גברים מדברים אלימות

הקדמה

רצח ראש הממשלה יצחק רבין בנובמבר 1995 תפס אותי בסוף שנות העשרים לחיי. באותה תקופה הייתי עובד־סוציאלי צעיר שחווה, כמו רבים אחרים בחברה הישראלית, שבר וזעזוע עמוק בשל הרצח. בעקבות כך, הרגשתי מחויב לפעול כדי לקדם תפיסות של כבוד הדדי בחברה הישראלית. מחויבות זו הובילה אותי, כמה חודשים לאחר מכן, להצטרף לתנועת גברים למניעת אלימות כלפי נשים. הצטרפותי לתנועה ביטאה תפיסת עולם שמלווה אותי עד היום, הן בחיי האישיים והן בעולמי המקצועי - עמדה השוללת התנהגות אלימה ותומכת בכבוד הדדי, ותפיסת עולם פמיניסטית הדוגלת בשוויון ובכבוד בין המינים. בעודי פעיל בתנועה, הוצע לי להשתלב בצוות המטפלים במרכז גליקמן־נעמ"ת למניעת אלימות במשפחה בתל־אביב, ולטפל בגברים אלימים. עם כניסתי למרכז התחלתי לפגוש בגברים הנוהגים באלימות בזוגיות במפגשים אישיים. במקביל, ב-1997 התחלתי להנחות קבוצת גברים, וסיימתי להנחותה בשנת 2020 בעקבות סגירת המרכז. הנחתי את הקבוצה במהלך עשרים ושלוש שנים. ספר זה יצא לדרך בעקבות סיום הנחיית הקבוצה והרצון לתעד את החוויות והתובנות שצמחו במהלך שנים אלו.

כל יום רביעי בשעה שבע בערב הייתי מגיע למרכז ונפגש עם שמונה גברים. בתחילת המפגש התקיים סבב "מה נשמע" שלאחריו מישהו מחברי הקבוצה היה מעלה קושי, מחשבה או סוגיה שהעסיקה אותו. חברי הקבוצה היו מתייחסים, מזדהים, מתנגדים, לעיתים שואלים ופעמים אחרות מתעמתים. מאות גברים לאורך שנים הצטרפו לקבוצה, וכל אחד מהם הביא עימו איכות שונה. היו האמביוולנטים, אלו שידעו, המתנגדים, המבוגרים האחראיים, הילדים המרדניים, הסקרנים, השתקנים, הביישניים, הכעסניים, הלא־מובנים, הבדרנים, הרגשניים והשקולים לעומת האמפולסיביים. הייתי כמנצח על תזמורת שבה לכל אחד מהמשתתפים היה תפקיד. יחד יצרנו יצירה משותפת, כדי לעזור להם להתמודד עם מצבי חיים לא רצויים, עם מצבי לחץ, עם התנהגות אלימה, עם קשיים בזוגיות, באבהות או בוויסות רגשי, עם טראומות מהעבר ועוד. הנחיתי את קבוצת הגברים באמצעות מודל של קבוצת רכבת: כל משתתף הצטרף לקבוצה בנקודת זמן שונה ויצא בסיום תהליך הטיפול. זאת בהשוואה לקבוצות סגורות, שבהן כל המשתתפים מתחילים ומסיימים יחד. בעוד שהגברים היו מצטרפים ועוזבים, אני הנחיתי את הקבוצה לאורך כל שנותיה, עד לסגירתה.

