עיר גדולה ואנשים בה הרבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עיר גדולה ואנשים בה הרבה
מכר
מאות
עותקים
עיר גדולה ואנשים בה הרבה
מכר
מאות
עותקים

עיר גדולה ואנשים בה הרבה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

"בשנים האחרונות הלכה והתגבשה בי ההכרה שאינני מכיר את הסיפור שלי. שלנו".

במילים אלה פותח רון חולדאי את הסיפור שהוא מבקש לספר לנכדיו על הוריו וחבריהם, דור ראשון לגאולה, שייסדו קיבוץ, נלחמו והקימו מדינה, אך גם חוו טרגדיה שאין נוראה ממנה, של בני משפחה וחברים שנספו בשואה;

על הילדות בקיבוץ חולדה, שם נולד והתבגר ושם הונחלו לו והוטבעו בו ערכים לחיים;

על 26 שנים בחיל האוויר כטייס קרב בארבע מלחמות ועל אינספור גיחות כמפקד טייסות וכמפקד בסיסים;

על הרגע שבו החליט ללכת בדרך של הוריו, מייסדי בית הספר בחולדה, ולבחור בחינוך. חסר ניסיון בהוראה הוא מונה למנהל הגימנסיה העברית "הרצליה" ברגעי השפל שלה ועשה אותה לאחד מבתי הספר המובילים והמבוקשים בתל אביב;

ועל ההחלטה להתמודד על ראשות עיריית תל אביב-יפו. תל אביב-יפו שחולדאי קיבל לידיו בשנת 1998 היתה עיר כושלת, מזדקנת ומתכערת, פושטת יד ורגל, שתושביה נטשו אותה. בעבודה קשה ושיטתית, בלי להתבייש במילה "חזון", תוך התגברות על מכשולים וקשיים לרוב ויחד עם אנשים טובים ומסורים, הוא הפך את העיר העברית הראשונה לעיר מבוקשת ופורחת, עיר של דמוקרטיה, סובלנות, פתיחות וקבלת האחר, עיר של חדשנות, תרבות ושמחת חיים.

ובלשונו: "בכל דור ודור היתה כאן תל אביב אחרת. אבל היא תמיד היתה העיר המרכזית, התוססת, המעניינת, שבה כל אחד יכול למצוא את מקומו. לתל אביב-יפו יש חיים משלה. וככזו היא גם תמשיך תמיד להיות שנויה במחלוקת. זהו קסמה".

פרק ראשון

פתח דבר
 

 

בשנים האחרונות הלכה והתגבשה בי ההכרה, שאינני מכיר את הסיפור שלי. שלנו. הורינו, עויזר והנקה חולדאי, היו המייסדים. דור ראשון לגאולה. תחילה ומימוש של המפעל הציוני. הם הגיעו לארץ, ייסדו קיבוץ, חרשו, נטעו, נלחמו והקימו מדינה. הם חוו טרגדיה שאין נוראה ממנה, כשכל העולם שממנו באו נעלם כלא היה. בני משפחה וחברים נרצחו, ועולם של תרבות ורוח שהיה מולדתם אבד.

הם לא כתבו את סיפור חייהם ולא סיפרו על עצמם, ולהודות על האמת, עם הרבה ייסורי מצפון, גם אנחנו, אחי שי ואני, לא גילינו עניין בעבר. כשבכל זאת שאלנו, נתקלנו בתשובות חפוזות במעין קוצר רוח ואמירה מבטלת, "אל תשאל. שום דבר טוב לא היה שם".

גם אני לא סיפרתי לילדי על עצמי, היכן גדלתי ומאין אני בא. מאז נהייתי סבא לתשעה נכדים מקסימים התבשל לאט לאט הרעיון להתחקות עד כמה שאפשר אחרי קורות חייהם של הורי, לספר את סיפורם ואת סיפורי שלי, על מנת שנכדי יֵדעו מאין הם באו, ואולי יסייע להם הדבר לדעת לאן הם הולכים. הרי אנחנו חלק מסיפור גדול הרבה יותר. הורי, אני, ילדי ונכדי — כולנו חוליות בשלשלת.

סיפור חייהם של הורי וחבריהם הוא סיפור של חלוצים וחולמים. זה סיפור של שאיפה לחברת מופת, סיפור של ערכים ושל חיים לאורם בטוב וברע. נדמה לי שדווקא בימים אלה ראוי לעיין בערכים אלה, לעצור לרגע, ולחזור לשיר שאבי כל כך אהב, "אז ליפא העגלון אומר, שקצת פחות זה קצת יותר, צריך למתוח המושכה, וקצת — לקחת חזרה".1

 

הכתיבה קשה עלי. לא כתבתי יומן, גם התמונות מחיי נמצאות בארגזים. אני אוהב ללמוד ולקרוא היסטוריה, אבל באופיי אני מסתכל רק קדימה. ובכל זאת אזרתי אומץ, ובעזרתה של כרמית גיא הגיבורה והנבונה, שהסכימה לסבול את חברתי, נטלתי על עצמי לספר את סיפורם של הורי ואת סיפורי שלי. לא היה זה מסע קל, היו בו עליות ומורדות, עד שהרצון לספר את הסיפור של סבא רוני הבשיל לספר הזה. אין זה ספר היסטוריה. זהו סיפורו של סבא רוני לתשעת נכדיו.

