אהבה וכאוס 2 - כאוס

1
סקארלט
"לא תחמדי את החבר הסודי של אחותך"

סקארלט וודס, ב'
לפני עשר שנים

צליל התרסקות חזק ושרשרת קללות שנשמעה בעקבותיו, משכו את תשומת ליבי אל החלון הפתוח. יצאתי בזחילה מהמיטה, התגנבתי בשקט על השטיח הצמרירי הלבן ובהיתי בנער שהיה שרוע על הרצפה בחדרי. הוא לא באמת היה נער. וגם לא גבר. בחור, הנחתי. העברתי את מבטי אל החלון וניסיתי להבין איך הוא נכנס. עצים תחמו את חלקת הדשא בצד הבית שלנו והוא היה צריך לתת זינוק רציני מאחד הענפים כדי להיכנס דרך החלון. הפעלול הנועז והפרוע שלו ריגש אותי. אם היה מפספס, הוא היה נופל מגובה שתי קומות.

בחור משוגע, שפתיי התעקלו בחיוך שלא הצלחתי להסתיר.

ידעתי שהוא הגיע בשביל סיינה, לא בשבילי. הוא ניקה את הבריכה שלנו ושמו היה דילן סנט קלייר. הוא אחיה התאום של רמי סנט קלייר, החברה הכי טובה של סיינה, והיה לו שם רע. אף על פי שלא ממש ידעתי למה או מה הוא עשה כדי לזכות בשם הזה. שמעתי את אימא שלי מדברת עליו עם חברה שלה, אמנדה הארט, כשהן ישבו לצד הבריכה, לגמו שרדונה קר וכרסמו קרקרים דיאטטיים בטעם קרטון שנראו כמו מזון לציפורים. אוֹלי ואני קפצנו לתוך הבריכה כמו כדורי תותח, אבל עצרתי כדי להקשיב כשהיה נדמה לי שהן מדברות עליו.

"הוא לא בחור מהסוג שאת רוצה שיסתובב ליד הבת שלך. הוא נראה כמו צרות. אם הוא מתחיל להתקרב אל סיינה, במקומך הייתי עוצרת את זה מייד."

"סיימון לא יסכים שזה יקרה," אמרה אימא שלי ופלטה אנחה קולנית. "חבל לנו שטריסטן כבר לא מגיע לכאן, אני עדיין מקווה שהם יחזרו להיות יחד."

"הם היו מושלמים יחד."

הנער ששכב על הרצפה בחדרי קם על רגליו ומבטי עבר אל החולצה השחורה שנמתחה על שריריו הארוכים — ידעתי שהיו שרירים מתחת לחולצה, כי כבר ראיתי אותו בלי חולצה, כשהזיע בשמש החמה של דרום קליפורניה והגוף שלו היה רטוב מזיעה כשמשך את סיינה לנשיקה שצרבה את עיניי וגרמה לי להרגיש... לא הייתי בטוחה איך לקרוא לתחושות שהרגשתי.

הרמתי את עיניי אל עיניו. הוא מצמץ כמה פעמים וניסה להתמקד בפניי. הייתי קרובה מספיק כדי להריח את הזיעה שלו, את הסבון ואת ריח העשן המתוק שלא היה עשן סיגריות. חבּורה שחורה־סגולה עיטרה את העור המשופשף שעל עצם הלחי הימנית שלו ומעל עינו היה חתך שפיצל את הגבה לשניים.

התבוננתי בשריטות ובשפשופים שבמפרקי אצבעותיו והרמתי את מבטי בחזרה אל פניו. הוא הסתכל עליי בתערובת של שעשוע ושל משהו נוסף שלא הצלחתי לזהות. לשונו ליקקה את השפה הפצועה שלו והוא צמצם את עיניו כשהעביר את ידו בשערו השחור כמו פחם. בדיוק כמוהו, השיער שלו היה מבולגן ויפהפה. הוא הזדקר בכל כיוון כאילו העביר בו את אצבעותיו שוב ושוב.

כחכחתי בגרוני כדי להפר את הדממה. "יש לך טעות בחלון, רומיאו."

זווית פיו התעקלה מעלה. זה לא היה ממש חיוך, יותר חצי חיוך וחצי הבעת לגלוג. "היי, סטארלט1," הוא אמר בקולו הנמוך והצרוד.

