המפתח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המפתח
מכר
מאות
עותקים
המפתח
מכר
מאות
עותקים

המפתח

4.5 כוכבים (49 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: The Key
  • תרגום: נעה בן פורת
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: מאי 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 366 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 6 דק'
  • קריינות: מלכה מחפוד
  • זמן האזנה: 12 שעות ו 8 דק'

קתרין יוז

קתרין יוז חזרה להתגורר במנצ‘סטר, מחוז הולדתה, לאחר שנים של נדודים עם משפחתה בהודו, סינגפור, ניו־זילנד ודרום־אפריקה. ספרה הראשון ‘מכתב שנשכח‘ היה רב־מכר בארצות שונות ברחבי העולם וגם כאן בישראל.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

זמן קצר לאחר שאלן קרוסבי מתחילה את עבודתה כאחות מתלמדת במוסד הפסיכיאטרי “אמברגייט“ היא נדרשת לבצע תהליך קבלה למטופלת חדשה בשם איימי סאליבן, נערה צעירה שהובאה למקום בידי אביה. איימי מעולם לא דמיינה שאשפוז כפוי יהיה תחנה במסלול חייה, אבל הנערה הדעתנית, הגאה והחריפה יודעת שאין לה ברירה. אלו הן שנות החמישים, ואף שהמקום כבר לא נקרא באופן רשמי “בית משוגעים“, רבים מהמאושפזים, כמו איימי, נכלאים בו בגלל צירוף של נסיבות חיים אומללות והגדרות חברתיות מיושנות. 

כחמישים שנה מאוחר יותר, שרה מרגישה משיכה משונה ל“אמברגייט“, שכעת הוא בניין מתפורר שעומד בפני הריסה. היא מודעת לכך שייתכן שהמחקר העצמאי שלה על המקום נועד רק להסיח את דעתה משיברון הלב שחוותה ומתחושת ההחמצה הבלתי נסבלת שמתלווה אליו. אבל זו לא רק הסחת הדעת. לשרה יש תחושה חזקה שבפאזל שמרכיב את סיפור חייו של אביה חסר חלק, והיא חושדת שהחלק החסר קשור במוסד הזה. 
סיפוריהן של שלוש הנשים - אלן, איימי ושרה - שונים זה מזה ומתרחשים בתקופות שונות, אך בכולם מתוארים כאב, תסכול וקושי שהחיים גרמו להן, לצד כוחם של חמלה אנושית, אהבה וקבלה ללא תנאים. כל אלה יוצרים עלילה סוחפת שמצליחה לגעת ברגש וגם לעורר מחשבה - במהלך הקריאה וזמן רב לאחר סיומה. 

קתרין יוז היא מחברת רבי–המכר הבינלאומיים ‘מכתב שנשכח‘, ‘הסוד‘ ו‘ההבטחה האחרונה‘, שראו אור בעברית בהוצאת מודן. 

“חוויית קריאה שוברת לב ומלאת עוצמה.“ - הסאן

פרק ראשון

פרולוג

נובמבר 1956

מאז חמקתי בהיחבא מהבית, אני ספק הולכת ספק רצה. החזה שלי עולה ויורד ונשימתי כבדה ומקוטעת. הרחובות שוממים, ואני מודה לאל על חסדיו הקטנים. כך לא אצטרך להסביר את עצמי לשכניי הסקרנים. מישהו מטגן בצל מאחורי דלתות סגורות. הריח המתוק עומד באוויר לפניי, וניחוחו מעורר התיאבון מזכיר לי שלא אכלתי. במרחק מה ממני מגיח חתול ג'ינג'י מתוך גדר חיה ורובץ על המדרכה, ופרוותו הכתומה מבהיקה באורו של פנס הגז. כשאני מתקרבת אליו הוא נעמד וניגש אליי, זנבו זקור כולו פרט לקצהו, שמתעקם כלפי מטה. הוא מרים את סנטרו ומברך אותי במיָאו מתחנחן. בימים רגילים אולי הייתי רוכנת אליו ומדגדגת אותו קצת, אבל לא הלילה. אין שום דבר רגיל בלילה הזה.

