א
הקול הראשון ששמעתי היה המונולוג של האומן הדגול ששוחח בטלפון עם עמיתו. הוא התפאר: "אני גאון, אני הגדול מכולם. אין כמוני ואין דומה לי בכל היקום כולו! אחרי שנים של ניסיונות כושלים יצרתי השבוע חליל צד בעל תכונות אנושיות אחדות. את החליל המושלם אעניק כשי ליאשה רודנסקי, בעל החנות לכלי נגינה בקראקוב, שחוגג היום את יום הולדתו החמישים. יאשה הוא חלילן חובב, אומן בנשמתו, היה הראשון לזהות אותי כיצרן אומן גאון וקנה ממני כלי נגינה ניסיוניים שבניתי. רק עניין אחד מעיק עליי," קולו איבד מחיוניותו ומילותיו שרטו את האוויר, "בשנים האחרונות אני נרתע מלנסוע ברכבות ובאוטובוסים מאמונה טפלה שדבר־מה רע שאין לי עליו שליטה יפקוד אותי. לכן יאשה יקבל את החליל המושלם מידיו של סוחר יהודי בכלֵי נגינה שעומד להגיע בכל רגע לסדנה שלי. אתה מכיר את דעותיי על היהודים, אילו היה הדבר בידי הייתי צולב אותם, כפי שהם עשו..." מבחוץ נשמע טרטור מכונית מקרטעת והאומן הבליע את מילותיו האחרונות: "אין לי ספק שקרב היום שבו דעותיי על היהודים יתפשטו ויהיו לנחלת רבים."
לא נתתי את דעתי על דברי האומן בעניין היהודים, לא הייתי נביא ולא בן נביא ולא יכולתי לשער את מה שעתיד היה להתחולל שנה לאחר מכן בעולם בכלל ובפולין בפרט. ציפיתי דרוך להימצא בין שפתיו של אותו יאשה, חלילן חובב, ולהנעים לקהל שוחרי המוזיקה נעימות יפות וקסומות.
לשם כך נוצרתי.
"החליל הזה הוא מלאכת מחשבת," המשיך האומן להרעיף עליי מחמאות לפני האיש החבוש מגבעת רחבת שוליים, שהגנה עליו מפני הגשם. "השקעתי בו שנים של ניסיונות ואת כל מיומנותי."
הוא פרש על מושב הנוסע נייר פרגמנט משובח ורך והניח אותי בזהירות על הנייר. את כלי הנגינה האחרים הסטנדרטיים הניח האומן בתא המטען של המכונית המסחרית. אני מניח שזכיתי בכבוד ששמור לכלי נגינה ייחודיים.
"בקשה אחת לי אליך," היה בקולו של האומן שמץ התראה. "העבר את דבריי ליאשה מילה במילה. בהופעותיו עם החליל המושלם הוא יקצור תשואות על הבמות הכי נחשבות." ברקים הבזיקו, רעמים רעמו, וההפוגה הקצרה בגשמים עמדה להסתיים. "מסור לו שבזמנֵי קיצון הנעימות שיפיק מהחליל ינסקו לשיאים חדשים, שאוזן אנוש טרם שמעה." סָתם ולא פירש. ולפני שהפנה את גבו לסוחר הזהיר: "הזדרז, שמזג האוויר ותעלולי הדרך לא יעכבו אותך מלהגיע בשלום למחוז חפצך לפני רדת החשכה."
"האם אכזבתי אותך אי פעם?" אמר הסוחר. "את תשעים הקילומטרים עד קראקוב אגמא ללא עצירת ביניים אחת, ובאלה הידיים אמסור ליאשה את החליל המושלם ואת כלי הנגינה הנוספים שיצרת." את הדברים הבאים כבר אמר אל גבו של האומן, שנרתע מקרבתו. "לא אחסיר מילה אחת בדבר סגולותיו של החליל. בעוד שבועיים אפקוד אותך בשנית ואמסור לך את דברי התודה של יאשה."
