הקדמה
שמעון לב
 

ספר רחל שעליו זכתה הסופרת ההודית — יהודייה אסתר דוד, מבכירות הסופרות בהודו בפרס סאהיטיה היוקרתי לשנת 2010, הוא ספרה הראשון המתורגם לעברית. דוד המתגוררת בעיר אהמדבאד במדינת גוג'ראט ומשתייכת לקהילת בני ישראל הקטנה בעיר היא סופרת פוריה, עטורת פרסים. מרבית ספריה עוסקים בקונפליקט הזהות ובהיסטוריה המשפחתית שלה כבת לקהילת בני ישראל בהודו.

ספר רחל הוא סיפור השייך לז'אנר הספרות הקולינרית וטומן בחובו ברבדים שונים את מרכיבי קונפליקט הזהות והבעיות עמן מתמודדת קהילת בני ישראל המתדלדלת בהודו כיום. האוכל ההודי־יהודי — הייחודי לבני ישראל והכנתו מהווים ציר מרכזי בהתפתחות העלילה ובמקביל, גם מהווים מרכיב מהותי באישיותה של גיבורת הסיפור — רחל הנאבקת כנגד כל הסיכויים על הצלת בית הכנסת "בית אל" בכפר קטן — דנדא בחבל הקונקאן במדינת מהאראשטרה. בראש כל פרק מופיע מתכון ייחודי — מסורתי — בדרך כלל על פי לוח השנה ומועדי החגים שבהמשך הפרק והסיפור מהווים גורם משמעותי בתפניות ובהתפתחות העלילה עד לסיומה המוצלח. רחל הזקנה, שמפתחות בית הכנסת השומם קשורים תמיד בשולי הסארי שלה, מצליחה בסופו של דבר להציל את בית הכנסת ולהופכו למוזיאון להיסטוריה של בני ישראל באזור הקונקאן. עלילת הספר מתרחשת בכפר דנדא השוכן לחוף הים הערבי באזור הקונקאן, אך ספר זה נע במקביל גם על ציר הודו־ישראל אליה הגרו מרבית קהילת בני ישראל החל משנות השישים, כמו גם כל ילדיה של רחל, בעוד היא מסרבת לעבור לישראל. הפערים התרבותיים ושאלות של מסורת וזיקה להודו מול אורח החיים בארץ מהווים רובד נוסף בספר, המציף ומשקף את שאלות הזהות והעתיד של קהילת בני ישראל, בבחינת — "אמא הודו — אבא ישראל".

ספר מרנין לב זה הוא סיפור נצחון הרואי וכן סיפור אהבה המלווה בניחוח טעמי תבשילים, ריחות תבלינים ומאכלים, צבעים וטעמים בניחוח המתכונים של מדינת מהאראשטרה בדרום הודו. לכן לאורך הספר נשמרו שמות המאכלים, המתכונים, מרכיבי המזון ומושגים הודים ויהודיים בשמותיהם המקומיים וכפי שמופיעים בספר בשפות המקור, במראטהי ובהינדי. הקורא יוכל למצוא בסוף הספר נספח שמות ומושגים העוסקים באוכל ובמטבח ההודי וההודי־היהודי. בנוסף נוספו בגוף הספר הערות שולים שנועדו להבהיר מונחים, מושגים ושמות המופיעים לאורך הספר בלא לפגוע ברציפות הקריאה. בספרות העברית הפופולארית ישנו חסר בולט במידע על קהילת ישראל ועל יהודי הודו בכלל. לכן בסוף הספר נוספו אחרית דבר וכן מספר מאמרים של מיטב החוקרים הישראליים העוסקים הן בסופרת אסתר דוד והן בהיסטוריה של קהילת בני ישראל. נושא התעתיקים בעברית של מילים מהשפות ההודיות הוא תחום פרוץ שאין בו סטנדרט אחיד. העיקרון המנחה בספר זה הוא שמירה על ההגייה כפי שהיא נשמעת לאוזן.