אחרי שאני עוברת את פינת הרחוב נגלים לעיניי שערי הפארק, והמהירות שבה הגעתי הנה מפתיעה אותי. אני מעיפה מבט חטוף לאחור, פותחת את שער הברזל החלוד, וציריו העתיקים חורקים במחאה. הקול מפלח את אוויר הלילה הדומם, מחבל במה שאמורה להיות כניסה חשאית, אבל אני מרגישה מוגנת יותר עכשיו, במקום המפלט שהוא הפארק, ומתחילה להאט קצת את קצב הליכתי. אבל לא יותר מדי. חשוב שאמשיך לנוע. אין מקום לשאננות. צחנת המים העומדים, המלאים אצות, מעידה שהאגם נמצא כאן קרוב, ואני מאריכה את צעדיי עד שהוא מופיע מולי. המים מלחכים את חלוקי האבן המכסים את החוף, ושני ברבורים מנמנמים לצד סירת משוטים הפוכה.

אני פוסעת בזהירות את הצעד הראשון לתוך המים הקרים כקרח, והקור כמעט עוצר את נשימתי. האבנים חדות מתחת לכפות רגליי היחפות, וגבעול רירי של צמח מים נכרך סביב קרסוליי. אני פונה לאחור ומביטה בנעליים שחלצתי לפני כמה רגעים. הן מוטלות על חלוקי האבן במרחק של כשלושים סנטימטרים זו מזו, אחת מהן הפוכה. בליבי אני גוערת בעצמי על הרשלנות שאינה אופיינית לי. הייתי צריכה להניח אותן זו ליד זו בצורה מסודרת כמו שאימא תמיד לימדה אותי. היא תהיה מאוכזבת, כי בעוד כמה דקות הנעליים הללו יהיו כל מה שיישאר ממני. ורק מהסיבה הזאת חלצתי אותן.

רגליי כואבות מהקור, אבל אני מתקדמת עוד כמה צעדים. כעת המים מגיעים עד ברכיי. החצאית שלי מתנפחת סביב שוקיי, התנועה היחידה באגם האפל, השקט. הייתי כאן פעמים רבות קודם, אבל מעולם לא בשעה הזאת, מעולם לא ככה. השמיים צלולים ושחורים. שחורים מאוד. רק חרמש ירח דק שט בהם, ובהיעדר אור, הכוכבים המנקדים את שמי הלילה בולטים יותר. ינשוף ממריא ממקום כלשהו בין העצים וצווח בעודו מרחף מעל למים. הוא מבהיל אותי ואני כושלת לאחור, אבל מצליחה להישאר זקופה. אני נושמת כמה נשימות עמוקות להרגיע את עצמי. אני עדיין יכולה לראות את כפות רגליי מבעד למים הדלוחים. כפות רגליים זעירות, כמו של ילד, ולבנות כחרסינה.

כמה צעדים נוספים, והמים מגיעים לי לחזה. יש לי הרגשה שאני כבר נחנקת. הכול סביבי שחור, והשחור לא רק בשמיים אלא גם במים, בליבי ובראשי. ויש גם עצב. תמיד יש עצב. אני לובשת אותו כמו גלימה. גלימה גדולה וכבדה שמטביעה אותי, גלימה שאיני יכולה להשיל מעליי. אני נחפזת לגמור עם זה. עוד כמה צעדים ותהיה לי שלווה. אני מביטה בתינוקת הישנה בזרועותיי, אבל לא מרגישה דבר. גם לא ציפיתי להרגיש. הצווחות מתחילות שוב, צורמות ונואשות, אבל איני צריכה להפנות את ראשי כדי לדעת שלא הינשוף צווח הפעם. זה מישהו אחר.

קתרין יוז

קתרין יוז חזרה להתגורר במנצ‘סטר, מחוז הולדתה, לאחר שנים של נדודים עם משפחתה בהודו, סינגפור, ניו־זילנד ודרום־אפריקה. ספרה הראשון ‘מכתב שנשכח‘ היה רב־מכר בארצות שונות ברחבי העולם וגם כאן בישראל.

עוד על הספר

  • שם במקור: The Key
  • תרגום: נעה בן פורת
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: מאי 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 366 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 6 דק'
  • קריינות: מלכה מחפוד
  • זמן האזנה: 12 שעות ו 8 דק'
המפתח קתרין יוז

