היי, אתם שם למעלה!

דבר המחבר

ראיתי באינטרנט: כלבה לאימוץ. "בהתחלה קראנו לה סולי, אבל הילדים קוראים לה סילי," אמרה האישה שהגעתי אליה בעקבות המודעה, מתגוררת עם משפחתה במושב קטן בשרון, מוקפת כלבים, חתולים, תרנגולים בחצר. דברי השבח מופלגים: לא לועסת רהיטים, לא זוללת את השלט לטלוויזיה, לא נועצת שיניים בריפודי כורסאות ולא מוציאה את מעי הספוג שלהן. בקיצור: צַדֶּקֶת. ובכל זאת, קוראים לה סילי, טיפשונת. "לא אכחד ממך. פרחחית. קופצת על כל כלב שרואה. נובחת, מגרגרת. אפשר לחשוב — אריה טורף. כּוּלָה בת שנה, גורה עדיין."

טיפשונת־חביבונת שכזו. אהבה ממבט ראשון. תולה בי מבט כובש. עושה לי חיינדאלאך, דוחפת את הזרבובון הרטוב שלה אל היד שלי שאלטף אותה. קופצת עליי.

"הסתובבה נטושה במושב. היית מאמין. יפיופה מתוקה כזו זורקים בשדה, ליד תחנת הדלק שלנו."

אקרא לה סולי. מה פתאום סילי? איש של כבוד אני.

פתחתי את דלת המכונית. היסוס קל, והופ — סולי קפצה פנימה. האישה מיהרה אחריי: שקית עם אוכל בשביל סולי, שקית עם לימונים שקטפה מהעץ בחצר בשבילי. חסל סדר מושב. מתחיל סדר תל אביב.

מתברר, המוניטין הפרחחי מוצדק. קופצת. מתהפכת באוויר מרוב התרגשות כשהיא רואה כלב ברחוב. הסתערות, נביחות. גרגורים. בגינת הכלבים בגן העיר בתל אביב מהומת אלוהים מאז הגיעה סולי לשטח. והיא משחקת, מקפצת, רצה אחרי הכלבים האחרים בגינה, מרימה ענני אבק.

ואני משחק איתה. שלוש פעמים ביום. יוצא איתה לטיול של שחרית, מנחה ומעריב. יחד איתה — סולי ולא סילי אני מדגיש — אני מוצא עצמי מגרגר ליד שולחן הכתיבה. תפסיק לפחד מעצמך היא אומרת לי, ואני — כמוה, משתטה, נובח, קופץ באוויר, אפשר לחשוב לטרוף את המילים באתי.

הגיבורים שלי, הנופים הרחוקים שלי, שכבר קיבלו את הכבוד המגיע להם בספר שכתבתי אחרי מות אבא, והגיע הזמן שינוחו על זרי דפנה — מצטרפים לחגיגה. אבא ואימא וסבא וסבתא והדודים, צפת, תל אביב, ירושלים. יוצאים במחול, שולחים רגליים לכאן ולשם, מכרכרים ומתהוללים, משליכים שטריימלים ושביסים לאוויר וקולטים אותם בחזרה, זה לשמאל וזה לימין, כאילו לשמח חתן וכלה באו. גם הם טיפשונים כאלה. נושכים, נובחים, מתהפכים באוויר.

לפני עשרים וחמש שנה, כשחזרתי מההלוויה של אבא בצפת, התיישבתי לכתוב את ספרי מזכרת אהבה. והנה, אני כאן, בתל אביב, צעיר אך בעשר שנים מהגיל שבו היה אבא באותו יום שצלצל הטלפון ומקצה הקו שמעתי את אשתו, בקול מבולבל: "הוא מת."

לא כתבתי אז בסוף "תם ולא נשלם". הזיכרון קיים, האהבה קיימת. ועכשיו, בספר הזה, אשחרר כל רסן. בדיוק כמו סולי, שבטיול הבוקר שלה חמקה מידי והתהוללה בריצה מטורפת ברחוב דיזנגוף, עד שמוכר בדוכן למיצי פירות ראה אותי רודף אחריה, בין המכוניות הנוסעות, הסתער עליה ותפס אותה. קשרתי אותה שוב, כמעט התייפחתי מרוב שמחה. יפה וטוב, אני אומר להם לאבא ואימא, לסבא וסבתא, ולדודים, שהתפרצו שוב לחיי, חמקו מרסן השורות שבספר ההוא. עכשיו איש לא יעצור בכם ובי.

