הרפתקאות עם סושי בארץ המחשבות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הרפתקאות עם סושי בארץ המחשבות
הוספה למועדפים

הרפתקאות עם סושי בארץ המחשבות

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

עוד כנער זכה איש העסקים והסופר ד"ר אדוארד שיפרין באולימפיאדת הפיזיקה באוקראינה, ארץ הולדתו. בבגרותו למד מדע וטכנולוגיה וקיבל תואר דוקטור מאוניברסיטה במוסקבה. מאז ומתמיד הוקסם שיפרין מהשילוב בין רוח למדע ומהאפשרות לתת תשובות על השאלות העמוקות ביותר של קיומנו.

תקציר

"הגיע זמנכם להמשיך הלאה," אמרה סופי, "אבל היזהרו — ככל שתתקרבו לספר, כך תגבר ההתנגדות של כוחות הרשע."

אהרון וסטלה מבקרים עם סבתא וסבא במסעדת סושי. רגע אחד הם אוכלים סושי ורגע לאחר מכן הם מוצאים את עצמם בארץ המחשבות הנתונה בסכנה קיומית. מתברר ששני האחים נבחרו על ידי השליט הגדול והבלתי־נראה כדי להשיב את ספר החוכמה העתיק לידיהם של אנשי ארץ המחשבות.

אהרון וסטלה יוצאים למסע עם עורבת חכמה בשם סופי ובני לוויה נוספים. בדרך יצטרכו לעבור בארץ הגאווה, ארץ הבגידה, אזור האדישות, מחוזות של ייאוש ואזורי הנוחות והשכחה. רק כאשר יגיעו להר הזיכרון יוכלו לפתוח את המערה שבה נמצא הספר ולהחזיר אותו לידיהם של בני המושי. האם יצליחו סטלה ואהרון להביא שלווה לארץ המחשבות לפני שתֹאבד לנצח?

הרפתקאות עם סושי בארץ המחשבות הוא ספרו הראשון לילדים של אדוארד שיפרין. עוד כנער זכה שיפרין באולימפיאדת הפיזיקה באוקראינה, ארץ הולדתו. בבגרותו למד מדע וטכנולוגיה וקיבל תואר דוקטור מאוניברסיטה במוסקבה. מאז ומתמיד הוקסם שיפרין מהשילוב בין רוח למדע ומהאפשרות לתת תשובות על השאלות העמוקות ביותר של קיומנו.

הרפתקאות עם סושי בארץ המחשבות החל כסיפור משעשע עבור נכדיו, אולם משראה כיצד שובה הסיפור את לבם ואת מוחם, החליט שיפרין לכתוב אותו כספר ילדים המשלב פיזיקה קוונטית ושאלות מוסר פילוסופיות בהרפתקאות מרתקות המתרחשות בממד אחר.

טומיסלב טומיק הוא מאייר קרואטי, בוגר האקדמיה לאמנויות בזגרב. בציוריו ניכרת השפעתם של סיפורי עם ואגדות ילדים, והם מוסיפים קסם, עומק ודמיון למילים הכתובות.

זוכה הפרס היוקרתי לספרי נוער INDEPENDENT PRESS AWARD 2020

מן הביקורת:

"איזו חוויה מסעירה! אחד הספרים המבריקים והאינטליגנטיים ביותר לילדים מכל הגילים, ואני מתכוון מכל הגילים!" Elite Group books – goodreads

"האחים לומדים שיעורים על מדע ועל שאלות מוסר... הספר מאויר להפליא בידי האמן הקרואטי טומיסלב טומיק." Financial Times

"ספר מסקרן וסוחף, כל עמוד הוא תעלומה חדשה. מרגש ומומלץ גם לקוראים המבוגרים שבחבורה, מקווה שתיהנו ממנו כמוני." נשיונל ג'יאוגרפיק לילדים

פרק ראשון

הקדמה 

"הגיע הזמן לצאת מהמים!" קראה סבתם של הילדים ונופפה לעברם בשתי מגבות חוף צבעוניות.

אהרון וסטלה העמידו פנים שהם לא שומעים אותה מעל רעש הגלים המתנפצים והמשיכו להתמסר לגלים שסחפו אותם קדימה ואחורה על החול החם. הם גם לא הפנו אליה מבט, אבל מזווית העין יכלו לראות אותה מנופפת במגבות שלהם בזמן ששאר בני המשפחה החלו לארוז מאחוריה את החפצים — קיפלו כיסאות, גילגלו מחצלות וסגרו את השמשייה בעלת הפסים הצבעוניים העליזים.

