11 חודשים

פרק 1
"מה, אימא לא אמרה לך? אבא מת."

זוהי נקודת האפס שלי. כאן הכול מתחיל. אחרי לילה סוער בבית הוריי עם אבי שהיה במצב רפואי קשה, קפצתי לביתי לשעה קלה. הייתי חייב.

אני לא ממש סגור על מה שקרה שם באותו הלילה. ההידרדרות של אבי הייתה מהירה ולמרות שהכול היה ידוע מראש ושצמד המילים "הוספיס בית" הוביל למסלול אחד בלבד, עדיין, אף אחד מאיתנו לא באמת חשב שרגע זה יגיע. מצד שני, הזעקנו את תומר, אחי האמצעי שטס לחו"ל, בחזרה לארץ כמה שיותר מהר אז כנראה שכן הרגשנו שמשהו עומד לקרות.

לא יודע עד עכשיו מה דחף אותי לתת את הקפיצה הזו הביתה לפנות בוקר. הרגשתי צורך להתרענן מהלילה הקשה ונטול השינה, יום חדש הגיע ולא רציתי להישאר בבגדי האתמול. בדיעבד הבנתי שזאת הייתה החלטה נבונה ואולי תחושת בטן.

ואז, לאחר חצי שעה בלבד, הגיעה שיחת הטלפון מבשרת הרעות מעמיחי אחי הגדול.

"מה, אימא לא אמרה לך? אבא מת."

הוא התקשר אליי לפני שאימי תפסה אותי וזהו. כך נודע לי שאני יתום.

אבא שלי, שאני כל כך אוהב וקשור אליו - מת. אבא שלי, שתמיד דאג לי בכל מצב, לאספי הבן הקטן שלו - לא יהיה איתי עכשיו. אבא שלי, שכל מי שמכיר אותי יודע בדיוק כמה הוא חשוב לי וכמה הוא חלק חשוב בחיי — נעלם פתאום. השנתיים האחרונות, שליווינו אותו בצל מחלת הסרטן המקוללת שהחלה בריאותיו ושהתפשטה בגופו, הסתיימו כמו שחששנו. הנסיעות והאשפוזים, ההתייעצויות עם המומחים, המחשבות והלבטים, הימים והלילות הארוכים, הטיפולים האין־סופיים שלא נגמרים - כל זה הוביל אותי לנקודה הזו ממש. כאן ועכשיו. אין לי אבא יותר.

השיחה הסתיימה והבשורה המרה החלה לחלחל לתוכי.

טוב, מה עכשיו? הלוויה וכל זה? וואיי, וואיי, כמה יבואו להיפרד ממנו! ואחרי זה השבעה. זה לא נורמלי מה שמחכה לנו. ומה עם התפילות? מודעות אבל וזה? מה נכתוב: 'אבא שלי נפטר'? אני חייב להתייעץ איתו מה לכתוב על המודעות. אין מצב שזה ירד לדפוס ככה, בלי שהוא מאשר. כמה מחשבות, רגע... מה עם כל ההקלטות שלו בטלוויזיה? הוא לא הספיק לראות את כולן, יש לו עוד הרבה להשלים. ומי ימחק את כל ההקלטות האלו? ואימא, מה יהיה עם אימא עכשיו? היא תגור לבד, יהיה לה קשה עם השקט. במי היא תטפל? ובשבוע הבא חנוכה! מה עם הדלקת הנרות שקבענו עם כל המשפחה המורחבת? איפה נדליק את הנרות בחנוכייה? ואיך יושבים שבעה באמצע חנוכה? למה בעצם אין חברת הפקות להלוויות ולאירועי שנת אבל כמו שיש לחתונות ולבר/בת מצווש, לחתונות ולשנת היובל לנישואים? להבדיל. הייתי בכיף מתקשר עכשיו לאיזה רומי אחת ממשרד "50 גוונים של אבל" שתיתן לי כמה טיפים: מה לובשים להלוויה? איך מתחילים הספד? כמה נשיקות מקובל לתת לדודה? לחבר מהצבא מספיק חיבוק? מה הטרנד העכשווי בהלוויות? נו, מישהו מקצועי שייקח אחריות על כל ההפקה הזאת.

רגע. שיט! הלך עליי. קדיש! שלוש תפילות ביום... ה' ישמור! איך אני שורד את התקופה הזו?

נכנסתי להתקלח כדי להסיר מעליי את ערמת השאלות והמחשבות שהצטברה בראשי. מי נכנס להתקלח אחרי שמבשרים לו שאבא שלו מת? למה לא טסתי חזרה לבית הוריי? בדיעבד אני מבין שהייתי בסוג של הלם קרב מהמצב החדש. המקלחת הזריזה ניקזה ממני את כל המחשבות והשאירה רק רגשות. רגליי פסעו בכבדות אל המיטה וכעבור רגע התכרבלתי כמו עובר ולא הפסקתי לבכות.