מתוך אהבה וגעגועים כתבתי. אם פגעתי בכבודו של מי מבני משפחתי בעולם הזה ובעולם הבא, אני מתנצל, אפיים ארצה אשתוחח בצער מדומה. בלי שתבחינו — אחייך, אקרוץ מכאן אליכם שם למעלה ובכל העולמות.

אַיי־רובוט

כששמעתי מה קורה בבית סבא וסבתא במאה שערים, צצה־עלתה מחשבה בראשי: אקנה להם איי־רובוט. רק כעבור זמן־מה הבנתי מניין באה אותה מחשבה.

זיידע, סבא מאיר יעקב גרינפלד, היה נצר למשפחת גרינפלד הידועה ממיכאלובצה שבהונגריה. לא פחות מארבע שורות שלמות בספר שנכתב לזכר הקהילה הוקדשו לקלויז של הגרינפלדים. ארוכה היא גם רשימת בני המשפחה הי"ד שנרצחו בידי הנאצים ועוזריהם. יסיר הקורא דאגה מליבו, לא ענייני שואת עמנו כאן. סבא ניצל מכל אלה, ובעת שעלו בני משפחתו על המוקד, היה הוא ברחמי שמיים הרחק במקום מבטחים, בירושלים עיר קודשנו.

מאבותיו ירש את קולו הנעים. בשבתות, בחגים ובמועדים עבר לפני התיבה, קולו מעפיל ועולה מבעד לחלונות בית הכנסת של כולל הונגריה עד לפני מעלת כבודו. לימים — זמן רב אחרי שהתרחשו הדברים שיתוארו כאן — כאשר מלאו ימיו ומלאך המוות ירד אליו ליטול את נשמו הטהורה, חשו לעזרתו מיכאל וגבריאל והטילו חלודה באותו חרמש ידוע. שלא כמנהגו, התעצל־התמהמה מלאך המוות לגשת אל אשמדאי הנפח שישחיז את הלהב. ידע היטב אותו רשע כי מקרה מיוחד הוא: מעלת כבודו הקדוש ברוך הוא אוהב לשמוע אל הרינה והתפילה מפיו של סבא, מיתרי כינורו של דוד המלך בגרונו. את הזמיר ההונגרי הזה יש להשאיר עוד קצת בארצות החיים.

***

ועתה לאיי־רובוט: שלום בית הופר בדירה הצנועה של שני חדרים ומרפסת קטנה וצרה שפונה לרחוב מאה שערים, בקומה השנייה בבתי אונגרין בירושלים (ולמען הדיוק בתי אונגרין מס' 287, ככתוב על תיבת המכתבים החלודה שבכניסה לבניין). טענות לה לבאָבע, סבתא שיינדל, כלפי סבא. מקפחת את שוקיו השכם והערב — עשה כך ועשה כך.

ותעל שוועתו השמיימה.

ותבוא תחינתו לפני יתברך שמו. שלח את מלאכיו לבדוק מה קרה. חזרו רוטנים בינם לבין עצמם: מה לה לזוגתו שיינדל עלקא? את מאיר יעקב לקחו לה בנעוריה לחתן בשל דבקותו בקדוש ברוך הוא, לא בשל חריצותו כבעל. ומה נזכרה להלין עליו עכשיו?