הקבוצה הראשונה שהוקמה במרכז הייתה בשנת 1986, ו-11 שנים לאחר מכן הוקמה הקבוצה שאני הנחיתי. הייתה מסורת של טיפול קבוצתי בגברים על ידי אנשי מקצוע נוספים, ובמקביל אליי התקיימו קבוצות גברים נוספות במרכז. רוב הגברים שהגיעו לקבוצה עשו זאת בשל לחץ שהופעל עליהם על ידי מערכת אכיפת החוק או לאחר שבת הזוג הגישה תלונה במשטרה. במקרים שכיחים פחות גברים הגיעו בשל לחץ שבת הזוג הפעילה באמצעות איום להתגרש, ובמקרים נדירים הם הגיעו לאחר שהבינו שהם סובלים מהתקפי זעם והתנהגויות אלימות ופנו מיוזמתם לעזרה. המוטיבציה של רוב הגברים שפגשתי בעת הגעתם הייתה לקבל אישור שהם השתתפו בקבוצה כדי לעבור את ההליך הפלילי "בשלום". עבור רבות מהנשים הפנייה של הגברים לעזרה עוררה תקווה לזוגיות טובה יותר, מכבדת ולא אלימה.

בעת הגעתם, רוב הגברים חוו בושה בשל התנהגותם האלימה ואמביוולנטיות ביחס לטיפול. חלקם התכחשו להתנהגותם, אחרים נטו למזער אותה, היו שכעסו על כך שמאשימים אותם, בשל העובדה שהם תפסו את עצמם כקורבנות ביחסים הזוגיים, והיו שקיבלו על עצמם אחריות מלאה על התנהגותם הפוגעת. עוצמת ההתנהגות האלימה ורמת המסוכנות של הגברים שהשתתפו בקבוצה היתה ברוב המקרים נמוכה. רובם חיו בקהילה והמשיכו לחיות עם בנות זוגם. אחרים התגרשו וקייימו קשרים זוגיים עם בנות זוג אחרות, והיו גברים שחיו ללא זוגיות ולא ראו את עצמם מתחייבים שוב למערכת יחסים. גברים אשר אובחנו על ידי שירות המבחן כמי שנמצאים ברמת סיכון גבוהה לפגוע בבנות זוגם או שנעצרו בשל תוצאות חמורות של התנהגותם האלימה, ברוב המקרים, נשארו במעצר עד תום הליכים או הורשעו ונכלאו, והם טופלו בשירות המבחן או בבתי הכלא. אחד המאפיינים השכיחים ביותר של הגברים שהשתתפו בקבוצה היה שהם הגיעו לאחר משברים בזוגיות שהסלימו לכדי התנהגות אלימה.

העיסוק באלימות במשפחה נמצא בחמישים השנים האחרונות בלב הדיון הציבורי. התנהגות שבעבר נחשבה לעניינים של "בינו לבינה" נמצאת כיום בשיח התקשורתי, החברתי, הפסיכולוגי, האקדמי והמשפטי. לאור חשיפת הבעיה והבנת שכיחותה והמשמעויות החמורות של התנהגות זו, קיימת יותר ויותר מעורבות של המדינה בכל הקשור לאלימות כלפי נשים. המדינה מנסה למנוע אלימות כלפי נשים באמצעות מערכת אכיפת החוק ובמסגרות ייחודיות לטיפול באלימות במשפחה (Sherman et al., 2015).

הקבוצות הראשונות בישראל לגברים הנוהגים באלימות כלפי בנות זוגם החלו בשנת 1986 במסגרת ארגון נעמ"ת והמחלקה לשירותים חברתיים בהרצליה, ומאז קיימים בישראל למעלה ממאה מרכזים למניעת אלימות במשפחה ברשויות המקומיות המטפלים גם בגברים, הוסטלים לגברים, מחלקות טיפוליות וקבוצות טיפוליות במסגרת שירות בתי הסוהר ובשירות המבחן. כמו כן, גברים מקבלים עזרה על ידי אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש המומחים במתן מענה לגברים הזקוקים לכך. למרות אפשרויות התמיכה הרבות רובם המכריע של גברים הנוהגים באלימות לא זוכים להיעזר בשירותים הללו.

