כן, אנשים משתנים
"תגיד", קוראים אותי שואלים ושואלים אותי קוראים, סקרנות טבעית מצטיירת על קלסתרם, "אנשים באמת משתנים?"
"כלום מכירים אתם אדם שלא השתנה", מבקש אני לענות בחופזה בטרם תתפוגג סקרנותם, "שמא הכרתם אדם שנותר לכל אורך שנות חייו בדפוס תינוקיותו בצביון ילדותו ובתבנית נערותו?"
יתכן אפוא כי השאלה הנכונה איננה אם אנשים משתנים.
אפשר שהשאלה המדויקת היא: "האם אנשים יכולים לבחור את תוואי השינוי ולעצב את מסלולו?"
וזאת, תסלחו לי, שאלה שאין עליה תשובה אחת.
לפי שכל אדם, עונה עליה את תשובתו הוא.
לא בפיו.
וכן באישיותו.
בעיצובה הארכיטקטוני, במקרה הטוב. או במקרה הפחות מלבב, בפראותה הבלתי מעוצבת.
*
שמא נטיב להבין את התשובה מתוך הסיפור 'מַה נִשְתַּנּוּ', המסופר בספר זה, שבו מסביר סבא נפתלי לבנו יהושע: "נגד עצם השינוי אין מה לעשות. אתם לא תמשיכו להיות מה שהייתם, שִׁיעֲלֶה. לא תמשיכו. אבל מה כן, אתם אלה
שתעצבו את השינוי. אתם תחליטו אם השינוי יהיה לטוב, או חלילה לרע. את עצם השינוי אינכם יכולים לבחור או לעצור, ברם, בחירת עיצובו של השינוי, כן הופקדה בידיכם".
וזה הסוד, רבותיי ומוריי.
*
זהו סוד השינוי שעליו אנו מספרים בסייעתא דשמיא בסדרת 'אנשים כן משתנים', אשר ספר זה, הַעֲמָדַת־פְּנִים שמו, הוא בחסדי שמיים הספר השלישי בסדרה, מִסְפָּר היוצר 'חזקה' של שינוי.
יען אשר שינוי שבמהלכו מושל אדם ברוחו ולוכד נפשו ליטול לידיו מושכות ולאחוז בהן אחיזה איתנה השולטת על נתיב כרכרת השינוי, כאשר הוא מגייס את כל כוחותיו בגבורה פנימית המופנית פנימה נגד כוחות־בו - זהו שינוי שיש לספר עליו.
למען יידע דור את האור.
למען ישמע אדם את פלאי זכות הבחירה.
למען יתפעלו ויתפעמו הקוראים ויפעימו את פעימות דופקם בהתפעמות שיש בה השתנות, כזאת או אחרת.
*
קוראים יקרים ונכבדים
כבר סיכמנו והסכמנו בעברנו המשותף כי כמוכם וכמוני, גם גיבורי הסיפורים שתקראו כאן, אינם מושלמים.
לא כל פעולותיהם ראויות, או מובחרות ונכונות לחיקוי.
בסיפורים, כמו במציאות, אנשים אנחנו ולא מלאכים. אוסָפים של יסודות ותכונות. תרכובות של רצונות ושאיפות, בחירות והחלטות, שגיאות וטעויות.
ולפי שהסיפורים מספרים את המציאות, יבואו ויספרו לא אחת ובלי נחת על אודות התנהגויות שמנצנצת בהן חולשה אנושית.
על כן נאמר מעתה: יש ולמֵדים מהסיפור, או מהתרחשות הרוחשת בו, כיצד לא לנהוג. גם זה לימוד חשוב שאי אנחנו רשאים לפסוח עליו.
ברם, השתדלתי שהמסרים הצומחים לקראתכם מן הסיפורים, יהיו כולם נכונים וראויים. כך שגם אם בצעידתכם בסמטאות הסיפורים תיתקלו באי אלו אשר טעו ושגו, מעדו וכרעו ונפלו, ולא קמו ולא התעודדו, תוכלו להנפיק מסר חיובי מזרימת בין־השורות שבסיפור.
*
זמנכם הלוא יקר ואיני רשאי או זכאי לבזבזו לריק.
לפיכך התפללתי ואוסיף ואתפלל עוד לפני השי"ת החונן לאדם דעת שאצליח ליצוק לסיפוריי תוכן איכותי, המצדיק את נתחי הזמן שאתם מייחדים לקריאתם. תודה לכם על הזמן שאתם מקדישים ליצירותיי. היו ברוכים מאז ולתמיד.
הבה נצא למסע היכרות אישית מופלאה עם גיבורי השינוי שעמלו להעמיד את אישיותם בהעמדת־פְּנים נכונה, ולעיתים במחיר של מלחמה פנימית בלתי קלה אך רבת הישגים. המה הגיבורים. סיפוריהם יסחפו גם אותנו אל הטוב ואל הראוי.
בתודה רציפה לבורא כל העולמים אדון כל הסיפורים ובורא כל העלילות על כל הטוב אשר גמלני עד הנה, ובתפילה תמידית על העתיד לבל יטשני.
קרית גת, אדר תשפ"א, ימי קורונה
ידידכם הנאמן
מוֹישה גוּטמן
שֵׁרוּת עֲקִיצָה
מַסֶּכֶת עוֹקְצִין.
פרק ראשון
הרעיון הברזילאי
כל העיר דיברה על המקרה.
טחנו אותו בטחינה אחרי טחינה, בחנו אותו בבחינה רודפת בחינה, ופוררו את פרטיו לפירורים מפורטים. היו שהוסיפו פרטי־צבע ותוספות־גיוון משל דמיונם הקודח ושילבו אותם בסיפור כחלקי מציאות. חלקם תלו את עסיסיות וצבעוניוּת תיאוריהם בשמם של ממציאים קודחים אחרים ונעשו פתאום אומרים דברים בשם אומרם.
ההלם לא היה קטן.