"שם משפחה של הנפטר?"

"המר."

"שם פרטי?"

"אלכסנדר."

"מתי הוא נפטר?"

"הבוקר."

הפקיד ב'חברה קדישא' הרים אליי מבט ממסך המחשב לשם הזין את הפרטים של אבי וחייך, "לא הבנת, מוייש'לה, תאריך עברי. אתה צריך להגיד קדיש, אתה חייב לדעת את יום הפטירה. לא חשוב..." הפטיר כשהבין כמה אני חסר אונים וחדש בעניין. הוא הציץ בלוח השנה העברי שעל שולחנו, "אני כבר רואה, כ"א בכסלו." הוא הזין את התאריך למחשב.

ישבנו מולו עמיחי אחי הגדול ואני בתוך קובייה משרדית קטנה סטייל קבלת קהל בבנק, עם מחיצות נמוכות, שנינו עייפים ועפוּ"צים מהלילה הקשה שעברנו יחד. לצידנו בקובייה הסמוכה ישב המנהל, הוא היה עסוק במשהו אחר מול המחשב שלו, כנראה טיפל באיזה מנוח סלב או שהוא עבר שלב בקנדי קראש. שמתי לב שהוא נראה שבע רצון מהעניין. בינתיים, הפקיד המשיך להפעיל אותנו: "אתם בטח תרצו באותה הזדמנות כמו כולם, להזמין גם חלקת קבר לאימא שלכם, שתיבדל לחיים ארוכים. יש לכם שתי אפשרויות. אפשרות אחת היא קבורה זוגית. זה יוצא הרבה יותר זול. חלקה משותפת לבעל ולאישה. האפשרות השנייה היא קבורת שדה רגילה. חלקה עצמאית רק של אבא, אבל זה יקר יותר. בערך פי שלושה מקבורה זוגית. מה אתם בוחרים?"

החלפתי מבט שואל עם אחי ושאלתי את הפקיד, "מה העלות לחלקה זוגית וכמה לעצמאית?"

תשובתו הותירה אותי ללא מילים. הרי אנחנו לא באמת מדברים פה על איזה פינוק יוקרתי שאמור לעשות לנו גוד טיים, כן? זו לא כורסת קולנוע חשמלית מתכווננת ואין כאן עניין של איכות חיים, חלקה מרופדת ברגבי חופש עם ניחוח ורדים. אז מדוע הסכומים גבוהים כל כך בשביל בור באדמה?

ברוכים הבאים לסניף 'מתים על החיים!' נתניה. שבו ותרגישו בנוח. מייד נתפנה ונשמח לעזור לכם. אנחנו מבינים שאתם נסערים ואין לכם מושג מה עובר עליכם עכשיו אבל בשביל זה אנחנו כאן, כדי לוודא שתשלמו על זה. אין באפשרותנו לפרוס לכם את הסכום לתשלומים, הכול כאן ועכשיו. במיידי. כמו המוות. צ'ק אחד וזה מאחוריכם. זה לא יכאב, אנחנו מבטיחים. גם ככה אתם לא מרגישים כלום עכשיו, אז מה זה בשבילכם כמה אלפי שקלים טובים?

"אימא, את בטוחה?"

עמיחי היה זה ש"התנדב" להתקשר לאימי כדי לשאול אותה איזו חלקה היא תעדיף שנקנה.

"השתגעת?" שמעתי אותה דרך הספיקר, "שאני אשכב עם אבא שלך יחד באותו הקבר? אין סיכוי. גם לא הייתה לנו שמיכה זוגית מעולם, בקושי במיטה אחת הסתדרנו. תזמין רגיל. יעלה כמה שיעלה." היא חתמה את הנושא.

הזמנו, סגרנו ושילמנו. מסוג הדברים שעושים פעם אחת אחרונה ודי. קצת כמו משכנתה בבנק. שום סיכוי שאתה חוזר לשם שוב בקרוב.

"אז רואים אתכם רבע שעה לפני ההלוויה בחדר הזיהוי שבבית העלמין, כן?" שאלתי את הפקיד לפני שיצאנו משם.

"כן, כן. בטח. נתראה."

שלום, שלום ואל תבואו אלינו בחלום.