וכך היה המעשה: ב-1906, בהיותו בן אחת עשרה, נשלח להתלוות אל סבא וסבתא שלו, אברהם שלמה ז"ל וחיה רחל עליה השלום, שהחליטו לעלות בערוב ימיהם לירושלים. בבוא יומם יזכו להיקבר בהר הזיתים (ואכן כך היה) ולא יצטרכו להתגלגל במחילות מהונגריה הרחוקה. די שיחשבו על כך ומיד כואבות עצמותיהם הזקנות. נמנו וגמרו במשפחה ואף הטילו גורל בין הנכדים הרבים: יעלה עימם הנכד מאיר יעקב, ולא יהיו לבדם בירושלים. כך הגיע סבא לעיר קודשנו. כלום לא הצטער על שקרעו אותו ממשפחתו, מהוריו ומאחיו? פיצוי נכבד ניתן לו: חמש דקות הליכה בסמטאות העיר העתיקה, והרי הוא ניצב מול השריד האחרון לתפארת קודשנו, שעד עתה זכה לראותו רק באיורים שנוהגים לתלות בסוכה, לצד מערת המכפלה וקבר רחל אימנו עליה השלום וגמל אחד או שניים. מדי יום, שחרית וערבית, ירד להתפלל בכותל המערבי. מה פירוש התפלל? "כל גופו רטט מרוב דבקות ופניו קרנו מלהט ההתלהבות בשופכו שיח לפני בוראו", יודעים לספר במשפחה. קולו המתוק נישא ועלה השמיימה, התעלה על קולות הנהי והבכי שעלו מקהל המתפללים. גם השומרים הטורקים שעמדו שם, להבדיל, מצמצו בשפתיהם בהנאה, משל הניחו בפיהם בקלאווה נוטפת דבש. ראה אותו רבי משה מאיר הייזלר, מאנשי המעלה של ירושלים העתיקה. בת אחת הייתה לו שעדיין לא השיאה — הלוא היא שיינדל עלקא, לימים סבתנו, באָבע שיינדל בפינו. נתמלטה קריאה מליבו: "קראו לשדכן!" מיהרו ושברו קערות, קול חתן וקול כלה. בחלוף שנה נולדה אימא שלי. בפנקס הגדול של כולל בתי אונגרין נרשם: "נולדה פייגע, יש להוסיף למשפחה 8 לירות לקצבה החודשית".

שמחה וששון, אבל פרנסה מאין? דמי החלוקה של הכולל מספיקים אך בקושי לכלכלת המשפחה — והנה בת נוספת נולדה וגם בן למזל טוב. אמרה לו באָבע: עם קול שכזה ועם תום שכזה הנשקף מעיניך התכולות, שדורות של צדיקים מביטים מהן — צא לאמריקה. עבור לפני התיבה בבתי כנסת. קבץ תרומות למען תלמידי חכמים בירושלים, ותהיה להם וגם לנו הרווחה. שהרי מקובל הוא ששליחי דרבנן מותירים לעצמם מעט מן התרומות.

שמע זיידע בקולה ועלה על אונייה. ראה רב־החובל הנוכרי את היהודי התם העולה במעלות כבש האונייה, וקבע לו תא דחוק ומעופש בסיפון התחתון. סבא, כדרכו, מודה לו בחיוך ובנמיכות הרוח. מה לו נוחיות, מה לו פאר — תיק התפילין עימו, גמרא עם פירוש רש"י ובעלי התוספות וכמה עוגיות "לייקח" יבשות בתרמילו. די לו בכך.

ארוכה ולא קלה היא הדרך לאמריקה. אך חלפו על פני מצרי גיברלטר ויצאו אל האוקיינוס, והרי הם נתונים לחסדי מרום. שילח השטן ביושבי האונייה חרון אפו, עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים. האוקיינוס סוער, כרישים חגים סביב, מפלצות המעמקים חובטות בסנפיריהן הענקיים. היטלטלה האונייה כקליפת אגוז, אפילו רב־החובל רכן מעל לסיפון והקיא את מיני השרצים שהכין לו הטבח, ביקש את נפשו למות. ואילו סבא ספון בקיטונו הדל, מזמר בדבקות את תפילותיו, מעמיק ומתפלפל בסוגיה זו או אחרת בתלמוד. שטפו הגלים את הסיפון, חדרו מים למסדרונות ולחדרים. עוד רגע תיבקע האונייה ותרד למצולות, חס ושלום.