במהלך העבודה על ספר זה נעזרתי באנשים שלא ניתן יהיה למנות ולהודות לכולם. ברצוני להודות בראש ובראשונה למחברת הספר — הסופרת אסתר דוד על האמון, הנכונות ושיתוף הפעולה שנדרשו כדי להוציא את ספרה זה בתרגום ראשון לעברית. תודה למתרגם הספר יונתן עלון על עבודתו המקצועית, סבלנותו הרבה והדיאלוג הפורה אותו קיימנו במהלך חודשי העבודה הרבים על הספר. תודה לפרופסור שלוה וייל — על מאמרה המרחיב את הרקע ההיסטורי והתרבותי על בני ישראל. תודה לד"ר רוני פרצ'ק על מאמרה המעניק פרספקטיבה רחבה יותר על הזהות היהודית־הודית בהקשר של כתיבתה של אסתר דוד בספרים נוספים. תודה מיוחדת לראובן יוסף טלקר מראשון לציון שעמו התייעצתי פעמים רבות לגבי היבטים היסטוריים, שמות מאכלים ומנהגים ומסורות החגים של בני ישראל הן בהודו והן בישראל. תודה מיוחדת לנ. ס. וינוד מבנגלור שעשה מאמץ רב בהסברת מושגים הנוגעים לפרטי לבוש ושמות המאכלים המופיעים בספר לאוכל. תודה ללימור תירוש על הערותיה בנוגע למושגי האוכל השונים ולאופן כתיבתם בעברית וכמובן, למי שבלעדיה ספר זה לא היה יוצא לאור — ד"ר קציעה עלון, הבעלים והעורכת הראשית של הוצאת גמא, שהייתה כבר מן הרגע הראשון שותפה מלאה להתלהבות ולהבנת החשיבות והצורך בתרגום ספר זה לעברית ואף תרמה מאמר לספר זה.

כאשר פגשתי בינואר 2020 את אסתר דוד באהמדבאד בה שהיתי לצרכי מחקר, הטרידה אותי השאלה מדוע עד עתה לא תורגם אף ספר מספריה לעברית? מדוע כה רבים הם האנשים בישראל שאינם מבחינים כלל בין יוצאי קהילת בני ישראל ליוצאי יהודי קוצ'ין? סיפורה הייחודי של קהילת בני ישראל — הקהילה העתיקה והגדולה ביותר בהודו שעברה ונסיבות הגעתה להודו לוטים בערפל ההיסטוריה אינו מוכר דיו לקורא הישראלי. אני מקווה שספר זה יפתח צוהר רחב יותר לעולם קסום ומסתורי של קהילת בני ישראל הן בקרב יוצאי הודו החיים בארץ ובקרב הציבור הישראלי. אני גאה ונרגש שנפלה בחלקי הזכות ביחד עם ד"ר קציעה עלון והמתרגם יונתן עלון להביא לידי הקורא העברי לראשונה את ספר רחל בעברית, ובטוח כי קהל הקוראים יזכה לחוויה מרנינה.

שלמי תודה
אסתר דוד
 

בגיל שבע, אילמלא סבתא שבאבת' שאילצה אותי ליצור קישוטים סביב הכיפור צ'י פורי¹, ואילו לא קיבלתי מדודנית אליזבת אליה את ספר המתכונים של דודה אביגיל סולומון, ואילמלא המסע לאליבאג ודנדא לתחקיר עבור ספר אסתר, שם גיליתי קהילה יהודית קטנה שמבשלת בדרך המסורתית, ואילו לא כתבתי אודות רוטב שחור בספר עיר חומה — בלא לדעת מה משמעות השם הזה,² ואילמלא קראתי גזירי עיתון אודות רחל אחרת, שבילתה חיים שלמים בהשגחה על בית קברות בפקיסטאן, ואילמלא הייתי מעורבת בענייני בית הקברות של ואדודארא, ואילו לא אספתי חפצי אומנות יהודיים למוזיאון העירוני של אהמדבאד, ואילמלא שמעתי שדודניתי סיביל דוד מתרפקת בגעגועים על פרטי מתכון שכוח־אל, ואילו לא הייתי זוכרת את ניחוח הקארי־קוקוס הירוק של אימי שרה, שהיתה נוהגת להכין בימי ראשון, ואילמלא הדגמת הפרטים העדינים בבישול היהודי של בני ישראל של ג'ולי פינגל בעת שהכינה ציק צ'ה חלבה בגוון שושנים — ספר רחל לא היה בא לעולם.