"אנחנו הולכים לאכול סושי," צעקה סבתם וחייכה כשראתה אותם מתאמצים פתאום להיעמד בין הגלים. הם דילגו אל המים הרדודים, נתקלו מדי פעם באבנים קטנות חדות ופלטו זעקות כאב, ורצו לעבר זרועותיה הפרושות לקראתם.

"אמרת סושי, סבתא?" שאל אהרון והתנשף בזמן שעטפה אותו במגבת "הנוקמים" שלו. רוח בין ערביים קרירה החלה לנשוב והוא התנגב במרץ.

"הייתי חייבת למשוך איכשהו את תשומת הלב שלכם," צחקה סבתא ועטפה את אחותו סטלה במגבת האחרת, שהיה עליה הדפס של כוכב פופ צעיר.

"אבל אנחנו הולכים לאכול סושי, נכון?" שאלה סטלה והרימה גבה. היא חשדה שכל זה לא היה אלא תרגיל שנועד לשכנע אותם לוותר על הבילוי המהנה במים.

"כן, יקירתי," צחקה סבתהּ וניגבה את שערה. "כולנו יודעים כמה שניכם אוהבים סושי."

הילדים מיהרו ללבוש חולצה ומכנסיים ולא טרחו לנעול נעליים. הם רצו אחרי שאר בני המשפחה שעשו את דרכם אל עבר שורה צנועה של מסעדות חוף. מאז ומעולם נהגו לבלות את חופשת הקיץ עם סבא וסבתא בבית המשפחה הישן ליד הים הגדול. בבית הזה, בעל חיפוי העץ האפור השחוק והמרפסות, גדל אבא שלהם עם האחים שלו. טיולי הערב אל המבנה הרעוע של מסעדת הסושי הקטנה היו בין רגעי השיא הרבים בחופשות שבילו במקום הזה, שנראה להם כמו הנקודה היפה ביותר בצפון העולם.

עד סוף חייהם לא יצליחו סטלה ואהרון לאכול אוכל יפני בלי להיזכר בימים הארוכים והעליזים שבהם שחו בים ורכבו על סוסים בהרים שמאחורי העיירה. בימי הגשם הנדירים ובערבים הארוכים מול האח, היו אהרון וסבא שלו משחקים משחקי שחמט בלתי־נגמרים. הילד היה להוט אחר המשחק הזה, שאיפשר לו להתפאר ביכולותיו המתמטיות המרשימות ובו־בזמן להפעיל את הדמיון המפותח מאוד שלו. הדמות האהובה עליו ביותר היתה המלכה הלבנה, שייצגה בעיניו את כל הטוב ואת כל הדברים בעולם שצריך להגן עליהם ולעזור להם לשגשג.


כשאהרון וסטלה היו משתכנעים בסופו של דבר ללכת לישון, הם היו שוכבים מתחת לשמיכה וקוראים לאור פנסים. הם היו בטוחים שסבא וסבתא שלהם לא יודעים על כך. סבא וסבתא ידעו כמובן, כמו שההורים ידעו כשהם עשו זאת בבית במהלך שנת הלימודים, אבל לאיש לא היה אכפת כל עוד אהרון וסטלה המשיכו שניהם להצטיין בלימודים ולהפגין את חוש הצדק וההגינות שייחד אותם משאר בני גילם. התכונות האלה גם הפכו את סטלה לאחת הבנות המקובלות ביותר בשכבה ולתלמידה בעלת ההישגים הגבוהים ביותר בכל בית הספר.

"נדיר," אמרה המנהלת להורים הגאים שלה, "שלילד יש מערכת עקרונות מפותחת כזאת בגיל צעיר כל כך."

במסעדת הסושי היו רק שני מלצרים, אותם שניים שעבדו שם, כך נראה, מדי יום במהלך הקיץ — מר וגברת אֵקאקוּ, גבר יפני מנומס להפליא ואשתו הקטנטונת והעדינה. גם כשהמסעדה היתה מלאה מפה לפה, הם מעולם לא איבדו את העשתונות ואת הנימוסים אבל אף אחד מהם מעולם לא חייך.

"מר אהרון." מר אקאקו פתח להם את הדלת וקד אל הילדים קידה עמוקה. "וגברת סטלה. טוב לראות אתכם שוב."

הילדים החזירו קידה בפנים רציניות לא פחות והלכו אחרי המבוגרים לשולחן הפינתי הקבוע שלהם. הספסלים המרופדים קיררו את ירכיהם הצרובות משמש.

