פרק 1
הקידוש
אני צוללת בתוך מים עמוקים וקרים מאוד, ויד עקשנית חופרת בשערי ומנסה למשות אותי. היא לא זזה ממני, היד הזו, אצבעותיה קטנות, מהלכות עכשיו על גבִי הלוך וחזור בהליכה עכבישית מהירה, ומתלווה לה קול חסר סבלנות ומצווה, "נו... אימא... נו כבר קומי, אימא קומי!!!" גוף קטן מטפס עליי ומכריח אותי לפקוח עיניים. מתני.
אני מנסה להסתגל לזמן ולמקום, בין חלום למציאות, תוהה אם צריך כבר להכין אותו לבית הספר ואיך לא כיוונתי שעון מעורר. הצלילה מהחלום מתרחקת, כמו בצילום אווירי ממצלמת רחפן. שקט חשוד עומד בחדר, מלווה בהמיית יונים מבחוץ, ואני נזכרת שבכלל שבת היום, אין שום צורך להתארגן לבית הספר. אני מתמתחת בפיהוק קולני, רואה שמוטי כבר יצא לתפילה ושוב לא לקח את מתני איתו. אני ממלאת לו קערת קורנפלקס עם חלב ומכינה קפה מהמים הרותחים שבמיחם.
"אל תשכחי את הקידוש, אבא אמר שנלך לקידוש," הוא מסיים במהירות את הקורנפלקס ושפם לבן מעטר את שפתו העליונה, המשתרבבת מעט קדימה, בדיוק כמו השפתיים של מוטי. אני לא עומדת במתיקות שלו כשהוא מבטא "קידוש" כמו "קידוס", עוטפת אותו בחיבוק ומניפה אותו באוויר, ממלמלת "תינוקי שלי, איך אתה כבר בכיתה א', אה?" והוא משתחרר מידיי העוטפות ועונה בפרצוף נעלב, "אני לא שום תינוק. את תינוק בעצמך!" ורץ לחדרו בזריזות של שד, להתארגן לבית הכנסת. הוא כבר חגג שש, הקופיף הקטן שלי, ואני מזכירה לעצמי שהגיע הזמן למסור את כיסא האוכל שלו, שנשען על הקיר במרפסת, ממתין בבושת פנים לאחיו הקטנים שעוד לא הגיעו אל משפחתנו המצומצמת.
אני לוגמת את הקפה באטיות, מנסה לדחות את הקץ, אולי מתני יתחרט ויעדיף לשחק איתי במונופול או בדמקה ונוותר על בית הכנסת. אני מוציאה במהירות את קופסאות המשחקים מחדר המשחקים, מניחה על השטיח, כמו מלכודת עכברים מפתה.
לאחרונה, פעמים תכופות מדי, אני מנסה להבין כיצד נגררתי אחרי מוטי ונטעתי את שורשיי ובניתי את יסודות משפחתי דווקא בנווה רעואל, מכל הערים, הכפרים והיישובים בארץ ישראל.
מוטי חיפש שכונה דתית אקסקלוסיבית באזור המרכז, עם מחירי דיור נוחים יותר מתל אביב, ובדיוק פגש את יענקל'ה גבעון שהדריך איתו בבני עקיבא. יענקל'ה עדכן אותו על הקמת נווה רעואל ו"תקשיב מוטי, השכונה החדשה היא בול בשבילך, ואני לא מאמין שעוד לא ביקרת בנווה רעואל. לך מהר, כי הדירות שם נמכרות כמו חלות של ויז'ניץ לפני שבת." עוד באותו יום שישי הזדרז מוטי לקחת אותי עימו לסיור בשכונה החדשה, ואני, ארוסה נלהבת, חשבתי רק על "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". ואולי טוב שהביא אותי לנווה רעואל ולא למדבר, כי באותו מעמד הייתי מסכימה לכול.
הייתי בת עשרים ושמונה כשהכרתי את מוטי, רווקה מזדקנת בקרב חברותיי שמיהרו כולן להתחתן עד גיל עשרים ושתיים. נותרנו רק דלית ברגמן ואני מכל שבט רגבים בבני עקיבא סניף תל אביב מרכז, שתי רווקות אנושות עם אימהות לחוצות־חתונה. דלית ברגמן סבלה מגמגום קל מלידה, כך שלדברי אימי, ניתן היה להבין את העיכוב במציאת חתן הולם. "אבל את, רננה, את בררנית מדי ובסוף תישארי לבד כמו כלב," היא הייתה מורה כלפיי באצבע מאשימה ובמבט של אחרית הימים, ואני רק חשבתי על משחק שנהגנו לשחק בבני עקיבא, "רווק־זקן־צולע־ומסכן", שבו הילדים נחלקו לזוגות, חוץ מאותו רווק מסכן שאיש לא בחר בו ונותר במרכז המעגל כמושא ללעג לכל השאר. כולם שרו סביבו במלוא גרון "רווק זקן צולע ומסכן" והוא היה אמור לקפוץ על רגל אחת באמצע המעגל, כאחרון העלובים ביקום כולו.