פרולוג

נובמבר 1956

מאז חמקתי בהיחבא מהבית, אני ספק הולכת ספק רצה. החזה שלי עולה ויורד ונשימתי כבדה ומקוטעת. הרחובות שוממים, ואני מודה לאל על חסדיו הקטנים. כך לא אצטרך להסביר את עצמי לשכניי הסקרנים. מישהו מטגן בצל מאחורי דלתות סגורות. הריח המתוק עומד באוויר לפניי, וניחוחו מעורר התיאבון מזכיר לי שלא אכלתי. במרחק מה ממני מגיח חתול ג'ינג'י מתוך גדר חיה ורובץ על המדרכה, ופרוותו הכתומה מבהיקה באורו של פנס הגז. כשאני מתקרבת אליו הוא נעמד וניגש אליי, זנבו זקור כולו פרט לקצהו, שמתעקם כלפי מטה. הוא מרים את סנטרו ומברך אותי במיָאו מתחנחן. בימים רגילים אולי הייתי רוכנת אליו ומדגדגת אותו קצת, אבל לא הלילה. אין שום דבר רגיל בלילה הזה.

אחרי שאני עוברת את פינת הרחוב נגלים לעיניי שערי הפארק, והמהירות שבה הגעתי הנה מפתיעה אותי. אני מעיפה מבט חטוף לאחור, פותחת את שער הברזל החלוד, וציריו העתיקים חורקים במחאה. הקול מפלח את אוויר הלילה הדומם, מחבל במה שאמורה להיות כניסה חשאית, אבל אני מרגישה מוגנת יותר עכשיו, במקום המפלט שהוא הפארק, ומתחילה להאט קצת את קצב הליכתי. אבל לא יותר מדי. חשוב שאמשיך לנוע. אין מקום לשאננות. צחנת המים העומדים, המלאים אצות, מעידה שהאגם נמצא כאן קרוב, ואני מאריכה את צעדיי עד שהוא מופיע מולי. המים מלחכים את חלוקי האבן המכסים את החוף, ושני ברבורים מנמנמים לצד סירת משוטים הפוכה.

אני פוסעת בזהירות את הצעד הראשון לתוך המים הקרים כקרח, והקור כמעט עוצר את נשימתי. האבנים חדות מתחת לכפות רגליי היחפות, וגבעול רירי של צמח מים נכרך סביב קרסוליי. אני פונה לאחור ומביטה בנעליים שחלצתי לפני כמה רגעים. הן מוטלות על חלוקי האבן במרחק של כשלושים סנטימטרים זו מזו, אחת מהן הפוכה. בליבי אני גוערת בעצמי על הרשלנות שאינה אופיינית לי. הייתי צריכה להניח אותן זו ליד זו בצורה מסודרת כמו שאימא תמיד לימדה אותי. היא תהיה מאוכזבת, כי בעוד כמה דקות הנעליים הללו יהיו כל מה שיישאר ממני. ורק מהסיבה הזאת חלצתי אותן.

רגליי כואבות מהקור, אבל אני מתקדמת עוד כמה צעדים. כעת המים מגיעים עד ברכיי. החצאית שלי מתנפחת סביב שוקיי, התנועה היחידה באגם האפל, השקט. הייתי כאן פעמים רבות קודם, אבל מעולם לא בשעה הזאת, מעולם לא ככה. השמיים צלולים ושחורים. שחורים מאוד. רק חרמש ירח דק שט בהם, ובהיעדר אור, הכוכבים המנקדים את שמי הלילה בולטים יותר. ינשוף ממריא ממקום כלשהו בין העצים וצווח בעודו מרחף מעל למים. הוא מבהיל אותי ואני כושלת לאחור, אבל מצליחה להישאר זקופה. אני נושמת כמה נשימות עמוקות להרגיע את עצמי. אני עדיין יכולה לראות את כפות רגליי מבעד למים הדלוחים. כפות רגליים זעירות, כמו של ילד, ולבנות כחרסינה.

כמה צעדים נוספים, והמים מגיעים לי לחזה. יש לי הרגשה שאני כבר נחנקת. הכול סביבי שחור, והשחור לא רק בשמיים אלא גם במים, בליבי ובראשי. ויש גם עצב. תמיד יש עצב. אני לובשת אותו כמו גלימה. גלימה גדולה וכבדה שמטביעה אותי, גלימה שאיני יכולה להשיל מעליי. אני נחפזת לגמור עם זה. עוד כמה צעדים ותהיה לי שלווה. אני מביטה בתינוקת הישנה בזרועותיי, אבל לא מרגישה דבר. גם לא ציפיתי להרגיש. הצווחות מתחילות שוב, צורמות ונואשות, אבל איני צריכה להפנות את ראשי כדי לדעת שלא הינשוף צווח הפעם. זה מישהו אחר.