אני גם מודה לנמראטה דוויודי על התחקיר ועל קריאת הטקסט, ולפרקליט נילש טריודי על עצותיו בעניינים שנויים במחלוקת הקשורים לאתרי דת, ללילאבן ולריילי שעזרו בהכנת כמה מתכונים, ובעבור התמונות לביג'וי שיוראם, למרכז הספרים הלאומי בפריס על שילוב רחל, שהיה אז במתכונת של סיפור קצר, באסופה הזרות היפות — הודו,³ וגם לביתו של הסופר והמתרגם אשר בסנט נזאייר, שם כתבתי פרקים אחדים, לסבתא האחרת של נכדיי, רג'ינה הרצברג פולונייסקה, שבישלה את כל אותם מאכלי היהודים הפולניים וההשראה שהעניקה לי לגלות את המסורת ההודית, למתרגמת לצרפתית — ידידתי סוניה טראנגל על שאלותיה הרבות אודות מאכלי בני ישראל, לבתי אמריטה שניסתה כמה מתכונים ובישלה אותם טוב ממני, לעורכים שלי מהוצאת פינגווין — קרישהן צ'ופרה וג'אישרי ראם מוהאן על הענקת צורתו הסופית של רומן זה, ולבסוף לאמריטה, בני רובין, חתני נתניאל, נכדיי קיראן־עמוס ומירה־רחל־רומה, שמאז ומתמיד כה העריכו את הבישול היהודי שלי.

ספר רחל

דגים מטוגנים

חומרים: דג, מלח, לימון, צ'ילי טחון, שמן

בחרו דג פומפרט גדול, לפי כללי התזונה דג עם קשקשים, לעולם לא דג ללא קשקשים.⁴ גם השתדלו להימנע מדג שעל גופו חבלות. שמו של הדג פומפרט נהגה לעיתים כמו פמפלט.

אופן ההכנה: נקו את הדג מן האיברים הפנימיים. סלקו את הזנב, אבל השאירו את ראש הדג עם העיניים. חלקו את הדג לחמישה או שישה נתחים. שפשפו בלימון ומלח. הניחו בצד. שטפו, ספגו, יבשו ופזרו צ'ילי אדום טחון על הנתחים. חממו שמן במחבת־טיגון או מחבת ברזל שטוחה, טגנו את הדג משני צדדיו, ספגו את השמן והגישו חם עם פלחי לימון.

דג מטוגן נאכל כמנה בארוחה, לעיתים עם צ'פאטי או דאל ואורז.

דג מסמל הגנה, כי הוא חסר־עפעפיים, עיניו מצויות משני צידי הראש, תמיד פקוחות וצופות. דג מגן על הבית כמו עקרת הבית. דג מופיע על קישוט היד המצויר על בתי היהודים, הקמע חמסה, להגנה ולמזל טוב. דג מסמל גם פוריות בגלל כמות הביצים שהנקבה מייצרת, והוא קשור למזל דגים.

סופת הציקלון היכתה בביתה של רחל בדיוק בשעה שלוש ושלושים באותו אחר הצהריים, והביאה איתה דג אל פתח ביתה. הדג היה עדיין בחיים ושכב שם מתפתל ונאבק לנשום. זה היה פומפרט. טרי, שסנפיריו ורודים, בדומה לדגים שמוכר הדגים הביא בבוקרו של כל יום ששי. רחל היתה בוחרת את הטוב שביניהם, לוחצת על הסנפירים כדי לבחון את טריותו של הנוזל הלבן שניגר מהם, ולאחר מכן מחלקת אותו לחמישה־שישה נתחים בקוצץ הבשר דמוי־החרמש שלה, העשוי מתכת.