***

התחנה הבאה בהכנות להלוויה ולשבעה היא בית הדפוס 'תשובה'. הוא עמד בצמוד לחנות הממתקים 'דדוש', חנות ותיקה בנתניה שהייתה אהובה מאוד על אבא שלי. בשנות התשעים, טרם עידן הסופרמרקטים הגדולים ושופעי המחלקות, החנות של דדוש הייתה אימפריה של ממתקים. כל תושב נתניה עשה בה את הקניות שלו לשבת, משתייה קלה וחטיפים דרך כל סוגי הממתקים, במחירי מבצע שלא השאירו סיכוי לאף חנות מתחרה. כבר בכניסה ל'דדוש' הרגשת כאילו אתה במפעל הממתקים של צ'רלי אבל בגרסה הנתנייתית, הכול בצבעים מוגזמים ובכמויות! ערמות של קרמבואים שכמעט נוגעות בתקרה, שורות אין־סופיות של טרופיות בטעם ענבים (יש טעם אחר?), עמודי סוכריות על מקל כמו זיקוקי דינור צבעוניים, ומתחת לקופה, המדפים החשובים ביותר בחנות: הממתקים בשקל. כל ממתק רק מחכה שתקטוף אותו ותוסיף לערמה המחכה בתור לחשבון בקופה. למרות שהחנות הייתה קטנה, התנועה בה הייתה ללא הפסקה, מילדים ועד מבוגרים, התהלכו כולם בתזזיתיות ברחבי החנות ומילאו אותה בשאון תוסס. בעקבות ההצלחה החנות הוכפלה ואף שולשה בגודלה לחנות ענקית בדומה למינימרקט, כדי למלא את צורכיהם של הקונים מכל רחבי העיר.

אבי, שהיה חובב ממתקים מושבע עד סוף ימיו, עבר באופן קבוע אצל 'דדוש' בכל בוקר בדרך למשרד. בעל חנות הממתקים, אהרון דדוש, איש חם וחייכן סיכם את אבי בשלוש מילים: "המר אהב ת'חיים," ועוד הוסיף, "הוא היה עובר אצלי בבוקר, לוקח מיץ אשכוליות 'פז' ותמיד הוסיף איזה ממתק חדש שעדיין לא טעם. זה המר שאהב ת'חיים."

אני יודע, מי שמכיר את אבא שלי לא בטוח שיגיד מייד שזה מה שעולה לו בראש בנוגע אליו, שהוא כזה שאוהב את החיים ושתמיד רואה את החיים דרך משקפיים ורודים. זה לא שאבי היה טיפוס חייכן שפיזר אופטימיות לכל עבר ודיבר רק בנועם. ממש לא.

מכיוון שאתם לא מכירים את אבא שלי והוא הסיבה שהתכנסנו כאן מלכתחילה, אולי כדאי שתכירו קצת...

אבי תמיד עמד על שלו ונלחם על שלו. כשהיה לו מה להגיד הוא אמר את דעתו הכנה גם אם זה היה בפנים של מישהו ועלול להביך, בלי למצמץ. הוא נלחם לא מעט בחייו. בעיקר באנשים ובבירוקרטיה. למשל, בפקידי מס הכנסה שזה הרי היה משלח ידו: מנהל חשבונות ויועץ מס. במסגרת תפקידו עבר בקפדנות על כל סעיף, הוכיח את הפקידים על טעותם והציל את לקוחותיו מהפסדים מיותרים. מנגד, הוא דאג לחנך את הלקוח שלא שילם בזמן מס הכנסה או לא הגיש דו"ח הכנסות והוצאות עד למועד הנקוב. או־הו! כמה שהלקוח הרשלני היה חוטף ממנו על הראש.

ממני הוא כבר התייאש. הכוונה מהרשלנות שלי. יום אחד הוא התקשר אליי כדי לבקש את המצלמה הדיגיטלית שלי לקראת טיול בחו"ל עם אימא שלי. זה היה בימים שעוד לא הייתה מצלמה איכותית בכל טלפון נייד. הוא הזכיר לי שלא אשכח לצרף למצלמה את חוברת ההוראות שלה.

"אין לי חוברת הוראות, אבא."

"מה זאת אומרת אין? אז תחפש אותה."

"אין חוברת, אבא, כי זרקתי אותה."

היה שקט מעבר לקו. הרגשתי את האכזבה שלו עוברת אליי גם ללא מילים.

למחרת הגיעה ממנו שיחת טלפון נוספת.

"באמת זרקת את החוברת?" שאל כמסרב להאמין.