הייתי נמוכה מעט, ועל כן שערי הארוך נראה ארוך יותר. במשך שנות הנעורים גידלתי צמה עבה, ובהיותי סטודנטית שערי גלש עד קו המותן, חלק מאוד ובצבע פחם, כמו שערן של נשים אסיאתיות. אימא נהגה לומר שירשתי אותו מהסבתא היקית שלי, אימא של אבא, ואיזה מזל שלפחות את העור הבהיר קיבלתי ממנה. ואכן, הניגודיות הייתה כמעט בלתי ניתנת לעיכול — שערי השחור הכהה לעומת עורי הבהיר, החיוור מאוד, כך שבאופן לא מפתיע בכלל חברותיי כינו אותי "שלגייה".
עיניי שקדיות וכהות אף הן, כעיניה של סבתי היקית, ויש לי צלקת קטנה ומרגיזה מעל לגבה הימנית, זכר לאבעבועות רוח מגיל ארבע. שפתיי היו אז כצבע השני, כאילו משחתי עליהן אודם, ולעיתים כמעט הסתבכתי עם מורותיי באולפנה, שחזרו והדגישו שזה לא צנוע ולא יאה להתאפר בגילנו הצעיר. פעמים לא מעטות נאלצתי להוכיח בעזרת ממחטה ששפתון לא נגע חס וחלילה בשפתיי.
מאחור, בורכתי בישבן ים תיכוני מתרחב מעט, שלא הגיע מהצד היקי, אלא מהצד הבלגי של אימי. אימא אהבה להדגיש שזה סימן מצוין לפוריות מבורכת, אמירה שלא ניבאה את אשר עתיד לבוא.
גם כשחברותיי התחתנו, לא הייתי לחוצה. כסטודנטית למשפטים הייתי טרודה בלימודיי ובמטלות הרבות באוניברסיטה, בחינות ושלל עבודות סמינריוניות, ורק מבטה החרד של אימי הבהיר לי שאני כמו פצצה מתקתקת וכי שעון החול שלי הולך ואוזל. סירבתי להילחץ גם כשאמרה שלא יהא מנוס ונצטרך לפנות לשדכנית, כאילו מדובר בנשק יום הדין.
אימא הייתה למודת ניסיון. היא כבר חיתנה את זאביק, אחי הבכור, שמיהר להינשא בגיל עשרים ואחת, וכבר זכתה ממנו לארבעה נכדים (בהמשך מספר הנכדים מזאביק הכפיל את עצמו, אין ספק שהוא היה מפעל מניב מאוד). לעומת זאת, אחותי אושרית, ילדת הסנדוויץ' של אימא, בגדה במוסכמות והתגוררה באושר עם בן זוגה מיקי, ללא חופה וקידושין. אינני יודעת ממה חששה אימא יותר — שאוותר רווקה בודדה או שאלך בדרכיה העקלקלות של אושרית.
יום אחד שמעתי שאמרה לאבא שלחץ הדם שלה כבר לא תקין וגם בדיקת הסוכר גבולית, ושהבת שלהם — אני — תקצר את חייה. זה היה אחרי שקיבלתי הזמנה לחתונה של דלית ברגמן.
אז התחלתי להילחץ. לא הסכמתי להיות הגורם לקיצור תוחלת חייה של אימי.
"תקשרי לי את השרוכים," מתני מפזר את הגיגיי בבת אחת, כמו זרם חזק של צינור כיבוי אש שמכבה בנחישות מחשבות שורפות. אני רוכנת אל שרוכיו, שוב מזכירה לו שיכולנו לקנות נעליים עם סגירת סקוץ' פשוטה, אך הוא עקשן כאביו, "סקוץ' זה לתינוקות," הוא אומר, והנה אני שוב מאמצת אותו אל ליבי, "אוצריקו שלי אתה." והוא בנחישות, העתק מדויק של מוטי, ניגש לדלת, "נו, אימא... אז את באה? בואי כבר לקידוס!" הוא אפילו לא מעיף מבט על מלכודות המשחקים, להוט לפגוש את חבריו בבית הכנסת.
אני מנסה להתארגן מהר, שולפת בהיסח הדעת שמלת מקסי שחורה מהארון, אוספת היטב את שערי ומכסה אותו במטפחת מנוקדת בשחור לבן. אני נועלת סנדלים שחורים בעלי עקב נמוך ויוצאת עם מתני, שכבר שועט בחדר המדרגות בדרכו מטה בשמחה מתפרצת של בני שש.
אנחנו הולכים יד ביד ברחוב, בני ואני, רוח נעימה של תחילתו של סתיו ממלאת את נחיריי, ומתני מקפץ בשמחה על עלי שלכת, מתלהב מקולות פצפוצם תחת נעליו. שערי, אסוף ומכונס בתוך המטפחת, מתגעגע לימים שבהם התבדר לו ברוח.
אחרי החתונה מוטי התעקש שאעטה כיסוי ראש, כפי שנהגה כל שושלת הנשים של משפחתו מאז ומעולם. אומנם הצטערתי מעט לכסות את שערי הארוך, המטופח והמבריק, שהיה אחד מנכסיי הבולטים, אך הגאווה לחוש כאישה נשואה היוותה פיצוי הולם, וניסיתי לדמות את כיסוי הראש לכתר מלכות. כך התמלאו מגירות הארון בשלל מטפחות וכובעים.
