החיים מחכים לך, קלואי בראון

פרולוג

פעם, לפני שנים רבות, קלואי בראון מתה.

כמעט.

היה זה יום שלישי אחר הצהריים, כמובן. דומה שאירועים מטרידים תמיד מתרחשים בימי שלישי. קלואי חשדה שקללה רובצת על היום הזה, ועד כה היא שטחה את חשדותיה אך ורק בפני פורומים מסוימים באינטרנט — ובפני דֶּני, המוזרה יותר מבין שתי אחיותיה הצעירות והמוזרות. דני קראה לקלואי מטורללת, והציעה לה לשנן הצהרות מנטרות כדי להיפטר מהאנרגיה השלישית של אמצע השבוע.

לכן, כשקלואי שמעה צעקות וחריקת גלגלים, הביטה ימינה וראתה מכונית לבנה ובוהקת מסוג ריינג׳ רובר נוסעת היישר לעברה, המחשבה הראשונה והמגוחכת שלה הייתה: אני אמות ביום שלישי, ודני תיאלץ להודות שצדקתי לכל אורך הדרך.

אבל, בסופו של דבר, קלואי לא באמת מתה. היא אפילו לא נפצעה אנושות — וזאת הייתה הקלה, מפני שהיא בכל מקרה בילתה די זמן בבתי חולים. במקום זאת הריינג׳ רובר חלפה על פניה במהירות ופגעה בקיר צדדי של בית קפה. הנהגת השיכורה התנגשה ישירות בקיר לבנים, והייתה עלולה להתנגש ישירות בקלואי עצמה אלמלא פספסה אותה במטר. מתכת התקמטה כמו נייר. הגברת בגיל העמידה, שבמושב הנהג, צנחה ברפיון על כרית האוויר. תספורת הקארה הבלונדינית והמוקפדת שלה נעה מצד אל צד. עוברי האורח התקהלו סביבה, ומישהו צעק שיזמינו אמבולנס.

קלואי בהתה, ובהתה, ובהתה.

אנשים חלפו על פניה במהירות, הזמן המשיך לנוע, אבל היא בקושי שמה לב. מוחה הוצף במידע לא רלוונטי, כאילו הראש שלה היה תיקיית הזבל במחשב. היא תהתה כמה יעלה לשפץ את בית הקפה. היא תהתה אם הביטוח יכסה את זה, או אם הנהגת תצטרך לשלם. היא תהתה מי הספר של הגברת, מפני שהוא עשה עבודה נהדרת. שיערה נשאר חלק ומסוגנן יחסית, גם כשהוציאו אותה מתוך המכונית והשכיבו אותה על האלונקה.

בסופו של דבר, מישהו נגע בכתפה של קלואי ושאל, ״הכול בסדר, יקירתי?״

היא הסתובבה וראתה פרמדיק, שפניו טובות וזרועות קמטים, על ראשו טורבן שחור. ״אני חושבת שאני בהלם,״ אמרה. ״אני יכולה לקבל קצת שוקולד? של גְּרִין אנד בְּלַאק. אני הכי אוהבת מלח ים, אם כי מריר 85% כנראה מתעלה עליו בסגולותיו הרפואיות.״

הפרמדיק צחק קלות, כיסה את כתפיה בשמיכה ואמר, ״אפשר להציע לך כוס תה במקום, הוד מעלתה?״

״הו, כן, בבקשה.״ קלואי צעדה איתו לירכתי האמבולנס. בדרך לשם התחוור לה שהיא רועדת חזק כל כך, עד שהתקשתה ללכת. בכישרון, שנבע משנים של התמודדות עם גוף הפכפך להחריד, היא חרקה את שיניה והכריחה את עצמה להמשיך ללכת, רגל אחת אחרי השנייה.

כשהם סוף סוף הגיעו לאמבולנס, היא התיישבה בזהירות, מפני שהתמוטטות לא הייתה מועילה לה. אם תתמוטט, הפרמדיק יתחיל לשאול שאלות. ואז ייתכן שהוא ירצה לבדוק אותה. ואז היא תצטרך לספר לו על כל החריגות הקטנות שלה, ועל כך שאין כל סיבה לדאגה, ואז שניהם יהיו תקועים פה כל היום. היא פנתה אליו בקול החלטי ביותר, שכל כולו ׳אני־מאוד־בריאה־ושולטת־בעצמי׳, ושאלה בקצרה, ״הגברת תהיה בסדר?״

״הנהגת? היא תהיה בסדר, יקרה. אל תדאגי לה.״

שרירים בגופה, שהיא לא הבחינה כי נקפצו, נרפו מיד.

לבסוף, אחרי שתי כוסות תה וכמה שאלות מהמשטרה, הורשתה קלואי לסיים את טיול שלישי אחר הצהריים שלה. שום חוויה קרובה־למוות לא פקדה אותה שוב, וזה היה נהדר, מפני שאילו זה היה קורה, היא ודאי הייתה עושה משהו מביך, כמו לבכות.