רוב הגברים יתקשו לפנות לעזרה נפשית מקצועית (Vogel, Wade and Hackler, 2007) ואף נוטים לתמוך בעמדות השוללות פנייה מעין זו (Addis and Mahalik, 2003). גברים שכן פונים לעזרה נפשית מקצועית עושים זאת בדרך כלל בשל מוטיבציה חיצונית. במחקר שבחן מוטיבציה אישית לעומת עידוד של גורמים חיצוניים לפנייה לשירותי בריאות הנפש על רקע מצוקה נפשית בקרב גברים, נמצא ש-96% מהגברים שנשאלו ציינו שהם פנו לקבלת עזרה בשל עידוד ומעורבות ברמה כלשהי של גורם נוסף (Cusack er al., 2004). פנייה לעזרה על רקע אלימות כלפי בת הזוג קשה אף יותר, בשל הבושה, הסטיגמה והחשש להסתבך עם מערכת האכיפה, המשפט ושירותי הרווחה.

כך היה גם עם הגברים שהגיעו למרכז. בעת הגעתם, מעבר לבושה, רבים מהם החזיקו בתפיסה סטיגמטית וספקנית ביחס לטיפול נפשי, הם לא הבינו מדוע הם זקוקים לעזרה נפשית מקצועית והתמודדו גם עם קשיי פרנסה ולחץ יום־יומי. בשל כך, עבור רבים מהם, ההשתתפות בטיפול קבוצתי אחת לשבוע הייתה קשה ונתפסה כמיותרת. ולמרות זאת, לאורך השנים משתתפים בקבוצה דיווחו על חוויה משמעותית. עבור חלקם היא הייתה מקום שבו הרגישו שייכים. עבור אחרים מקום ללמידה, חלקם ציינו שלראשונה הם מפרים את "קוד השתיקה" ואחרים דיברו על אהבה, אבל הם בעיקר זכו להגיע למקום שהיה עבורם ולטובתם. במפגשי ההיכרות עם גברים חדשים שהצטרפו לקבוצה נהגתי לציין ש"אני כאן בשבילך" - ולכך התכוונתי. לאורך השנים הבנתי שאני מחויב למרחב קבוצתי שבו המשתתפים ירגישו רצויים ואהובים. מקום שאליו ירצו להגיע ושבו הם יחוו קבלה, בעיקר בשל הבושה והחשש שעימו הגיעו לקבוצה - חשש משיפוטיות ומביזוי. ככל שעברו השנים התגבשה בי ההבנה שככל שלמשתתפים יהיה טוב יותר, כך יהיה טוב יותר גם לאנשים הקרובים אליהם.

למרות זאת היו לא מעט קשיים בטיפול בגברים הנוהגים באלימות זוגית. חלק מהמשתתפים סירבו להיות לקוחות אקטואליים, כלומר, סירבו להגדיר קושי או בעיה שבה רצו לטפל, אחרים התלבטו ביחס לטיפול, היו מי שסירבו לקבל אחריות על התנהגותם האלימה. רבים התקשו לחשוף את עצמם בשל הבושה, המבוכה, החשש לגינוי וחוסר הרצון לדבר על מקומות פגיעים בנפשם. גם הקשיים שהם הביאו עימם בכל הקשור להתמודדות עם סמכות היוו אתגר בנסיון לעזור להם. ולמרות כל זאת, הנחיית הקבוצה במשך עשרים ושלוש שנים היתה חוויה מרתקת אשר לימדה אותי רבות על התנהגות אלימה, על מהותו של קשר זוגי ועל מהותם של יחסים בריאים. דרך הגברים למדתי רבות על ציפיות מבלבלות ביחס לגבריות ולאבהות, הבנתי את ההרס שאלימות יכולה לזרוע ועל האופן שבו התנהגות אלימה נלמדת באמצעות העברה בין־דורית. למדתי על רגשות בכלל ועל תסבוכת הרגשות בקרב גברים בפרט, למדתי על יחסי תלות ושליטה ועל המחויבות לאמפטיה ולאהבה גם כלפי הצד הפוגע. אך בעיקר למדתי על הדרכים המגוונות והיצירתיות לעזור לגברים הנוהגים באלימות בזוגיות.

