקות שבר את חדר המדרגות ומקפיאות אותן על הסף. עומר מרים את ראשו, בטוח משום מה שפרצה שריפה בבניין, ומול עיניו הוא רואה את אדון זיסמן השמן, השכן מלמעלה, שועט במורד המדרגות בחלוק משי מעוטר ובנעלי בית וצועק, "הוא נדרס. הוא נדרס. רולי נדרס." עכשיו כבר אי אפשר בשום פנים ואופן לשכנע את הילדות לצאת מהבית, ועומר, לאחר דקות ארוכות של משא ומתן, נאלץ לרדת אתן למטה כדי לוודא שלא יראו את הכלב הדרוס.
בעודו מכניס אותן למכונית החדשה של מיכל, עצומות עיניים, הוא נמנע מלהסתכל על השכנים המתקהלים סביב השנאוצר המת המוטל במרחק נגיעה מגלגלי המסחרית שלו, שלמרבה הזוועה החנה בדיוק באותו מקום שעזב בבוקר.
פתאום מופיע מולו סמי זיסמן, מפלס אליו דרך בין האנשים, עיניו אדומות, שערות ראשו הספורות פרועות ומכסות את חלקה הלא נכון של קרחתו, פיו מדיף ריח עז של שינה. "אתה יצאת היום עם האוטו, ברלוביץ׳?" "השתגעת, סמי?" עומר עונה בעלבון, מבטו מתחמק מעיניה הלחות, החוקרות, של אירנה זיסמן. "נראה לך שדבר כזה היה קורה ולא הייתי אומר לך?" ובתוך כך טורק את דלת מכוניתה של מיכל ומשלח אותן לדרכן בנפנוף לשלום מרגיע. כן, כן, הכול בסדר, לא לדאוג, כן, כן, אבא בשליטה פה, אתן יכולות לנסוע.
"בוא ותיגע," הוא מציע פתאום בלי לחשוב, מושך את השכן בידו, "תיגע במכונית שלי. היא קרה. לא נסעתי בה מאתמול." האיש השמנמן ממשש את מכסה המנוע של המסחרית הגדולה בחוסר רצון ועוטה על פניו הבעה של עד מומחה בבית־משפט.
"אני לא בטוח," הוא מסרב לפסוק לבסוף, ומַפנה את עיניו אל אשתו, מצפה להכרעתה. "לא בטוח. היא לא ממש קרה ולא ממש חמה." "מה לא בטוח?" עומר זועק, "היא קרה כמו קרח. לילה שלם היא לא זזה. תראה, יש קורי עכביש על הגלגלים. לא יצאתי מהבית, סמי, אני מבטיח לך. לא יצאתי. באמת, אירנה." הוא מישיר מבט אמיץ אל השכנה, ששפתה התחתונה רוטטת בחוסר שליטה. "את צריכה להאמין לי. אני בחיים לא שיקרתי לכם." "לא אמרנו ששיקרת," זיסמן מתרכך לרגע, "אף אחד לא אמר ש..." "תראה את האוטו שלו!" אירנה מתפרצת לדבריו של בעלה, עורפת את סופם, שלרגע היה נדמה שהוא עשוי להיות אופטימי.
"תראה את האוטו שלו. עומד ככה עקום. ותראה איפה הוא שוכב החמוד הקטן שלי." קולה נשבר והיא מושיטה את כפות ידיה לעבר גוש הפרווה חסר החיים המוטל לרגלי גלגלי הענק של המכונית.
עומר מנסה לאחוז בידיה הממאנות. "אירנה, בבקשה." מעגל הצופים נסגר סביבם. "בבקשה ממך, אני יודע שאת מחפשת אשמים. אבל האשם זה לא אני... לא אני. אני בסך הכול בן אדם שהכלב שלך כנראה נדרס ליד האוטו שלו. זה הכול... זהו... את מבינה את זה? זהו..." עיניה של השכנה רושפות. "אני לא מבינה כלום! אני לא מבינה כלום! אבל המשטרה תבין. סמי, תתקשר למשטרה! ותביא מצלמה, אני רוצה לצלם את זה," היא אומרת לבעלה. "ואתה, אדון ברלוביץ׳, אתה מחכה פה אתי עד שהם באים. אתה שומע?