בסמוך לכניסה לבית הכנסת אני מבחינה בהן, במלכות הכוורת — ליאורה שטרנליכט, צופיה גרין ובקי גולדמינץ. הן מקבלות את פניי בחיוכי פלסטיק של "שבת שלום, שבת שלום", מודדות אותי מעקב ועד מטפחת, וליאורה מגדילה לעשות ומלטפת את ראשו של מתני, "איזה חמוד," ומייד מוסיפה, "נו, רננה, לא הגיע כבר הזמן להביא לו אח או אחות?"
אני בולעת את הרוק, מחייכת ואומרת "בעזרת השם" וממהרת להיכנס. מבטן החקרני דוקר את גבי. אני מהדקת את כף ידי בכף ידו של מתני, עד שהיא מזיעה. האם זו הזיעה שלו או שלי? כשכמה מחבריו מתקרבים אלינו, הוא מתנתק ממני ואני עוקבת אחרי צעדיו הקלילים, נטולי הדאגה, עד שהוא נעלם מאחורי גרם המדרגות בקומת הכניסה של בית הכנסת.
מתני אמנם נולד בהיריון ספונטני, כמו בדואר אקספרס מהיר ומוצלח, אך לאחר מכן לא הצלחנו להביא עוד ילדים לעולם. 'עקרות משנית', כך כינו זאת הרופאים, ועל אף אין־ספור בדיקות שעברנו שנינו, לא נמצאה לכך סיבה רפואית. אם ישאלו את אימי, היא תגיד בידענות ודאית כי מדובר במקרה מדעי ומובהק של עין הרע — טפו! — זוג מוצלח כל כך, הייטקיסט ועורכת דין, נאים ומוכשרים, הורים לילד מקסים, שנפלו קורבן לצרות עין דורסנית, עינא בישא.
בעבר אימי התחננה שאתלווה אליה לרבנים, למקובלים ואפילו למגדת עתידות, כדי למצוא כישוף כנגד אותה עין הרע, אך אני בחרתי לרכז מאמצים בעיקר בזירה הרפואית, תוך ניסיונות לבצע הפריות חוץ־גופיות, אשר כשלו. ניסיון ההפריה האחרון היה לפני שנתיים בדיוק, אחרי שחגגתי שלושים ושלוש, ולאחריו מוטי הפסיק לשתף פעולה. הוא טען שזריקות ההורמונים משגעות אותי, ושאם נגזר עלינו משמיים להיות הוריו של ילד יחיד, כך יהיה. גם שרה אימנו ילדה את בנה היחיד יצחק והסתפקה בו.
"מה הקשר לשרה אימנו?" כמעט זרקתי על מוטי את המחבת שהייתה בידי. אגרפתי את כפות ידיי, גופי היה נפוח מהורמונים, אך לא הסכמתי להפסיק לנסות. מוטי ערבב סוכר בספל התה שלו בתנועות אטיות ומרגיזות. "קצת סבלנות ואמונה לא יזיקו פה," אמר ולגם מהתה, ואני החזקתי חזק את השיש מאחוריי, אחרת הייתי קורסת על רצפת המטבח.
אני נכנסת לעזרת הנשים. השולחנות ערוכים לקידוש וריחות הקיגל והצ'ולנט עוטפים בנוכחותם הסמיכה את כל החדר. המתפללים כבר עומדים בצמוד לשולחנות, תופסים עמדות מבעוד מועד, ובהינתן האות, מייד לאחר ברכת הקידוש, מתחיל מופע ההתנפלות על השולחנות. ידיים נדחפות קדימה בתנופה, ממלאות צלחות מכל הבא ליד, דוחפות ואינן מרפות עד לקבלת המבוקש. גם הילדים, לפי הדוגמה של הוריהם, לוקחים בידיהם הקטנות כל דבר־מזון שידם מגעת, ולעיתים אף טועמים טעימה קטנה תוך כדי ומחזירים את המזון הלעוס לצלחות המרכזיות.
אני מחפשת את מתני בעיניי. הוא יושב בצד, על הרצפה, משחק עם כמה ילדים, לא מודע כלל למהומה סביבו. אני מנסה ליטול פרוסה דקה מקיגל תפוחי האדמה שהוא אוהב, אך הגישה לשולחן חסומה כחומה בצורה. מסביבי אנשים באמוק, כאילו לא נכנס מזון לקרבם חודשים ארוכים, ניצולי תפילת שחרית ומוסף. לפניי מצליחה ליאורה שטרנליכט להידחף קדימה במרפקיה העיקשים, ולפתע נשמעת זעקת כאב, לאחר שדרכה בעקב הסטילטו שלה על רגלה של גיטל הקשישה. ליאורה אינה מתעכבת להתנצל. היא עסוקה בלמלא צלחות עבור ארבעת ילדיה בכל טוב הארץ.
אני תרה בעיניי אחר מוטי, מקווה שהצליח למלא צלחת למתן, ולבסוף אני קולטת אותו עומד לצד גרין וגולדמינץ, הבעלים של צופיה ובקי, ומשוחח עימם שיחה ערה, כששלושתם אוחזים בצלחות עמוסות.