"היינו שעות בים ואנחנו מורעבים, מר אקאקו," אמר סבא שלהם ולא טרח אפילו להעיף מבט בתפריטים שעמדו על השולחן. "תוכל להביא לנו את המבחר הקבוע שלכם? והרבה."

מר אקאקו שוב קד קידה. "ואת המבחר הקבוע שלכם, מר אהרון וגברת סטלה?"

"כן, בבקשה," השיב אהרון. "שש־עשרה חתיכות סושי סלמון בלי וסאבי."

"ועשר חתיכות כאלה בשבילי," אמרה סטלה. "וקולה."

"וקולה גם לי!" מיהר אהרון להוסיף.

כל המבוגרים צחקו.

"אתם בטוחים שאתם לא רוצים לנסות משהו אחר לשם שינוי?" שאל סבא שלהם. "יש סיכוי שתאהבו אותו אפילו יותר."

"בטוחים לגמרי, תודה," השיבו שני הילדים פה אחד, כמו שעשו תמיד בכל פעם שסבא שלהם שאל את השאלה. אף אחד מהם לא רצה להסתכן ולנסות משהו חדש שאולי לא יהיה טעים כמו הסושי שהכירו ואהבו.

עוד ועוד אנשים הגיעו מהחוף והתיישבו אל השולחנות, ואחרים, בבגדים מהודרים יותר, הגיעו מהבתים שניצבו מאחורי המסעדות. לקוחות אכלו ושתו וצחקו, והרעש הלך וגבר. במטבח המלא אדים שבירכתי המסעדה היה אפשר לראות את השפים מתרוצצים ממקום למקום, ואילו מר וגברת אקאקו עברו בשלווה בין השולחנות וּוידאו שכל הלקוחות יקבלו את מבוקשם. כשהשמש שקעה הואר החלל באור חם, ונורות צבעוניות האירו ברכּוּת את הצמחים הגזומים בקפידה שהפרידו בין המסעדה לחוף.

הילדים אכלו מהר יותר מכל השאר. הם היו מרוכזים באוכל ובקושי הקשיבו לשיחות של המבוגרים סביבם. הם הרגישו את מלח הים שנדבק אל עורם ואת החול שבשערם ובין הבהונות, ועייפות נעימה פשטה בשריריהם הגדֵלים והמתחזקים.


אחרי כשעה התלבטו המבוגרים אם להזמין קינוח או קפה לפני שישלמו את החשבון וילכו הביתה לישון. בעודם מתלבטים הגיע מר אקאקו מהמטבח ובידו מגש כסף קטן שעליו שתי חתיכות סושי זהובות. הוא התכופף כדי להציג לילדים את המגש, וריח נפלא שמעולם לא הריחו עלה בנחיריהם, מילא את ראשם בחמימות וצבע את ההמולה סביבם בקלידוסקופ של צבעים.

"מכיוון שאתם מהלקוחות הקבועים ביותר שלנו," אמר מר אקאקו, "ואתם מומחים בסושי סלמון, השף הראשי שלנו רוצה להציג לכם את המנה המיוחדת החדשה שלו. הוא יעריך מאוד את דעתכם."

 

 

אף על פי שהבטן שלהם כמעט התפוצצה, הרים כל ילד חתיכה אחת של סושי רך וחם, בשעה שהמבוגרים הזמינו תה וקפה. כשהניחו את הסושי על לשונם, היה נדמה שאלף טעמים שונים מתפרצים מתוך הפיסות הזעירות והזהובות. החום התפשט בתוכם כמו שמיכת צמר עבה, והם שקעו בספסל המרופד. הקולות של בני משפחתם ושל שאר הסועדים התמזגו לכלל צליל אחד מרגיע, כמו מוזיקה או גלים המתנפצים אל החוף, והאורות הצבעוניים כמו פיזזו מולם על פני הצמחים, רגע לפני שאפפה אותם עלטה.

הילדים עצמו את עיניהם והתענגו על התחושות האלה. כששבו ופקחו אותן, המסעדה נעלמה.

עוד כנער זכה איש העסקים והסופר ד"ר אדוארד שיפרין באולימפיאדת הפיזיקה באוקראינה, ארץ הולדתו. בבגרותו למד מדע וטכנולוגיה וקיבל תואר דוקטור מאוניברסיטה במוסקבה. מאז ומתמיד הוקסם שיפרין מהשילוב בין רוח למדע ומהאפשרות לתת תשובות על השאלות העמוקות ביותר של קיומנו.

עוד על הספר

הרפתקאות עם סושי בארץ המחשבות אדוארד שיפרין

הקדמה 

"הגיע הזמן לצאת מהמים!" קראה סבתם של הילדים ונופפה לעברם בשתי מגבות חוף צבעוניות.