התעוררה בהלה במרום — שהרי נאמר "לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה". שלח הוא שבמרומים את מיכאל וגבריאל. גערו בכרישים ובמפלצות הים, כמו שנאמר "מן גערתך ינוסון, מן קול רעמך יחפזון", והוליכו בשלום את האונייה עד שהגיעה לנמל מבטחים. ישב שנה, ישב שנתיים בשכונת ברוקלין המעטירה שבניו יורק, אסף תרומות וחימם לבבות בתפילותיו. לתום שלוש שנים חזר ועלה על אונייה שתחזיר אותו הביתה לירושלים. ושוב הכרישים, מפלצות הים, סערות וגלים, רב־החובל שב ופולט ומקיא את השרצים ומיני בשר הפיגולים שאכל. תהום המצולות פערה שוב את פיה לבלוע את האונייה על כל יושביה. וזיידע? מה לו כי יירא — מלאכי שמיים יושבים על הסיפון, רגליהם משתלשלות מבין מוטות המעקה (כפי שישבתי אני במרפסת ביתם של סבא וסבתא ורגליי משתלשלות מבין הסורגים, משליך קליפות אגוזים על ראשי העוברים ושבים ברחוב). סונטים השרפים בכרישים ובמפלצות הים, סוטרים בכנפיהם בחוטמיהן של מפלצות המעמקים ומוליכים את האונייה בבטחה לארץ הקודש. עברה עוד שנה וחוזר חלילה, אונייה, כרישים, רב־החובל מקיא, איסוף תרומות ובחזרה הביתה.

כך היו הדברים נמשכים הלאה והלאה, וסיפורנו לא היה נוצר, אלמלא קפץ רוגזה של זקנתנו עליו. משכים קום זיידע וממהר לבית הכנסת. אינו חוזר אלא לעת ערב, לאחר שסיים תפילותיו וחזר ושינן את תלמודו. החלה באָבע מחמיצה פנים על שאינו עוזר לה במלאכות הבית. הוא מחליק בידו על זקנו ואומר בניגון נעים של לימוד גמרא: שנינו ולמדנו במסכת ברכות, שאלו לרבי יוחנן איך זה זקנים בבבל מאריכים ימים? והרי "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה" לא נאמר אלא על ארץ ישראל, אבל התברר שזקני בבל היו מקדימים לבוא בבוקר לבית הכנסת ומאריכים לשהות שם בערב עד חשכה — "מקדמי ומחשכי לבי כנישתא".

אך סבתא שיינדל לא פראיירית. "כאן לא אמעריקע — לך תביא פעטרישקע." הלך זיידע לשוק והביא פטרוזיליה ופנה לשוב לתלמודו. קפץ עליו שוב רוגזה של סבתא — נגמר השמן, לך תביא פח שמן. הביא זיידע פח שמן, הולך ונאנח על שמבטל הוא זמן לימוד תורה. הניחה באָבע כפות ידיה על מותניה, הביטה סביב אל האבק שהביאה הרוח ממדבריות ערב. והפקודה: דלי מים לכבד בהם את הרצפה לכבוד שבת.

רוח שטות קפצה עליה, על סבתא. כעס בליבה על השנים הארוכות שהשאיר אותה זיידע לבדה בירושלים לגדל את שלושת ילדיהם. היא טורחת לבדה מבוקר עד ערב, והוא שם מתעלס לו באמריקה עם תפילותיו וזמירותיו ותלמודו. עתה הגיעה עת נקם ושילם. בנוח עליה הרוח, מי יעמוד מולה — סערת נפשה גדולה מסערות הים, והאונייה מיטלטלת ואין מציל.

הרים זיידע את עיניו אל התקרה. "אשא עיניי אל ההרים מאין יבוא עזרי."

צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים. נתכנסו מלאכים ובאו לפני כיסא כבודו. תלונה בפיהם: מרוב צער נצטרד קולו של בעל התפילה ההונגרי מירושלים, ואין אנו יכולים לעשות מלאכתנו. רגילים אנו לשמוע את תפילותיו במערכת הסטראופונית החדשה שהתקנת ברוב טובך לכבוד החגים בהיכלנו, וכעת — אוי לאוזניים שכך שומעות. בל נחטא בשפתינו, התרגלנו לענבים ויעש באושים. קיווינו למשפט והיה למשפח. שירת זמיר שמענו, והנה קרקור עורב. תובעים אנו דין שמיים בבחינת הרעת תנאי עבודה.