ספר זה ממשיך מסורת כתיבה המכונה "חוכמת־המעשה" בתחום העבודה הסוציאלית, המשקף את היותה דיסיפלינה של התערבות רב־תחומית. לאור האמור, ספר זה מיועד לאנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש ובריאות הציבור על גווניו, בדגש על אלו העוסקים במתן עזרה מקצועית לגברים ונשים הנמצאים במעגל האלימות. בנוסף, הספר יכול להוות מורה נבוכים לאלו הפועלים למען מיגור בעיית האלימות במשפחה ולכל מי שרוצה להבין טוב יותר את עולמם של גברים הנוהגים באלימות כלפי בנות זוגם.

דרך המפגש עם מאות גברים לאורך שנים, הספר מאפשר ללמוד על הדרכים והכלים הטיפוליים שבעזרתם ניתן לעזור לגברים הנוהגים באלימות לנוע אל עבר השינוי. התובנות בספר זה צמחו דרך חוויותיי כמנחה קבוצת גברים וכמטפל המומחה בטיפול בתחום האלימות במשפחה. המפגשים עם גברים אמיצים שהגיעו לטיפול והחליטו להתמודד עם מציאות חייהם אפשרו לי להיכנס לנבכי נפשם, להיות עימם במשברים, ודרכם ללמוד כיצד לעזור. המפגש עם נשים נפגעות אלימות בכלל ועם חלק מנשות הגברים שהגיעו לטיפול בפרט העמיק את ההבנה שלי באשר לדינמיקה האלימה, חוויית הקורבן והכלים שתמכו בתהליך השינוי או עיכבו אותו. כמו כן, הספר מלווה בידע שהצטבר בספרות המקצועית בעשרות השנים האחרונות בכל הקשור לטיפול באלימות בזוגיות, אלימות במשפחה, דינמיקה של יחסים אלימים וכלים יעילים להתערבות בקרב גברים בכלל ובקרב גברים הנוהגים באלימות בזוגיות בפרט.

הפרק הראשון עוסק בהבנת הסיבות להתנהגותם האלימה של גברים הנוהגים באלימות כלפי בנות זוגם. לא ניתן לתת הסבר אחד להתנהגות האלימה וכל נסיון להבינה, גם אם הוא נעשה במבט אמפטי, מסתכן בהכללה ובחוסר דיוק. ולמרות זאת, חשוב להבין את המוטיבציות של גברים להתנהגות אלימה, משלוש סיבות עקריות: הראשונה, כדי לעזור לנשים שחוות אלימות ללמוד להגן על עצמן מפניה; השנייה, כדי לעזור לגברים להבין את עצמם ואת המוטיבציות שמניעות אותם לעבר התנהגות הרסנית; והשלישית, כדי לעזור לאנשי המקצוע להבין את מורכבות הבעיה ולתפור חליפה טיפולית ייחודית לכל אחד מהגברים המגיעים לטיפול. לאור האמור, בניגוד לניסיון להסביר אלימות של גברים דרך פרדיגמות ומודלים תיאורטיים, בספר זה מוצגים תשע סיבות להתנהגות אלימה של גברים שנלמדו דרך מפגשים ארוכי טווח עימם. ההסברים צומחים מהגישה הנרטיבית, שבעזרתה ניתן להבין את המוטיבציות ההתנהגותיות של גברים לנהוג באלימות. על פי גישה זו אין אמת אחת להסבר תופעות ובעיות, אדם בונה במהלך חייו סיפורי חיים רבים שמתארים את עצמו ואת יחסיו עם הסביבה. מצאתי תשע סיבות להתנהגות אלימה הכוללות התנהגות נלמדת, טראומות ילדות וטראומות בחיים הבוגרים, הרצון לשליטה ונקם, ערך עצמי נמוך, קושי בניהול קונפליקטים והסלמה הדדית, עמדות פטריארכליות ביחסים אינטימיים, איום מקרבה ואינטימיות, דיכאון והגנה עצמית.