אם ישאלו את מוטי גולדברג, בעלי, כיצד הכרנו, סביר להניח שהוא יצטרך לפשפש בזיכרונו רגעים ארוכים, וכשישאלו אותו מתי חל יום הנישואים שלנו או יום הולדתי, הוא יחייך במבוכה ויציין שזה כתוב לו ביומן. כזה הוא מוטי. אדם מעשי, שלא מתעכב על שמירת זיכרונות שעלולים לתפוס מקום יקר בתאי מוחו. לעיתים אני מדמיינת שהמוח שלו הוא תוכנת מחשב שפיתח במסגרת החברה "בריליינט סיסטמס", שבה הוא משמש כראש צוות פיתוח.
אם ישאלו אותי כיצד הכרנו, אדע לספר בפרטי פרטים כיצד עמדתי מאחוריו בתור במזנון של אגודת הסטודנטים, וכיצד פשפש בכיסו דקות ארוכות בחיפוש אחר חמישה שקלים שהיו חסרים לו לתשלום עבור הארוחה. האנשים שהמתינו לתורם חרקו שיניים והתנשפו בקוצר רוח, אז הושטתי לו מטבע של עשרה שקלים. הוא אמר שהוא חייב לי, ואני רק חייכתי ואמרתי שלא משנה, זה ממש שטויות. הוא התעקש ופתח פנקס קטן והכניס את החוב לטבלה מסודרת וביקש את מספר הטלפון שלי, ואני צחקתי, "יש לך באמת טבלת חובות?" אז עוד לא ידעתי שהוא אלוף טבלאות האקסל ומקום ראשון בארץ ברשימות מטלות בלתי נגמרות. הוא הנהן, "בטח, אחרת זה גזל," והוא היה גמלוני עם פוני מצחיק שנכנס לו לעיניים, וכתפיים רחבות וגומת חן קטנטנה בסנטר, שמשכה את תשומת ליבי.
"אגב, אני רננה," הושטתי לו יד, והוא עמד קפוא עם הפנקס בידו, סוף סוף הישיר אליי את מבטו מתחת לפוני, מבט חסר מנוחה, סקרן, כמנסה לפענח את יסודות העולם. בהינו זו בזה מספר רגעים עד שהוא מלמל, "אני מוטי", ורק אז הבחנתי בשתי הציציות הארוכות שבצבצו משולי חולצתו. התנצלתי, "אה ברור, אתה שומר נגיעה..." והוא הנהן והכניס את הפנקס לכיס. אז עוד לא ידעתי כמה נגיעות ישמור מפניי בהמשך דרכנו המשותפת. אחר כך הוא אמר שוב תודה והתרחק ממני בצעדים מהירים.
כל אותו שבוע לא נתקלתי בו שוב ברחבי הקמפוס, וקרוב לוודאי שהייתי שוכחת מקיומו אלמלא עמד אחריי בתור במזנון כעבור שבוע בדיוק. עמדתי לשלם עבור מנת פלאפל, ואז הוא הקדים אותי ומסר את המטבעות לקופאית. "חוב זה חוב," הוא חייך אליי, והגומה בסנטרו העמיקה. הכיפה הגדולה שלו נשמטה קדימה והסתירה חצי מהפוני שלו. גם הוא קנה מנת פלאפל והתיישב לידי במזנון. "אל תשכח למחוק את החוב מהפנקס," חייכתי ולקחתי ביס מהפיתה, והוא מיהר להוציא את הפנקס ומול עיניי המשתאות מחק את החוב בקו ישר ששרטט בעיפרון.
הוא נראה לי כל כך "פוץ" באותו הרגע. חשתי כלפיו חמלה, כאילו מדובר במקרה שדורש טיפול הומניטרי, מישהו שצריך להציל אותו מעצמו. אחר כך הוא הגיש לי מפית נייר והצביע על סנטרי, וקלטתי לחרדתי שכל הטחינה נזלה עליי, על הסנטר וגם על החצאית. הוא אמר שזה מה שהוא שונא בפלאפל, את כל הבלגן שכרוך באכילה, ודווקא משום שהוא נראה לי כל כך מסודר וסטרילי, נפלה עליי רוח שטות ולקחתי כדור פלאפל ופשוט זרקתי עליו.
אני זוכרת את עיניו שנפערו בתדהמה, כאילו מישהו קלקל סדרי בראשית, אך לבסוף הוא חייך, "אני רואה שאת שובבה, גברת רננה." וזה היה נעים לי שהוא זכר את שמי. אחרי שסיימנו את הפלאפל, הוא ליווה אותי לפקולטה למשפטים ואמר שהוא בשנה שלישית בהנדסת מחשבים, אחרי שכבר סיים תואר אחד בכלכלה אך הבין שזה לא הכיוון שלו, ושהוא כנראה יסיים את השנה הזו בהצטיינות יתרה, כי מה הטעם אם אתה לא מצטיין; אם אתה לא הכי מצטיין? וכבר אז הבנתי שהוא קשה עם עצמו, אבל משהו בו סקרן אותי, אז קניתי לו פחית קולה במכונת המשקאות ואמרתי לו שהוא שוב בעל חוב.