נתחכם הוא כביכול שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף, ואמר: קנו לו איי־רובוט ויעשה זה למצער את עבודות הניקיון בבית ויחזור שלום הבית. איך נקנה לו איי־רובוט, השיבו לו המלאכים, והרי דמי החנוכה שקיבלנו מכבודו בוזבזו זה מכבר.

עכשיו זה במבצע, כמנהג עכו"ם נוהגים, בלֵק פריידי עושים הם, ענה היושב במרומים. גם למחיר במבצע לא נותר לנו, אמרו מלאכי השרת. קימט ההוא את מצחו (כביכול — שאין לו גוף ודמות הגוף וכולי), חשב מעט ואמר: הכניסו את הרעיון לראשו של איציק'ל, הנכד בעל הדמיונות. ברגע שייכנס רעיון לראשו, לא ינוח ולא ישקוט עד שיקנה לזקניו איי־רובוט במיטב כספו.

ירדו המלאכים ונטעו מחשבה בראשי.

***

נשאתי את האיי־רובוט שקניתי כמחבק ספר תורה בשמחת תורה להבדיל, עליתי לדירתם של סבא וסבתא. טיפסתי במדרגות המובילות מן החצר הפנימית של בתי אונגרין אל הקומה השנייה, אל המרפסת הנמתחת לאורך הבניין, שהדירות בקומה השנייה נפתחות אליה. באחת מהן, הראשונה משמאל לקצה גרם המדרגות, גרים סבא וסבתא. ברקע — שמש פז זורחת, רוח נושבת בסדינים ובכבסים התלויים על חבלים בין המרפסות, קול תפילה ולימוד עולה מבית המדרש הגדול. נשקתי למזוזה, נקשתי על הדלת הכבדה, שמצידה הפנימי היא מוברחת לילה־לילה במוט ברזל. נכנסתי אל הריח המוכר שמקבל את פניי ואופף אותי בכל פעם מחדש, תערובת ניחוחות של ספרי הקודש של סבא שדפיהם מצהיבים משנים ושל תבשילים שסבתא מכינה על הפתילייה במטבח. ללא אומר ודברים שחררתי את זללן האבק הקטן, ומיד יצא לסיור היכרות בדירה.

זיידע ישב ליד השולחן הגדול בחדר הכניסה לפני ארון ספרי הקודש בעל דלתות הזכוכית. כתמיד בשעות הבוקר, עת קרני השמש חודרות מבעד לחלונות הגבוהים שבחדר הכניסה, נשתבר האור בצלעות הזכוכית המלוטשות בדלתות הארון. כל צבעי הקשת נפרשו כשטיח מלכותי לרגליו של סבא, כראוי למי שיושב בהיכלה של תורה. אולם למרות ההוד וההדר הזה, מאחורי משקפיו העגולים שיקפו עיניו העצובות את מצב רוחו. איכה הידרדרת, רב מאיר יעקב: יהודי מכובד היה, עובר לפני התיבה בימי חג ומועד, ובשאר ימות השבוע מניע גופו בדבקות אצל עמוד התפילה שלו ולומד תורה מבוקר עד ערב, ועתה — נהיה שליח המביא מן השוק קארטופאלאך, בצל, גזר, פטרוזיליה, מלפפונים לכבישה במלח, דגים לשבת ועצמות בהמה כשרה להכנה רגל קרושה. ומעל לכול, כעת גם עבודות ניקיון בבית. מה יש, מסמנת באָבע בראשה לעבר הדלי והסחבה, תקבל קילע אם תיקח מטאטא ותכבד קצת את הרצפה?

"ברוכים הבאים," התגבר זיידע על הדיכאון, שהרי כבר מאברהם אבינו עליו השלום אין כמצוות הכנסת אורחים. הרים כלפיי את עיניו משלל הפרחים שאינם פורחים אלא על מפות שעוונית למטבח. מפה אחת שכזו, מהודרת במיוחד, הביא עימו מאמריקה. אם קיווה כי בכך יקנה את ליבה של באָבע, נכזבה תקוותו. נהיה השולחן יחד עם מפת השעוונית הפורחת עליו המזבח שעליו נעקד בכל יום מחדש.