את המצלמה הוא בכל זאת לקח, אחרי הכול זה אבא שלי ואין דרך לעצור אותו. לאחר מספר ימים הוא עדכן אותי שרונן, העוזר שלו במשרד, הצליח לאחר יום שלם של חיפושים באינטרנט להשיג את חוברת ההוראות של המצלמה ולהדפיס אותה. עוד סיפר אבי שהוא שולח עם אימי בביקורה הקרוב אצלנו, עותק נוסף של החוברת שהכין לי. החוברת אכן הגיעה אליי וכמובן שהיום אין לי מושג איפה היא. אולי גם אותה זרקתי?

אם חשבתם שזו דוגמה לדעתנות ולנחישות כנראה שלא ראיתם אותו משוחח עם נציגי השירות של 'הוט', להם הוא לא ויתר מעולם. נציג או נציגה שנפלו לידיו של אבי היו יכולים להעביר איתו בקלות שיחה של למעלה משעה, וגם זה לאחר שהתחננו שיסיימו את השיחה והבטיחו לו שהם יחזרו אליו למחרת. הוא נהג להעמיד אותם על טעותם ואף לתת להם הצעות ייעול. הוא באמת ידע מה כל כפתור בשלט עושה! שמועות אומרות שבמוקד שירות לקוחות של 'הוט' היה נוהל "המר אלכסנדר". כלומר ברגע שהם היו רואים על המסך שנכנסת שיחה ממנו המוקד עבר לנוהל מיוחד ומייד אחד ממנהלי המשמרת היה מתפנה לדבר איתו. שלא יהיה מצב שיש מנהל שלא עבר הכשרה מוסמכת אצל אבי וכמובן כדי לחסוך שיחה לנציג שירות אומלל שייפול בגורל.

למרות שברוב הפעמים נהג להתלונן בפניהם הוא גם ידע להחמיא בעת הצורך. יום אחד קפצה לי התראה בפייסבוק, פוסט שהשאיר אבי בדף של תוכנית "הצינור" וכך היה ניסוחה: "גיא (לרר) שלום, אתה טוען הרבה שנים ששירות 'הוט' מאוד בעייתי ואני מאוד הסכמתי איתך. מנהל 'הוט' הבטיח בזמנו שיהיה שינוי רב ואחרי מספר חודשים הוא עמד במילתו לדעתי. רצ"ב מכתב תודה ששלחתי ל'הוט' על תקלה שחוויתי וטופלה לשביעות רצוני..." הוא צירף המכתב האמור. כפי שאמרתי, אבא שלי ידע להתלונן אבל גם ידע להודות כשצריך.

עוד דבר שכדאי שתדעו על אבא שלי. הוא היה איש של הרגלים. הטלוויזיה בסלון בבית הוריי היא קודש הקודשים, לא של הוריי, של אבי. מול המסך הגדול ניצבת לה כורסת עור ליחיד בעלת ידית הפעלה למצב שכיבה, לצידה בשידת מגירות היה את כל ה"ציוד" שהוא נזקק לו בעת הצפייה בטלוויזיה. במגירה הראשונה היו ממתקים ופיצוחים, מפיצוחים מלוחים קלאסיים ופיצוחים מיוחדים עם ציפוי קרמל ועד כדורי שוקולד עם מילוי רום, אותם הכי אהבתי. במגירה השנייה שכבו חוברות 'פנאי פלוס' בהן הוא סימן את התוכניות אותן הוא התכוון להקליט במהלך השבוע. הכול היה מסומן ומודגש במרקר כדי שחלילה הוא לא יפספס כלום. במגירה התחתונה והאחרונה בשידה היה סליק הסיגריות, שאיתן הלך לכל מקום.

נחזור אל קודש הקודשים של אבי. כל נכד ונכדה יודע ויודעת: בטלוויזיה של סבא המר אסור לגעת, וגם אסור להתקרב אליה.

יש הקלטות דרך הממיר בכל רגע נתון בטלוויזיה של אבי. כל מעבר של ערוץ או נגיעה בשלט עלולים לטרפד את אחת ההקלטות וחבל שהוא יגלה שהיא נהרסה. להאקרים יהיה יותר קל להיכנס למחשבים של הפנטגון מאשר לחדור למערכת ההקלטות הסבוכה שלו.

אני מעריך שהוא מעולם לא ראה תוכנית בשידור חי. גם את החדשות מהארץ ומהעולם הוא ראה בהקלטה. כך הוא היה יכול להריץ את החדשות במהירות ולא להתעצבן יותר מדי, רק להתעדכן וזהו. הוא שמר הקלטות ישנות של סרטים מצוירים לצד סרטים של לורל והארדי וצ'ארלי צ'פלין, שתמיד הצחיקו אותו כי הם היו בעיניו "מטומטמים כאלה".