אתה מחכה פה." "אני רוצה לחכות אתך, אני מבין שזה חשוב" — טון הדיבור שלו מתחנן מדי בעיניו — "אני רוצה לתת למשטרה לבדוק והכול, באמת, אבל את יודעת מה? את יודעת מה..." ובעודו מכביר מילים כדי למצוא את התירוץ הבא צץ בראשו הרעיון הגואל, בהיר וחד כאורו של חדר ניתוח: "אני פשוט לא יכול. באמת שלא. אני צריך לנסוע לבית־חולים עכשיו. יש לי... יש לי הקרנות." את המילה האחרונה הוא פולט כמעט בלחש.
"הקרנות?" סמי זיסמן מלעלע, מצייר בקולו את זוועת כולם.
לרגע עומר משפיל את מבטו אל הרצפה, מתענג על הבושה שוודאי חונקת את גרונם של דורשי הלינץ׳ סביבו. "כן, הקרנות.
יש לי סרטן," הוא אומר לבסוף, מכה בהם בפטיש הכבד ביותר שברשותו, ומוסיף, "אבל זה בסדר. לא צריך לדאוג לי. אני אהיה בסדר." הוא עוטה על פניו הבעה של גבורה וחולף על פניהם כספינת קרב פגועת מפרש אך זקופת תורן, משייט בראש מורם בין הפִּיות הפעורים ומבטי הרחמים המתעגלים אליו, ממהר לעלות אל הדירה כדי להתקשר למיכל לפני שתקבל שיחת טלפון מלאת דמעות מאירנה זיסמן, שבוודאי תרצה לנחמה על מותו הקרב של בעלה.

*

כשראובן חוזר לדירתו הוא מקלף מעליו את בגדיו הדביקים תוך כדי תנועה לכיוון המטבח. עד שהוא מגיע למקרר מושלכים על הרצפה הז׳קט, העניבה, הנעליים, המכנסיים, החולצה הלבנה והגרביים, ויוצרים במסדרון שביל של עדויות לחות המוביל למקום הפשע.
לאחר שהוא שוטף היטב את ידיו בסבון הכלים שבכיור המטבח הוא פותח את דלת המקרר בתחתונים, מניח לקור לצנן את כרסו השעירה. בכל ספר שתקרא כתוב שלא מומלץ להחזיק שוקולד איכותי במקרר רגיל. אם אתה באמת יודע להעריך שוקולד, אתה צריך להחזיק מקרר מיוחד עבורו, מקרר שרמת הלחות בו נשלטת והטמפרטורה שלו דומה מאוד לטמפרטורה שבמקרר יינות. אם היה לו תקציב, או טעם מעודן יותר, אולי היה מתאמץ להשיג לו מקרר כזה, אבל ראובן הוא לא מומחה גדול לשוקולד, הוא פשוט מכור.
מולו, על שני מדפים שלמים, מסודרות כמו חיילים, ניצבות קופסאות השוקולד שלו. יש הרבה דרכים לסדר שוקולד — מהקל אל הכבד, מהזול אל היקר, מהפחות איכותי לאיכותי, לפי שיעור מוצקי הקקאו או לפי ארץ הייצור — אבל אצלו הקופסאות מסודרות לפי תאריך הקנייה, והוא גם משתדל לחסל אותן בסדר הזה. כשתקציב השוקולד שלך יורד באופן קבוע אתה חייב להיות מתוכנן. אסור להגיע למצב שבו פג תוקפו של המוצר לפני שהוא נגמר. קדבורי, הרשי, מילקה, ריץ׳, מוצרט, מרסי, קופסאות פרלינים של גודייבה, ליאונידס, קוט ד׳אור, דסקלידס...