לאחר שהסוחר שחרר את הציציות מתוך מכנסיו ואמר את תפילת הדרך בקול לוחש ובפזילת עיניים לצדדים, הוא התניע את מכוניתו ויצא לדרך. שפתיו זמזמו נעימה חסידית ערֵבה ורגלו לחצה על דוושת הדלק, להאיץ ולהגיע למחוז חפצו לפני רדת החשכה, כפי שהבטיח לאומן. סערת גשמים פרצה, ברקים הבזיקו בשמיים ורעמים הרעימו. המגבים נאבקו בחריקות צורמות בגשם הזלעפות שהכה בשמשה הקדמית. אדים כיסו את השמשה והנהג פתח מעט את החלון שלצידו ואִפשר לאוויר רענן להדביר את האדים, שיעלה בידו להבחין בדרך שלפניו. אחרי כמה קילומטרים סטתה המכונית מדרך המלך תוך מלמול של הנהג, שדרך צדדית זו מקצרת את הנסיעה לקראקוב בדקות יקרות מפז. דרך המלך הייתה סלולה באספלט שחור, ואילו הכביש הצדדי היה בנוי מאבנים מסותתות, הוא חלף על פני כפרים רדומים, שרק כלבים משוטטים השמיעו בהם נביחות זועמות. הנהג היה מרוכז כל כולו בנהיגה, כשידיו אוחזות בכוח רב בהגה והמכונית עושה את דרכה על פני שדות תירס בשלים, ואחר כך בתוך שדרת עצי לבנה, עד אשר לפתע קרעה זעקה את הדממה הפסטורלית שבתא המכונית. "אויה לי!" זעק הנהג למראה גזע עץ כרות שחסם את הדרך.
המכונית נעצרה בחריקת בלמים. הנהג נשא תפילה אל השם הרחום, יצא מהמכונית וניגש בצעדים כבדים לפנות את המכשול. בעוד ידיו מתאמצות לדחוף את גזע העץ ולסלקו ממרכז הכביש, הגיחו מאחוריו שני בחורים, צוהלים וששים אלי קרב. למראה המגבעת רחבת השוליים החבושה לראשו והציציות המציצות ממכנסיו התחלפו קריאות הצהלה בקריאות לעג ושטנה. "הו־הו, סוחר יהודי נצלן, עזוב אותנו וסע לך לפלשתינה! אתה ובני עמך הבוגדניים והמלשינים רצחתם את משיחנו ישוע, לכו מכאן!" ובעוד קריאות הלעג והקללות מתעופפות באוויר צצה בידו של אחד מהשניים שרשרת ברזל, הונפה פעמיים־שלוש מעל לראשו של הסוחר, צלפה בגופו, והוא התמוטט אפיים ארצה. התחנן הסוחר המוכה לאלוהיו בקול בוכים אל מול קולות הצחוק והלעג, שיחוס עליו ויצילו מידי הליסטים, אך השמיים לא נענו.
ממקום מושבי שבתא הנהג שמעתי היטב את זעקות השבר של הסוחר, אך לא היה לאל ידי להושיעו. הייתי מונח על נייר פרגמנט משובח, וקיוויתי שהאירוע האכזרי יסתיים במהרה וחייו של הסוחר היהודי יינצלו, שעוד הערב נגיע לקראקוב ויעניקו אותי ליאשה, החלילן החובב. אבל הקול הבא ששמעתי היה צליל של אבן שחבטה בתא המטען, והוא נפרץ. למראה כלי הנגינה שהיו בתא סיננו בני העוולה קללות בגנותם של יהודים ממולחים וקָבלו על ביש מזלם. חלפו רק שניות מספר עד שהשניים הבחינו בנייר פרגמנט שבלט במושב הקדמי, וקולותיהם הפכו לתרועות ניצחון. אחד מהם קרא: "היהודי מסתיר בתוך הנייר תכשיטי זהב וכסף!"
"נפל בחלקנו שלל שלא יסולא בפז," החרה אחריו חברו.
מופרך. אני חליל. חליל מושלם.