כשטיפות הדם עליו, דמה הדג לעלי הכותרת של פרח להבות־היער,⁵ שעמד בשיא פריחתו על גג ביתה באותה שעה.

דג טרי, מטוגן עם כמות נדיבה של פלפל צ'ילי אדום־כאש, היה מאכל השבת של רחל במשך שנים. למעשה — זאת היתה חולשה שלה. בדרך כלל, היא היתה מקבלת בשמחה את הדג שהגיע אליה עם הסערה כמתנת־האל ואוכלת אותו בארוחת הערב, אך לא הערב.

כשהשקיפה על גלי הים הערבי המתגבהים עד לצמרות עצי הקוקוס, נזכרה רחל באותו לילה אפל שבו ספינתם של היהודים נטרפה לחופי הודו, לאמיתו של דבר ממש בים הזה.⁶

היא לא רצתה במותו של הדג. הים העניק לה אותו. רחל הרימה במו ידיה את הדג המתפתל והטילה אותו לתוך הדלי המלא מים שהיה תמיד במרפסת.

כשירד גשם, רחל אספה את מי הגשמים היקרים כדי לנקות את הסירים שלה, העשויים נחושת קלל. כשהיתה פנויה מעיסוקים חשובים יותר, היא התיישבה בגשם המזרזף, וניקתה את הנחושת בתמרינד, בתקווה שהעננים לא יתפזרו. אם השמש תבצבץ הסירים יאבדו את הבוהק, וצבעם ייעשה אפור־כחלחל, בדומה לצבע ענני הגשם.

רחל היתה רטובה עד לשד עצמותיה. היא התקלפה מן הסארי הרטוב, תלתה אותו על חבל, וכרעה על עקביה והביטה בדג. היא רעדה מקור, ונדמה שהכל מסביבה רוטט כמו הדג שבדלי. הבית קירקש ושיקשק כאילו חישב להתמוטט מעוצמת הרוח. בראוני, הכלב בן־כלאיים שהיא אימצה לה, הצטנף לו על כרית מתחת למיטה, אוזניו מתעוותות, כשהוא מודע לדג שבדלי.

עם הסתערות הגשמים העיזים נאספו על המרפסת. היא הבחינה בעז הטלוא מחכך את גופו בדלת. רחל כבר אספה את העופות אל מתחת לסל הענק. בכנפיים מרפרפות, וכשהן נדחפות זו אל זו, הן היו בטוחות יותר בפנים מאשר בחוץ. לרוע המזל, הסל לא היה גדול דיו כדי להכיל גם את האווזים. היא השאירה אותם בגינה, בסמוך לבריכה. אבל גם הם התקבצו ובאו להיצמד אל העיזים.

רחל השגיחה שהדג איננו יכול לשחות בחופשיות בדלי. דלי איננו ים. רחל חיפשה כלי גדול יותר, בדומה לאגן שבו אספה מספוא כשהיו להם שוורים. האגן היה שמור בקומת־הביניים של הבית. היא החלה לטפס על הסולם, אך היססה. לבד בבית היא לא אהבה לטפס על סולמות. היא תמיד חששה שמא תשבור את הרגל. אם היא תיפול למשכב, היא תהיה תלויה בחסדם של אחרים עד יום מותה.

היא התייראה מן היום שבו אחד מבניה, או בתה, ייאלצו לקחתה לישראל ולהכניסה לבית חולים עד שלבסוף ינטשו אותה באיזה בית אבות. היא לא היתה מרוצה מן הרעיון הזה. היא היתה רוח חופשית; מן ההכרח שתהיה על האדמה שהכירה, אותה ארץ שבה קבורה מחציתה האחרת, אהרון, האדמה המוכרת שהיתה שייכת לאבות אבותיה. בכל עת שבניה או בתה דיברו על הגירתה לישראל היא נרעדה, כשבדמיונה הם כולאים אותה לנצח באיזו ארץ לא־נודעת, וכובלים את לשונה בשפת תפילתם.

