חלון לים של נצרת

חלון לים שלנו
 

באותו היום איש לא נראה בנמל. סירות הדייגים עמדו שוממות ליד הרציפים, איש לא פרק סחורות ואיש לא העמיס שלל דגים במחיר מציאה. סוחרים לא הכריזו על מרכולתם הטובה. שקט מוזר עמד באוויר, כמו לפני סערה גדולה, כזאת שאינה צפויה בעונה זו בשנה. אנשי העיירה התכנסו בבתיהם, לא העזו להוציא את חוטמם החוצה, רק להציץ ממרחק בטוח מבעד לחלונות ולגגות לעבר הנמל, אל המקום שבו התבצעו חילופי הזמנים. הזמן הקודם, האטי הידוע, מת; וזמן חדש, שתנועתו מי יֵדע - נולד זה עתה.

לימים סיפר לילדיו ולנכדיו שהיה מהראשונים שראו אותם מגיעים. זה קרה בשנת בר־המצווה שלו, שנת ה'תרמ"א, היא שנת 1881 למניינם, מיד אחרי חג הפסח שנחגג באווירה דאוגה מהרגיל. שמועות רחשו על אירועים גדולים שקרו לא הרחק מכאן, על גבול אלג'יריה, אירועים שסימנו את נפילתה של האימפריה העות'מאנית הגדולה ששלטה בהם ממרחק וקבעה את גורלם - מי לשבט, מי לחסד. בשכונת היהודים הצפופה שמול הקסבה המשקיפה אל הנמל, התגבבו במשך מאות בשנים שבטים ומשפחות ללא סדר מובן לעין זרה. בתוך חצרות ובתים המגוננים על יושביהם פעמו בקצב חיי הדיירים האזוקים באין־סוף דאגות, מתאמצים לשרוד יום אחר יום שנה אחר שנה, איש־איש לגורלו, אישה־אישה לגורלה, לפי צו ה"מַכּתוּבּ" שנגזר עליהם. מגגות הבתים, אגב תליית כבסים וייבוש תבלינים ודגים, היה אפשר להשקיף על "הים שלנו", nostre mare, שזהר באין־ספור אפשרויות של טורקיז, של כחול ושל געגועים.

ברחבה שמול מחסני הפריקה השוממים עמדה פלוגת חיילים זקופים וגאים, מדיהם הכהים מעוטרים באותות ובסמלים זהובים; הלאה מהם ניצבה שורת חיילים נושאי כלי נגינה - לפי שעה עדיין דוממים; עוד קצת הלאה משם עמדו המפקדים, סמלים וקצינים, וסוס גנדרן הנושא את הקפיטן, הנראה כציפור טרף, לראשו קסדת כרבולת טְריקוֹלוֹרית וחרב ארוכה נוצצת על ירכו.

"עכשיו הצרפתי יערוף עם החרב שלו את הראש של הבֶּיי?" החריד קולו של יקוּב את יצחק־חי, אחיו הבכור, וזה היסה אותו בזעף וחבט בעורפו. שילמד לשתוק ולא לתת לזרים רעיונות.

"כאילו שהצרפתי מבין את השפה שלנו," ייבב יקוב בפרצוף נעלב ושפשף את עורפו.

"הצרפתים מבינים את כל השפות," ענה לו יצחק־חי בידענות מעושה של אח בכור.

הסמל הבכיר צעק לחיילים הזוטרים וקולו הרם, הנישא על פני דממת העיר העוצרת את נשימתה, הגיע עד לשכונת היהודים. מקצה הרחבה קרבה ובאה פמליית מכובדים ובראשם מושל העיר, נציג הבֶּיי שבקונסטנטינופול, שלפי הליכתו השפופה ותנועות ידיו המתרפסות השלים עם רוע הגזרה. יש לקבל את הדין ולנסות לנוס מפה כל עוד אפשר, לפני שיעלה בדעתם של הצרפתים להאשים אותו בעוון או בפשע כנגד ספר החוקים שאותו הביאו לכאן ואין איש יודע מה פשרו. עדיין.

הסמל זעק פקודה נוספת וכל החיילים כאיש אחד עברו לדום מתוח והצמידו את חרבותיהם קרוב־קרוב לאפיהם ולשפמיהם הדקים כמנהג בני אירופה. הפקודה עשתה רושם רב על המושל ירום הודו ועל פמלייתו הכבודה, וזה מיהר להגיש לקפיטן הנישא מעליו על סוסו הנהדר את התשורה שהביא איתו - מפתח ענקי על כרית ארגמן. הקפיטן הודה לו בקידת ראש קצרה ומנומסת והורה לאחד מסגניו לקחת את השי, שלמען האמת לא היה כל צורך בו, ממילא העיר כולה היתה נתונה בידיו, על סמטאותיה הצפופות ובתיה הכעורים המגובבים זה מעל זה, ללא סדר או היגיון. כל זה, כמובן, צריך להשתנות. יש להם הרבה עבודה לעשות.

הקפיטן ציווה להעניק למושל, שמאותו רגע הפך פורמלית למושל־לשעבר, ספר עב כרס, הספר שכה חשש מפניו, וזה הודה לו בראש מורכן. פקודות נוספות ניתכו בקול חזק ומגג בית המכס שמאחורי רחבת המסדרים המאולתרת השתלשל, גאה וחגיגי, לקול נגינת המרסייז - דגל ענקי בצבעי כחול, לבן ואדום.