זוהר הים

מטריות הנייר

רון וזוהר אספו את המזוודות הכחולות הכהות בשדה התעופה של באלי שעתיים קודם לכן, והיא כבר ייחלה שישובו הביתה, אל המרפסת השלווה, ורוח ערב תנשב על פניהם. רק שם היו יכולים לנשום מבלי לפחד.
"ואם נחזור לרמת גן עם הבניינים הגבוהים והקניון?" הציעה פתאום.
"הלוואי שיכולנו, זוהר היפה", סירב רון, "צפויות לך שם סכנות. את עלולה למצוא את עצמך מעל כביש סואן, או על גג של גורד שחקים... ואז מה יהיה, ילדתי המתוקה?" קולו היה רך ומלטף, עיניו הכחולות דאגו.
"אתה צודק", התיישבה בחיקו, נושקת לשפתיו האהובות, "כשהיינו בבית, רציתי לברוח משם, אבל כל הדרך לכאן, התגעגעתי לארץ. מוזר, לא?"
"שנת 2004 עומדת להסתיים. נחזור הביתה אל התחלה חדשה ב-2005, אבל קודם נוודא שתחלימי. אסור לנו להתעורר כמו אחרי הלילה ההוא", ידו ליטפה את ראשה, תנועתו הייתה איטית, מנחמת.
"זה היה נורא. עפתי כמו בלון שאיבד שליטה".
חמלה הציפה את לבו, והוא מזג עוד תה אל הספלים, בשעה שהיא הניחה את ידה העדינה בידו הגדולה והיפה, אומדת את ההבדלים בינו לבינה. היא הייתה בת עשרים וארבע, ואילו הוא היה בן שישים, אבל ברגע שבו גופיהם היו חוברים זה לזה בחיבוק ארוך ומרגיע, כל השנים שהפרידו ביניהם היו מיטשטשות ככתמי צבע שנשטפו במים ובסבון, עד שדהו לגמרי.
רון וזוהר לגמו מן התה הקר בשתיקה, בשעה שבהו במים הכחולים, הנסחפים.
"בשביל מה אנחנו מחליפים את ים המלח באוקיינוס ההודי, מוותרים על התה כדי לשתות את המשקה המוזר הזה, שכולו חלב והל, קוקוס ותבלינים זרים?" היא תהתה, אבל ידעה היטב מהי מטרת נסיעתם, "נסיים כאן ונחזור לחיים שהיו לנו לפני העונש".
הוא עיין במחברת ופנה להביט בה, שפתיו מצאו את דרכן אל שקע צווארה, חיוכה התרחב. ריח הים בצבע הטורקיז חדר לנחיריה, פתוח ונקי. רוח בין הערביים רפרפה על שיערה החום הארוך, שהיה רטוב מן המקלחת. גופיה ירוקה בהירה נחה ברפיון על גופה הדק, העייף.
"עוד מעט ינואר, אבל אין זכר לקור. לפחות הנוף יפה", הוסיפה, מהורהרת.
הגלים התנפצו לאט על החול, מסננים עצבות חרישית אל תוך עיניה, שהיו חומות כשוקולד חלב, עגומות כמחזה יווני, שונות מעיני הים המחייכות של רון. היא ניסתה להסביר לעצמה את מקור התחושה, אבל לא הייתה מסוגלת. משהו בתנועה הזו, הקבועה, מים, קצף, נסיגה לאחור, התקרבות וחוזר חלילה, כאילו האוקיינוס פחד לגעת בהם.
השמש הגוועת פיזרה קווים ורודים על פני השמיים, והמים נעשו כסופים ומבריקים. רון הביט בצידנית שנחה לימינו ובעצי הדקל שהשתרעו מעבר למעקה הזכוכית של המרפסת. הוא היטיב את המשקפיים שחורי המסגרת על אפו המפואר, האף שייחל לשנות בניתוח, לפני שנכנע למחאותיה של זוהר, שקבעה כי הוא מושלם. ידו רשמה ספרות על הנייר. הם היו זקוקים לכסף, רק ערמת שטרות ירוקים מרשרשים הייתה יכולה להציל אותם מן המעוף חסר השליטה שהשתלט על זוהר.
"אל תהיי עצובה, מחר נרד לחוף כבר בבוקר", הבטיח, "נוכל לשחות ולצחוק, נבלה את הסוף של חג המולד כמו שצריך, בלי טיסות ובלי עייפות".
"אתה יודע איזו מתנה אני רוצה?" היא חייכה, והתרגשות החליפה את הצער שאיים לעטוף את נפשה. פיה נח על שפתיו. "אני רוצה אותך, תקפוץ מתוך קופסה עם נייר עטיפה צבעוני בשבילי!"