אבל משפתחו את הדלת וראו אותי מונח על נייר הפרגמנט, נפלו פניהם. הם קיללו וגידפו את היהודים המסריחים והשליכו אותי בזעם על האבנים המסותתות. שריטה בדמות נחש נחרצה לכל אורך גופי, והייתי משוכנע שאחד מהם, ואולי אף שניהם, ינפצו אותי לרסיסים ברגליהם הגסות, לפרוק את זעמם ותסכולם.
נחרדתי כולי. פועלו של האומן, שהשקיע בייצורי את כל ניסיונו ואת נשמת אפו עמד לרדת לטמיון בדרך הכפרית, עוד בטרם הוכחתי ולו פעם אחת את כישוריי הווירטואוזיים. אבל שני הליסטים רק רקעו ברוגז ברגליהם, ולפני שהסתלקו לדרכם העניקו בעיטת פרידה לגופו המיוסר של הסוחר המתייפח וצעקו בחרון אפם: "זאת מתנתנו בשביל הילדים הנוצרים שרצחתם והשתמשתם בדמם לאפיית מצות!"
בתנועות איטיות ומדודות אסף הסוחר את עצמו, התרומם על רגליו, הרים את ראשו לשמיים השחורים, ובטון מתחטא הודה לאלוהיו על שהצילו מידי בני הבליעל. בגוף דואב ובידיים חבולות פינה את המכשול שחסם את הדרך. רגע ארוך התעסק במכסה תא המטען, עד שהצליח לסוגרו, עטף אותי בנייר הפרגמנט המחבק והניח אותי בחזרה במושב כאילו דבר לא אירע.
לילה ירד לאיטו, העננים צבעו את השמיים באפור כהה ובשחור עז חליפות, ורק מדי פעם הבליח קצה של ירח חיוור, ולאורו הדק ולאורם החיוור של פנסי המכונית נגלו אבני הכביש ונעלמו חליפות. הסופה התחדשה ביתר שאת, ולמרות הקור העז ששרר בתא המכונית זלגה זיעה על פניו של הסוחר, על עיניו ועל סנטרו הבולט, והוא שלף מכיסו מטפחת לבנה וניגב את עיניו ואת מצחו הרטובים. הוא היה פצוע, מפעם לפעם השמיע קול אנקה עמוקה, ואחרי כברת דרך לא ארוכה הפר את הבטחתו לאומן והחנה את מכוניתו ללינת לילה בשער פנסיון, שאורותיו הבהבו באור צהבהב בוהק מעל תחנת הדלק. כאשר נפלו אורות המכונית על דלת הברזל הכבדה של הפנסיון, נגלה שלט מואר, שהסוחר קרא אותו לעצמו בשפל קול שלוש פעמים: "יהודים וכלבים אינם רצויים אצלנו."
מבזה ומתריס.
אין סיבה בעולם ששלט מעין זה ייכתב באיזשהו מקום על פני האדמה.
מה היה על הסוחר לעשות? האם להתעלם מהשלט או ליידות בו אבנים? ואולי עליו להעלות אותו באש הגיהינום? חשבתי שישכיל לעשות אם יניח את כובעו רחב שוליים תחת בית שחיו, או ישאירו על מושב המכונית, יטמון את ציציותיו עמוק במכנסיו ויפסע פנימה כאחד האדם. ומה אם בפעם הבאה באיזשהו אולם מופעים מרכזי, או על במת חזרות נידחת, ייתלה שלט שמודיע: "חלילים אינם רצויים אצלנו"? לו אני במקום היהודי שְפל הרוח, הייתי מצמיד את אצבעותיי אל פי ונושף שריקה עוצמתית, שהייתה מקהילה לפתחו של הפנסיון אנשי מוסר נקיי כפיים. אבל הסוחר היהודי לא התמרמר ולא התמרד, אלא הרכין את ראשו, השפיל את עיניו ושמט את כתפיו. מן הסתם כבר נתקל בנסיעותיו הקודמות בשלטים כגון זה. הוא שלף מתוך תא הכפפות טלית כחולה עם פס זהב בשוליה, עטף בה את ראשו ואת כתפיו ונשא תפילה לבורא העולם, שבעלי הפנסיון יתנערו מן האנטישמיות וישנו דרכיהם.