היא יכולה עתה לשמוע את הרוח שורקת מסביב וידעה שהעץ מאחורי ביתה כבר נפל. הרעם נשמע כמו זוג מצלתיים ענקיים, כאלה שניגנו בחתונתו של בנה הבכור. לפתע קלטה קול זר בתוך הבית. היא חפנה את שדה בכף ידה, והתחוור לה שזה היה הקול של לבה, פועם בדומה לזה של הדג שהחזיקה בכפות ידיה. מן הראוי שהיא תימצא ליד בת זקוניה, זפרה.⁷

סופות ציקלון לא היו נדירות באזור קונקאן,⁸ בפרט אם אתה גר ליד הים. היא היתה חרדה לא למען עצמה בלבד, אלא גם למען בית הכנסת. במרחק של מטרים אחדים עמד לו בדד, מרוחק ונטוש.

רחל זכרה שכאשר אהרון היה בחיים היא הכינה כל יום ששי ארוחה חגיגית לכבוד שבת, קארי עוף בחלב אגוז קוקוס, בשר כבש או דג, וערמות של אורז לבן מהביל. מסורת זו באה לקיצה עם מותו של אהרון ועזיבתם של הילדים לישראל.

עם מותו של אהרון היא רצתה לקפוץ לים ולהצטרף אליו. היא ילדה לו שני בנים ובת. בין לבין היא גם עברה שתי הפלות טבעיות והפסקת הריון אחת. כשהגיעו הילדים לגיל שמונה־עשרה או עשרים הם היגרו לישראל. בגפה בבית, רחל הרגישה שחייה נעשו חסרי משמעות.

בישראל המשפחה גדלה והלכה. מדי שנה הם ביקרו אותה וניסו לשדלה לעזוב את הודו ולהקים יחד עימם בית בארץ המובטחת. אבל תשובתה החייכנית, 'לשנה הבאה בירושלים,' רק שיעשעה את הילדים והנכדים.

בדרך כלל היא דיברה במראטהי, השפה שהכירה מילדותה.⁹ באחד מביקוריהם בהודו, כששמעה את נכדיה מדברים עברית, היא חייכה בהוקרה ואמרה, 'גדול הוא האל — הילדים מדברים בשפת התורה'.

אם מסיבה כלשהיא לא התאפשר למשפחתה להגיע להודו, הם ניסו לפתותה בכך שתיארו את ישראל. רחל הרגישה רגועה כשהתחוור לה שהם לא שכחו את המראטהי שלהם כאשר שוחחו איתה בטלפון. והיא היתה מרוצה כאשר הנכדים אמרו כמה מילים במראטהי רצוצה.

אפילו זפרה דיברה עימה תמיד במראטהי. היא עזבה לישראל כשהיתה בשנות העשרה שלה, ומשעברה לגור בקיבוץ היא התנהגה כישראלית לכל דבר, למורת רוחה של רחל. רחל היתה מוטרדת מכך שזפרה סירבה להתחתן עם אחד המחזרים הנחמדים מעדת בני ישראל שעדיין התגוררו בדרומה של ישראל, בבומביי או אף באהמדבאד.¹⁰

היא הכירה את בעלה מאז היותה ילדה. הם היו בני דודים ובהתאם למנהג נכנסו לחופה בהיותם בגיל העשרה. הם גדלו ביחד. כל אחד מהם הקדיש זמן רב לסיפוק צרכיו של האחר. וכאשר אהרון נפטר רחל לא מצאה את עצמה. לעיתים היתה שואלת את עצמה, כיצד אדם מתחיל לעשות דברים למען עצמו?

אבל אנשי הכפר היו אכפתיים וחביבים. הם העריכו את העובדה שלמרות שהיא היתה מעדת בני ישראל אוצרי השמן, היא דיברה מראטהי בהטעמות נכונות, בדיוק כמותם וגם הכירה את כל המנהגים של מהאראשטרה במידה כזאת שלעיתים הם הציגוה למכריהם כבת לקסטת הברהמינים של אזור הקונקאן.₁₁ רחל השתבחה בזהות החדשה שנמצאה לה ושהפכה אותה לחלק מחייהם, כך שהיא לא נותרה זרה השייכת לקהילת מיעוט.