רון חייך והניח את המחברת בכריכת העור הכחולה הכהה על שולחן הזכוכית העגול, בין כורסאות הקש שבמרפסת חדר המלון. אצבעותיו הסירו את משקפיו והניחו אותם בעדינות במקומם. עיניו נחשפו, בורקות כשתי אבני חן. הוא נראה כמו אדם אחר, אנושי יותר, פגיע. הם נשענו לאחור.
"ההפתעה תוציא אותנו מהמצב הזה", התבונן בה, מציג את חיוכו הנעים, רווי הקסם, "אפילו החברים חסרי התועלת שלי לא יאמינו לי אם אני אספר להם", הניד בראשו.
ברגע שבו רון חייך, כל צערה של זוהר נעלם והתעופף ברוח עם קרניה האחרונות של השמש בתום שקיעתה, והיא ליטפה את שיערו החום ופשטה את בגדיו.
אחרי שהם קרסו על הכיסא באפיסת כוחות, חיוכים מאושרים קישטו את פניהם. רק משקע חלב נשאר בתחתית הכוסות, והשניים שבו אל החדר המרווח והתיישבו על מיטותיהם. רון צנח על הסדין. זוהר צחקה, חולצת את הכפכפים, שהיו מעוטרים בפרחים תכולים ולבנים, יהלומי פלסטיק במרכזם. היא נטלה את שרשרת הברזל מבלי להביט בו, הכניסה את רגלה אל הטבעת והידקה את רצועת המתכת אל רגלה של המיטה. הוא שלח לעברה ליטוף עגום, מנסה לעודד. עכשיו תהיה בטוחה עד הבוקר.
רגע לפני שזוהר נרדמה, עיניה ראו את רון, בשעה שקם מן המיטה בחולצתו הלבנה ומכנסי האימונית. הוא רפרף על ראשה בידו החמימה ולחש, "הכול יהיה בסדר, ילדת חג המולד שלי". אז, פנה אל ארון הבגדים. רחש הגלים יצר מנגינה חרישית, שיר ערש. היא ראתה בדמיונה את כנפי המטוס שנבלעו בעננים, עד שהשינה נשאה אותה בזרועותיה המרגיעות, כמו אהובה היקר, כאילו הייתה סירה במימי האוקיינוס.
רון וידא ששקעה בתרדמת לילה ונכנס אל חדר הרחצה, שם הוא לבש מכנסי ג'ינס כחולים. לרגע, בחן את השתקפותו בראי הנרחב. נדמה היה לו שפניו נעשו מבוגרים יותר מיום ליום. שיערו החום הקצר, שנהג לקצץ בעצמו, העניק לו חזות צעירה, אבל שקיות נראו מתחת לעיניו. זוהר אהבה אותן. על סף הדלת, עצר והתבונן באהובתו.
"מחר הכול יסתדר..." הבטיח, נפעם. נשימותיה היו שלוות, והיא חלמה על פיות שריחפו מעל הים, עדינות וטובות לב בדיוק כמותה. "אני הפיה הטובה שלך", נהגה לומר לו, אבל הדאגה לא הרפתה מנפשו.
בלית ברירה, רון הביא את הצידנית התכולה מן המרפסת והניח בתוכה שכבה נוספת של קרח גרוס ששלה בידיים חשופות מתוך דלי השמפניה המיותם. אחר כך סגר את המכסה, לקח נשימה עמוקה ויצא אל המסדרון.
בערב ההוא, היה עתיד לעשות זאת בפעם האחרונה, אמר לעצמו שוב ושוב, והמחשבה ניחמה אותו. תיירים חלפו על פניו בדרכו אל המעלית שנשאה אותו אל קומת הקרקע. זו לא הייתה אשמתה. רגליו פילסו את דרכן בין הספות הפרחוניות, על פני השטיח הירוק מקיר לקיר, והובילו אותו אל הכורסה שבקצה הלובי. הוא היה מוכרח לשים לזה סוף. הפסנתר ניצב מיותם בפינה הצפונית. הברמן מזג משקאות לכל הזוגות המחייכים, הרחק ממנו. מצבה הוסיף להתדרדר בכל יום.