לא מעט אנשים טובים התגייסו. אמוץ פלג, חבר נעורים והארכיונאי של קיבוץ חולדה, העמיד לרשותי את הידע העשיר שלו ואת הארכיון, שבו מצאתי פנינים. ראש ענף היסטוריה בחיל האוויר, מוטי חבקוק, סייע לי לדייק בפרטי אירועים. גם חברי בחיל האוויר קראו והעירו. מורי הגימנסיה "הרצליה", ובראשם ורה גלסברג, אריאלה אופק ועירית כהן, הזכירו נשכחות. עמיתי בעיריית תל אביב־יפו — המנכ"ל לשעבר, אריאל קפון, והמנכ"ל הנוכחי, מנחם לייבה, רובי זלוף, ערן אברהמי, חיים רונן, מאור בנימיני ואנשי לשכתי המסורים, שתקצר היריעה מלפרט את שמותיהם — כולם הושיטו יד. כך עשו גם חברי הקרובים, יגאל שפירא וגדעון חושן.

ואי־אפשר לסיים בלי המשפחה: רעייתי, יעל, ילדי, דן, נעה וגד, ואחי שי ורמי ובני משפחותיהם.

1. "ליפא העגלון". מילים: יחיאל מוהר. לחן: אריה לבנון.

עוד על הספר

עיר גדולה ואנשים בה הרבה רון חולדאי

פתח דבר
 

 

בשנים האחרונות הלכה והתגבשה בי ההכרה, שאינני מכיר את הסיפור שלי. שלנו. הורינו, עויזר והנקה חולדאי, היו המייסדים. דור ראשון לגאולה. תחילה ומימוש של המפעל הציוני. הם הגיעו לארץ, ייסדו קיבוץ, חרשו, נטעו, נלחמו והקימו מדינה. הם חוו טרגדיה שאין נוראה ממנה, כשכל העולם שממנו באו נעלם כלא היה. בני משפחה וחברים נרצחו, ועולם של תרבות ורוח שהיה מולדתם אבד.

הם לא כתבו את סיפור חייהם ולא סיפרו על עצמם, ולהודות על האמת, עם הרבה ייסורי מצפון, גם אנחנו, אחי שי ואני, לא גילינו עניין בעבר. כשבכל זאת שאלנו, נתקלנו בתשובות חפוזות במעין קוצר רוח ואמירה מבטלת, "אל תשאל. שום דבר טוב לא היה שם".

גם אני לא סיפרתי לילדי על עצמי, היכן גדלתי ומאין אני בא. מאז נהייתי סבא לתשעה נכדים מקסימים התבשל לאט לאט הרעיון להתחקות עד כמה שאפשר אחרי קורות חייהם של הורי, לספר את סיפורם ואת סיפורי שלי, על מנת שנכדי יֵדעו מאין הם באו, ואולי יסייע להם הדבר לדעת לאן הם הולכים. הרי אנחנו חלק מסיפור גדול הרבה יותר. הורי, אני, ילדי ונכדי — כולנו חוליות בשלשלת.

סיפור חייהם של הורי וחבריהם הוא סיפור של חלוצים וחולמים. זה סיפור של שאיפה לחברת מופת, סיפור של ערכים ושל חיים לאורם בטוב וברע. נדמה לי שדווקא בימים אלה ראוי לעיין בערכים אלה, לעצור לרגע, ולחזור לשיר שאבי כל כך אהב, "אז ליפא העגלון אומר, שקצת פחות זה קצת יותר, צריך למתוח המושכה, וקצת — לקחת חזרה".1

 

הכתיבה קשה עלי. לא כתבתי יומן, גם התמונות מחיי נמצאות בארגזים. אני אוהב ללמוד ולקרוא היסטוריה, אבל באופיי אני מסתכל רק קדימה. ובכל זאת אזרתי אומץ, ובעזרתה של כרמית גיא הגיבורה והנבונה, שהסכימה לסבול את חברתי, נטלתי על עצמי לספר את סיפורם של הורי ואת סיפורי שלי. לא היה זה מסע קל, היו בו עליות ומורדות, עד שהרצון לספר את הסיפור של סבא רוני הבשיל לספר הזה. אין זה ספר היסטוריה. זהו סיפורו של סבא רוני לתשעת נכדיו.

לא מעט אנשים טובים התגייסו. אמוץ פלג, חבר נעורים והארכיונאי של קיבוץ חולדה, העמיד לרשותי את הידע העשיר שלו ואת הארכיון, שבו מצאתי פנינים. ראש ענף היסטוריה בחיל האוויר, מוטי חבקוק, סייע לי לדייק בפרטי אירועים. גם חברי בחיל האוויר קראו והעירו. מורי הגימנסיה "הרצליה", ובראשם ורה גלסברג, אריאלה אופק ועירית כהן, הזכירו נשכחות. עמיתי בעיריית תל אביב־יפו — המנכ"ל לשעבר, אריאל קפון, והמנכ"ל הנוכחי, מנחם לייבה, רובי זלוף, ערן אברהמי, חיים רונן, מאור בנימיני ואנשי לשכתי המסורים, שתקצר היריעה מלפרט את שמותיהם — כולם הושיטו יד. כך עשו גם חברי הקרובים, יגאל שפירא וגדעון חושן.

ואי־אפשר לסיים בלי המשפחה: רעייתי, יעל, ילדי, דן, נעה וגד, ואחי שי ורמי ובני משפחותיהם.

1. "ליפא העגלון". מילים: יחיאל מוהר. לחן: אריה לבנון.