שתי התקריות האנטישמיות שהייתי עד להן ביומי הראשון עלי אדמות היו אמורות לשמש לי מראָה למה שצופן העתיד לעם היהודי בכלל ולסוחר כלי הנגינה היהודי בפרט. הסוחר תכנן להמשיך לקנות כלי נגינה שייצרו אומנים ברחבי פולין ולמכור אותם לבעלי חנויות במחוז קראקוב. אבל לא עברו ימים רבים ושמעתי את קולו הדומע של יוּרֶק, בעל החנות החדש לכלי נגינה בקראקוב, שאליו הובאתי, שסיפר לאחיו הצעיר יאנק שהסוחר היהודי, בנסיעתו הבאה, בדרכו אל בונה כלי נשיפה בקטוביץ, נרצח בידי קבוצת אנטישמים פורעי חוק. ואחר קבל על היהודים, ובעיקר על מנהיגיהם הרוחניים, שמתנהגים כבנות יענה, ובעת סכנה ואִיום מתפללים לאלוהיהם להושיעם. "על היהודים," הוסיף בעל החנות הצעיר בתבונה, "להגר לפלשתינה או להצטייד בנשק ולהגן על עצמם."
יאנק, תלמיד תיכון, סתר את דברי הבכור וטען שרק קומץ בטל בשישים של אזרחי פולין שונא יהודים ופורע בהם בשל מוצאם. ואחר הוסיף מילים שלא נשאו חן בעיניי כלל וכלל: "היהודים מביאים את הצרה הזו על עצמם בשל התנהגותם הנלוזה ולבושם, שמבדיל אותם מכלל האוכלוסייה."
יורק הבכור התכעס על דברי יאנק והוכיחו על בורותו ותמימותו. "במאות השנים האחרונות התערו מרבית היהודים באוכלוסיית פולין, ותרומתם לכלכלת המדינה ולתרבותה ברוכה וייחודית!"
בחלוף כשנה מאותה שיחה בין שני האחים, שהייתי עד לה, פרצו גיסות הוורמאכט את גבולה המזרחי של פולין, הביסו את צבא הפרשים, והציתו ברחבי פולין גלים אנטישמיים שכמותם לא חוותה אף אומה בתבל משחר ההיסטוריה המודרנית. עם הפּרעות ביהודים וחוקי הגזע המבזים, שהושתו אך ורק על הקהילה היהודית, התקיימו דברי התוכחה של האח המצפוני אחד לאחד. אבל האח הבוגר לא יכול היה אפילו להגות בפני אחיו הצעיר שתי מילים אשר נשכו בלשונו: "אמרתי לך."
יורק, בנו של יאשה רודנסקי, בעל החנות לכלי נגינה שנפטר משבץ מוחי, שזה היה השבוע הראשון לעבודתו בחנות, זקר גבה ועיקם את אפו למראה השריטה המכוערת בדמות נחש שנחרצה לאורך גופי. "מה אעשה בו כעת?" קבל בפני הסוחר היהודי שהרכין את ראשו נכלם. "איש לא יקנה את החליל השרוט!"
הסוחר, שאך ברגע המסירה התוודע למותו של יאשה לפני עשרה ימים, התרפס לפני הבעלים החדשים: "משתתף בצערך על מות אביך בטרם עת! זה שנים שאביך ואני קיימנו יחסי ידידות ומסחר הוגנים. אני תקווה שכך יהיה גם בינינו. אבא שלך היה איש טוב ולבבי והתנהג בהערכה ראויה לכל לקוח. גם המחירים שביקש בעבור כלי הנגינה היו הוגנים ולא הכבידו על כיסי לקוחות. בכל ימי החודש הקרוב אשא תפילה בבית הכנסת שלי לעילוי נשמתו של אביך וכך, על פי אמונתנו, אבטיח את מקומו בגן העדן..."