היא נכנסה לבית משפחתה דרך האגף הצפוני והתגנבה למטבח בחיפוש אחר חטיפים משיבי נפש. במקום זאת היא מצאה את סבתא שלה, ג׳יג׳י, שללא ספק המתינה לה. ג׳יג׳י הסתובבה אליה באלגנטיות, והחלוק הסגול־לילך הארוך שלה — זה שקלואי נתנה לה לפני חודשים אחדים, כשחגגה את יום הולדתה השבעים בפעם הרביעית (או החמישית?) — נע איתה.

״יקירתי,״ קראה ג׳יג׳י, קבקבי העקב הנמוכים והמנצנצים שלה נוקשים על המרצפות. ״את נראית כל כך... חיוורת.״ כשג׳יג׳י אמרה זאת — מפאת מעמדה כסבתא מודאגת וכאגדת רֶגְטַיְים יפהפייה להחריד — הייתה זאת הצהרה חמורה בהחלט. ״איפה היית? נעדרת מהבית המון זמן, ולא ענית לטלפון שלך. כבר התחלתי לדאוג.״

״אויש, אני ממש מצטערת.״ קלואי יצאה מהבית שעות קודם לכן לטובת אחד הטיולים הקבועים־אך־לא־סדירים שלה — קבועים, מפני שהפיזיותרפיסט שלה התעקש שתצא לטיולים; לא סדירים, מפני שהגוף החולה־תמידית שלה הטיל לעיתים קרובות וטו על מגוון פעולות. היא בדרך כלל חזרה הביתה בתוך חצי שעה, כך שאין פלא שג׳יג׳י נבהלה. ״לא התקשרת להורים שלי, נכון?״

״מובן שלא. הנחתי כי במקרה שתמעדי, את מיד תתאוששי ותורי לעובר־אורח כלשהו להזמין לך מונית הביתה.״

׳מעידה׳ הייתה הכינוי העדין, שג׳יג׳י העניקה לאותן פעמים בהן גופה של קלואי פשוט ויתר על הרצון לחיות. ״לא מעדתי. אני מרגישה די טוב, למען האמת.״ עכשיו, בכל אופן. ״אבל הייתה... תאונת דרכים.״

ג׳יג׳י נקפצה במקום מושבה, ליד אי השיש במטבח. ״נפגעת?״

״לא. מישהי ריסקה את המכונית שלה ממש מולי. זה היה מאוד דרמטי. שתיתי תה מתוך כוסות קלקר.״

ג׳יג׳י נעצה בקלואי מבט חתולי, מהסוג שבדרך כלל לכד בני אנוש פחותים ממנה. ״את רוצה קצת זאנקס, מתוקה?״

״הו, אני לא יכולה. אני לא יודעת איך הוא יגיב לתרופות שלי.״

״כמובן, כמובן. אה! אני יודעת. אני אתקשר לג׳רמי ואומר לו שזה מקרה חירום.״ ג׳רמי היה הפסיכולוג של ג׳יג׳י. ג׳יג׳י לא בדיוק נזקקה לטיפול, אבל היא חיבבה את ג׳רמי והאמינה בטיפול מונע.

קלואי מצמצה. ״לא נראה לי שזה הכרחי.״

״אני לא מסכימה,״ אמרה ג׳יג׳י. ״טיפול תמיד הכרחי.״ היא שלפה את מכשיר הנייד שלה וחייגה אליו, בזמן שעשתה את דרכה לצדו השני של המטבח. קבקביה נקשו על המרצפות בעודה מגרגרת ״ג׳רמי, יקירי! מה שלומך? מה שלום קסנדרה?״

היו אלה צלילים רגילים לחלוטין. ואף על פי כן, וללא אזהרה כלשהי, הם הציתו משהו קטסטרופלי בראשה של קלואי.

הקליק, קליק, קליק של ג׳יג׳י חבר לטיק, טיק, טיק של שעון המטבח גדול הממדים שנתלה מהקיר. הצליל הפך מחריש אוזניים וכאוטי באופן מוזר, עד שקלואי הרגישה כאילו מפולת סלעים מתרסקת בראשה. היא עצמה את עיניה חזק — רגע, מה הקשר בין עיניה לחוש השמיעה שלה? — ובחשיכה שיצרה צף ועלה זיכרון: אותו קארה בלונדיני ומסוגנן מִטלטל מצד אל צד. מראהו החלק והמבריק למול בד העור השחור של האלונקה.

שיכורה, אמר הפרמדיק הנחמד בחצי קול. זה היה החשד. הגברת השתכרה בשעות אחר הצהריים, עלתה על המדרכה והתרסקה לתוך בניין, וקלואי...

קלואי עמדה ממש לידה. מפני שיצאה לטיול באותה שעה בכל יום, כדי שלא לקטוע את השגרה שלה. מפני שתמיד צעדה באותו נתיב, בשם היעילות. קלואי עמדה ממש לידה.