האופציות רבות ומגוונות, אבל כבר בחדר המדרגות ידע שילך על הבאצ׳י. הטעם המריר־מתוק, קשיות השוקולד הקר בשעה שהשיניים ננעצות בו, שברי האגוזים הקטנים שמסרבים להימעך, והרוק הנאסף בחלל הפה כאשר כדור שוקולד שלם שכזה, כמעט לא לעיס בהתחלה, ממלא אותו... כן, כן... זה בדיוק מה שהוא צריך עכשיו. על העטיפה הפנימית, הכסופה, של כדור השוקולד הראשון כתוב "הקנאה לאהבה היא כמו פלפל לאוכל, מעט מוסיף טעם, יותר מדי הורס את כל הארוחה". על העטיפה של הכדור השני כתוב "אהבה בין חברים היא כמו אהבה בין גבר לאישה, רק בלי הכאב". את מה שכתוב על העטיפות של הכדור השלישי, הרביעי, החמישי והשישי הוא כבר לא קורא.
בישיבה על רצפת המטבח, דלת המקרר עדיין פתוחה ופיו מגיר ריר דביק של נחמה, הוא חושב על הצעת העבודה המוזרה. הכסף הזה באמת יכול להציל אותו עכשיו. כבר חודשיים לא שילם מזונות לנורית, ובעוד כמה ימים הוא צריך לשלם שכר דירה לשישה חודשים מראש. דניאל ודאי ישמח לאופניים. מתי דיבר אתו הילד על אופניים? לא מזמן. אולי אמא שלו כבר קנתה לו? כבר חודש הוא מתכונן לגשת לאחיו ולבקש ממנו הלוואה. המניאק הזה הרי חייב לו את כל מה שהוא היום, אבל ראובן עוד לא מצא בלבו אומץ לעשות זאת. ועכשיו הוא אולי ניצל. אולי.
הוא קם כדי להתקשר ליאיר קאהן, ומתחרט. מי הוא בכלל שישלח אותו לרומניה? ולמה הוא צריך לנסוע לשם לרדוף אחרי איזה דוגמנית? ואם בכל זאת יקבל את ההצעה הזאת, רק בגלל שהוא כרגע במקרה לחוץ בכסף, הוא יעשה את זה בזמן שלו.
בזמן שלו. שיתבשל קצת המיליונר השחצן. שיחכה לו עד שהוא יחליט. אין לו זמן כרגע. יש לו עבודה. יש לו אלף תיקים על הראש, אלף!
במקום להתיישב בחזרה הוא ניגש לארכיון שלו, ארון מתכת גדול ומחליד ובו עשרות מגירות התופס קיר שלם בחדר השינה, ופותח את המגירה של האות מ׳. בתוך תיקיית "מילואים" הוא מוצא קצת חומר על יאיר קאהן. תמונות שצילם לפני כמה שנים, כשראה אותו במקרה בבית־קפה עם אישה שלא זיהה. שתיים־ שלוש כתבות שגזר מהעיתון העוסקות בעיקר בעסקיו חובקי העולם. הוא מוצא עוד שתי רשימות מצהיבות של מחשבות שרשם בפנקס שלו אחרי אחת הפגישות של החבורה. שם רשומות שאלות כמו, "מה הקשר בין יאיר וגדי? נראה מוזר שהם כאלה חברים." או, "הוא אף פעם לא מדבר על אשתו. היא חולה או משהו?" לא יותר מדי חומר.
חבל, הוא חושב. היה יכול להיות יותר טוב אם היה לי משהו עליו.

*

ברחוב, מתחת לבית, השכנים ממשיכים להיאסף, מקיפים את אירנה זיסמן הבוכייה. סמי זיסמן עומד עם שקית אשפה שחורה גדולה מעל גופת השנאוצר, מתלבט כיצד לסלק אותה משם.
"תשמעי, זה לא בדיוק כלום מה שיש לי," עומר מספר למיכל בטלפון. הוא יושב על רצפת המטבח, יחף, נעליו מונחות ליד רגליו והוא בוחן את בהונותיו. "לא רציתי להפיל את זה עלייך לפני הילדות, אבל עכשיו אני יכול להגיד לך שגילו לי משהו." "ידעתי! מה זה? מה גילו?" צליל החשש בקולה מפחיד אותו עוד יותר מדבריו של הרופא.