אהרון וסטלה העמידו פנים שהם לא שומעים אותה מעל רעש הגלים המתנפצים והמשיכו להתמסר לגלים שסחפו אותם קדימה ואחורה על החול החם. הם גם לא הפנו אליה מבט, אבל מזווית העין יכלו לראות אותה מנופפת במגבות שלהם בזמן ששאר בני המשפחה החלו לארוז מאחוריה את החפצים — קיפלו כיסאות, גילגלו מחצלות וסגרו את השמשייה בעלת הפסים הצבעוניים העליזים.

"אנחנו הולכים לאכול סושי," צעקה סבתם וחייכה כשראתה אותם מתאמצים פתאום להיעמד בין הגלים. הם דילגו אל המים הרדודים, נתקלו מדי פעם באבנים קטנות חדות ופלטו זעקות כאב, ורצו לעבר זרועותיה הפרושות לקראתם.

"אמרת סושי, סבתא?" שאל אהרון והתנשף בזמן שעטפה אותו במגבת "הנוקמים" שלו. רוח בין ערביים קרירה החלה לנשוב והוא התנגב במרץ.

"הייתי חייבת למשוך איכשהו את תשומת הלב שלכם," צחקה סבתא ועטפה את אחותו סטלה במגבת האחרת, שהיה עליה הדפס של כוכב פופ צעיר.

"אבל אנחנו הולכים לאכול סושי, נכון?" שאלה סטלה והרימה גבה. היא חשדה שכל זה לא היה אלא תרגיל שנועד לשכנע אותם לוותר על הבילוי המהנה במים.

"כן, יקירתי," צחקה סבתהּ וניגבה את שערה. "כולנו יודעים כמה שניכם אוהבים סושי."

הילדים מיהרו ללבוש חולצה ומכנסיים ולא טרחו לנעול נעליים. הם רצו אחרי שאר בני המשפחה שעשו את דרכם אל עבר שורה צנועה של מסעדות חוף. מאז ומעולם נהגו לבלות את חופשת הקיץ עם סבא וסבתא בבית המשפחה הישן ליד הים הגדול. בבית הזה, בעל חיפוי העץ האפור השחוק והמרפסות, גדל אבא שלהם עם האחים שלו. טיולי הערב אל המבנה הרעוע של מסעדת הסושי הקטנה היו בין רגעי השיא הרבים בחופשות שבילו במקום הזה, שנראה להם כמו הנקודה היפה ביותר בצפון העולם.

עד סוף חייהם לא יצליחו סטלה ואהרון לאכול אוכל יפני בלי להיזכר בימים הארוכים והעליזים שבהם שחו בים ורכבו על סוסים בהרים שמאחורי העיירה. בימי הגשם הנדירים ובערבים הארוכים מול האח, היו אהרון וסבא שלו משחקים משחקי שחמט בלתי־נגמרים. הילד היה להוט אחר המשחק הזה, שאיפשר לו להתפאר ביכולותיו המתמטיות המרשימות ובו־בזמן להפעיל את הדמיון המפותח מאוד שלו. הדמות האהובה עליו ביותר היתה המלכה הלבנה, שייצגה בעיניו את כל הטוב ואת כל הדברים בעולם שצריך להגן עליהם ולעזור להם לשגשג.


כשאהרון וסטלה היו משתכנעים בסופו של דבר ללכת לישון, הם היו שוכבים מתחת לשמיכה וקוראים לאור פנסים. הם היו בטוחים שסבא וסבתא שלהם לא יודעים על כך. סבא וסבתא ידעו כמובן, כמו שההורים ידעו כשהם עשו זאת בבית במהלך שנת הלימודים, אבל לאיש לא היה אכפת כל עוד אהרון וסטלה המשיכו שניהם להצטיין בלימודים ולהפגין את חוש הצדק וההגינות שייחד אותם משאר בני גילם. התכונות האלה גם הפכו את סטלה לאחת הבנות המקובלות ביותר בשכבה ולתלמידה בעלת ההישגים הגבוהים ביותר בכל בית הספר.

"נדיר," אמרה המנהלת להורים הגאים שלה, "שלילד יש מערכת עקרונות מפותחת כזאת בגיל צעיר כל כך."

במסעדת הסושי היו רק שני מלצרים, אותם שניים שעבדו שם, כך נראה, מדי יום במהלך הקיץ — מר וגברת אֵקאקוּ, גבר יפני מנומס להפליא ואשתו הקטנטונת והעדינה. גם כשהמסעדה היתה מלאה מפה לפה, הם מעולם לא איבדו את העשתונות ואת הנימוסים אבל אף אחד מהם מעולם לא חייך.