סיבה טובה לשכוח לרגע את צרותיו ולקבל את האורח במאור פנים ובשמחה — לא בכל יום מגיע הנכד איציק'ל לבקר את זקניו. את האיי־רובוט שהבאתי בחן בחשדנות כמבקש לבדוק הלנו אתם אם לצרינו, מפריס פרסה ומעלה גירה אתה או בהמה טמאה. הסיר את משקפיו וצחצח אותם במטלית (אף זה חידוש שהביא עימו מאמריקה, בירושלים נוהגים לנקות משקפיים בכנף החולצה), כדי להיטיב לראות ולעקוב אחרי מסעותיו של האיי־רובוט ברחבי הדירה. החל זה את מסעו בחדר הכניסה ועבר אל הסלון, שהוא גם חדר השינה של סבא וסבתא ומיטותיהם קבועות משני צדדיו מטעמי צניעות. במרכז — שולחן האוכל העגול, שאליו ישבו אבי ואימי במפגש ההיכרות לפני החתונה. על הקיר השעון הגדול, שבכל חצי שעה עולה מגלגלי השיניים שלו המיה ואחריה יצלצל בחדווה (אף הוא נתבלבל מכניסתו של האושפיז הלא קרוא, ותנועת המטוטלת נעצרה). סבב האיי־רובוט גם את השידה שמעליה הראי הגדול ואת ארון הבגדים שמולה, ששלוש דלתותיו מעוטרות בגילופים דמויי פרחים, ולסיום הקיף ובחן את הארגז השחור הגדול, שחפציו של סבא נישאו בו מאמריקה.

את כל אלה בדק האיי־רובוט ביסודיות ובקפדנות, סבב מפינה לפינה. שאב סוף־סוף את שאריות המרור שירקתי והשלכתי עמוק מתחת לספה בליל סדר אחד לפני עשרות שנים, ומאז שכבו שם למעצבה. הציץ ברדיו שהביא סבא מאמריקה (רדיו מנורות, אר־סי־איי ויקטור), במכונת התפירה זינגר של סבתא. חזר שבע רצון אל חדר הכניסה: נעים להכיר, הנה אני כאן. ביקש לנוח אחרי הסיור בדירה, אך נמשך אל ריח העדנים שעלה מן המטבח. הכינה באָבע באותו זמן מיני תבשילים שחביבים במיוחד על סבא: במיה ברוטב עגבניות, קציצות חוביזה, תבשיל בשר הונגרי חריף. ייסורי מצפון תקפו אותה על שהכבידה את ידה על זיידע וביקשה לפצותו מעט.

נכנס האיי־רובוט לבדוק מה קורה במטבח. "געוואלד!" קפצה בבהלה באָבע ונמלטה מהמטבח. "א־מזיק!"

נישק סבא את ציציותיו ואמר: "תורתנו הקדושה לימדה אותנו איך לתהות על קנקנם של מזיקין." פתח את ארון הספרים, ונענה לו הארון בצלצול הזכוכיות בדלתותיו. נטל סבא את הגמרא ושנה בקול ובנגינה: "תניא: אבא בנימין אומר אלמלי נתנה רשות לעין לראות, אין כל ברִיה יכולה לעמוד מפני המזיקין. אמר אביי: אינהו נפישי מינן — הם מרובים יותר ממנו, וקיימי עלן כי כסלא לאוגיא — והם סובבים אותנו מכל הצדדים, כמו התלם המקיף את התל."

"אוי ויי," נאנחה באָבע והתיישבה על כיסא. המחושים שברגליה, העטופות תמיד תחבושות עבות, נתגברו מרוב בהלה. "אוי לשנותיי," גנחה מליבה.

אדים עלו על משקפיו של זיידע. אין ספק, הוא שוב על הסוס. "האי מאן דבעי למידע להו — מי שרוצה להיווכח במציאותם של המזיקים סביבו יביא אפר מנופה ויפזר אותו מסביב למיטתו קודם שילך לישון, ובצפרא חזי כי כרעי דתרנגולא, ובבוקר יראה סימנים בתוך האפר, שהם דומים לעקבות התרנגול, כי רגלי המזיקין דומות לרגלי תרנגולים." נמלך בדעתו והוסיף עוד אמצעי בדוק שלמדנו מחכמינו: יביא שליה מחתולה שחורה שילדה בת בכורה, וישרוף השליה באש ויטחן אותה וימלא עיניו מהאפר הטחון.