שלטי הוקרה הדבוקים בחזיתות בניינים ציבוריים ומעל למשקופים של היכלי תורה, עדיין נשאו והניפו את שמו בליווי תארי כבוד וכינויי הוקרה. ספרי־קודש מהודרים שהודרו מחדש ביגיעה והשקעה עדיין עטורים היו בשמו המפורש הנחקק בגופנים מסולסלים ומשובץ במסגרת המעוטרת בערוגות תודות ארוגות ונלהבות לנדיב־הדגול־והנכבד. רכב השרד עם החלונות הכהים עדיין חנה בחנייה השמורה והמגודרת בקדמת ביתו התלת־קומתי רחב המידות ומוקף החצר; ואפילו ילדיו נראו עוברים ושבים, יוצאים בבקרים את חווילתם העשירה אל מוסדות החינוך, כהרגלם.
ורק הוא - מי שבעטיו הָמלה כל העיר ורכלו כל הרכלנים ולחשו רוב הלחשנים - נעדר מהעין.
היו שאמרו שברח בלילה וכסותו לעורו.
היו שטענו שהפליג ביאכטה בואכה קפריסין.
היו שלחשו שהוברח באוניית סחר יוונית.
היו מי שתיארו כיצד חמק דרך מדבר־סיני באורחת פרדות בדואיות עיקשות ושתקניות.
היו שהתעקשו על הימלטותו דרך הגבול הירדני במעבר אלנבי מעל דבשתו התלולה של גמל שתום עין.
איש איש והשערתו הטובה בעיניו ועל לשונו המתגלגלת.
גרעין האמת הטמון מתחת לשפע ההשערות, שחלקן הפכו בפי אומריהן לקביעוֹת כאילו־בדוקות, היה שגדליה, משועי העיר, מחשובי אמידי הקהילה, מבכירי נגידיה וטובי נדיביה, חמק ונמלט נטמר ונעלם והותיר אחריו שורה חרוכה של תמימי־דרכים ותמי־לבבות שנעשו בן ליל לנפגעים עשוקים ועקוצים משום ששמו עליו יהבם הדל וצקלונם המצומק והשקיעו אצלו ו/או דרכו את אחרונת השקעותיהם ומיטב פרוטותיהם, באמונה תמימה ואמון תם כי יתעשרו, ולו במקצת, אם כספם ישהה וישרה בידיים כה מיומנות כידיו של גדליה.
והנה פרח לו איש המעות.
ילדיו באו בשערי התלמוד־תורה חיוורים ושותקים. יודעים ומריחים מאזינים ושומעים ומבינים שקרה משהו עם אבא שלהם ואינם יודעים מה. בנותיו המשיכו לפקוד את ספסלי בית־יעקב כאילו לא אירע שינוי מטריד בשגרתם המנופצת, מסתגרות בתעלומתן.
איש לא עדכן אותם בפרוטרוט על אודות סיבת היעלמותו הפתאומית של אביהם האהוב, שהוסברה להם על ידי אימם כנסיעת־עסקים־דחופה.
שאלותיהם החקרניות, גם אלו שלוחלחו בדמעות מלוחות, נתקלו בעמימות יזומה והושבו אליהם בתשובות דיפלומטיות מעורבלות ומעורפלות. אך המציאות זעקה את זעקתה באוזניהם: השתיקה הקודרת והנדירה שרבצה בחלל הבית הענק, היעדרותו של אביהם שנעשתה בפתע וללא פרידה כתמיד, שיחות הטלפון הרבות והסודיות של אימא המתעקשת לחייך אליהם כמו לא קרה מקרה בלתי תקין, ועל כולנה - זמזום הדיבורים המתלחששים ורחש
הלחשושים הרוחשים שגברו בסביבתם כל אימת שיצאו את הבית, אופפים מכל עבר וסוגרים עליהם נתיבי מילוט.
"נצטרך לעבור דירה?", שאל ראוב'לה בן השתים־עשרה את אימו באחד הלילות. מתנסח בשאלה עוקפת. לשאלותיו הישירות על היעדרותו של אבא, אין אימא עונה מענים מלאים. על שאלות עקיפות תיאלץ אימא לענות לו. הוא ינסח שורה של שאלות עקיפות, ילקט את פיסות התשובות, ויבנה את הפאזל.
"אולי", ענתה, מהורהרת, כתמים כהים מקיפים את תשובתה.
*
בשבועיים האחרונים חרב עולמה.
קרס באחת והתמוטט בהפתעה, ללא כל סימן מקדים ובלי איתות אזהרה מַטרים. היא לכודה עדיין בין הריסותיו המעלות עשן ומְקטרות זעם; מהלומת ההלם ומכת ההפתעה התערבלו עם חרון הכעס וזעף התדהמה.
אם רק היה גדליה נשאר ולא בורח כשפן־סלעים.
אם רק היה נשאר בארץ באומץ, נשאר להתמודד יחד איתה ועם הילדים מול הנחשולים המערערים את שלוותם, יכולה הייתה להסכין לקבל ממנו הסברים כלשהם ולהסכים לשמוע מפיו תירוצים, גם אם רצוצים ורעועים, על איך קרה מה שקרה.
אבל הוא לא נשאר.
הוא ברח.
נס על נפשו.
והיא זו שנותרה לבדה, בודדת בקרב.
נותרה לבדה, ניצבת בלית ברירה בצריח הטנק היחיד בחזית, ללא הכנה מַקדימה ובלי גיבוי עורפי, נאלצת לנווט את ספינת הבית הנטרפת בין נחשולי סערה, באין באופק חוף מבטח.
הוא ברח לו והיא זאת שמוכרחה להתחבט בטלטולי אי־וודאות נוגסת ומכרסמת, לערפל תשובות לילדיהם האהובים, למשש את הפחד שהחל לרצד בעיניהם, לראות בעיניים קמלות כיצד שמחת החיים שלהם גוועת אל תוך עצמה ונעלמת, ולדעת שהטראומה בראשיתה ועוד נָכונה לה ולהם התמודדות ממושכת לגמרי בלתי פשוטה.