היה לה חם מדיי, היא הזיעה. ראשה הסתחרר. היא הייתה חייבת לשבת, מיד, כדי שלא תיפול וראשה ייסדק על מרצפות השיש כמו ביצה. לפתע נזכרה באימהּ אומרת, ״כדאי שנחליף את הרצפה. ההתעלפויות האלה יוצאות מכלל שליטה. היא עוד תעשה לעצמה נזק.״

אבל קלואי התעקשה שאין כל צורך לעשות שינויים במיוחד למענה. היא הבטיחה שתיזהר, ובשם אלוהים, היא קיימה את הבטחתה. ואט־אט שקעה אל הרצפה. מניחה את כפות ידיה על המרצפות הקרירות. שאפה. נשפה. שאפה.

נשפה, ולחישה בקעה מתוכה כמו זכוכית נסדקת, ״אילו נהרגתי היום, איך היו מספידים אותי?״

היא הייתה בחורה משעממת להחריד, עם אפס חברים. היא לא נסעה לטיול כבר עשור, אף על פי שהיו לה הרבה הזדמנויות. אהבה לתכנת בסופי השבוע, ואף פעם לא עשתה משהו שלא נקבע מראש ביומן שלה. אל תבכו עליה, היא במקום טוב יותר עכשיו. אפילו גן העדן לא יכול להיות עד כדי כך משעמם.

כך היו מספידים אותה. ומישהו עוקצני ונוראי במיוחד, כמו פירס מורגן, למשל, היה קורא את ההספד ברדיו.

״קלואי?״ קראה ג׳יג׳י. ״לאיפה —? אה, הנה את. הכול בסדר?״

כשכל גופה שרוע על הרצפה והיא גומעת אוויר כמו דג גוסס, ענתה לה קלואי בעליזות, ״טוב, תודה.״

״הממ,״ מלמלה ג׳יג׳י בפקפוק מה, אך ללא דאגה ממשית. ״אולי כדאי שאבקש מג׳רמי לחזור אלינו. ג׳רמי, יקירי, האם תוכל...?״ קולה דעך כשהתרחקה מקלואי.

קלואי הניחה לחי חמה על המרצפות הקרות וניסתה לא להוסיף עלבונות להספד הדמיוני שלה. אילו הייתה חיה במחזמר מתקתק — מהסוג שאחותה הצעירה יותר, איב, אהבה — זאת הייתה נקודת השפל במחזה. ואז היא הייתה במרחק סצנות ספורות מהתגלות ומשיר מרומם לב על אודות נחישות ואמונה עצמית. אולי כדאי היה לה לקחת דוגמה מעולם מחזות הזמר.

״תסלח לי לרגע, יְקוּם,״ לחשה לרצפת המטבח. ״כשכמעט רצחת אותי היום — די ברוטאלי מצדך, דרך אגב, אבל אני יכולה לכבד את זה — יכול להיות שניסית לומר לי משהו?״

היקום, למרבה הפליאה, לא ענה לה.

לרוע המזל, מישהו אחר כן ענה.

״קלואי!״ צווחה אמא שלה מפתח הדלת. ״מה את עושה על הרצפה?! את חולה? גרנט, תנתקי את השיחה ובואי לכאן! הנכדה שלך לא מרגישה טוב!״

אוי ואבוי. מאחר שרגע ההתייחדות שלה עם היקום נקטע בגסות רוח שכזאת, קלואי הרימה את עצמה והתיישבה. באופן מוזר היא הרגישה עכשיו הרבה יותר טוב. אולי מפני שהבינה את המסר של היקום וקיבלה אותו.

אין כל ספק שהגיע הזמן לצאת לחיים.

״לא, לא, יקירה שלי, אל תזוזי.״ פניה העדינות של ג׳וי מטלון־בראון היו מתוחות בבהלה, כשנתנה את הפקודה מלאת החשש, ועורה השחום־בהיר החוויר. היה זה מחזה מוכר. אמא של קלואי ניהלה משרד עורכי דין מצליח עם אחותה התאומה, מרי. היא ניהלה את חייה בהיגיון ובזהירות שכמעט השתוו לאלו של קלואי, ובילתה שנים בחקר הסימפטומים ומנגנוני ההתמודדות של בתה. אבל היא בכל זאת חטפה התקף פניקה כל אימת שבתה הראתה סימן קלוש ביותר לחולי או לכאב. וזה היה מתיש, אם לומר את האמת.

״אל תעשי מזה עניין, ג׳וי, את יודעת שהיא לא סובלת את זה.״

״אז אני אמורה להתעלם מהעובדה שהיא שוכבת על הרצפה כמו גופה?!״

אאוץ׳.

בזמן שאימהּ וסבתהּ התווכחו מעל לראשה, קלואי החליטה כי השינוי הראשון שתערוך בחייה, בהתאם לפקודת היקום, יהיה מקום המגורים שלה.

בית המשפחה העצום נראה לה לפתע צפוף למדיי.