פרק א: ויולט רוזן
יום שני, 15 באוקטובר 1986
בגדאד 1940
"ויולט! ויולט טוינה!" נשמע קול רועם, "בואי הנה מיד, אבל מיד!"
"אני שומעת את אבא קורא לי," אמרתי לנעימה חברתי הטובה שעמה שיחקתי. "אל תלכי לשום מקום, מיד אני חוזרת," ציוויתי עליה, ועליתי במהירות במעלה המדרגות הצרות שהובילו אל חדר המשפחה של הבית.
כשפגשו עיני בעיניו של אבא הבנתי שאני בצרה צרורה, ולבי נפל.
"ויולט טוינה!" אמר אבא בזעם, כשהוא עומד ומתנדנד בין בהונות רגליו ועקביו, וידיו טמונות עמוק בכיסי מכנסיו. "ויולט, גברת חנוכה התקשרה מבית הספר ואמרה ששוב התחצפת אל גברת זבידה היום", דבריו של אבא נאמרו בלוויית אותו מבט מפחיד שלו, שבישר תמיד על עונש קשה.
"מה פתאום, אני לא עשיתי כלום, "שיקרתי, בעודי מצליבה את אצבעותי מאחורי גבי, מנסה להיחלץ מעונש ודאי.
"אל תספרי לי סיפורים ויולט, אני יודע שאת משקרת, ואני יודע שהתחצפת!" אמר אבא. "גברת חנוכה לא מתקשרת סתם ככה להורים וגוזלת מזמנם היקר. היא אמרה שגברת זבידה ביקשה ממך להפסיק לפטפט, ושענית לה, שאת בכלל לא מפטפטת, ושאולי הגיע הזמן לבדוק את השמיעה שלה באופן יסודי, כי זו לא הפעם הראשונה שהיא מאשימה אותך במשהו שבכלל לא עשית".
"זה בכלל לא נכון, וזה בכלל לא היה ככה. היא כל הזמן מאשימה אותי בכל מיני דברים שאני לא עושה. אני שונאת את המורה הזאת!" הטחתי בפניו. "היא תמיד נטפלת אלי סתם. היא דיברה אלי בגסות ואמרה לי לסתום את הפה ואני עניתי לה שבכלל לא דיברתי, וזה היה מאוד בנימוס" ,הוספתי לשקר. "אני בסך הכל אמרתי לה שהיא כנראה לא שמעה כל כך טוב, שזה לא הייתי אני. אם אתה רוצה, אתה יכול אפילו לשאול את נעימה," סיבכתי את נעימה המסכנה בשקרי.
"תקראי מיד לנעימה שתעלה," הורה אבא בכעס, מפקפק באמינותי.
ירדתי למטה לקרוא לנעימה, ובינתיים תכננתי מה אתן לנעימה תמורת שיתוף הפעולה שלה.
"נעימה," פתחתי ואמרתי בנימת תחנונים, "אבא שלי רוצה לשאול אותך משהו, ואת ממש חייבת לעזור לי. אם תעשי מה שאומר לך, אתן לך את פהימה הבובה שלי במתנה." פהימה הייתה הבובה הכי יפה שלי. היה לה שיער שופע שאותו אהבתי לסרק והיו לה כמה מערכות של בגדים שאמא תפרה במיוחד בשבילה.
"את פהימה?" שאלה נעימה, לא מאמינה למשמע אוזניה. "את בטוחה שאם אני אעשה מה שתגידי באמת תתני לי אותה"?
"כן, אני אתן לך אותה, נשבעת," קירבתי את שתי כפות ידי אל לבי והבטתי הישר לתוך עיניה. ידעתי שלא תוכל לסרב לי. "המורה המרושעת הזאת, גברת זבידה, תמיד אני מסתבכת בגללה. את חייבת להגיד לאבא שלי שלא אמרתי לה שום דבר בכיתה היום. להגיד שכל מה שסיפרתי לאבא שלי נכון".
"וואי לי, איזה מילים אמרת לה," הגיבה נעימה בחיוך רחב, "כל הכיתה התגלגלה מצחוק".
"נו," התחננתי בפניה, "אני מבטיחה לתת לך את פהימה, יאללה, מה את עושה עניין".
"בסדר בסדר, אני מסכימה," התרצתה, ואחר כך הוסיפה בחשש מוצדק,
"אבל מה יקרה אם אבא שלך יגלה ששיקרנו"?
"לא יודעת, "עניתי לה בחוסר סבלנות ,ובאופן שהלם את צורת החשיבה שלי בדרך כלל — קודם לקפוץ אל תוך המים הקרים ורק אחר כך לחשוב—"אני חושבת שעדיף לא לחשוב על זה בכלל, נו יאללה בואי כבר, הוא מחכה לנו," האצתי בה.
עלינו למעלה. אבא ישב בכורסה האדומה הגדולה שלו, שהייתה מרופדת באריג שזור חוטי זהב אמיתיים. כשנכנסנו אל חדר המשפחה, נעץ בנו את מבטו המאיים ומיד פנה אל נעימה, מבלי לשאול לשלומה ולשלום משפחתה, כפי שנהג לעשות בדרך כלל כאשר ביקרה בביתנו:
"אני מבין שקרה משהו בבית הספר היום"?