וגם, נוסף על כל אלה, להתחמק בלוליינות מפוחדת מאיומי הנושים הנוקשים המתפתלים לעברה כנחשים שורקים, עוד זה מאיים וזה בא; ולנוס משאלות קשות של תמימי דרך כעוסים הנוקשים בשערים ועל הדלתות ומפזרים מוקשים של איומים וצעקות של נקמה.
*
גדליה נעלם, אך לא נאלם.
הטלפון פועל שעות נוספות והם משוחחים רבות. הוא מבקש ממנה שתחבור אליו לברזיל, עם הילדים, כמובן.
רק לבינתיים. עד יעבור זעם ותשקוט מהומה.
כבר יש לו דירה, אמר.
דירה מרווחת אפילו, הבטיח כמנחם נחמת שוטים.
הילדים יסתדרו, הצהיר כגנרל סנילי החגור בחרב־עץ ופוקד פקודת סרק.
ילדים מסתגלים מהר, תגיעו כולכם, ניבא מי שלא הצליח לנבא את קריסתו הפתאומית.
תעלו על מטוס ותבואו, ביקש והתחנן והזהיר, לפני שיהיה מאוחר מדי להימלטות. לפני ששערי התעופה ייסגרו על פניכם. לפני שהילדים יראו מְעקלים בפעולה, לפני שיתקלו בגברתנים בלתי סימפטיים. לפני שכל העיר תשתה להם את הדם. לארוז כמה מזוודות, לעזוב את החווילה המפוארת, לעלות על מטוס ולבוא. עכשיו. אתמול. דחוף. הכי מהר.
היא התחילה להתארגן לטיסה והזמינה כרטיסים אצל סוכן הנסיעות הקבוע שלהם. עושה רצון בעלה בכשרות מהודרת ומבינה את ההיגיון שבלקיחת
פסק־זמן במקום מבטחים של מרחקים. סוכן הנסיעות דרש תשלום מראש ובמזומן והיא הבטיחה תשלום במזומן. הסוכן הגיב באסרטיביות עזה ומבוכה רכה שהוא אישית סומך על ההבטחה, במיוחד לאור ההיכרות רבת השנים שלו עם רבי גדליה, אבל רואה־החשבון שלו הנו טיפוס מרובע ואינו מרשה לו להזמין להם כרטיסי־טיסה בלי שהמזומן יהיה ברשותו עוד לפני ההזמנה. היא ביקשה שיבדוק לה את המחירים והבטיחה שתשלח אליו את המזומן בשעות הקרובות.
בשיחתה הבאה לאחיה הבכור, מאיר־זלמן, הדעתן המשפחתי, רק ביקשה לשאול אם הוא במקרה מגיע לאזור שבו ממוקם משרדו של סוכן הנסיעות, כדי להעביר לו מעטפה תפוחה קלות. אלא שהשאלה התמימה יצרה תפנית דרסטית בהתפתחויות. מאיר־זלמן שמע את השאלה ובלם בחריקה את ההתארגנות הטיסתית.
"שום ברזיל, ברכה. שום ברזיל", השציף את קולו על אחותו והתסיס את טונו הנרגז, המצוי בשימוש קבוע כשאין מצייתים לו.
"גדליה ביקש", התגוננה.
"אז ביקש. גם אני מבקש לפעמים בקשות. מי לא מבקש בקשות? שום ברזיל, ברכה. שום ברזיל. מה זה הדבר הזה 'תבואו לברזיל'? כאילו שמדובר בגיחה למכולת הקרובה לקנות לבנייה וקוטג' עם שום מלמעלה ובזיליקום באמצע", כעסו גבר תוך כדי שיחה.
"זה לא אדם זר, מאיר, מי שביקש את הבקשה".
"לא אדם זר? בהחלט. אז אולי שאותו לא אדם זר יתכבד ויבוא לכאן במקום לשגר בקשות במשלוח אווירי? אולי, ברכה, שהוד מעלת כבוד המפקד בכבודו ובעצמו, במקום לשלוח פקודות מהמחבוא שלו כמו איזה עכבר לבנוני וחולדה אירנית, ישוב ארצה ויעלה אתכם על מטוס", התריס בזעם מתגבר.
"הוא לא יכול לבוא ארצה, ואתה יודע את זה".
"אה, באמת? הוא לא יכול? למה? כי הוא סיים את הש"ס? כי הוא תרם לנזקקים? כי הוא עשה תיקון חצות? כי הוא טבל במקוה האר"י? למה הוא באמת לא יכול? מעניין לחשוב למה".
"השיפוטיות שלך לא כל כך עוזרת", התקצפה.
"השיפוטיות שלי? כן, השיפוטיות שלי? יש לך מושג עד כמה אנחנו כולנו מעורבים בבוץ העמוק? לספר לך כמה צעקות חטפתי בשעה האחרונה, חלקם מאנשים שאני לא מכיר? יש לך מושג כמה אנשים ניגשו אליי מהבוקר ואמרו שהמשפחה המורחבת צריכה לשלם את החובות של הגזלן הפושע הזה? ככה הם אמרו, ברכה, לא אני חס וחלילה", התמתן קמעא כששמע נשיפות שקטות מעבר לשפופרת והבין שהרחיק לכת. אחותו אינה הכתובת הנכונה להטחת חיצי מרירותו ולצליפת קליעי זעמו.
*
היא חזרה למספר הטלפון הסודי של גדליה, דיווחה לו שהאחים שלה מתנגדים נמרצות לרעיון הברזילאי, ושאלה אותו מה לעשות. אישה כשרה הייתה ותהיה, רצון בעלה הוא שייקבע.
"אני לא רוצה חלילה שתריבי עם המשפחה שלך", ענה מיד. לא נדרשה לו מחשבה מקדימה.