עוד דקות ארוכות הכביר הסוחר מילים על יורק ואחר הבטיח שבנסיעתו הבאה שתתקיים בקרוב יביא לו חליל צד חדש, על חשבונו, במקום זה הפגום.
שתי הבטחות אשר לא מומשו.
תהיתי מדוע הוא אינו מספר ליורק על התקרית האלימה שבה תקפו אותו שני הליסטים, ובמהלכה הושלכתי על אבני הדרך המסותתות ונשרטתי לאורך גופי, ומדוע הוא מתעלם מדבריו המפורשים של האומן, שאינני מיועד למכירה אלא אני מתנת יום הולדת לאביו, במלאת לו חמישים, אף על פי שאביו נפטר. היינו מיועדים להפיק יחד נעימות קסומות לפני קהלים של שוחרי מוזיקה טובה...
אולי הוא מאשים את עצמו על שסטה מדרך המלך ונסע בדרך הצדדית שבה הותקף? מוזרים מנהגיהם המתרפסים של היהודים.
עם השריטה דמוית הנחש לאורך גופי והיעדר הדיבור על סגולותיי הייחודיות הייתי משוכנע שאושלך לפח האשפה ככלי שאין חפץ בו, ולא אממש את ייעודי, כשטרם השמעתי ולו צליל אחד. אבל הניחו אותי על מדף סמוך לתקרה, שם מצאתי את עצמי בשבועות הבאים בבדידות רבה. אם לקוחות לא הרימו את ראשיהם מעלה הם לא הבחינו בי כלל. ואם נמצאו כאלה שהרימו ראשיהם אחר מעופו של פרפר מזדמן או חרק מעופף אחר והשגיחו בי, ואם נמצאו ביניהם בודדים שהתפתו להביט בי מקרוב בשל תג המחיר המוזל שהוצמד אליי, אזי לאחר שהבחינו בשריטה המכוערת לאורך גופי השיבו אותי אל מקומי במדף העליון. הייתי משוכנע שמקומי במדף הוא ארעי ולא רחוק היום שבו אושלך לפח האשפה, לפנות מקום לכלי נגינה אחרים.
עד שיום אחד גשום וקר קרה הנס.
"אני רוצה את החליל הזה," הצביע עליי צעיר מלוּוה באישה גבוהת קומה, שקיפלה את מטרייתה הנוטפת טיפות שהרטיבו את רצפת האריחים הצהובה־חומה, עד סכנת החלקה. חשבתי שאוזניי מטעות אותי, אבל זו לא הייתה טעות. נימת קולו של הצעיר הייתה החלטית ובוגרת וגברה על סופת הגשמים שהֵדיה חדרו פנימה. עיניו היו ירוקות, גופו נטה להשמנה, ועל שערו השאטני נחה כיפה שחורה.
"מה פתאום חליל?!" הזדעקה האישה. היא הרימה ראשה אל המדף שבו שכנתי ומבט של בוז התפשט על פניה. אילו האומן שיצר אותי היה מתקין לי זוג רגליים, הייתי נס מהמדף ומתחבא מתחת לתוף גדול או בתוך הטרומבון שבירכתי החנות.
הצעיר לא נרתע מזעמה של האישה אלא השיב בקול רם מקולה: "אימא, החליל הזה מוצא חן בעיניי! בעזרת השם עוד תשמעי אותי מחלל בו נעימות מופלאות וייחודיות."
דבריו גרמו לי קורת רוח, ואם האומן היה מתקין לי זוג ידיים הייתי מוחא לו כפיים.
לשמע הקולות הווכחניים נזעק למקום בעל החנות להרגיע את הרוחות.
האם מיהרה להתנצל לפניו וביקשה שישמע את דבריה ויסייע לה בוויכוח עם בנה. "ילדים יהודים אינם מחללים בחלילים," אמרה. "ילדים יהודים פורטים על כינורות! כך היה משחר ההיסטוריה וכך גם היום, וּודאי שכך יהיה גם בדורות הבאים. בבקשה, שכנע את בני שהוא שוגה!" הפצירה במוכר וקדה לפניו קידה קלה של כבוד.