הפרק השני עוסק בהיבטים יישומיים במעגל האלימות של לאונור ווקר (walker), הבוחן רצף מצבים נפשיים שחווה הגבר המסלימים לכדי התנהגות אלימה. ווקר הניחה שכל זוג חווה מתח במערכת היחסים. בזוגות שבהם הגבר מתפרץ באלימות מתרחשת דינמיקה מעגלית: הצטברות ודחיסה של מתח אשר מתפרק באמצעות התנהגות אלימה. ההתנהגות האלימה מעוררת אשמה וחרטה, ורצון לפצות את בת הזוג הנפגעת ולחזר אחריה. בשל העובדה שהקונפליקט לא נפתר והזוג לא התמודד עם גורם המתח, זהו מעגל שחוזר על עצמו. שוב מצטבר מתח שזקוק לפורקן, שוב הגבר פורק את המתח באמצעות התנהגות אלימה, מצטער ומנסה לפצות לאחר מכן. מעגל האלימות מהווה עד היום בסיס תיאורטי לתיאור פנומנולוגי של דינמיקה אלימה במערכת יחסים זוגית והוא השפיע רבות על תפיסת האלימות והטיפול במרכזים למניעת אלימות בארץ. בפרק זה מוצג מעגל האלימות ואופן השימוש בו בהתערבות קבוצתית. כמו כן הוא בוחן את מידת תרומתו של מעגל האלימות להבנת התנהגותם האלימה של גברים בזוגיות מתוך נקודת מבט ביקורתית.

הפרק השלישי עוסק בטיפול הקבוצתי בגברים. טיפול קבוצתי הוא מודל שכיח לטיפול בגברים הנוהגים באלימות בזוגיות ויש לו יתרונות רבים. הקבוצה מהווה סביבה מוכרת לגברים ומאפשרת למידה והתפתחות דרך אינטרקציות בין אישיות עם קבוצת השווים. במסגרת הטיפול הקבוצתי, דרך חוויותיהם של חברים אחרים, המשתתפים נחשפו למצבים, לדפוסי התנהגות ולדרכי התמודדות וקיבלו כלים להתמודדות עם מצבים לא רצויים. כמו כן, נוכחותם של גברים נוספים אפשרה להם לקבל משוב מאנשים המתמודדים עם קשיים הדומים לשלהם, ולזכות לתמיכה ולתחושת שייכות. פרק זה עוסק במאפיינים הייחודיים של קבוצת גברים, קבוצה חד־מינית, ובהשלכות שישנן לתחושת השייכות בסביבה מוכרת. הפרק יעסוק גם בהומופוביה שהייתה קיימת בקבוצה ובהשפעתה על הדינמיקה הקבוצתית. כמו כן אעסוק במורכבות של יחסי אמון בין גברים במרחב הקבוצתי, בקשיי החשיפה בקבוצה וברצון לרציונליות ושליטה כהגנה מפני מפגש עם הפגיעות. בנוסף, הפרק עוסק ביתרונות ובחסרונות של קבוצת רכבת, בחשיבות השילוב של כלי התערבות פסיכו־דינמים עם כלים פסיכו־חינוכים, בדרכים למתן ידע במרחב הקבוצתי, בזהירות הנדרשת מפני מתן עצות ובמשמעויות הייחודיות שישנן לתוקפנות ואהבה בהתערבות עם גברים הנוהגים באלימות.