"זה נקרא קוטנוס לימפומה. שום דבר רציני. למרות שצריך לעשות בדיקות, כמה בדיקות." "לימפומה זה לא סרטן, עומר?" "כן, סוג של, אבל זה משהו עדין מאוד. זאת לימפומה של העור." משום מה הוא חש צורך עז לשכנע אותה שהכול בסדר, שאין לה מה לדאוג, אולי מקווה שאם יצליח להרגיע אותה, יירגע בעצמו. "זאת מחלה שלא מתים ממנה. באמת, נשבע לך, תסתכלי באינטרנט אם את רוצה. דווקא אצלי גילו סרטן שלא מתים ממנו." "אז מה זה? מה אתה אומר? זה לא סרטן או כן סרטן?" "זה כאילו סרטן, רק קוראים לזה סרטן." "ומה צריך לעשות, איך מטפלים בזה? יש רופאים שמתמחים בזה? זה משהו מוכר?" "יש רופאה ששלחו אותי אליה. היא בכלל רופאת עור. זה משהו נדיר אבל פשוט מאוד. עד לפני כמה שנים בכלל לא קראו לזה סרטן." "אז זה לא ממש סרטן, זה בעצם מה שאתה אומר?" "בדיוק. זה מה שאני רוצה להגיד לך." "טוב. אם אתה אומר שזה לא באמת סרטן, אז אני מקבלת.
למרות שזה נשמע די מבהיל בהתחלה." ופתאום, במהירות רבה משציפה, היא משתכנעת שבעצם אין לו כלום, ועד שהשיחה מסתיימת הוא כבר מתחרט על הצלחתו, מנסה לזכות מחדש ברחמיה, שב וחוזר באוזניה על המילה "הקרנות", שפתאום כבר לא מפחידה אותה כל־כך, "כי זה משהו מקומי, ברלה, זה חיצוני, על העור, זה לא סרטן, אתה בעצמך אמרת".
ריק ומאוכזב, הוא מציץ שוב מהחלון, מוודא שההתקהלות ברחוב התפזרה, ואז יורד למטה בצעדי גנב זריזים, מסתנן אל תוך המכונית, מתניע ונוסע לעבודה.
"אתה חייב לנסוע לרומניה," כך מקבל גיגי את פניו כשהוא נכנס למשרד.
"שלום דנה," הוא אומר למזכירה שלהם, שיושבת בדלפק הכניסה. היא מחייכת אליו, מבטה חם. הוא היה שמח לעמוד שם רגע, להתנחם בחברתה, אבל גיגי — חברו מבית־הספר היסודי ושותפו באוראקל הפקות — כבר נושף בעורפו.
"תשכח מזה," הוא עונה בעודו פוסע אל חדרו, מתחמש בקווי הגנה לקראת הקרב הצפוי. גיגי הולך אחריו במסדרון וברגע האחרון עוקף אותו ונכנס לחדר לפניו.
למרות מצבם הכלכלי הרעוע, המשרדים של אוראקל הפקות מעוצבים להפליא. רהיטים כאילו עתיקים, טפטים כאילו ישנים, תמונות כאילו מקוריות. "תחושה של בית של פעם," הבטיחה להם המעצבת הצעירה שכמעט רוששה אותם לאחר שסיימה את הפרויקט. "כמו הבתים שגדלתם בהם כילדים, המקום שבו הייתם יצירתיים בפעם הראשונה ששיחקתם לגו על הרצפה." עומר נכנס לחדרו ותולה את המעיל על הוו שמאחורי הדלת.
"אתה יכול, ואתה נוסע," מתעקש גיגי, שכעת עומד מולו במרכז החדר. "זאת ההפקה הכי חשובה שהיתה לנו, ואתה יודע את זה, אנחנו חייבים להצליח פה או שאנחנו מתפרקים. אני לא יכול לזוז מפה בגלל שאני נלחם על הילדה שלי, אבל אתה נוסע לרומניה.
אתה חייב!" למרות שראשו של גיגי מגיע רק עד גובה כתפיו של עומר, ברור מי משניהם מנהל את ההצגה. עומר גבוה מאוד אבל דק. גיגי ממוצע קומה אבל רחב כתפיים, ועמידתו משדרת ביטחון. עומר מגודל שיער ופרוע, ורעמתו משַווה לו חזות של אדם לא ממוקד.