לא העליתי בדעתי שעדיין קיימים אנשים אינטליגנטים שאוחזים בדעות מיושנות כאלה בתחום כלי הנגינה. האם כוונת האם היא שכל הילדים היהודים באשר הם מיועדים לפרוט על כינור בלבד?! ולאיזה עם משתייכים ילדים שמיועדים לחלל בחליל? להכות בתופים? לחצצר בחצוצרה? אין זו אלא בערוּת לשמה.
בשבועות שבהם אני שוהה בבדידות במרומי המדף הסמוך לתקרה יכולתי להשקיף ללא הפרעה על התנהגותם של לקוחות מכל השכבות והמגזרים שרכשו כלי נגינה. אם הייתה בעיניהם עדיפות כלשהי לכלי נגינה זה או אחר, היא התבטאה באיכותו של הכלי או במחירו הגבוה או הנמוך בלבד. אבל נוכח מלמולו של בעל החנות, שנקלע שלא בטובתו לוויכוח בין האם והבן וחפַץ לרַצות את שני הצדדים, ולמראה השריטה שבלטה לאורך גופי, הייתי משוכנע שהבן יניף דגל לבן וייכנע. אבל הבן התעלם ממלמוליו של המוכר ומכל הטיעונים שהעלתה האם, ונשבע לפניה בהן צדק שילמד חת־ושתיים לחלל בחליל, אך בד בבד לא יזנח את המשך לימודיו על כינור.
אמנם האומן שייצר אותי והפיח לתוכי את נשמת אפו ייעד אותי ליאשה, ידידו החלילן החובב, אבל קלטתי בחושיי הייחודיים שהצעיר הזה, שמתעקש עליי בכל ליבו ונפשו, הוא בעל נפש מוזיקלית ייחודית. עוד לפני שנשף בי נשיפה אחת זיהה את סגולותיי וחש שנועדנו זה לזה. לא היה לי ספק שבזכותו של הצעיר הזה אגשים את הייעוד שהועיד לי האומן. בזמני קיצון, כפי שניבא שעוד יבואו, אחלל נעימות מכושפות ומכמירות לב.
האם לא לשם כך באתי לעולם?
אך מה הם זמני קיצון?
לא היה לי צל של מושג אם אלה זמנים טובים או רעים.
ימים יגידו.
בחנות לכלי הנגינה החל סיפור האהבה בין החלילן, שכך אכנה את הצעיר היהודי, לביני, אשר לא פג ולא פחת בימים האפלים, החשוכים ביותר בהיסטוריה האנושית, שבאו בהמשך. אמנם סיפור האהבה בינינו אינו סיפור אהבה שגרתי, אבל גם אינו יוצא דופן בעליל. ידועים כמה וכמה סיפורי אהבה בין כלים מוזיקליים לנגנים שניגנו בהם. ואף על פי שהסיפור שלנו נמשך פחות משש שנים, שרובן התנהלו בימי מלחמת העולם השנייה, זהו סיפור אהבה מכמיר לב שחובה לספרו ולפרסמו ברבים.
שהעולם יכיר אותנו ויֵדע את אשר חווינו.
פחות משנה חווינו תקופה מהנה ויצירתית, שבמהלכה נמנינו עם תזמורת הקונסרבטוריון העירונית של קראקוב וגם הופענו בנפרד כצמד באירועים קאמריים. לאחר מכן הגיעה תקופה בת כחמש שנים של שטנה, דיכוי ושיסוי, שבה גורשנו מביתנו, עברנו אירועים מסמרי שיער בתוך גטו, שגדרות תיל מגובבות תחמו אותו, והובלנו דחוסים כסרדינים ברכבות משא למחנה השמדה. ובמחנה ההשמדה, בין עבודות מיון של חפצי ערך של המומתים בגז, כריית בורות ותעלות קבורה ועוד מלאכות בזויות אחרות בחוץ או בתוך ביתן אפור ומשמים, הפלאנו להשמיע נעימות מכמירות לב, שעודדו את רוחם של הנידונים למוות. ואם הצלחנו להציל נפש אחת מאבדון, או להמתיק את רגעיו האחרונים של אדם טרם מותו, אז כפי שנאמר במקורות, כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו. ואני הייתי עם החלילן גם כאשר כחוט השערה היה בינו לבין אובדנו פעמים מספר.