האופן שבו התלבשה ודיברה הקל עליהם לקבלה כאחת מהם. שכניה עשו להם מנהג לבלות את שעות אחר־הצהריים עם רחל. הם כיבדו אותה במזון, כי ידעו שלעיתים רחל דילגה על ארוחת צהריים או ערב.

רק ביום שישי, בערב שבת, היא בישלה לעצמה, אולי דג או עוף, בתוספת של גביע משקה ביתי לקידוש, ורקיק בהאקהרי של שבת במקום לחם.

יהודי עדת בני ישראל שמרו את השבת מיום שישי בערב עד מוצאי שבת, וזאת היתה אחת הסיבות לכך שנודעו בשם שנוואר טליס של דנדא.¹² במקצועם היו סוחרי שמן ותמיד שבתו ממלאכה מערב שבת עד מוצאי שבת.

רק ביום שישי אכלה רחל לשובע, וגם הותירה לארוחת הצהריים של שבת. רחל הקפידה באדיקות לפתוח בימי שישי אחר הצהריים את המנעול העתיק של בית הכנסת, לשמנו כדי שלא ימהר להחליד. לאחר מכן, בעודה מזמזמת תפילה יהודית במראטהי, היא טיטאה את הרצפה, ניגבה אותה, איבקה את הכיסאות, ודאגה לכך שבית הכנסת יהיה נקי ומצוחצח. היא האמינה שבאחד הימים תיאמר בו תפילה וכי מאמציה לא יהיו לריק.

רחל בילתה שנות־חיים בבישול לאהרון ולילדים. היא חיבבה במיוחד את הבישול לחגים. וכן, היא אהבה להגיש את האוכל. כאשר אהרון התעקש שהיא תשב לאכול איתם היא גערה בו, ואמרה שאל לו למנוע ממנה את התענוגות הפשוטים שלה. היום היחידי שבו נהגו לאכול יחדיו היה כאשר הם רבו, והשלימו זה עם זה בכך שהאכילו האחד את השני, וחלקו ביניהם את אותה צלחת.

היא העסיקה את עצמה, והקפידה לטפל בבית הכנסת הנטוש. הוא היה מאחורי הבית. בלילות של בדידות התנחמה בכך שראתה את צדודיתו הבלתי־אחידה מחלונה. העמודים היווניים והגג היוני שלו היו עדות לעברו המפואר. במרוצת השנים הגדר שהפרידה את בית הכנסת מן הבית הלכה והתמוטטה, ונראה כאילו שניהם עמדו על אותה חלקה. היא היתה השורדת היהודייה האחרונה של דנדא. במשך שנים היה בית הכנסת נעול, וכאשר הגיעו תיירים יהודים מאמריקה או מישראל לביקור בבית הכנסת, לא היה זה דבר של מה־בכך לפתוח את המנעול וללוותם בסיור בבית הכנסת המאובק. במשך הזמן נאמני בית הכנסת נוכחו לדעת שעדיף לתת בידי רחל את מפתחות בית הכנסת. היא שמרה על ניקיונו וקיבלה בסבר פנים יפות כל תייר מזדמן, וכיבדה אותו בתה, משקה לימבו פאני, או ארוחת ערב.

רחל היתה קשורה רגשית לבית הכנסת. היא נישאה בו, בניה נימולו בו והם חגגו בו את כל החגים. מכיוון שביתה היה הקרוב ביותר לבית הכנסת, הכינו בו את המנות המסורתיות של מגש המלידה, מתכון של אורז מפורר ופירות, לקראת התפילות שנערכו לכבוד אליהו הנביא.¹³ כלומר — כל עוד היה חזן ומניין של עשרה גברים.

לאחר שהחזן עזב, עדיין נותרו מניין אנשים ואהרון ניהל את תפילות השבת. מחבורה של עשרה אנשים, אחדים הלכו לעולמם, אחרים היגרו לישראל, וכעת נותר בית הכנסת ללא מניין, ללא חזן וללא תפילות.