גיגי נראה תמיד כאילו יצא ברגע זה מהמספרה. שערותיו הכהות המרוחות בג׳ל מודבקות היטב לפדחתו, כמו תספורת של סופרמן מפלסטיק. פניו של עומר ילדותיים, ויש שיגידו תמימים. עיניו כחולות בהירות, חולמניות, פיו כמעט תמיד פתוח קצת. פעם אמרה לו מיכל שהוא נראה כאילו הוא כל הזמן בכוננות חיוך, ואחר־כך נאלצה להתאמץ כדי לשכנע אותו שזו היתה מחמאה.
לגיגי יש תווי פנים של כריש. עיניים צרות, אפורות וערניות, מרוחקות זו מזו עד כדי כך שלפעמים גם היושבים לצדו חושבים שהוא מסתכל עליהם. אפו מחודד, אוזניו הקטנות משוכות לאחור ושיניו חדות.
"גיגי, תקשיב!" עומר אוחז כמעט בתחינה בזרועו של שותפו, מנסה להביט בתוך עיניו. "אני לא יכול. באמת שלא. מיכל עסוקה בהנפקות האלה שהיא מנהלת ואני עם הבנות. זה מה שהבטחתי לה.
אתה יודע את זה. דיברנו על זה. ותפסיק לנסות לשכנע אותי." "אני לא משכנע אותך." גיגי מתיישב על כיסא העור החום של עומר, מסובב אותו מצד לצד, כבודק אותו. "אתה צריך לשכנע את עצמך. העסק הזה יושב גם על הכתפיים שלך, לא רק על שלי, ואתה יודע טוב מאוד שאתה צריך להיות שם. זאת הפקה של מאות אלפי דולרים. אנחנו מדברים על דוגמנית מליגת־העל.
הלקוח הכי גדול שלנו. אין כאן מקום לטעויות. אתה רוצה שאני אדבר עם מיכל?" עומר מתיישב בחוסר אונים על הכורסה שמול השולחן ותמונת פגישת הבוקר עם הרופא חוזרת אליו. טעם חמצמץ של חלודה עולה ממעמקי גרונו, צורב את לשונו.
"מה פתאום? השתגעת? אני יודע יפה מאוד לטפל בה בעצמי.
וחוץ מזה, דרסתי את הכלב של השכנים היום, אז אל תציק לי." "דרסת כלב? די! של מי?" "של זיסמן." "של המפלצת הזאת מעליך? איך קוראים לה, אירנה, לא?
אירנה." פיו של גיגי נפער מעט. הוא רוכן קדימה בהתלהבות חושפת שיניים. "אירנה זיסמן... אוהו... אוהו..." "שום אוהו," עומר קוטע אותו. "הוא קפץ לי מתחת לגלגלים המפגר הזה, ואף אחד לא יודע שזה אני. אף אחד. גם לא אתה, ברור?" "ברור לגמרי." גיגי קם. "וברור לגמרי למה אתה צריך לנסוע לרומניה, כי אם המכשפה זיסמן תדע שאתה דרסת את הכלב שלה, מוטב שתהיה מאוד, מאוד רחוק מכאן." הוא מסיים את דבריו ויוצא מהחדר, ומשאיר את עומר יושב בצד הלא נכון של השולחן, בוהה בכיסאו הריק, מדמיין כיצד ייראה החדר הזה לאחר מותו.
הוויכוח ביניהם נמשך בהפסקות עד סוף היום. גיגי, כהרגלו, לא מרפה מטרפו עד שהוא מצליח לתלוש את זנבו, לעקור את סנפיריו ולהטביע אותו שותת דם באמצע האוקיינוס, על מנת שיוכל לנעוץ שיניים בצווארו ולהגיד לו בפה מלא בשר ותוכחה, אמרתי לך שאני אנצח. בפעם הבאה תקשיב לי מהתחלה.