הפרק הרביעי עוסק במוטיבציה לטיפול וביחס האמביוולנטי של רוב הגברים כלפי הפנייה לעזרה נפשית מקצועית ובמשמעויות שיש לכך על הטיפול בהם. בעת הגעתם, הגברים התקשו להזדהות עם הכותרת "גבר אלים", שעליה קראו בעיתונים. הם התקשו לקבל את העובדה שכופים עליהם טיפול ולהבחין בין ענישה לטיפול. בנוסף, הם התמודדו עם מחסומים כגון סטיגמה כלפי טיפול נפשי, הצורך בחשיפת סודות, חוסר אמון שאכן ניתן להשתנות וחוסר אמון במערכת הרווחה. לאור האמור, הפרק בוחן את האתגר שמחסומים אלו הציבו בעת הנחיית הקבוצה והדרכים שבאמצעותן ניתן להגביר את המוטיבציה לטיפול. חלקו האחרון של פרק זה מתייחס לחשיבות ולמורכבות של יצירת ברית טיפולית ולמשמעויות הייחודיות שיש לכך בקבוצת רכבת, שבה בכל רגע נתון ישנם משתתפים אמביוולנטיים שעדיין לא החליטו שהם זקוקים לעזרה. לבסוף מוצגת הגישה שבאמצעותה ניתן לחזק את השותפות בין המנחה לבין הקבוצה במטרה לקדם את השינוי.

הפרק החמישי עוסק בסוגיית האחריות, מתוך הבנה שללא קבלת אחריות של התוקפן להתנהגותו האלימה לא ניתן לעזור לו להתמודד עימה ביעילות. ולמרות זאת, בשל מורכבות ההתנהגות האלימה ביחסים זוגיים, קיים צורך לנסח בצורה ברורה את מידת האחריות של הגברים להתנהגותם האלימה, באופן שאינו דיכוטומי (גבר פוגע מול אישה נפגעת). בפרק השני מוצגת מטריצת האחריות להתנהגות אלימה בזוגיות, המהווה מודל להרחבת ההבנה של מושג האחריות, ויכולה לעזור לעוסקים במלאכה להתמודד עם הֶקְּשֵׁרִים רחבים של ההתנהגות האלימה. המטריצה מאפשרת להתייחס לאחריות של כל אחד מבני הזוג בעת האירוע האלים באמצעות שלושה מרכיבים המתקיימים בו: הסלמה, התפרצות והפסקת הסבל. כמו כן, היא מאפשרת לעשות הבחנה ברורה בין האחריות להתנהגות לבין גורמים התורמים להתפתחות האירוע האלים, ביניהם גורמים אישיים, חברתיים, משפחתיים וטראומות.

הפרק השישי עוסק בקשר שבין רגשות כעס וחוסר אונים לשליטה. כדי להתמודד עם בעיית האלימות של גברים כלפי בנות זוגם, קיים צורך להבין את עולמם הפנימי של גברים, על ידי מבט לנבכי נפשם והבנת המנגנונים הרגשיים המפעילים את הפעולה האלימה. בנוסף, בפרק זה אציג מודל של "קבלת אשליית האחדותיות והשליטה" להבנת אופן הפעולה של ההתנהגות האלימה.

הפרק השביעי עוסק בחשיבותה של אמפטיה ובכשלים אמפטיים הנוצרים בעת הטיפול בגברים הנוהגים באלימות כלפי בנות זוגם. למרות הרצון להנכיח מרחב טיפולי אמפטי, גברים שביטאו התנגדות או אמביוולנטיות לטיפול ותיארו מעשים פוגעניים כלפי נשים וילדים היוו אתגר עבורי כמטפל בכל הקשור לנוכחות אמפטית. לנוכח המורכבות, קרה שמעדתי לכדי שיפוטיות והתקשיתי לתמוך במשתתפים בקבוצה. אבחנות ותובנות, מדויקות ככל שהיו, לא יכלו לעזור למטופל אם הן פגשו אותו במרחב שלא נתפס כאמפטי על ידו. בפרק זה מוצגים שבעה כשלים אמפטיים שמצאתי, המאפיינים את אלו שמטפלים בגברים פוגעים: מצוקה אישית והזדהות עם הקורבן, רצון לריחוק ואי־הזדהות עם התוקפן, חוסר אונים וקושי בהכלה, קושי עם הצורך של התוקפן לגייס את הגנת הקורבן, קושי בהקשבה לקשיים של מטופלים בעל כורחם, מחסומים הקשורים להיבטים רב־תרבותיים וקשיים הקשורים להעברה נגדית משפטית של המטפל, בשל העובדה שרוב המטופלים נמצאים בהליך פלילי. לבסוף יוצגו דרכים להתמודדות יעילה עם כשלים אלו.