בבדידותה רחל גילתה דברים רבים על עצמה. היא העדיפה את הדגים מטוגנים־לוהטים־חריפים. היא נהנתה מתערובת לא־מקובלת של אורז דביק ודג מטוגן, בתוספת הגונה של חמאה, אף שידעה במעורפל שזה נוגד את ההלכה.14

כפי שזלזלה בתזונתה, כך החלה לזלזל בלבוש הסארי שלה. רק לאחר זמן חילחלה אצלה התחושה שאין היא מחבבת את הסארי המסורתי, שאורכו תשעה יארד. היא חדלה ללבוש אותם עם מותו של אהרון ואחסנה אותם עמוק בתיבת־פח. כששאלו אותה מדוע שוב אין היא לובשת אותם היא ביטלה את השאלה במשיכת־כתפיים ובתשובה מעורפלת שהיא כבר לובשת את הסארי המודרני, של חמישה יארדים.

אלא שלעיתים קרובות, ברדת השבת על חוף הים הערבי, היא פתחה את התיבה, הוציאה מתוכה סארי של תשעה יארד האהוב עליה, כרכה אותו סביב גופה העדין, ועמדה להביט בשקיעה, לוחשת תפילה שקטה.

ככל שרחל הזדקנה, התחוור לה שהיא מעדיפה סארי בצבעי פסטל, כאלה שמוצגים במרכז המסחרי הקרוי אליבאג סארי אמפוריום.¹⁵ היה חביב עליה המגע הקריר של הכותנה והסיבים המלאכותיים החלקלקים שצבעם ורדרד, כחול כצבע השמים, או סגלגל־בהיר. והיא החלה לדמיין את עצמה כרוכה בסארי לבן, שאימרתו מעוטרת זהב דק. הצבע הכהה היחידי שמצא חן בעיניה היה צבע חציל כהה.

על פי המנהג הרווח, נשים נשואות לא לבשו לבן אבל כשעוד אהרון היה בחיים היא שיכנעה אותו לקנות לה סארי לבן לתפילות יום כיפור. לאחר מכן, בהיותה אלמנה, היא לבשה לבן במשך שנה או שנתיים ואז עברה לצבעי פסטל.

לעיתים קרובות רחל התעצבנה שלאף אחד לא היה איכפת מהעדפותיה, אף לא לאהרון. הילדים קנו לה את כלי המטבח הטובים ביותר, סירי פלדת אל־חלד, דליי פלסטיק, קדרות, וכלי כסף וזכוכית. אבל — היא היתה קשורה מאוד למחבתות הנחושת והפליז שלה. גם כשלא השתמשה בהם היא הקפידה להבריקם ולצפותם בכסף מדי שנה.

היא נעלבה מאוד כאשר כלתה המבוגרת הציעה לה למכור את כל כלי הנחושת, מכיוון שלא היתה בהם תועלת לאיש. היא ענתה, במידת־מה של קוצר־רוח, 'אני גדלתי יחד איתם, קיברו אותם עמי.'

כשצפתה בגשם היתה רחל מרוצה מכך שסגרה את כל הדלתות והגיפה את כל החלונות בבית הכנסת. הבריחים והמנעולים היו עתיקים וחזקים; הדלתות והחלונות לא ייפתחו ברוח החזקה. אלא שמצבו של הגג היה בכי־רע ואף היה צוהר אחד בעזרת הנשים שזגוגיתו היתה מנופצת, ודרכו יכול היה הציקלון לגרום נזק לבית הכנסת.

רחל שיוותה לנגד עיניה את האל כאשר היא שרה לעצמה את המזמור דווה־רה־דווה.¹⁶ היא קיוותה שהוא יקשיב ויושיעה בעת צרה. היא זימזמה את הגירסה במראטהי של הפרק מתהילים — ה' רועי לא אחסר, וניסתה להדליק נר. היתה הפסקת חשמל והיא ידעה שלא יהיה אור במשך יומיים או יותר. ייתכן שהחשמל יחזור לשעות אחדות, לסירוגין, אבל בעונת המונסון היו הפסקות רבות באספקת החשמל.