השיר "Wrapped Around Your Finger" של דה פוליס התנגן ברקע. רון שנא את הלהקה הזו, זוהר אהבה את השיר המרגיע והנעים. נברשת עשויה נטיפי בדולח דמויי יהלומים נתלתה מן התקרה הגבוהה, שוברת את קרניהם של פנסי התאורה לאינספור רסיסים כסופים. רמת ההליום בדמה רק גברה ותפסה את מקומו של החמצן. תיירים אחדים ישבו במרפסת החיצונית, משקיפים לעבר המים. פעם, החבל השתחרר, והיא ריחפה כל הלילה בשנתה והתעוררה באמצע שדה במערב צ'כיה. ברגע שבו התעורר, זוהר לא הייתה שם. זוג איכרים מבוגר מצא אותה, והוא מיהר לקנות עבורה כרטיס טיסה ולמחות את דמעותיה במילים אוהבות מעבר לים. עיניו הכחולות נעשו נוגות, בשעה שהמוסיקה השלווה הציפה את החלל. מה אם יאבד אותה לעד?
בחור צעיר קם והתרחק מן הבר. רון יצא מהלובי ועקב אחריו אל אולם הקבלה, אבל הבחור הניף זרוע שרירית מתוך גופייה צבעונית, להיטיב שרשרת על צווארו. מסוכן מדי, חשב רון, מודאג. גם זרועותיו של רון היו שריריות ומרשימות, אבל הכאבים בכתפו הימנית טרדו את מנוחתו. לרגע, ניצב מבולבל על רצפת השיש, בין תמונות נוף בצבעים כחולים וכהים, משיחות המכחול היו עזות. זוג חלף על פניו בדרכו אל דלת היציאה. מבטו נשלח לעבר גרם המדרגות המתפתל שלשמאלו. נערה צעירה ירדה לכיוון הקומה התת-קרקעית. הוא החליט לוותר על האחרים וללכת בעקבותיה.
רון פסע כמו צל במורד המדרגות, שם ראה ספות עור לצד מספרה, בית תפילה קטן וחדרי שירותים. השעה הייתה מאוחרת. הוא נשם את האוויר הלח של האי, הביט לצדדים ועטה את הכפפות כשכבת עור שקופה על ידיו.
הנערה שטפה את ידיה בכיור החיצוני, לפני שהתקרבה אל שירותי הנשים, שיערה החום הארוך נח על שמלתה התכולה, שהייתה מעוטרת בפרחים לבנים. הוא צעד לעבר הדלת והמתין. אז לחץ על הידית בעדינות ופתח את הדלת. חדר השירותים הקטן היה ריק. ניחוח מטהר אוויר שט בחלל. מתקני הסבון ניצבו מעל הכיורים, שהיו מחופים שיש ירוק כהה, ממתינים גם הם. הראי קפא מציפייה, כאילו כל הזכוכית הפכה לקרח. אולי אפילו האוקיינוס טבע בין גליו שלו.
רעש הדחת מים נשמע במעומעם מעבר לדלת הסגורה. אצבעותיו חיפשו את החפץ המבוקש בכיס מכנסיו, ואז נעצרו. האימה הקפיאה את פניה, ברגע שבו היא מצאה אותו שם, מחוץ לתא. החרדה כמעט גרמה לו לסגת, אבל הוא לא היה יכול. בתנועה חדה נטל את פיסת הבד הרטובה, לפת בזרועה וכיוון היישר אל שפתיה, אבל כשל בניסיון לאחוז בה. צעקה חנוקה נמלטת מפיה, והיא נאבקה בו, ידיה נשלחו להדוף את גופו לאחור, אבל אצבעותיו תפסו בה שוב ומצאו את פניה. גופה המאולחש צנח ברפיון לתוך זרועותיו, שהניחו אותה על הרצפה.
סכין המנתחים בער בידו של רון, צורב על אף מגעו הצונן. הוא שלף אותו באנחה אילמת שכולה צער וחרטה. למרות זאת, ידו המיומנת נשלחה לבצע את החתך בבשרה. דם זלג מן הפצע הפעור בבית החזה של הנערה. במשך רגעים ארוכים, הוא נאבק בחרדה שאפפה אותו וניסה לשלוף את האיבר החי מתוך גופה. אף אדם לא האמין ביום שבו קיבל את תעודת הרופא.
התהליך הסתיים. רון פתח את הצידנית והכניס לתוכה את הריאה, מוודא שהיא מוגנת היטב בתוך פתיתי הקרח. אחר כך תפר את הפצע במהירות באמצעות חוט דייג שמצא באחת מחנויות המלון ופינצטה שלווה מזוהר. "חברות התעופה והאיסורים המגוחכים שלהן..." מלמל. הם השליכו את המחט, אבל הרשו לו להעלות את הסכין ואת החומר המאלחש אל המטוס בחיוכים נרגשים, ברגע שבו הראה להם את התעודה. הוא היטיב את השמלה על גופה העדין של הנערה, יצא משם והסתיר את הכפפות בין מטריות הנייר שהיו מוטלות בפח האשפה, תכולות וורודות כהות, צהובות וירוקות, דקיקות ככנפי פיות שריחפו בנחת.