הפרק השמיני עוסק בגישות וכלים בתהליך השינוי שעזרו לי לעזור למשתתפים בקבוצה. הראשון, טיפול רגיש מגדר בגברים, השם דגש על הקשר שבין תהליכי התפתחות ייחודים של בנים, נערים וגברים לבין מצוקות של גברים ואלימות כלפי נשים. נעזרתי גם בחיזוק תחושת המשמעות ובזיהוי כוחות אישיים. לשם כך נעשה שימוש בכלים מעולם הלוגוטרפיה והפסיכולוגיה החיובית, כדי לקדם תפיסה חיובית של הגברים כלפי עצמם וכלפי הסובבים אותם. הכלי השלישי היה שיתוף עצמי. כלי זה אפשר לי להוות דוגמה אישית לביטוי רגשות ופגיעות. כמו כן, הכלי חיזק את המרכיב האינטרסובייקטיבי ביני לבין המשתתפים. הכלי הרביעי שנעשה בו שימוש הוא עידוד עימותים, בעיקר בין המשתתפים לבין עצמם. כלי זה אפשר לי להתמודד עם הגנות נוקשות ועם ניסיונות להכחיש ולמזער את ההתנהגות האלימה. כמו כן, העימותים אפשרו אימון עבור המשתתפים, כיצד להימצא במרחב קונפליקטואלי מבלי שהקונפליקט יסלים לכדי התנהגות אלימה. ולבסוף, השתמשתי במטפורות אשר עזרו לי לתווך את התובנות שלי לשפה נגישה יותר עבור הגברים.

בחלקו האחרון של הספר מובא ריאיון עם גב' רונית לב־ארי, פעילה חברתית, מייסדת המרכז הראשון בישראל למניעת אלימות במשפחה ומקימת הקבוצה הראשונה במרכז גליקמן־נעמ"ת. בעזרת הריאיון ניתן יהיה להתחקות אחר המניעים והתובנות להקמת קבוצות גברים בישראל.

הספר מתאר חוויות אישיות שלי כמנחה הקבוצה, תחושות, רגשות ותובנות שהתפתחו לאורך השנים. דרך חוויות אלו הקורא יכול ללמוד על דילמות שליוו אותי בטיפול ועל תפקידו של מטפל ומנחה קבוצת גברים הנוהגים באלימות בזוגיות. בנוסף לחוויותיי האישיות והמקצועיות, הספר מלווה בתיאורי מקרה של גברים שהשתתפו בקבוצה לאורך השנים. כל השמות והפרטים האישיים שונו כדי לשמור על פרטיותם.

המפגש השבועי לאורך שנים עם חבורת גברים היה משמעותי עבורי ותרם רבות להתפתחותי כאדם וכאיש מקצוע. היה זה מקום לחזור אליו כל פעם מחדש ולהתמודד עם האתגרים שהוא הציב בפניי. עשיתי לא מעט טעויות במהלך השנים והיו ימים שבהם הרגשתי מוצף ועייף. ולמרות זאת, אהבתי לפגוש אנשים שהיו זקוקים למקום של הבנה, אמפטיה וחמלה. אנשים שרצו שיאהבו אותם ויחייכו אליהם. לצד זה, הם היו מוכנים להקשיב, לחשוף וללמוד מטעויות שהם עשו, ולקדם עבור עצמם חיים שלווים ומכבדים יותר. לא חסתי עליהם ולעיתים אף התעמתתי איתם כשהיה צורך בכך. ולמרות זאת, האווירה בקבוצה והנוכחות האמפטית הייתה מרכיב משמעותי עבורי. בנוסף לתרומתו המקצועית של הספר לאלו העוסקים במלאכה, תקוותי שספר זה יאפשר לחוות ולו במקצת את עולמם הרגשי של הגברים הנוהגים באלימות ואת התחושות שליוו אותי בטיפול בם.