לגעת בעושר

פרק 1

פועל על ריק

כל קושי, כל כישלון וכל כאב לב טומנים בחובם

גרעין של ברכה שְקולה להם או גדולה מהם.

- נפוליאון היל

גרג פתח בתנופה את דלת המונית וקרס על המושב האחורי. הוא שוב מאחר. ביד אחת אחז בטלפון הנייד ובשנייה עיתון מגולגל, מה ששיווה לו מראה אופייני של מָכוּר לוול סטריט. הוא נהם כתובת כלשהי לעברו של הנהג. הנהג גלגל את עיניו בתגובה על התנהגותו של הנוסע החדש שלו.

גרג, שהספיק לחזור באותו בוקר מניו יורק ולהגיע בזמן לארוחת צהריים עסקית, היה נתון עדיין תחת השפעת החוף המזרחי ואיחר מאוד לפגישה עם חברתו בדירתם המשותפת.

בעוד המונית חולפת רחוב אחרי רחוב בסן דייגו עיר הולדתו, המשיך גרג לפטפט בנייד שלו, והפסיק רק כשחייג מספר חדש או עבר לשיחה נכנסת. מתי כבר אקבל בשורה משמחת לשם שינוי? חשב לעצמו, מתוסכל מההודעות שהשאירו לו.

לפתע הפסיק את שיחתו, "רגע!" אמר לבן שיחו. "זה לא המקטורן שלי. האידיוט הזה במסעדה נתן לי מקטורן לא שלי."

הנהג ששמע את הדברים, הביט במראה הפנימית ושאל, "אתה רוצה שאחזור למקום שממנו לקחתי אותך?"

גרג העביר את ידו על דש המקטורן, הציץ בתווית שבצדו הפנימי וחייך. הטון המתנשא חזר לקולו כשענה, "מה פתאום! המקטורן הזה שווה הרבה יותר משלי. איזשהו פראייר יישאר כבר תקוע עם המקטורן הישן שלי." הוא נהנה מעצם המחשבה על האיש ההוא הרותח מזעם לאחר שגילה שהמקטורן שלו הוחלף במקטורן איכותי פחות.

הנהג נענע בראשו באכזבה, ואחר כך ארגן מחדש את מחשבותיו. הוא העריך במדויק את אופיו של הנוסע שלו.

גרג, כמייצג נאמן של תרבות ה"אני", לא גילה עניין רב בזולת וברגשותיו. חשוב היה לו רק להיראות טוב ולשדר הצלחה, אף שלא תמיד היה כזה.

למעשה הוא ניהל חברת שיווק קטנה והיה מרשים הרבה פחות מהתואר המנופח שהדביק לעצמו בכרטיס הביקור שלו. בניגוד גמור לדימוי המצליח שהוא הקרין הוא היה שקוע בחובות וחש חוסר סיפוק וחוסר עניין. גרוע מזה, יחסיו עם חברתו מיה הידרדרו במהירות.

בשלב זה היו חייו דומים לרכיבה על אופניים במורד שביל עפר מלא בורות, ובלי אוויר בצמיגים. והוא ידע שיש רק דבר אחד בטוח בחיים: ששום דבר אינו בטוח בחיים.

היו זמנים שהכול היה ערוך ופרוס לפניו כמשתה לגיבור מנצח. היתה לו תוכנית, היתה לו אסטרטגיה, והוא היה מלא עד גדותיו באנרגיה של פיצוץ אטומי. חייו התנהלו כמתוכנן, עד שנתקל במה שבעיני רבים היו מחסומים פשוטים בדרך.

זה היה עקב אכילס שלו. הוא ידע לחלום חלומות גרנדיוזיים וידע גם מעט על הדרכים לממשם, אבל נראה שהוא פשוט לא ידע להתמודד עם לחץ. ובכלכלה העכשווית, ששרויה במשבר, זו היתה המציאות שלו ושל רבים אחרים.

במילים אחרות, גרג היה מלא שאיפות אבל לא הצליח להביא תוצאות. בטקסס מכנים אדם כזה "כובע של קאובוי, בלי הבקר".

"הגענו," הכריז הנהג ועצר סמוך למדרכה מול בניין מגורים מפואר שמעטים מאוד יכולים להרשות לעצמם לגור בו - וגרג על אחת כמה וכמה, במצבו.

גרג יצא מהמונית, מלמל, "העודף בשבילך," והשליך דרך החלון שטר מעוך של 20 דולר. הנהג הציץ במונה ובשטר המקומט, ונוכח לדעת שקיבל תשר ענקי של 10 סנט. עוד נדיב אחד! חשב לעצמו והסתלק מהמקום במהירות בתחושת גועל.

"ערב טוב," קידם פרנק השוער את פני גרג. הוא הושיט לדייר את הדואר שלו וכן הודעה על פיגור בתשלום שכר הדירה, פרנק גחן אליו ולחש, "אדוני, אני צריך להגיד לך משהו.״

גרג הצביע על הטלפון שהיה עדיין צמוד לאוזנו. הוא המשיך ללכת ולדבר. פרנק, שעבד בבניין מאז שהוקם, משך בכתפיו וחזר לעיסוקיו. זה לא היה דו שיח חריג בין השניים.