"מר אהרון." מר אקאקו פתח להם את הדלת וקד אל הילדים קידה עמוקה. "וגברת סטלה. טוב לראות אתכם שוב."

הילדים החזירו קידה בפנים רציניות לא פחות והלכו אחרי המבוגרים לשולחן הפינתי הקבוע שלהם. הספסלים המרופדים קיררו את ירכיהם הצרובות משמש.

"היינו שעות בים ואנחנו מורעבים, מר אקאקו," אמר סבא שלהם ולא טרח אפילו להעיף מבט בתפריטים שעמדו על השולחן. "תוכל להביא לנו את המבחר הקבוע שלכם? והרבה."

מר אקאקו שוב קד קידה. "ואת המבחר הקבוע שלכם, מר אהרון וגברת סטלה?"

"כן, בבקשה," השיב אהרון. "שש־עשרה חתיכות סושי סלמון בלי וסאבי."

"ועשר חתיכות כאלה בשבילי," אמרה סטלה. "וקולה."

"וקולה גם לי!" מיהר אהרון להוסיף.

כל המבוגרים צחקו.

"אתם בטוחים שאתם לא רוצים לנסות משהו אחר לשם שינוי?" שאל סבא שלהם. "יש סיכוי שתאהבו אותו אפילו יותר."

"בטוחים לגמרי, תודה," השיבו שני הילדים פה אחד, כמו שעשו תמיד בכל פעם שסבא שלהם שאל את השאלה. אף אחד מהם לא רצה להסתכן ולנסות משהו חדש שאולי לא יהיה טעים כמו הסושי שהכירו ואהבו.

עוד ועוד אנשים הגיעו מהחוף והתיישבו אל השולחנות, ואחרים, בבגדים מהודרים יותר, הגיעו מהבתים שניצבו מאחורי המסעדות. לקוחות אכלו ושתו וצחקו, והרעש הלך וגבר. במטבח המלא אדים שבירכתי המסעדה היה אפשר לראות את השפים מתרוצצים ממקום למקום, ואילו מר וגברת אקאקו עברו בשלווה בין השולחנות וּוידאו שכל הלקוחות יקבלו את מבוקשם. כשהשמש שקעה הואר החלל באור חם, ונורות צבעוניות האירו ברכּוּת את הצמחים הגזומים בקפידה שהפרידו בין המסעדה לחוף.

הילדים אכלו מהר יותר מכל השאר. הם היו מרוכזים באוכל ובקושי הקשיבו לשיחות של המבוגרים סביבם. הם הרגישו את מלח הים שנדבק אל עורם ואת החול שבשערם ובין הבהונות, ועייפות נעימה פשטה בשריריהם הגדֵלים והמתחזקים.


אחרי כשעה התלבטו המבוגרים אם להזמין קינוח או קפה לפני שישלמו את החשבון וילכו הביתה לישון. בעודם מתלבטים הגיע מר אקאקו מהמטבח ובידו מגש כסף קטן שעליו שתי חתיכות סושי זהובות. הוא התכופף כדי להציג לילדים את המגש, וריח נפלא שמעולם לא הריחו עלה בנחיריהם, מילא את ראשם בחמימות וצבע את ההמולה סביבם בקלידוסקופ של צבעים.

"מכיוון שאתם מהלקוחות הקבועים ביותר שלנו," אמר מר אקאקו, "ואתם מומחים בסושי סלמון, השף הראשי שלנו רוצה להציג לכם את המנה המיוחדת החדשה שלו. הוא יעריך מאוד את דעתכם."

 

 

אף על פי שהבטן שלהם כמעט התפוצצה, הרים כל ילד חתיכה אחת של סושי רך וחם, בשעה שהמבוגרים הזמינו תה וקפה. כשהניחו את הסושי על לשונם, היה נדמה שאלף טעמים שונים מתפרצים מתוך הפיסות הזעירות והזהובות. החום התפשט בתוכם כמו שמיכת צמר עבה, והם שקעו בספסל המרופד. הקולות של בני משפחתם ושל שאר הסועדים התמזגו לכלל צליל אחד מרגיע, כמו מוזיקה או גלים המתנפצים אל החוף, והאורות הצבעוניים כמו פיזזו מולם על פני הצמחים, רגע לפני שאפפה אותם עלטה.

הילדים עצמו את עיניהם והתענגו על התחושות האלה. כששבו ופקחו אותן, המסעדה נעלמה.