בפעם ההיא כבר לא המתנתי שבוע וגם לא נתקלנו זה בזה במקרה. הוא התקשר אליי כעבור יומיים ודיווח שיצא סרט חדש בסדרה של מלחמת הכוכבים, ושהוא ישמח אם אצטרף אליו. הוא הוסיף שהוא גם מבטיח להחזיר לי פחית קולה, כי חוב זה חוב. וכך, אף שאינני מחובבי מדע בדיוני, הצטרפתי אליו. זה היה סרט ארוך ומייגע, ובסיומו הוא ליווה אותי הביתה וסיפר על הפרויקט שהוא מתכנן לעבודת הגמר שלו. הוא גם ציין שהוא מתכוון להתחיל בתואר השני ברגע שיסיים את הראשון. כל מילה שאמר הבריקה מהצטיינות.
"אגב, בשבוע הבא אני חוגג יום הולדת. קבעתי לצאת עם כמה חברים ואשמח שתצטרפי," אמר כשהגענו לביתי. הבחנתי בתנועה מהירה של תריס שנפתח והצטמצם בקומה השנייה. לא היה קשה לטעות בצלליתה של אימא.
"בן כמה הילד?" שאלתי.
"שלושים ואחת," הוא חייך סוף כל סוף, והגומה בסנטרו שוב העמיקה, "שבט מעוז, ואת?"
"שבט רגבים," השבתי לו בקוד שרק בוגרי "בני עקיבא" מכירים.
"אה, חשבתי משעולים," הוא חייך, ואני הוחמאתי שהוא חשב שאני צעירה בשלוש שנים מגילי. כבר הייתי כמעט בת עשרים ושמונה.
"אני צריכה לעלות," נעתי בחוסר נוחות כשמבטה של אימא על עורפי.
הוא לא נתן לי חיבוק וגם לא נשיקה על הלחי, רק חייך ואמר "אתקשר אלייך", ואז התרחק בצעדים גמלוניים.
והוא אכן התקשר. בכל ערב הקפיד להתקשר סביב אותה השעה, לפני מהדורת "מבט", והתעניין בשלומי. השיחות היו קצרות ותכליתיות. דיווחתי לו בנקודות תמציתיות על קורות אותו היום. לפי נשיפותיו שנהיו מהירות לעיתים, הבחנתי בקוצר רוחו כשהדיווח התארך יתר על המידה. הוא בעיקר אהב לספר על הצלחותיו — על ציונים שהשיג בבחינות ובעבודות, על מחמאות שקיבל ממרצים, על מסלול מיוחד שהתקבל אליו, ואני חשתי מחויבות פנימית להעריץ אותו.
כעבור כחודש, אימא, שנמאס לה להסתתר מאחורי התריס ולהשקיף עלינו מהסלון, לחצה עליי להעלות אותו הביתה.
"את מתביישת בהורים שלך?" שאלה בתוכחה.
"אנחנו רק בתחילת הקשר," ניסיתי למצוא מפלט.
"נו, עוד יותר גרוע. בתחילת הקשר, ומה הוא יחשוב? שאת כבר מסתירה ממנו את המשפחה שלך? שיש לנו משהו חריג בבית?"
אימא לא ויתרה ואני הרמתי ידיים וביקשתי ממוטי לעלות אליי, בפעם הבאה שקבענו להיפגש. היא טרחה ואפתה רולדת שוקולד לרגל המאורע, ואפילו הכריחה את אבא לצאת מחלוק הבית המרופט שלו ולהתלבש כמו אדם מכובד בחליפה ועניבה, וכשאבא ואני מחינו בתוקף והסברנו לה שזה לא נשיא המדינה שמגיע, היא הסכימה להתפשר על טרנינג, אבל ההוא החדש שקנו בטיול האחרון בברצלונה.
מוטי דייק כהרגלו והתייצב בשבע בערב בסלון של הוריי. חיפשתי עליו עקבות של מאמץ כלשהו, אך לא מצאתי.
"כמה נעים להכיר," אימא ניגבה את ידיה וכיוונה אותו אל עבר הספה הקטיפתית.
"נעים מאוד," מוטי חייך ואז שתק.
התיישבתי לידו והתכוננתי לחקירה צולבת. מוטי נשען עם ראשו לאחור, בנינוחות.
"מה אתה שותה?" אימא נעמדה לידו ובחנה כל פרט ופרט בסריקה מהירה.
"מים קרים, תודה," הוא השיב.
"לא תרצה משהו חם? יש לי עוגה מצוינת שהולכת טוב מאוד עם קפה או עם תה," אימא ניסתה לשכנע בחיוך מתאמץ.
"לא. מים קרים זה מצוין. ואוותר על עוגה," הוא התעקש, והחיוך של אימא נמחק.
היא מיהרה למטבח וחזרה עם כוס מים, ואז אבא הצטרף אלינו עם הטרנינג החדש. ראיתי ששכח לגזור את הטיקט שהתמקם על עורפו. הם ניסו לחלוב ממנו מידע, אך הוא השיב בתשובות תמציתיות, לא נידב מידע, היה קורקטי ומנומס.
הוא הרוויח אצלי המון נקודות באותו ערב. הוא נתן להם את ה"פייט" שאני לא הצלחתי לתת בניסיונותיי התמידיים לרצות אותם.