"אז מה? נשאֵר כאן לבד בכל הבלגן הזה בלעדיך?", שאלה וקולה על ספו של הבכי, "זה מוצדק שאני, שלא הייתי מעורבת אף פעם בכל הביזנס, ואין לי שמץ של ידיעה מה קרה ואיך קרה ולמה קרה, אז אני אצטרך עכשיו לעמוד כאן ולנהל את כל המלחמה המסוכנת הזאת, מול הנושים, מול העיקולים, מול כל העולם? לכל הפחות תספר לי מה קרה ואיך, כדי שאבין. את הזכות הזאת עוד יש לי. לדעת איך הסתבכנו בתסבוכת כל כך פתאומית. איך נפלנו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. לפחות שאדע שלא פעלת בפזיזות או ב...ב...ב... אני־לא־יודעת־מה", לא רצתה לומר 'בנוכלות' או 'בהונאה'. לא רק אישה כשרה היא, ברכה, אלא גם מכירה היא אותו ויודעת שאינו נוכל ולא רמאי. הנפילה המטאורית לא אירעה באשמתו, בזאת הייתה משוכנעת. לכל היותר פזיזות או רשלנות.
המהם ולא ענה.
בשיחות האחרונות היא מרבה לשאול, להצליף תוכחתה בעדינות ולחזור בה מיד, להעיר ברמז ולהתחרט, לבקר בשקט.
והוא מרבה לשתוק. להמהם, לעמעם, ולהיאלם דום.
"גיבור גדול וצדיק דגול", הגיב מאיר־זלמן בתסכול כששבה אליו לבקשתו ועדכנה אותו שגדליה הורה לה לא להתקוטט עם אחיה, "מחריב את החיים שלך ושל הילדים, זורק אתכם לאשפתות, הופך את המשפחה שלנו לחוכא ואטלולא לשמצה ולמשיסה בכל העיר, ועכשיו משחק אותה צדיק נעלב ואינו עולב".
צדיק נעלב וזרעו מבקש רַחם־אב. גם אֵם הילדים כמהה לאחד את המשפחה. מתי תתאחד המשפחה אם לא בעת צרה ובזמן משבר. רוצה אם הילדים לעשות רצונו למלא משאלתו ולטוס אליו עם הילדים ברזילה. אלא שאישה כשרה עושה רצון בעלה שהורה לא לנקוט צעדים בלתי מוסכמים על בני משפחתה.
ומאיר־זלמן אינו שוקט. שוקד הוא. מוביל דעה והוגה החלטות, מתסיס ומסית מדיח ומצליח, ומגבש קואליציה משפחתית מגובשת נגד הגיס שסרח, שהטיל קלון, שנמלט, שהפיל אנשים לבוץ עמוק. מאיר־זלמן מעביר החלטה משפחתית מוסכמת: ברכה והילדים נשארים בארץ.
*
ימים חלפו וגדליה שב להפציר ולבקש: תבואו לברזיל.
"האחים שלי עדיין מתנגדים".
"אני יודע. אבל שקלתי מחדש. טובת הילדים מחייבת שתבואו לחיות כאן. תנסי לשכנע אותם. שיסתכלו על טובת הילדים, שיתעלמו ממני וממה שעשיתי או לא עשיתי".
היא ניסתה.
האחים שלה, כולם־כולם־כולל־הגיסים, המשיכו להתנגד לרעיון הברזילאי בהתנגדות מוחצת.
"אתם לא נוסעים לברזיל, אל תחשבי על זה אפילו, ברכה", אמרו כל אחד בסגנונו ובהגיע תורו. וגם כשלא הגיע התור. בעת חירום אין מקפידים על כללי נימוס. מחווים דעה גם כשלא התבקשה, "טובת הילדים להישאר בארץ, זאת טובת הילדים".
מאיר־זלמן עודכן על מסע השכנועים של אחותו והרים אליה טלפון. "אותי השארת לסוף? את מדברת עם כולם לפניי? אז אני אדבר דוגרי. בין אם תרצי לשמוע ובין אם לא. האיש הזה שלך, ברכה, הוא קלון. הוא כתם. גם ככה הוא לא היה הכתר המבריק של המשפחה. נראה לך ששכחנו את השנתיים האלו שהוא גרר אתכם לגור במושב בגליל, אחרי שקיבלתם מההורים דירה בעיר, רק כדי 'לחוש את השקט של הבריאה' ולחיות עם ברווזים ואווזים ולשוטט בין חתולים ותרנגולים? שמה הייתה ההתחלה. כבר אז העסק התחיל לצלוע. חבל שלא שמת לו אז כמה ברקסים טובים. שיבין שהעולם לא הפקר. שיבין שיש גבולות במשפחה הזאת. יש כללים. ככה להשחיר את פנינו? אנחנו משפחה מכובדת, באיזו חוצפה הוא גורר אותנו לענף הזה של הונאות ורמאויות וגניבות?! שיישאר לבד בלי המשפחה ויתחיל לשלם את המחיר של השטויות. קצת חשבון־נפש עוד לא הרג אף אחד. שיכרע ברך ויתנצל, שיבקש סליחה, שינקה את הזוהמה שהוא השאיר פה, ואז נחשוב כן ברזיל או לא ברזיל".
רהיטותו הדורסנית של מאיר־זלמן ומעמדו כאח בכור, ביטאו את עמדתם של כל האחרים, אחים וגיסים, שלא נקטו את סגנונו הלוחמני והפוגעני, אך הצהירו כי הם תומכים חד־משמעית בעמדתו החד־משמעית: עד להודעה חדשה, גדליה יורחק מהעין, יודח מן מהלב, ינותק מהמשפחה המורחבת. "אנחנו צריכים שברחוב ידברו שאנחנו, כל־המשפחה־כולל־את־והילדים, לא בקשר איתו. זה יוריד את הלחץ מאיתנו, אנשים לא יקשרו בין המשפחה שלנו לבין הצרה הצרורה", הסבירה לברכה אחת מאחיותיה הגדולות, המבינה עניין ושניים בהלכות תדמית הגונה ובסעיפי נרָאות מהוגנת.