באחר הצהריים המאוחרים של אותו היום הוצאו מהביתן, תחת איומי רובים, אחרוני הכלואים, והחלילן ביניהם, והשומרים עמדו לירות בהם. החלילן עוד הספיק לטמון אותי בתוך המזרן ונדר לפניי נדר: "כאן תהיה בטוח. בעוד מספר לא רב של ימים, לאחר שיושלם שחרור המחנה בידי הצבא הסובייטי, אנו נשוב ונתאחד, והפעם לעד."
החלילן שלי לא שב אליי, לא במהלך שחרור המחנה וגם לא לאחריו. אך אם התחבא עם כלואים אחדים בבורות הספיגה, או נמלט כפי שתכנן עם בּוּריה, מורהו מהגימנסיה, היכן הוא?
חידה.
אני ניצלתי בזכותו של חייל יהודי סובייטי, שהתעקש על חיטוט נוסף בחפציהם של האסירים, בטרם יציית לפקודה הנחרצת להעלות באש את כל המזרנים והסמרטוטים הבלויים שהותירו אחריהם הכלואים ברחבי המחנה מחשש למחלות. אלמלא אותו חייל יהודי עקשן, היה גורלי כגורלם של כל האומללים שמצאו את מותם במיתות שונות ומשונות שלא ברא השטן. ולאחר שהתגליתי והוגדרתי בפי המומחים כמוצג שואה מוזיאוני, התגלגלתי לכמה תערוכות קצרות מועד, עד שהתקבע מקומי בעיר, שמאכלסת תחת מתחם אחד מוזיאונים שונים וביניהם מוזיאון שיוחד לשואה. ומאז שאני מוצג במוזיאון הזה ועד ימינו אלה, זה כשלושים שנה, אינני יודע מה עלה בגורלו של החלילן. לאחר שלושים שנים של ציפייה ותקווה אני ספקני ופסימי. אילו שרד החלילן את ימיה האחרונים של המלחמה, בוודאי היה עולה לארץ, יחד עם אלפי השורדים האחרים, ונלחם על הקמת המדינה היהודית. ואם כן שרד, מדוע לא דרכו רגליו, ולו פעם אחת, במוזיאון השואה? וגם אם היגר ליבשת רחוקה, כמו אמריקה או אוסטרליה, משלחות רבות מבקרות חדשות לבקרים במקום ומסתובבות בין המוצגים. מדוע לא ניסה לאתר אותי?
ואולי, רק אולי שרד החלילן את ימיה האחרונים של המלחמה ואת האירועים הקשים שלאחריה, ואז אירע לו דבר מה טרגי שבגין מגבלותיי הידועות אינני יודע להגדירו?
חידה.
אני מונח זה שנים על מדף התצוגה, צופה במבקרים העוברים על פניי, ומייחל.
והנה היום, נוכח ביקורם המפתיע והבלתי צפוי של בעל החנות לכלי נגינה מקראקוב ובנו כאן במוזיאון, ניעורו מחדש תקוותיי. האיש אציל הפנים בעל הבטן המשתפלת והשפם הדק ובנו גבה הקומה נמנו עם קבוצת חסידי אומות העולם, והיו אורחיה של מדינת ישראל ושל מוסד יד ושם. שעה ארוכה התעכבו השניים לצד המדף המוגן בזכוכית, שעליו אני מוצג, קראו שוב ושוב את הכתובית הקטנה הצמודה אליי, התבוננו בי ממושכות, החליפו דברים נרגשים ולא משו ממקומם גם אחרי שקבוצתם פנתה לסקור מוצגים אחרים במוזיאון.
וליבי עלץ.