רחל בחנה את העששיות שלה, ובררה האם יש לה כמות מספיקה של נפט בבית. יבורכו הילדים; הם טרחו לוודא שלא יחסר אף מכשיר בבית. היה לה מקרר קטן בצבע דובדבן־ארגמן, מערבל מזון בצבע ירוק־עלים, כיריים חדשים, שני בלוני־גז, שולחן אוכל מצופה פורמייקה בצבע כחול־טווס, ספה מעוטרת ציצים, ארונות מטבח מפלדה, מכשיר רדיו־טייפ, טלוויזיה צבעונית, וטלפון בצבע לבן מאמריקה. אבל כשהיתה הפסקת חשמל לא פעל אף אחד מכל המכשירים החשמליים הללו, למעט הכיריים ועששית ההוריקן. היא נעשתה רגילה לעששית עד שלעיתים היא שכחה שיש לה פנס, אותו הניחה על הכוננית שליד מיטתה. היא נעזרה בו רק כשהיו לה ביעותי־לילה וחשה בצללי העצים מרקדים סביבה.

רחל הבחינה שהשמים התכסו בעננים. השעה היתה ארבע ועדיין היה לה די זמן לרוץ אל בית הכנסת כדי לבחון את הנזק. היא קשרה את הסארי סביב שוקיה הגרומות, קשרה לראשה שקית פלסטיק, סגרה מאחוריה את הדלת, פתחה את המטרייה השחורה הגדולה, ורצה אל עבר בית הכנסת.

בית הכנסת ביצבץ כמבנה מרשים ואפור מבעד לווילון הגשם באורו של ברק פתאומי, מעוטר בהילה. הכיתוב בעברית על לוח השיש היה רחוץ ונקי. השביל היה בוצי ורגליה של רחל התכסו בבוץ כאשר הגיעה אל הדלת. רטובה עד לשד העצמות היא נעמדה מתחת לדלת המקושתת, קיפלה את המטרייה ועלתה במהירות במעלה המדרגות אל הכניסה לבית הכנסת, ועמדה שם רועדת כמו צפור דרור רטובה.

היא לא רצתה לעמוד לפני ארון הקודש כשבגדיה דבוקים לגופה. היא למדה שאדם חייב להיות לבוש כיאות בבית תפילה. רחל עמדה זמן־מה במרפסת כדי שרוח המונסון תייבש את הסארי שלה. אחר כך כיסתה את ראשה בשובל הסארי ונכנסה לבית הכנסת.

רחל הבחינה שהנברשות והעששיות התנדנדו בצורה מסוכנת ברוח החזקה שנשבה דרך הצוהר השבור. היא עלתה במהירות לעזרת הנשים וראתה שישנו עוד חלון זכוכית שהתנפץ והרצפה היתה מכוסה בזגוגיות שבורות. רחל היססה. הביטה ברגליה, צנומות וגרומות, ובציפורני הרגליים חסרות־הצבע והחדות, מעוקלות כמו טופרי ציפור.

היא קיללה את עצמה על כך שהשאירה את הכפכפים שלה בבית מכיוון שהיה לה יותר קל להלך יחפה בבוץ. היא ניתרה אל הספסל הקרוב וכך הגיעה קרוב אל החלון. אגב כך היא תפשה לוח שנה מנוילן שנעשה לכבודו של אליהו הנביא.

מטח גשם חדש שוב היכה בפניה כשכיסתה את הצוהר בלוח השנה. היא קיבעה אותו במקומו ושבה, תוך קיפוץ מעל לספסלים. 'נאקו באבא'17 היא אמרה לעצמה, 'אינני רוצה לפצוע את רגלי למען מטרה קדושה.'

משהגיעה אל דלת ביתה, התחוור לרחל שהיא שכחה לנשק את המזוזה. היא חזרה כשהיא מעתירה שפע של בקשות מחילה מהאל, הושיטה את קצות אצבעותיה אל משטח השיש, ונישקה את המזוזה. ואז, כיסתה עצמה בשולי הסארי שלה ורצה אל הבית כשהמטרייה בידה ומפללת שהחתולה לא טרפה את הדג.

היא שכחה לסגור את חלון המטבח.