כן, אנשים משתנים
"תגיד", קוראים אותי שואלים ושואלים אותי קוראים, סקרנות טבעית מצטיירת על קלסתרם, "אנשים באמת משתנים?"
"כלום מכירים אתם אדם שלא השתנה", מבקש אני לענות בחופזה בטרם תתפוגג סקרנותם, "שמא הכרתם אדם שנותר לכל אורך שנות חייו בדפוס תינוקיותו בצביון ילדותו ובתבנית נערותו?"
יתכן אפוא כי השאלה הנכונה איננה אם אנשים משתנים.
אפשר שהשאלה המדויקת היא: "האם אנשים יכולים לבחור את תוואי השינוי ולעצב את מסלולו?"
וזאת, תסלחו לי, שאלה שאין עליה תשובה אחת.
לפי שכל אדם, עונה עליה את תשובתו הוא.
לא בפיו.
וכן באישיותו.
בעיצובה הארכיטקטוני, במקרה הטוב. או במקרה הפחות מלבב, בפראותה הבלתי מעוצבת.
*
שמא נטיב להבין את התשובה מתוך הסיפור 'מַה נִשְתַּנּוּ', המסופר בספר זה, שבו מסביר סבא נפתלי לבנו יהושע: "נגד עצם השינוי אין מה לעשות. אתם לא תמשיכו להיות מה שהייתם, שִׁיעֲלֶה. לא תמשיכו. אבל מה כן, אתם אלה
שתעצבו את השינוי. אתם תחליטו אם השינוי יהיה לטוב, או חלילה לרע. את עצם השינוי אינכם יכולים לבחור או לעצור, ברם, בחירת עיצובו של השינוי, כן הופקדה בידיכם".
וזה הסוד, רבותיי ומוריי.
*
זהו סוד השינוי שעליו אנו מספרים בסייעתא דשמיא בסדרת 'אנשים כן משתנים', אשר ספר זה, הַעֲמָדַת־פְּנִים שמו, הוא בחסדי שמיים הספר השלישי בסדרה, מִסְפָּר היוצר 'חזקה' של שינוי.
יען אשר שינוי שבמהלכו מושל אדם ברוחו ולוכד נפשו ליטול לידיו מושכות ולאחוז בהן אחיזה איתנה השולטת על נתיב כרכרת השינוי, כאשר הוא מגייס את כל כוחותיו בגבורה פנימית המופנית פנימה נגד כוחות־בו - זהו שינוי שיש לספר עליו.
למען יידע דור את האור.
למען ישמע אדם את פלאי זכות הבחירה.
למען יתפעלו ויתפעמו הקוראים ויפעימו את פעימות דופקם בהתפעמות שיש בה השתנות, כזאת או אחרת.
*
קוראים יקרים ונכבדים
כבר סיכמנו והסכמנו בעברנו המשותף כי כמוכם וכמוני, גם גיבורי הסיפורים שתקראו כאן, אינם מושלמים.
לא כל פעולותיהם ראויות, או מובחרות ונכונות לחיקוי.
בסיפורים, כמו במציאות, אנשים אנחנו ולא מלאכים. אוסָפים של יסודות ותכונות. תרכובות של רצונות ושאיפות, בחירות והחלטות, שגיאות וטעויות.
ולפי שהסיפורים מספרים את המציאות, יבואו ויספרו לא אחת ובלי נחת על אודות התנהגויות שמנצנצת בהן חולשה אנושית.
על כן נאמר מעתה: יש ולמֵדים מהסיפור, או מהתרחשות הרוחשת בו, כיצד לא לנהוג. גם זה לימוד חשוב שאי אנחנו רשאים לפסוח עליו.
ברם, השתדלתי שהמסרים הצומחים לקראתכם מן הסיפורים, יהיו כולם נכונים וראויים. כך שגם אם בצעידתכם בסמטאות הסיפורים תיתקלו באי אלו אשר טעו ושגו, מעדו וכרעו ונפלו, ולא קמו ולא התעודדו, תוכלו להנפיק מסר חיובי מזרימת בין־השורות שבסיפור.
*
זמנכם הלוא יקר ואיני רשאי או זכאי לבזבזו לריק.
לפיכך התפללתי ואוסיף ואתפלל עוד לפני השי"ת החונן לאדם דעת שאצליח ליצוק לסיפוריי תוכן איכותי, המצדיק את נתחי הזמן שאתם מייחדים לקריאתם. תודה לכם על הזמן שאתם מקדישים ליצירותיי. היו ברוכים מאז ולתמיד.
הבה נצא למסע היכרות אישית מופלאה עם גיבורי השינוי שעמלו להעמיד את אישיותם בהעמדת־פְּנים נכונה, ולעיתים במחיר של מלחמה פנימית בלתי קלה אך רבת הישגים. המה הגיבורים. סיפוריהם יסחפו גם אותנו אל הטוב ואל הראוי.
בתודה רציפה לבורא כל העולמים אדון כל הסיפורים ובורא כל העלילות על כל הטוב אשר גמלני עד הנה, ובתפילה תמידית על העתיד לבל יטשני.
קרית גת, אדר תשפ"א, ימי קורונה
ידידכם הנאמן
מוֹישה גוּטמן
שֵׁרוּת עֲקִיצָה
מַסֶּכֶת עוֹקְצִין.
פרק ראשון
הרעיון הברזילאי
כל העיר דיברה על המקרה.
טחנו אותו בטחינה אחרי טחינה, בחנו אותו בבחינה רודפת בחינה, ופוררו את פרטיו לפירורים מפורטים. היו שהוסיפו פרטי־צבע ותוספות־גיוון משל דמיונם הקודח ושילבו אותם בסיפור כחלקי מציאות. חלקם תלו את עסיסיות וצבעוניוּת תיאוריהם בשמם של ממציאים קודחים אחרים ונעשו פתאום אומרים דברים בשם אומרם.
ההלם לא היה קטן.