"די, הגזמת," התאוששה סבתא. קמה על רגליה: "נלך על האפר סביב רגלי המיטה." ירדה אל המאפייה, שבכל יום חמישי טומנות בה נשות השכונה את סירי החמין ואת תבניות הקוגל ההונגרי החריף. גרפה ביעה מן השחור־השחור שבתנור. פיזרה בלילה את האפר סביב למיטתו של סבא, קודם שעלה על יצועו. בהטעמה ובקול רם אמר סבא את סדר קריאת שמע שעל המיטה. בכוונה רבה זימר "ברוך המפיל חבלי שינה על עינַי ותנומה על עפעפַי" — הציץ לעבר האיי־רובוט, ששכב תמים כשה בפינת החדר — והדגיש "ותצילני משטן ומפגע רע ומחולָיִם רעים." הרים קולו שתשמע ותחזור אחריו גם באָבע, שהסתתרה עד מעל לאוזניה בכסת הנוצות, "הנה מיטתו שלשלמה, שִשים גִבֹרים סביב לה, מגִבֹרי ישראל. כולם אחֻזי חרב, מלֻמדי מלחמה, איש חרבו על ירכו מפחד בלילות." חזרה באָבע אחריו ושנתה ושילשה גם היא: "מימיני מיכאל, ומשמאלי גבריאל, ומלפנַי אוריאל, ומאחורַי רפאל, ועל ראשי שכינת אל."

חמד לו השטן לצון באותו לילה והפיל על סבא, ששנתו קלה בדרך כלל, שינה עמוקה עד אשמורת אחרונה, שלא יבחין במה שקורה סביב מיטתו. הגיע בוקר, נטל ידיו, בירך מודה אני וכולי, והנה — לא כרעי דתרנגולא ולא בטיח. הרצפה שליד מיטתו נקייה למשעי. בפינת החדר רבץ לו האיי־רובוט, מיתמם כחתול שגנב אוכל מהשולחן. הביטה בו באָבע בחיבה, חוט של חסד נמשך על פניה: סבב לו האיי־רובוט החרוץ בלילה וניקה את כל האפר.

***

חזר שלום בית. האיי־רובוט אחראי לניקיון. זיידע לומד תורה מבוקר עד ערב. באָבע טורחת בהכנת מאנדלעך, שקדי המרק המטוגנים המהוללים שלה, קוגל הונגרי וטשולנט לשבת. נדמה היה כי בכך יסתיים סיפורנו. אלא מאי, אין קץ לתעלוליו של השטן. מתברר, מרוב מעשים טובים שעשו, זכו המלאכים בבונוס מלפני מלך המלכים: חופשה מפנקת אי־שם בגלקסיה, בטן־גב כל היום ומזנון חופשי הכול־כלול. ניצל השטן את היעדרם ושתל רעיון זדוני בראשה של באָבע. שחה באָבע בינה לבין עצמה: אם מנקה האיי־רובוט כל כך יפה את הרצפות, ואין גרגר של אבק בכל הדירה, מדוע לא ינקה גם דברים נוספים. העבירה את מבטה סביב־סביב על פני החדר ורהיטיו, השולחן העגול, השידה וארון הבגדים וכולי, עד שנפל מבטה על הארגז הגדול השחור, הטראנק, שנכתב עליו בצבע לבן MAYER JACOB GRIENFELD, JERUSALEM PALESTINE — זה הארגז שהיה סבא מניח בתוכו את חפציו וכל מה שקנה באמריקה, ושולח באונייה לקראת שובו לארץ — סדינים ומפות, מגבות וכלי מיטה וכל כיוצא בהם. הוציאה באָבע את כלי המיטה והסדינים ופרשה אותם על הרצפה. האיי־רובוט, הפלא ופלא, עבר עליהם הלוך ושוב, ניקה ושאב, תענוג לעיניים. נדמה, חדשים יצאו זה עתה מן החנות. קיפלה באָבע את כלי המיטה, הסדינים, הציפות והמפות, והחזירה אותם למקומם.