נעימה נעצה מבטים ברצפה וענתה בחצי פה, "כן אדון טוינה. קרו היום הרבה דברים בבית הספר, למה בדיוק אדוני מתכוון"?
"אני מבין שגברת זבידה כעסה היום בשיעור על ויולט. את מוכנה לספר לי אולי מה בדיוק קרה"?
נעימה, שהבינה מיד באיזה אירוע מדובר, ניסתה למלא את חלקה בחוזה שכרתנו בינינו ומלמלה בלחש כמעט: "אה... אה... גברת זבידה לא כעסה היום בכלל על ויולט".
על זה לא חשבתי. על כך שאבא יותר חכם ממני. הוא יניח לנעימה לספר את סיפורה שלה, ולא יציג את הסיפור שלי לאישורה.
"זה לא מה שגברת חנוכה, המנהלת, אמרה לי," אמר אבא ברוגז.
"אדון טוינה," אמרה נעימה, מנסה בכל כוחה להגן עלי, "ויולט תלמידה כל כך טובה, שקטה ושקדנית, לא ייתכן שיהיו כלפיה טענות. בכל השיעורים היא יושבת יפה, מקשיבה, לא מפטפטת אף פעם, תמיד מכינה את שיעורי הבית. לא ייתכן שהיא עשתה משהו לא טוב. גברת חנוכה התבלבלה בוודאי, והתקשרה אליך ולא אל הורים של ילדה אחרת בכיתה שלנו שמפריעה".
אפילו אני הרגשתי שהיא הגזימה. ואבא... אבא, שהכיר אותי היטב, וידע שהילדה אותה מפארת נעימה ומהללת, בוודאי ובוודאי שאיננה אני, אבא לא ידע אם לצחוק או לבכות. אבא הבין שמנעימה לא תבוא לו הישועה. הוא קרא אליו את הרכב ושילח אותה אל ביתה. אני ידעתי היטב מה מחכה לי. זהו, זה הסוף שלי חשבתי. שבוע של הסגר בבית, אין יוצא ואין בא. המכות שמחכות לי לא הפחידו אותי. כשאבא הכה אותי, דמיינתי תמיד שמה שאני חשה אינו אלא מגעם של מי הנהר כשאדי פרידה ואני קופצים אליו.
אבא אפילו לא צעק הפעם. הוא הביט בי במבט מזלזל ואמר:
"אני מכיר אותך ואני יודע שהתחצפת אל המורה שלך. לא רק ששיקרת לי, גרמת גם לנעימה לשקר לי. את ילדה רעה, ואין לך כבוד לאף אחד, ולא אכפת לך משום דבר ומשום אדם. מה שחשוב לך זה את ורק את. אז עכשיו אני אראה לך מה את בדיוק. תחפשי בארון של החגורות את החגורה העבה ביותר שלי. אני מחכה לך פה, לכי להביא אותה. אם שוב תרמי אותי ותביאי לי חגורה אחרת תקבלי ממני מכות משתיהן".
עליתי לחדר הורי ממררת בבכי, יודעת שדבר לא יוכל לעזור לי. ילדי המשפחה שראו אותי בוכה לא אמרו דבר, הם כבר היו רגילים למראות הללו. אני הייתי הילדה היחידה במשפחה שחטפה מכות בלי סוף וכולם ידעו למה. הייתי הילדה המרדנית של המשפחה. פורקת עול ופורצת גבולות. לא פחדתי מדבר ועשיתי תמיד מה שרציתי. שיקרתי בלי סוף ובלי ייסורי מצפון כלשהם, ברחתי עם אדי אל הנהר, דיברתי בחוצפה אל המורות, לא נכנסתי לשיעורים וגנבתי מהמגירה של אמא כסף לממתקים. בקיצור, ידעתי לחיות, ולא נתתי לאף אדם ולשום תשלום שהייתי צריכה לשלם להעיב על רוח ההרפתקנות שלי.
באותו יום חטפתי מכות הגונות, ועד שאמא לא הפצירה באבא שיפסיק, אבא לא הפסיק. הגב כאב לי, הישבן כאב לי, ולא יכולתי לזוז. כמובן שאחר כך הוא אמר, שעד לחגיגת בר המצווה של אדי, שאמורה הייתה לחול עשרה ימים לאחר מכן, מותר לי רק ללכת לבית הספר ומיד לחזור הביתה. אסור לי לשחק בחוץ ואסור לי לפגוש חברות. הרכב ייקח אותי בבוקר והוא גם זה שיחזיר אותי. כל זה לא הצליח לשבור את רוחי מכיוון שידעתי שכל שאני צריכה הוא רק קצת סבלנות, אחר כך אוכל שוב לעשות ככל העולה על דעתי. את פהימה לא נתתי לנעימה. אמרתי לה שלא מילאה את חלקה כמו שהבטיחה ושסיבכה אותי יותר. עוד התנהגות אופיינית לי, בימים ההם.