שלטי הוקרה הדבוקים בחזיתות בניינים ציבוריים ומעל למשקופים של היכלי תורה, עדיין נשאו והניפו את שמו בליווי תארי כבוד וכינויי הוקרה. ספרי־קודש מהודרים שהודרו מחדש ביגיעה והשקעה עדיין עטורים היו בשמו המפורש הנחקק בגופנים מסולסלים ומשובץ במסגרת המעוטרת בערוגות תודות ארוגות ונלהבות לנדיב־הדגול־והנכבד. רכב השרד עם החלונות הכהים עדיין חנה בחנייה השמורה והמגודרת בקדמת ביתו התלת־קומתי רחב המידות ומוקף החצר; ואפילו ילדיו נראו עוברים ושבים, יוצאים בבקרים את חווילתם העשירה אל מוסדות החינוך, כהרגלם.
ורק הוא - מי שבעטיו הָמלה כל העיר ורכלו כל הרכלנים ולחשו רוב הלחשנים - נעדר מהעין.
היו שאמרו שברח בלילה וכסותו לעורו.
היו שטענו שהפליג ביאכטה בואכה קפריסין.
היו שלחשו שהוברח באוניית סחר יוונית.
היו מי שתיארו כיצד חמק דרך מדבר־סיני באורחת פרדות בדואיות עיקשות ושתקניות.
היו שהתעקשו על הימלטותו דרך הגבול הירדני במעבר אלנבי מעל דבשתו התלולה של גמל שתום עין.
איש איש והשערתו הטובה בעיניו ועל לשונו המתגלגלת.
גרעין האמת הטמון מתחת לשפע ההשערות, שחלקן הפכו בפי אומריהן לקביעוֹת כאילו־בדוקות, היה שגדליה, משועי העיר, מחשובי אמידי הקהילה, מבכירי נגידיה וטובי נדיביה, חמק ונמלט נטמר ונעלם והותיר אחריו שורה חרוכה של תמימי־דרכים ותמי־לבבות שנעשו בן ליל לנפגעים עשוקים ועקוצים משום ששמו עליו יהבם הדל וצקלונם המצומק והשקיעו אצלו ו/או דרכו את אחרונת השקעותיהם ומיטב פרוטותיהם, באמונה תמימה ואמון תם כי יתעשרו, ולו במקצת, אם כספם ישהה וישרה בידיים כה מיומנות כידיו של גדליה.
והנה פרח לו איש המעות.
ילדיו באו בשערי התלמוד־תורה חיוורים ושותקים. יודעים ומריחים מאזינים ושומעים ומבינים שקרה משהו עם אבא שלהם ואינם יודעים מה. בנותיו המשיכו לפקוד את ספסלי בית־יעקב כאילו לא אירע שינוי מטריד בשגרתם המנופצת, מסתגרות בתעלומתן.
איש לא עדכן אותם בפרוטרוט על אודות סיבת היעלמותו הפתאומית של אביהם האהוב, שהוסברה להם על ידי אימם כנסיעת־עסקים־דחופה.
שאלותיהם החקרניות, גם אלו שלוחלחו בדמעות מלוחות, נתקלו בעמימות יזומה והושבו אליהם בתשובות דיפלומטיות מעורבלות ומעורפלות. אך המציאות זעקה את זעקתה באוזניהם: השתיקה הקודרת והנדירה שרבצה בחלל הבית הענק, היעדרותו של אביהם שנעשתה בפתע וללא פרידה כתמיד, שיחות הטלפון הרבות והסודיות של אימא המתעקשת לחייך אליהם כמו לא קרה מקרה בלתי תקין, ועל כולנה - זמזום הדיבורים המתלחששים ורחש
הלחשושים הרוחשים שגברו בסביבתם כל אימת שיצאו את הבית, אופפים מכל עבר וסוגרים עליהם נתיבי מילוט.
"נצטרך לעבור דירה?", שאל ראוב'לה בן השתים־עשרה את אימו באחד הלילות. מתנסח בשאלה עוקפת. לשאלותיו הישירות על היעדרותו של אבא, אין אימא עונה מענים מלאים. על שאלות עקיפות תיאלץ אימא לענות לו. הוא ינסח שורה של שאלות עקיפות, ילקט את פיסות התשובות, ויבנה את הפאזל.
"אולי", ענתה, מהורהרת, כתמים כהים מקיפים את תשובתה.
*
בשבועיים האחרונים חרב עולמה.
קרס באחת והתמוטט בהפתעה, ללא כל סימן מקדים ובלי איתות אזהרה מַטרים. היא לכודה עדיין בין הריסותיו המעלות עשן ומְקטרות זעם; מהלומת ההלם ומכת ההפתעה התערבלו עם חרון הכעס וזעף התדהמה.
אם רק היה גדליה נשאר ולא בורח כשפן־סלעים.
אם רק היה נשאר בארץ באומץ, נשאר להתמודד יחד איתה ועם הילדים מול הנחשולים המערערים את שלוותם, יכולה הייתה להסכין לקבל ממנו הסברים כלשהם ולהסכים לשמוע מפיו תירוצים, גם אם רצוצים ורעועים, על איך קרה מה שקרה.
אבל הוא לא נשאר.
הוא ברח.
נס על נפשו.
והיא זו שנותרה לבדה, בודדת בקרב.
נותרה לבדה, ניצבת בלית ברירה בצריח הטנק היחיד בחזית, ללא הכנה מַקדימה ובלי גיבוי עורפי, נאלצת לנווט את ספינת הבית הנטרפת בין נחשולי סערה, באין באופק חוף מבטח.
הוא ברח לו והיא זאת שמוכרחה להתחבט בטלטולי אי־וודאות נוגסת ומכרסמת, לערפל תשובות לילדיהם האהובים, למשש את הפחד שהחל לרצד בעיניהם, לראות בעיניים קמלות כיצד שמחת החיים שלהם גוועת אל תוך עצמה ונעלמת, ולדעת שהטראומה בראשיתה ועוד נָכונה לה ולהם התמודדות ממושכת לגמרי בלתי פשוטה.