הם נוסעים יחד לפגישת הפקה במשרד הפרסום, וגיגי הופך את הנוכחים בחדר לחבר מושבעים במשפט שדה פתאומי שהוא מארגן לעומר. כולם, כמובן, מצדיקים את השותף הבכיר, שמסרב "להפקיד בידיה של מפיקה זוטרה את ההפקה החשובה ביותר בתולדות אוראקל הפקות, את הפרסומת שיכולה סוף־סוף להעלות אותנו על דרך המלך".
אחר־כך הם אוכלים ארוחת צהריים עם לקוח במסעדה יקרה מדי, וגיגי מבקש גם ממנו להכריע לטובת מי הוא בוויכוח. גם במערכה הזאת עומר נוחל תבוסה. לבסוף, בחדר עריכה חשוך, בחברת במאי מתוסכל שלא מצליח לדחוס את הפרסומת שצילם לתוך שלושים שניות, ולאחר שעומר שומע בפעם החמישית את נאום ה"אם ניכשל פה, אנחנו יכולים לסגור את הבסטה", הוא מבטיח שידבר על העניין עם מיכל ולפחות ינסה לשכנע אותה.
"מה זה מפיק סרטים?" שאלה אותו נועה יום אחד כשחזרה מהגן ודרשה להבין במה אבא שלה עובד.
"מפיק זה כמו מנהל," ענה לה. "זה האיש שאומר מה אפשר לעשות בסרט ומה אי אפשר לעשות, ואם הוא אומר שאפשר, הוא חייב לעשות את זה בזמן ובמחיר שנקבעו." העיניים העגולות שתלתה בו הילדה הסבירו לו שלא הבינה כלום.
"מפיק זה האיש שמסדר ומארגן הכול כדי שכל מה שהבמאי רוצה יהיה לו," ניסה כיוון אחר. "אם, למשל, הבמאי רוצה לצלם איש מטפס על בניין גבוה באמצע העיר ונכנס למשרד שלו דרך החלון..." "כמו ספיידרמן?" שאלה הילדה, משלבת ידיים מאחורי ראשה ונשענת לאחור על ספת הסלון החומה שלהם.
"כן. כמו ספיידרמן, נניח. אז המפיק בודק קודם כול באיזה עיר בעולם יש בניין מתאים שאפשר לטפס עליו. כי לא על כל בניין אפשר לטפס." "אבל ספיידרמן יכול לטפס על כל בניין," הקשתה נועה.
"נכון. אבל יש בניינים שאסור לטפס עליהם, כי אנשים שגרים שם יכולים להיבהל שפתאום מישהו מטפס להם על הקיר, ויש בניינים שהם מזכוכית ואי אפשר לטפס עליהם..." "מזכוכית? איך הם לא נשברים?" "הם לא. וזה גם לא משנה, כי גם אם יש בניין מתאים לטיפוס, אז המפיק חייב לבדוק אם העירייה מסכימה שיסגרו את כל הרחוב מתחת לבניין, כדי שאפשר יהיה להציב שם את המצלמה והתאורה וכל הצוות ואמצעי הבטיחות שצריך לכזה מבצע." נועה רצתה לשאול שאלה נוספת אבל הוא המשיך בהחלטיות, מתעלם מכל ניסיון להסיט אותו מנתיב הידע שסלל עכשיו במוחה הצעיר: "מפיק גם סוגר חוזים עם הנהלת הבניין, ועם בעלי המשרד שלתוכו מטפסים. הוא מוצא את איש הפעלולים שהכי מתאים בעולם לביצוע המשימה ואז הוא דואג לכל ענייני הבטיחות..." "מה זה איש פעלולים?" "איש פעלולים הוא זה שעושה את כל התרגילים המסוכנים, כמו לקפוץ, או לטפס, או לנהוג מהר באוטו." "אני רוצה להיות איש פעלולים," קטעה אותו הקטנה שוב.