פסק הזמן היחיד במונולוג הטלפוני קרה כשנפתחה דלת המעלית, וגם אז רק מפני שגרג ידע שלא תהיה קליטה בתוך המעלית. הוא קטע את השיחה. הוא חש הקלה שאיש לא היה איתו במעלית, לחץ על כפתור הקומה שלו, נשען לאחור מוקסם מבבואתו שנשקפה אליו מדלתות המעלית המבריקות.

הוא הביט בבואתו במבט חודר וחשב: אני נראה לא רע במקטורן החדש.

העלייה במעלית היתה שקטה, אבל מוחו היה רחוק מלהיות שקט. כיוון שלא היה לו עם מי לדבר, הוא היה עסוק בדיאלוג הפנימי שלו על צרותיו הנוכחיות עד שצלצול המעלית קטע את חלומותיו בהקיץ.

כפי שעשה פעמים רבות, הוא יצא מהמעלית, וצעד לעבר דירתו, פתח את הדלת במפתח ונכנס פנימה בקריאה, "מיה!"

השניים חיו יחד חמש שנים, אבל השנה האחרונה היתה קשה. היא רצתה את האיש שגרג היה פעם ולא את הדימוי שיצר לעצמו. הוא רצה להימנע ממחויבות בכל מחיר.

הם פנו לייעוץ, ניסיון שלא עלה יפה משום שגרג נקלע תמיד למשברים שקיבלו עדיפות ודחה את הפגישות שקבעו. מיה ידעה שהוא לא אדם רע, אבל שאלה את עצמה אם הוא האדם הנכון בשבילה.

בעודו במסדרון הבחין גרג שמשהו חסר. בעצם לא רק משהו. כמעט הכול היה חסר.

גרג עמד מבולבל. זו הדירה שלו, לא? הוא יצא מהדירה והציץ במספר שעל הדלת. המספר היה נכון. מראה העיר היה נכון (מרהיב, אפילו, פרט שגרם לעלייה ניכרת בשכר הדירה). הבעיה היחידה היתה שחדר המגורים היה חשוף, מרוקן; היו רק חללים ריקים במקומות שבהם ניצבו פעם רהיטים.

הוא תפס את הטלפון ולחץ על הכפתור שקישר אותו ישירות עם דלפק הקבלה.

פרנק ענה מיד. "כן, ניסיתי להגיד לך כשהגעת, היא עזבה לפני יומיים. והיא ביקשה לומר לך... טוב, אולי מוטב שלא אגיד..."

"לא חשוב. אני כבר מבין את המצב," נהם גרג, שמט את השפופרת והביט סביבו. הוא נאלץ להתפעל מהביצוע המוצלח של תוכניתה. נראה כאילו מישהו ביקר בבית וניקה אותו מתכולתו. הדברים היחידים שהשאירה היו הכיסא החביב עליו, זה שבילה בו את רוב שעותיו ושולחן פינתי ועליו תמונה ממוסגרת.

למסגרת התמונה היה מודבק פתק. הוא הסיר אותו וקרא בקול רם:

גרג,

זו תמונה שלך מאיי בהאמה. שים לב שאתה נמצא על חוף הים לבד. זה משקף את מה שהרגשתי בקשר בינינו. אני מקווה שתמצא מישהי שתאהב אותך כמו שאתה אוהב את עצמך.

מיה

הוא השליך את הפתק. הוא חש נטוש, פסע בחדר בכבדות, פשט את המקטורן שלא היה שלו והניח לו ליפול על הרצפה העירומה. הוא שחרר את העניבה והבחין בכרטיס ביקור שנשמט מהמקטורן ונפל על הרצפה עם הכיתוב כלפי מעלה.

המחשבה לבדוק בכיסי המקטורן כדי שיוכל לאתר את זהות בעליו לא עלתה על דעתו. הוא הרים את הכרטיס.

השם שהיה מודפס על כרטיס הביקור היה שמו של ג'ונתן באקלנד האגדי, איל ההון המפורסם ביותר בעיר ובעל הקשרים הפוליטיים הטובים ביותר. גרג הפך את הכרטיס כדי לבדוק את צדו האחורי. שום דבר - הוא היה ריק. הוא שב והסתכל בכתוב. הייתכן שזה המקטורן של באקלנד? שאל את עצמו.

גרג חייך, הוא הריח הזדמנות. מצב רוחו השתנה באחת מאובדן לתקווה.

עכשיו היה לו תירוץ להתקשר לאיש המפורסם הזה. הסיכוי ליצור קשר ולו לזמן קצר, עם אדם בשיעור קומתו של באקלנד, עשוי להיות בעל ערך רב יותר מערכו של המקטורן שהיה מוטל עכשיו מקומט לרגליו של גרג.

הוא שכח את הדירה הריקה ואת חברתו שעזבה אותו, וניגש לטלפון כדי לטלפן למשרדו של המנהל המצליח. מזלו עמד אולי להשתנות.