אם שאלתם את עצמכם פעם למה לעזאזל יש כל כך הרבה ערוצים בטלוויזיה, אבא שלי הוא התשובה. מסתבר שהוא עקב אחרי הערוץ הצרפתי, הגרמני, האיטלקי, ההונגרי והנורווגי. למה? כי דדוש צדק. הוא אהב ת'חיים. באמת עניינו אותו החיים פה על פני כדור הארץ וגם בדברים הקטנים שנראים הכי פחות חשובים. אם זה מצב הטוסיק של הקופים הנסתרים בניו זילנד או איזה ממתק חדש הגיע היום ל'דדוש'.

הסוכרייה לא נפלה רחוק מהעץ וגם אני ביליתי ללא הפסקה אצל 'דדוש'. מכיוון שהוא היה לקוח של אבי במשרד הנהלת החשבונות וייעוץ המס, הם הגיעו להסכם כמו שהיה מקובל במכולות של שנות השמונים והרכישות נרשמו בפנקס, מה שנקרא "מכירה בהקפה". מדי סוף חודש הם עשו חשבון ואבי שילם את הסכום הדרוש. הבעיה הייתה שההסכם בין דדוש לאבי הגיע מהר מאוד לכל החברים שלי: "אסף המר מחלק ממתקים בחינם!" מאז שהשמועה המתוקה נפוצה ברבים כל אחד רצה להצטרף אליי ולעבור דרך האימפריה של דדוש בדרך הביתה מבית הספר. "אתם לא צריכים לשלם, רק לבחור איזה ממתק שבא לכם ו'רושמים' את החוב בחשבון על שם המר. ככה פשוט."

באופן לא מפתיע רשימת החברים שלי הלכה וגדלה מיום ליום וכמעט שהצטרכתי פנקס חברים כדי שאזכור את השמות של כולם.

בכל יום אחר הצהריים עשיתי את המסלול ההפוך שעשה אבי בבוקר, עברתי דרך החנות 'דדוש' בדרך חזרה הביתה מחטיבת הביניים בה למדתי. עד היום אני לא מבין איך אבי לא אמר לי מילה על הממתקים שקניתי. כלום! הרי הוא ראה את פירוט החשבון בסוף החודש והיה יכול להעיר לי, אבל לזכותו ייאמר שהוא אִפשֵׁר לי להבין לבדי כי התנהגותי הייתה פסולה. וכך באמת היה. עם השנים גדלתי והבנתי שאפשר להזמין חבר לממתק פעם בכמה זמן ולא כל יומיים. רק שהשנים האלו עלו המון כסף. סליחה, אבא, מקווה שאתה לא "רושם" לי.

עמיחי ואני קרובים לסגירת הנוסח למודעת האבל בבית הדפוס 'תשובה'. אנחנו יושבים שם וזה מרגיש לי כל כך מוזר לסגור את הנוסח מבלי להתייעץ עם אבי. הרי ברור שכל מילה חשובה לו. בטוח שיהיו לו תיקונים. חבל שלא עשינו את זה קודם. לפני שנפטר.

אני: "אבא, באיזה גודל פונט תרצה את מודעת האבל שלך?"

הוא: "גדול יותר."

אני: "כמה גדול? רוצה שנפרסם גם זמנים של התפילות בשבעה?"

הוא: "אני צריך לחשוב..."

אני: "אין לי זמן, תכף ההלוויה שלך."

הוא: "הכי חשוב שיהיה בסוגריים סנדי, אחרת לא יבואו."

"אבא, באמת?" אני פונה אליו בדמיוני. "לא היה פשוט יותר להשאיר לנו נוסח סגור ומפורט עם כל התוספות, כולל עותקים לכל החברים שלך? הרי ככה עשית כל חייך."

תכלס, אני מתעסק בניסוחים בכל יום בעבודה. אני יודע לכוון את הגרפיקאיות שעובדות איתי בסטודיו איך לסגור מודעות פרסום מורכבות לעיתונים, וגם כשמדובר בשלטי חוצות ענקיים בגודל של עשרות מטרים. כחלק מהעניין אני יורד לפרטים ומתעסק בדקויות עד שהלקוח יהיה מרוצה ויקבל את התוצאה הטובה ביותר עבורו. פתאום כשהלקוח זה אבא שלי והכול נוגע אליי זה נהיה בלתי אפשרי, ויותר קשה כשהלקוח כבר לא זמין כעת. לא כעת וגם לא לאחר מכן.

בסוף יש דד ליין ומודעת האבל צריכה לרדת לדפוס. עמיחי ואני סיימנו עם השלב הזה. יש מודעת אבל. יותר דד ליין מזה, לא יכול להיות.