"גם מפיק סרטים זאת עבודה נחמדה." "לא!" השיבה הילדה בנחרצות, "זה משעמם." כשהוא מגיע הביתה בערב, עייף וחסר כוחות, תמר המטפלת מחכה לו קצרת רוח ליד הדלת עם הוראות הפעלה לילדות. "נועה קצת מצוננת. יעל עוד לא התרחצה. הן עוד לא אכלו ארוחת ערב, אז תכין להן מה שהן רוצות." היא בת עשרים וחמש. פניה כבדים, עיניה זריזות מבט, גופה מלא, כתפיה רחבות, וידיה אדומות תמיד, כאילו זה עתה גמרה לכבס את מצעי הבית במימי נהר קפוא. "זהו, אני חייבת לרוץ. יש לי קורס פסיכומטרי שהתחיל לפני חמש דקות." לאחר שתמר הולכת הילדות נלחמות על חֶברתו של עומר כמו שני גורי אריות המנסים להגיע אל עטיניה של הלביאה. הוא מוצא את עצמו כבול תחתיהן על ספת הסלון, האחת יושבת על בטנו ומספרת לו סיפור ארוך על ריב שהיה לה בגן והאחרת יושבת וראשו על ברכיה, משחקת בשערו ובוהה בטלוויזיה. רק אחרי דקות ארוכות הוא מנתק אותן ממנו וניגש להכין ארוחת ערב.
פעם היה שואל אותן מה הן רוצות. היום הוא כבר יודע שאסור, כי השאלה תוביל תמיד לבקשה שהוא לא יכול למלא: מלאווח שצריך להזמין מבחוץ, פיתה עם שוקולד שבדיוק נגמר, שניצל מהצהריים שאין מספיק או ספגטי בולונז שמעולם לא טעמו אבל שמעו שזה "נורא טעים". הוא מכניס לתנור שתי פיצות מהמקפיא וחותך מעט ירקות שכנראה לא יאכלו. שישיית בירה ממסיבה נשכחת בביתם לפני כמה חודשים קורצת לו פתאום מהמקרר והוא פותח בקבוק.
למה לא בעצם? יש לו סרטן, העסק שלו קורס, הוא דרס את הכלב של השכנים, ואשתו בכלל לא מבחינה בכל אלה כי היא עסוקה מדי בקריירה המפוארת שלה. כשהוא משכיב את הילדות לישון הוא כבר די שיכור, לאחר ששתה עוד שני בקבוקים בין סידור המיטות לצחצוחי השיניים. "לחיים," הוא אומר לעצמו בקול עייף ושוקע בספת הסלון, מול הטלוויזיה הכבויה. לאט־ לאט האלכוהול עושה את שלו. מחשבותיו כבר סופניות פחות, המוות כבר לא מזמר אליו שירי יגון מרירים מכל פינה בבית. אבל טעם החלודה שהחל לחוש הבוקר בפיו לא עובר.
הזמן חולף בלי שהוא מבחין בכך. הטלפון הסלולרי שלו מצלצל פעם אחר פעם, אבל הוא מתעלם ממנו.
דפיקה מהססת בדלת מוציאה אותו מקיפאונו. "מי זה?" הוא צועק בלי לקום מהספה.
"סמי זיסמן," עונה קול מעבר לדלת. "אפשר לדבר אתך בבקשה?" הוא מסתכל סביבו, נואש. עיניו מתרוצצות, מחפשות תירוץ שיעזור לו להימנע מהמפגש. "שנייה, סמי, שנייה!" הוא צועק, וממהר לחדר השינה.