וגם, נוסף על כל אלה, להתחמק בלוליינות מפוחדת מאיומי הנושים הנוקשים המתפתלים לעברה כנחשים שורקים, עוד זה מאיים וזה בא; ולנוס משאלות קשות של תמימי דרך כעוסים הנוקשים בשערים ועל הדלתות ומפזרים מוקשים של איומים וצעקות של נקמה.
*
גדליה נעלם, אך לא נאלם.
הטלפון פועל שעות נוספות והם משוחחים רבות. הוא מבקש ממנה שתחבור אליו לברזיל, עם הילדים, כמובן.
רק לבינתיים. עד יעבור זעם ותשקוט מהומה.
כבר יש לו דירה, אמר.
דירה מרווחת אפילו, הבטיח כמנחם נחמת שוטים.
הילדים יסתדרו, הצהיר כגנרל סנילי החגור בחרב־עץ ופוקד פקודת סרק.
ילדים מסתגלים מהר, תגיעו כולכם, ניבא מי שלא הצליח לנבא את קריסתו הפתאומית.
תעלו על מטוס ותבואו, ביקש והתחנן והזהיר, לפני שיהיה מאוחר מדי להימלטות. לפני ששערי התעופה ייסגרו על פניכם. לפני שהילדים יראו מְעקלים בפעולה, לפני שיתקלו בגברתנים בלתי סימפטיים. לפני שכל העיר תשתה להם את הדם. לארוז כמה מזוודות, לעזוב את החווילה המפוארת, לעלות על מטוס ולבוא. עכשיו. אתמול. דחוף. הכי מהר.
היא התחילה להתארגן לטיסה והזמינה כרטיסים אצל סוכן הנסיעות הקבוע שלהם. עושה רצון בעלה בכשרות מהודרת ומבינה את ההיגיון שבלקיחת
פסק־זמן במקום מבטחים של מרחקים. סוכן הנסיעות דרש תשלום מראש ובמזומן והיא הבטיחה תשלום במזומן. הסוכן הגיב באסרטיביות עזה ומבוכה רכה שהוא אישית סומך על ההבטחה, במיוחד לאור ההיכרות רבת השנים שלו עם רבי גדליה, אבל רואה־החשבון שלו הנו טיפוס מרובע ואינו מרשה לו להזמין להם כרטיסי־טיסה בלי שהמזומן יהיה ברשותו עוד לפני ההזמנה. היא ביקשה שיבדוק לה את המחירים והבטיחה שתשלח אליו את המזומן בשעות הקרובות.
בשיחתה הבאה לאחיה הבכור, מאיר־זלמן, הדעתן המשפחתי, רק ביקשה לשאול אם הוא במקרה מגיע לאזור שבו ממוקם משרדו של סוכן הנסיעות, כדי להעביר לו מעטפה תפוחה קלות. אלא שהשאלה התמימה יצרה תפנית דרסטית בהתפתחויות. מאיר־זלמן שמע את השאלה ובלם בחריקה את ההתארגנות הטיסתית.
"שום ברזיל, ברכה. שום ברזיל", השציף את קולו על אחותו והתסיס את טונו הנרגז, המצוי בשימוש קבוע כשאין מצייתים לו.
"גדליה ביקש", התגוננה.
"אז ביקש. גם אני מבקש לפעמים בקשות. מי לא מבקש בקשות? שום ברזיל, ברכה. שום ברזיל. מה זה הדבר הזה 'תבואו לברזיל'? כאילו שמדובר בגיחה למכולת הקרובה לקנות לבנייה וקוטג' עם שום מלמעלה ובזיליקום באמצע", כעסו גבר תוך כדי שיחה.
"זה לא אדם זר, מאיר, מי שביקש את הבקשה".
"לא אדם זר? בהחלט. אז אולי שאותו לא אדם זר יתכבד ויבוא לכאן במקום לשגר בקשות במשלוח אווירי? אולי, ברכה, שהוד מעלת כבוד המפקד בכבודו ובעצמו, במקום לשלוח פקודות מהמחבוא שלו כמו איזה עכבר לבנוני וחולדה אירנית, ישוב ארצה ויעלה אתכם על מטוס", התריס בזעם מתגבר.
"הוא לא יכול לבוא ארצה, ואתה יודע את זה".
"אה, באמת? הוא לא יכול? למה? כי הוא סיים את הש"ס? כי הוא תרם לנזקקים? כי הוא עשה תיקון חצות? כי הוא טבל במקוה האר"י? למה הוא באמת לא יכול? מעניין לחשוב למה".
"השיפוטיות שלך לא כל כך עוזרת", התקצפה.
"השיפוטיות שלי? כן, השיפוטיות שלי? יש לך מושג עד כמה אנחנו כולנו מעורבים בבוץ העמוק? לספר לך כמה צעקות חטפתי בשעה האחרונה, חלקם מאנשים שאני לא מכיר? יש לך מושג כמה אנשים ניגשו אליי מהבוקר ואמרו שהמשפחה המורחבת צריכה לשלם את החובות של הגזלן הפושע הזה? ככה הם אמרו, ברכה, לא אני חס וחלילה", התמתן קמעא כששמע נשיפות שקטות מעבר לשפופרת והבין שהרחיק לכת. אחותו אינה הכתובת הנכונה להטחת חיצי מרירותו ולצליפת קליעי זעמו.
*
היא חזרה למספר הטלפון הסודי של גדליה, דיווחה לו שהאחים שלה מתנגדים נמרצות לרעיון הברזילאי, ושאלה אותו מה לעשות. אישה כשרה הייתה ותהיה, רצון בעלה הוא שייקבע.
"אני לא רוצה חלילה שתריבי עם המשפחה שלך", ענה מיד. לא נדרשה לו מחשבה מקדימה.