ליאורה שטרנליכט עומדת בסמוך אליי ובולסת את תוכן צלחתה.
"רננה?" היא אומרת בפה מלא.
"כן?"
"תזכירי למוטי שבמוצ"ש תתקיים אסיפת חברים חשובה מאוד, טוב? אני רוצה ששניכם תגיעו..." עיניה קטנות כשני חרוזים והיא סוקרת אותי במבטה מלמעלה למטה. הסטילטו שלה מעניקים לה יתרון גובה ניכר.
אני מהנהנת ורק מייחלת לרגע שבו נחזור הביתה. השהייה בחברתן של "מלכות הכוורת" גורמת לי לתחושת מחנק, וגם כך גופי כבד מעייפות מצטברת ואני כמהה לשנ"צ השַבָּתי הקדוש. אני מלכסנת את מבטי ומבחינה במתני. הוא עדיין יושב ומשחק עם כמה ילדים, בהם התאומים של בקי גולדמינץ, שני ילדים חצופים ושתלטנים, ואני יודעת שהמשחק עתיד להסתיים בבכי. של מתני.
אני ניגשת למוטי, מנסה לסמן לו לזוז, אך הוא מתעלם מכל רמז וממשיך לשוחח עם גולדמינץ. הם מדברים על חוגי העשרה לילדים, וגולדמינץ אומר שאין ספק ששני התאומים שלו מחוננים ולכן משתעממים בבית הספר. "הם זקוקים לגירויים אינטלקטואליים בחוגים המיוחדים ליכולתם," הוא אומר בזחיחות. מתחשק לי לומר לו שעדיף שילמד אותם להתנהג כמו בני אדם, אך בדיוק אז מתני רץ אליי בפנים רטובות מדמעות וגועה בבכי שאהרון וירון לקחו לו את כל קלפי הסופרגול.
גולדמינץ לא מתרגש. "הם לקחו לך את הקלפים או הרוויחו אותם ביושר, אה?" הוא חוקר את מתני.
מתן ממשיך להשתנק בבכי. אהרון וירון מתקרבים אלינו.
"הוא הפסיד, אבא, זו בעיה שלו," אומר השמנמן שבהם, רק אלוקים זוכר אם זה אהרון או ירון, והרזה מוסיף "כן, הוא שחקן גרוע, בעיה שלו."
"לא נכון, אתם לקחתם לי בכוח!" מתני לא מוותר על גרסתו.
"ככה זה ילדים..." גולדמינץ מחייך למוטי, כשאני עוטפת את מתן בחיבוק.
"בוא מתני, נלך הביתה," אני מושיטה יד חמה לבני.
"אל תשכח להגיע לאסיפת החברים במוצ"ש, כן?" גולדמינץ טופח על כתפו של מוטי, ולפני שאני מספיקה לפצות פה, מוטי עונה, "כן, בהחלט, נגיע שנינו." וכמו מתן, גם אני מביטה בו בפנים נעלבות, כיצד הוא מתחייב להגיע גם בשמי.
***
מתני עייף מהבוקר הארוך בבית הכנסת ונרדם ברגע שראשו נוגע בכרית שבמיטתו. מוטי קורץ אליי מקצה החדר וממלמל, "בואי, נני... עונג שבת סוף־סוף."
נני. כשהתחלנו לצאת, הוא הקפיד לקרוא לי "רננה", אף שכל משפחתי וחבריי מכנים אותי "נני". הוא הסביר שהוא שונא לעוות שמות, ואמר שהלוואי שהיו קוראים לו בשמו המלא — מרדכי.
"אבל מרדכי זה שם של סבא," נחנקתי מצחוק, והוא אפילו לא חייך.
"מרדכי היהודי הוא לא סבא במורשת ישראל. הוא הציל אומה שלמה מהשמדה, מפור אכזר," אמר בטון דידקטי, שהחזיר אותי בן־רגע, לשיעורים האין־סופיים של הלכה ודינים באולפנה.
"טוב טוב," נכנעתי בהרמת ידיים, מתפללת שלא יתחיל באיזה דבר תורה בלתי נגמר על מגילת אסתר. "מרדכי הוא לא סבא, אבל אתה עדיין... מוטי."
וכפי שאני הקפדתי לקרוא לו מוטי, הוא הקפיד בשמי רננה. רק ברגעים אינטימיים גלגל על לשונו את כינוי החיבה "נני", בעודו זונח את כל האג'נדות הקשיחות שעל פיהן הקפיד לנהוג.
אנחנו מגיעים לחדר השינה ומוטי מגיף את התריסים. אינני יודעת מתי בדיוק השתרש בנו המנהג לקיים יחסי אישות בחסות החשכה, אך כך היה מאז ומעולם. אני מתפשטת לאט, מייחלת שיבוא מאחוריי, ינשק את צווארי לאט, ילטף אותי בקצות אצבעותיו, יהיה קשוב לגופי, אך מוטי דוחף אותי בעדינות לשכב על הגב, ומייד דוחף אצבעות לא מיומנות לערוותי, כחופר גומה באדמת טרשים. גם הרטיבות שהחלה לנבוע מדרך הטבע מתייבשת באחת, ואני יודעת שזה שוב עומד לכאוב.