"קוראים לי סקארלט." האמת היא שהעדפתי את הכינוי שהוא המציא לי. הרגשתי מיוחדת כשקרא לי כך.

הוא חייך. "אני יודע. הבהלתי אותך?" הוא שאל בקול עדין יותר ועיניו התבוננו בי כשחיפש סימן לפחד.

זקרתי את הגבות והתעלמתי מהפרפרים בבטן ומהחום שהתפשט בכל גופי. "אני נראית מבוהלת?"

זווית פיו התעקלה גבוה יותר. "לא. אבל את צריכה להיות מבוהלת. בחור מוזר נחת כרגע בתוך החדר שלך."

הוא העביר את עיניו על החדר והתרשם ממנו. לא היה לי שום קשר לעיצוב. החדר היה צבוע בוורוד חיוור, ענפי קיסוס היו מצוירים על הקירות ומיטת האפיריון שלי הייתה עטופה בבד ורדרד דקיק — הכול בהתאם לאווירת הנסיכה־מהאגדות שאליה אימא שלי כיוונה. או יותר נכון, מעצבת הפנים שאותה היא שכרה כדי להפוך את החדר שלי ואת כל שאר החדרים בבית הזה למין עולם אגדות. עיניו התמקדו שוב בפניי.

"את תכריחי אותי לצאת באותה דרך שבה נכנסתי?"

חייכתי. הרעיון מצא חן בעיניי. "זה מה שאני צריכה לעשות, סתם בשביל הכיף."

הוא גיחך. "את תהיי קטלנית כשתהיי גדולה, נכון?"

"אם אתה מתכוון שאני לא אוכל את החרא של אף אחד, אז כן. תרשום אותי לבית הספר לנשים קטלניות. אני אהיה תלמידה מצטיינת." הצדעתי לו בשתי אצבעות.

הוא צחק בקול חזק כל כך, שהפצע בשפה שלו נפתח. הוא העביר את גב כף ידו על פיו וניגב את הדם.

נאנחתי והושטתי לו קופסת ממחטות נייר עם פרחים ורודים משידת הצד שלי. הוא נפנף בביטול, "אני בסדר."

"אם אתה אומר." הנחתי את הקופסה בחזרה על השידה, שילבתי את זרועותיי וחיכיתי לצעד הבא שלו.

הוא זקר אליי את הסנטר. "למה את עדיין ערה?"

"למה אתה פורץ לבית שלנו בשתים־עשרה בלילה?"

"למה לא צרחת? היית צריכה לצרוח."

הוא נראה מעוצבן מהעובדה שלא התנהגתי כפי שהייתי אמורה להתנהג. שלא השתוללתי כשהוא התפרץ לחדר שלי. אבל הייתי מכורה להרפתקאות, אהבתי את הריגוש של הלא נודע ונהניתי לפלרטט עם סכנות. והבחור הזה, שעמד כאן מולי, היה מסוכן בצורה מהממת ואסורה. כל גופי רטט מהקרבה אליו. "אני לא תמיד עושה את מה שאני צריכה לעשות. תענה על השאלה," אמרתי באומץ.

הוא הטה את ראשו והתבונן בפניי בתשומת לב. "את יכולה לשמור סוד?"

גלגלתי עיניים במחשבתי. הבית שלי היה מלא סודות ושמרתי על כולם. "כן, בטח."

"סיינה לא רוצה שמישהו ידע עלינו."

"למה לא?" שאלתי בתמימות, כאילו לא ידעתי כבר את התשובה. סיינה העמידה פנים שהיא קשוחה, אבל ברגע האמת תמיד התאימה את עצמה לרצונות ולדרישות של אבא. היא הייתה מבוגרת ממני בשש שנים והיא הייתה הבת הנבחרת, הבת האהובה על אבא שלי, והתפקיד הזה הגיע עם הרבה אחריות. היא ואני היינו הבת הנבחרת והבת המיותרת.