והנה, בפינת הארגז, הסתתר עוד דבר־מה. רכנה סבתא אל תוך הארגז, השמיעה גניחה מתוך מאמץ שכבר אינו יאה לשנותיה. אדם מן הצד כי היה מביט בה היה חושש שמא עוד רגע תיפול לתוך הארגז הגדול ולא נודע כי באה אל קרבו. כזו היא סבתא — כשהיא מתחילה במלאכה כלשהי, אין היא מניחה לה עד שתסיימה. צרור עטוף בבד ישן, מעין ציפית של כר, היה מונח שם בירכתי הטראנק השחור, מחותל כדבעי להגן עליו מכל משמר. קילפה סבתא את החיתול המגונן, וראתה כי בידיה חגורת השבר (קילע) של אבי זקנו של זיידע.

עליי להקדים ולספר: צדיק וחכם מופלג ועושה ניסים היה אותו סבא רב־רבא ומעשיו ונפלאותיו אינם פחותים מחוכמתו. כך מסופר עליו בספר תולדות המשפחה: "פעם אחת השתלטו עכברים בביתו ובאחוזתו. הבין הצדיק שאין זאת אלא מכוח טומאתו של הכומר, שהיה שונא ישראל מובהק, ועינו צרה בקדושת בית אביו הקדוש העומד מולו. ומחמת אש קנאתו שבערה בו שלח בעינו הרעה מארה זו לביתו. עשה הצדיק בכוח קדושתו מה שעשה, ועין בעין ראו בניו גבורתו כיצד איתרחיש ניסא" — התרחש הנס — "שלאור היום יצאו הני עכברי רשיעי" — אותם עכברים רשעים — "באורח פלאי ועברו בשיירה את הרחוב לרשות הכומר, לעשות לו כאשר זמם."

בין מעט החפצים שהוריש אותו צדיק ובעל ניסים לבניו, ומהם לנכדיו, הייתה אותה חגורת שבר מעשה ידיו של מתקין חגורות מהולל מהונגריה, ויש אומרים מווינה. אמרו בניו, קדושתו של סבא רבא דבקה בכל מה שהיה קרוב לגופו — מכובע זנבות השועלים שלראשו (השטריימל) ועד לחגורת השבר שלו. ראוי שיעלו גם הם עם נכדיו לארץ הקודש. כאשר עלה מאיר יעקב הנער עם סבו וסבתו לירושלים, עלו עימם גם השטריימל וחגורת השבר של אבי המשפחה.

הלכו סבו וסבתו לעולמם ונטמנו בהר הזיתים, ומאותו יום עברו חגורת השבר והשטריימל לסבא. את השטריימל העתיק אכל העש, חורר אותו מצד אל צד, ומפאת קדושתו הועלה אל הגניזה בעליית הגג של בית הכנסת דכולל הונגריה בשכונה. את חגורת השבר טמנו בארגז הגדול של סבא למשמרת, מי יודע מה ילד יום — כידוע טחורים וקילע עוברים בירושה. כעת, בפרץ ההתלהבות שתקף אותה, הוציאה אותה באָבע מן הארגז. ריח של אבק ועיפוש עלה במחילה מיצירת המופת הנושנה, שכה היטיבה עם גופו של הצדיק, סב סבו של זיידע. עיקמה באָבע את אפה, והניחה את החגורה הבואשת על הרצפה. "הא לך," רמזה בהתגרות לאיי־רובוט, "נראה אותך!"

אזר האיי־רובוט כוחו, סובב את חגורת השבר שבע פעמים, כיהושע בן נון בשעתו סביב חומות יריחו. ובהריע השופרות התנפל עליה בשאגה ובלע אותה על קרבה ועל כרעיה. ולא נודע כי באה אל קרבו.

"אוי ויי," צעקה באָבע.

"אוי ויי," נאנח האיי־רובוט, התהפך על גבו והתפגר.

תם מעשה האיי־רובוט שקניתי לזיידע ולבאָבע במאה שערים.