מוטי לא מתעכב בליטופים או בנשיקות וניגש ישר לעניין. הוא גם הודף את ניסיונותיי ללטפו, לחבקו.
"רגע..." אני ממלמלת, מנסה לאגור מעט חמצן לפני שיגיח הכאב הגדול, ומוטי משתהה מעט, מלטף לרגעים ספורים את שערי, ואז נדחף אליי בכוח וכל גופי מזדעזע מעוצמת הכאב. עיניו פקוחות, אך מבטו אטום, כמו של בובה בחלון ראווה, ואני עוצמת את עיניי, מנסה להסדיר נשימות ולהתמודד עם הכאב הצובט. הוא יוצא ונכנס כמו מטוטלת בקצב אחיד, ובתוך מספר שניות מתמוטט עליי באנחה כבדה.
אני מנסה לעטוף אותו בחיבוק, אך הוא כבר מתרומם בדרכו לשירותים, לנקות את עצמו. כשהוא חוזר, אני מנסה לנצל את הקרבה שהייתה בינינו, ייתכן שזוהי שעת הרצון לה פיללתי.
"מוטי... אולי ננסה שוב?"
"ננסה מה?" הוא שוכב על גבו, עיניו בוהות בתקרה.
"היריון."
בבת אחת הוא מסובב אליי את גבו בשתיקה.
"מוטי, אני יודעת שהטיפולים קשים וכרוכים בעליות ובירידות, אבל מתני צריך אח או אחות... ואני כבר בת שלושים וחמש, אין למה לחכות," אני מלטפת את גבו באטיות, והוא קופץ כנשוך נחש.
"אל תגעי בי ככה, אמרתי לך אלף פעם!"
אני מרחיקה את ידיי.
"נלך לרופאים הכי טובים, לא נרים ידיים, אנחנו נצליח, מוטי," אני לוחשת, והוא נטוע במקומו עדיין בגבו אליי, לא מגיב לדבריי.
אני שותקת. אולי בכל זאת יהרהר בדבריי, אולי הם יחלחלו אל לבו.
תמיד היה עקשן, אך אני בעיקר ראיתי את הילת ההצטיינות שהקיפה אותו. עיניו הסקרניות והחקרניות, היכולת המופלאה שלו לא לוותר לעצמו, החיוך המבויש, ההליכה הגמלונית — גרמו לו לחדור אל מתחת לעורי, וככל שעברו החודשים נאלצתי לעיתים לשלב חזק את ידיי שרצו לגעת בו, בשעה שהקפיד על שמירת נגיעה.
היפוך התפקידים הזה הטריף אותי. הייתי רגילה לדייטים עם בחורים תמנוניים שניסו לשלוח ידיים בכל הזדמנות, ואני הייתי זו שנרתעת, זו שמצננת את התלהבותם, ומוטי היה הבחור היחיד שעורר בי רצון עז לגעת בו. הייתה בי תחושה בוערת שברגע שיניח את ידיו על גופי ויטעם מהמגע שלי, הקשר ילך ויעמיק והוא יהיה שבוי באהבתו אליי.
יצאנו במשך שלושה חודשים, עד שהציע לי נישואים.
אימא אומנם לא חיבבה אותו יתר על המידה, אך התאהבה לחלוטין ברעיון שיש לי חתן פוטנציאלי. לא אחת, כשהגיע לביתי, ציינה שהדירה שירשה מסבתא תועמד למכירה בקרוב, וכי הכסף שיתקבל שמור מכל משמר לרכישת דירה לזוג הצעיר.
"הבת שלי זו לא סתם בחורה פשוטה, אתה יודע," אמרה למוטי ערב אחד, כשאסף אותי להצגה.
מוטי הנהן.
"הבת שלי תתחיל תכף התמחות במשרד של אבא שלה. זה משרד מאוד מצליח, שתדע," הגישה לו כוס מים בחיוך מבטיח.
ערב אחד, אחרי שיצאנו מ"יטבתה", ישבנו על ספסל בטיילת בתל אביב. זה היה קצת אחרי חג הפסח ורוח אביבית ליטפה את פנינו. אהבתי את הים הכהה בחשכת הלילה, כשרק גליו הקצפיים הבהיקו אל מול אורות הטיילת. נשמתי אל ריאותיי את האוויר המבושם שהתערבב עם מליחות הים.
"נעים לי איתך, רננה," הוא אמר. "ולך?"
בלעתי את הרוק. הוא לא נהג לחשוף את רגשותיו, וזה היה חדש ומרענן וממיס.
"נעים לי מאוד," קולי קצת רעד.
"אני חושב שאנחנו צוות לא רע בכלל," הוא חייך ואז ראיתי שהוא מפשפש בכיסו. הוא הוציא קופסה מרובעת קטנה והושיט לי. "תפתחי, רננה."
בקופסה נחה טבעת יהלום בצורת טיפה, ודמעותיי טפטפו עליה עד מהרה. הוא לא שאל התינשאי לי ולא עניתי כן, אך שתיקתנו הייתה הסכמה גדולה.