כעבור כמה דקות הוא פותח את הדלת עירום כביום היוולדו ורק מגבת כרוכה סביב מותניו. "מה העניינים?" הוא שואל, "בדיוק התכוונתי להיכנס למקלחת." "סליחה על ההפרעה." ניכר באיש הקטן שמולו שהשיחה אינה נוחה לו. "אני יכול להיכנס לרגע?" "באיזה עניין?" ידו של עומר אוחזת במשקוף, חוסמת את המעבר, מונעת כל אפשרות להתגנב אל תוך הבית. "זה חשוב או שאפשר אחר־כך?" "עומר" — זיסמן מעולם לא קרא לו בשמו הפרטי — "יש איזה שכן מהרחוב, הוא גר למטה, ב־ 36 אני חושב, שטוען שהוא ראה אותך בעיניים שלו דורס את רולי שלנו היום בבוקר. בעיניים שלו." "אני לא מאמין שאתה אומר לי את זה. מי זה השכן הזה? מה הוא אמר שהוא ראה? מתי?" עומר מושך זמן, מחפש קו הגנה להתקפה המפתיעה הזאת, ואז מרגיש שהכעס המבורך מציף אותו פתאום, זורם בעורקיו כמו דלק סילוני מחומם. "סמי, תשמע!" הוא מתפרץ שוב לפני שהשכן מספיק לענות, "אני לא דרסתי את הכלב שלכם, עד כאן זה ברור? אני לא דרסתי. אני בחיים לא יוצא מהבית לפני עשר, וגם הבוקר לא יצאתי לפני עשר. אתה יכול לשאול את מיכל. אתה יכול לשאול את מי שאתה רוצה. לא יצאתי, לא דרסתי. נקודה, סוף. מצדי תיקח את האוטו לבדיקת מעבדה. רגע," הוא מתרה באצבע מול פניו של האיש שמולו, שלא ניסה לומר דבר, "עוד לא גמרתי. חוץ מזה, אני אשמח לפגוש את השכן שאמר שהוא ראה אותי ולהתמודד אתו פנים אל פנים. שיגיד לי בדיוק מתי הוא ראה אותי השקרן הזה, ואיך זה היה, ונראה אם הוא גבר לשקר גם מולי. רגע, סמי, אתה חייב לתת לי לגמור, כי זה מאוד מרגיז אותי." הוא מושך את המגבת גבוה מעל מותניו הצנומים. "ותמסור לאירנה שאני לא דרסתי את הכלב שלה. תמסור לה שאני מצטער שהוא מת. ותמסור לה גם, אתה יודע מה, תמסור לה שאם היא רוצה להאשים אותי בזה, ואם זה מה שעושה לה טוב, אז בבקשה, היא יכולה לעשות את זה. היא יכולה להגיד לכולם שעומר ברלוביץ׳ דרס את רודי שלה." "רולי," השכן מתקן.
"רולי, סליחה, מתנצל. היא יכולה להגיד לכולם שדרסתי את רולי שלה. לא אכפת לי. באמת שלא. עכשיו תסלח לי, אני חייב להתקלח," ובלי להסס הוא טורק את הדלת מול פניו המופתעים של סמי זיסמן ומיד ממהר להציץ מבעד לעינית ורואה אותו עומד שם עדיין, פיו פעור מעט, כאילו הוא עדיין מנסה להגיד משהו, ולבסוף מסתובב ועולה.
בשעה תשע וחצי מיכל מתקשרת לשאול איך הוא מרגיש, כאילו הסרטן שלו הוא כאב ראש שתכף יעבור. הוא עונה שהכול בסדר ושואל, כמו עקרת בית נאמנה, מתי היא חוזרת הביתה, והיא אומרת ששוב אינה מצליחה להשתחרר מהעבודה ומתנצלת שתישאר במשרד עד שעה מאוחרת. עומר, שעדיין יושב עירום בסלון, מגבת למותניו ובקבוק בירה ריק בידו, מרגיש כיצד שוב מתעצם בגופו הכעס, שמאגריו כנראה נפרצו.
"שעה מאוחרת? זה אומר שאם היית באה עכשיו זה היה נחשב מוקדם?" ולפני שהיא מספיקה לענות הוא מטיח בה, "וחוץ מזה, כדאי שתתארגני על התיקים שלך אחרת, או שתכניסי עוד עורך דין לתמונה, כי ביום ראשון אני נוסע לרומניה. הרומנים אמרו שהם לא יפיקו את הסרט אם אחד מהשותפים לא יגיע, ואת מכירה את הסיפור עם הבת של גיגי." לאחר דקה ארוכה של שקט קולה של מיכל נשמע פתאום שונה, כאילו קודם היה חשוך בחדרה ועכשיו הכול מואר באור קר של יעילות. "הבנתי, עומר. אולי אתה צודק. בסדר. אולי באמת אתה צודק. אני אראה מה אני יכולה לעשות." וכבר הוא מתחרט על שתקף אותה ובאותה נשימה נטולת אוויר רוצה להתנצל, אבל היא ממהרת להיפרד ממנו.