"אז מה? נשאֵר כאן לבד בכל הבלגן הזה בלעדיך?", שאלה וקולה על ספו של הבכי, "זה מוצדק שאני, שלא הייתי מעורבת אף פעם בכל הביזנס, ואין לי שמץ של ידיעה מה קרה ואיך קרה ולמה קרה, אז אני אצטרך עכשיו לעמוד כאן ולנהל את כל המלחמה המסוכנת הזאת, מול הנושים, מול העיקולים, מול כל העולם? לכל הפחות תספר לי מה קרה ואיך, כדי שאבין. את הזכות הזאת עוד יש לי. לדעת איך הסתבכנו בתסבוכת כל כך פתאומית. איך נפלנו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. לפחות שאדע שלא פעלת בפזיזות או ב...ב...ב... אני־לא־יודעת־מה", לא רצתה לומר 'בנוכלות' או 'בהונאה'. לא רק אישה כשרה היא, ברכה, אלא גם מכירה היא אותו ויודעת שאינו נוכל ולא רמאי. הנפילה המטאורית לא אירעה באשמתו, בזאת הייתה משוכנעת. לכל היותר פזיזות או רשלנות.
המהם ולא ענה.
בשיחות האחרונות היא מרבה לשאול, להצליף תוכחתה בעדינות ולחזור בה מיד, להעיר ברמז ולהתחרט, לבקר בשקט.
והוא מרבה לשתוק. להמהם, לעמעם, ולהיאלם דום.
"גיבור גדול וצדיק דגול", הגיב מאיר־זלמן בתסכול כששבה אליו לבקשתו ועדכנה אותו שגדליה הורה לה לא להתקוטט עם אחיה, "מחריב את החיים שלך ושל הילדים, זורק אתכם לאשפתות, הופך את המשפחה שלנו לחוכא ואטלולא לשמצה ולמשיסה בכל העיר, ועכשיו משחק אותה צדיק נעלב ואינו עולב".
צדיק נעלב וזרעו מבקש רַחם־אב. גם אֵם הילדים כמהה לאחד את המשפחה. מתי תתאחד המשפחה אם לא בעת צרה ובזמן משבר. רוצה אם הילדים לעשות רצונו למלא משאלתו ולטוס אליו עם הילדים ברזילה. אלא שאישה כשרה עושה רצון בעלה שהורה לא לנקוט צעדים בלתי מוסכמים על בני משפחתה.
ומאיר־זלמן אינו שוקט. שוקד הוא. מוביל דעה והוגה החלטות, מתסיס ומסית מדיח ומצליח, ומגבש קואליציה משפחתית מגובשת נגד הגיס שסרח, שהטיל קלון, שנמלט, שהפיל אנשים לבוץ עמוק. מאיר־זלמן מעביר החלטה משפחתית מוסכמת: ברכה והילדים נשארים בארץ.
*
ימים חלפו וגדליה שב להפציר ולבקש: תבואו לברזיל.
"האחים שלי עדיין מתנגדים".
"אני יודע. אבל שקלתי מחדש. טובת הילדים מחייבת שתבואו לחיות כאן. תנסי לשכנע אותם. שיסתכלו על טובת הילדים, שיתעלמו ממני וממה שעשיתי או לא עשיתי".
היא ניסתה.
האחים שלה, כולם־כולם־כולל־הגיסים, המשיכו להתנגד לרעיון הברזילאי בהתנגדות מוחצת.
"אתם לא נוסעים לברזיל, אל תחשבי על זה אפילו, ברכה", אמרו כל אחד בסגנונו ובהגיע תורו. וגם כשלא הגיע התור. בעת חירום אין מקפידים על כללי נימוס. מחווים דעה גם כשלא התבקשה, "טובת הילדים להישאר בארץ, זאת טובת הילדים".
מאיר־זלמן עודכן על מסע השכנועים של אחותו והרים אליה טלפון. "אותי השארת לסוף? את מדברת עם כולם לפניי? אז אני אדבר דוגרי. בין אם תרצי לשמוע ובין אם לא. האיש הזה שלך, ברכה, הוא קלון. הוא כתם. גם ככה הוא לא היה הכתר המבריק של המשפחה. נראה לך ששכחנו את השנתיים האלו שהוא גרר אתכם לגור במושב בגליל, אחרי שקיבלתם מההורים דירה בעיר, רק כדי 'לחוש את השקט של הבריאה' ולחיות עם ברווזים ואווזים ולשוטט בין חתולים ותרנגולים? שמה הייתה ההתחלה. כבר אז העסק התחיל לצלוע. חבל שלא שמת לו אז כמה ברקסים טובים. שיבין שהעולם לא הפקר. שיבין שיש גבולות במשפחה הזאת. יש כללים. ככה להשחיר את פנינו? אנחנו משפחה מכובדת, באיזו חוצפה הוא גורר אותנו לענף הזה של הונאות ורמאויות וגניבות?! שיישאר לבד בלי המשפחה ויתחיל לשלם את המחיר של השטויות. קצת חשבון־נפש עוד לא הרג אף אחד. שיכרע ברך ויתנצל, שיבקש סליחה, שינקה את הזוהמה שהוא השאיר פה, ואז נחשוב כן ברזיל או לא ברזיל".
רהיטותו הדורסנית של מאיר־זלמן ומעמדו כאח בכור, ביטאו את עמדתם של כל האחרים, אחים וגיסים, שלא נקטו את סגנונו הלוחמני והפוגעני, אך הצהירו כי הם תומכים חד־משמעית בעמדתו החד־משמעית: עד להודעה חדשה, גדליה יורחק מהעין, יודח מן מהלב, ינותק מהמשפחה המורחבת. "אנחנו צריכים שברחוב ידברו שאנחנו, כל־המשפחה־כולל־את־והילדים, לא בקשר איתו. זה יוריד את הלחץ מאיתנו, אנשים לא יקשרו בין המשפחה שלנו לבין הצרה הצרורה", הסבירה לברכה אחת מאחיותיה הגדולות, המבינה עניין ושניים בהלכות תדמית הגונה ובסעיפי נרָאות מהוגנת.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