אחרי דקות ארוכות נאנח ואמר, "אנחנו צוות מנצח, רננה נחשון," ובפעם הראשונה מיום היכרותנו הושיט לי את ידו החמימה.
אני מביטה עכשיו על גבו המופנה אליי ותוהה מה קרה לצוות שהיינו.
***
בצאת השבת, מייד לאחר ההבדלה, גרין פותח את אספת החברים. הוא גוץ שמנמן, מצחו המקריח מבריק וקולו דק.
"חברים, השנה אנחנו מוכרחים לשפץ את בית הכנסת, אבל לצערי הכספים בקופת הוועד לא יספיקו לעלויות השיפוץ," הוא אומר, ואשתו צופיה מהנהנת כיודעת דבר, ומדי פעם ממצמצת בעיניה בטיקים בלתי רצוניים.
מישהו שיושב בשורה האחרונה מתפרץ לדבריו, "איך אין כסף, אה? מה עם דמי החבר ששילמנו וכל התרומות שבית הכנסת קיבל בשנים האחרונות? לאן הלכו הכספים האלה ואיפה השקיפות של חברי הוועד?"
אני מנסה לזהות את הדובר, אך מבחינה בו כעת לראשונה — גבוה, ממושקף ועורו שחום. כנראה חבר חדש. מוטי לוחש באוזני, "איזה חוצפה יש למנצור הזה, לא ייאמן הפרענקים האלה..."
מייד נעמד אבי שטרנליכט, בעלה של ליאורה, לצד גרין ומרעים בקולו העבה אל עבר הממושקף, "מנצור, שאלות והסברים אחר כך, אוקיי?" והחדר מתמלא בבליל קולות, טענות ומענות, עד ששטרנליכט דופק באגרופו על גבי המעמד של שליח הציבור ודממה מושלכת בחדר, ויחרד כל העם אשר במחנה.
"בשבועות האחרונים חיפשנו פתרונות יצירתיים לקבלת תרומות לשיפוץ, ונראה שנמצא פתרון," ממשיך גרין ומסמן לליאורה שטרנליכט להתייצב לצידו.
ליאורה מתייצבת על עקבי הסטילטו שלה, בישבן בולט, ועל ראשה פאה בלונדינית בסגנון קלאודיה שיפר. "חברים, אני נרגשת לספר לכם שהצלחנו להשיג שיתוף פעולה מצוין עם משרד הביטחון. הקהילה שלנו תאמץ חיילים בודדים, שזה בעיקר אומר לארח אותם בשבתות ובחגים, ומשרד הביטחון יעביר לנו תקציב שיאפשר לנו לשפץ את בית הכנסת," היא מסבירה בדרמתיות ומשחקת בשערות פאתה באצבעותיה המשוחות לק אדום.
"אני לא מבינה מה ההיגיון, הרי משרד הביטחון יכול לתת את התקציב ישר לחיילים הבודדים במקום לשפץ לנו את בית הכנסת, לא?" אני אומרת למוטי, והוא משלב בחוזקה את ידיו ומכווץ את שפתיו ל"ששש" ארוך וקצר־רוח.
"משהו לא ברור, רננה?" ליאורה שטרנליכט פונה אליי מול כל חברי הקהילה. מוטי זע במקומו בחוסר נוחות.
"אני לא מבינה... אם משרד הביטחון מוכן להשקיע כספים לא מועטים בשיפוץ בית הכנסת, לא הגיוני יותר שיעביר את התקציב הזה ישירות לחיילים הבודדים?" אני מקשה.
מוטי נאנח ומתכנס בזרועות שלובות בתוך עצמו. אני מכירה אותו היטב. הוא אוהב לנוע עם הזרם, בדרך המלך, עם גרין וגולדמינץ ושטרנליכט, בזה אחר זה כמו עדר פרות באחו.
"שאלה יפה, רננה," אומרת ליאורה בטון שבו עונים לילדה בת חמש ששואלת איך העננים מורידים גשם, "יש כאן ערך מוסף והוא אימוץ החיילים על ידי משפחות מצוינות, שיכולות להיות דוגמה חינוכית עבורם. אלה חיילים שמגיעים ממשפחות מצוקה, משפחות הרוסות מעיירות פיתוח, חיילים מסכנים שאף פעם לא ניתנה להם הזדמנות לחיות במשפחה נורמלית. הם לא מגיעים משכונות טובות כמו שלנו, ואנחנו יכולים מאוד לקדם אותם," היא אומרת בטון מלאכי של אשת חסד וצדקה. "זה עונה לך על השאלה, רננה?"
אני מהנהנת ושותקת.
"מייד אחרי האספה אני אפתח קבוצת ווטסאפ ותאשרו לי מי מצטרף לרשימת המשפחות המאמצות. תזכרו שהכול למען הקהילה, ושאנחנו מצפים להיענות רבה מכולכם," ליאורה נועצת בי מבט ואז שבה למקומה בהליכה זקופה וגאה, והחברים פותחים בשירת "אשת חיל מי ימצא".
היא מחייכת לכל עבר, כאילו זכתה הרגע באוסקר, ומוטי כבר משתרך אחרי שטרנליכט, בעלה, ומבקש להצטרף לרשימת המתנדבים, בלי להיוועץ בי.