פעם שמעתי את ההורים שלי מתווכחים. אבא שלי קרא לי תאונה. "אי־אפשר לתקן פצעים קשים בחיי נישואים בעזרת פלסטר." אלה היו המילים שלו. אימא שלי אפילו לא הכחישה את הדברים. אם היא הכחישה, לא שמעתי אף מילה, כי היא בכתה והתחננה בפניו שלא יעזוב אותה. הוא לא עזב, אבל הרבה פעמים הצטערתי על כך. למה להיאחז בכוח במישהו שכבר לא אוהב אותך? זה פשוט נראה לי טיפשי כל כך.

דילן צחק, אבל הצליל לא היה שמח. "אני נראה כמו מישהו שהיית מביאה הביתה כדי שיפגוש את ההורים?"

התבוננתי בנעלי הצבא השחורות שלו. העור שלהן היה סדוק ובלוי, והשרוכים פרומים. מכנסי הג'ינס השחורים שלבש היו קרועים בברכיים, והיה קרע גם בצווארון חולצתו השחורה. חזרתי להסתכל על פניו. עצמות הלחיים שלו היו חדות וריסיו הכהים היו ארוכים במיוחד, עד שהיופי שלו היה מעודן כמעט. אבל הלסת הייתה חזקה ומרובעת כל כך, חדה כל כך, שהיא תמיד יצרה את הרושם שהוא כועס. מתחת לכל החתכים והפצעים הוא היה יצור יפהפה. ידעתי את זה כי צפיתי בו במשך שבועות בלי ששם לב. החבר הכי טוב שלי, אוֹלי, אמר שאני אובססיבית. ידעתי שזה מרגיז אותו, אבל לא שלטתי בזה. דילן סנט קלייר ממש ריתק אותי. כמו חיית פרא, חתול גדול וחלקלק שנפל בשבי. צמרמורת של התרגשות עברה בגבי. זו הייתה התחושה שהרגשתי תמיד כשהבנתי שאני מסתבכת בצרות.

דילן התבונן בי וחיכה לתשובה. עיניו הצטמצמו ונראה שהוא לא האמין שאעז לסתור את דבריו.

"כן," זקרתי את הסנטר. "הייתי מכניסה אותך מדלת הכניסה ומושיבה אותך לידי בארוחות המשפחתיות. הייתי אומרת להורים שלי שאתה החבר שלי, ואם זה לא היה מוצא חן בעיניהם — הם היו יכולים... ללכת למצוץ לימון."

עלוב, סקארלט. למצוץ לימון? ברצינות?

עיניו נפערו מעט בהפתעה, אבל הזדקפתי והייתי גאה בעצמי על כך שניצחתי אותו במשחק שלו. שנתתי לו תשובה שהוא לא ציפה לה. "זה מה שהיית עושה, הא?" הוא נשמע משועשע, לגלגני, והיה ברור שהוא לא האמין לי. הרגשתי שעורי מעקצץ.

הישרתי את מבטי אל עיניו, חשקתי את הלסת וסיננתי את המילה שמשום מה נראתה לי חשובה, "כן." רציתי שהוא ידע שהתכוונתי למה שאמרתי. "זה מה שהייתי עושה. אני נשבעת בחיים שלי." סימנתי צלב מעל ליבי, אות לשבועה שלקחתי ברצינות.

ההבעה המשועשעת שלו נעלמה ועיניו הרצינו. הן היו מערבולות של כחול ואפור, כמו הים בזמן סערה. "את צעירה מדי בשביל להבטיח הבטחות כאלה. אל תבטיחי שום דבר שלא תוכלי לקיים," קולו היה קשוח, הרוך נעלם והמילים פרצו ממנו בנהמת כעס.

התגובה שלו פצעה אותי והתרגזתי. אמרתי לו את האמת, נשבעתי בחיים שלי וסימנתי צלב על הלב, והוא ביטל את המילים כאילו הייתי סתם ילדה קטנה שאין לה מושג מהחיים שלה.

זין. עליו.

"אל תספרי לאף אחד שהייתי כאן," הוא פקד עליי בנימה קשה.

"אני לא מלשנית." צנחתי על המיטה וחזרתי למה שעשיתי לפני שהנער עם עיני הסערה התפרץ לחדרי ומילא את הבטן שלי בפרפרים. משכתי את הפקק מהטוש העבה שלי והתרכזתי באיור שאיירתי על גב ז'קט הג'ינס הלבן. אימא תשתולל, אבל בעיניי הגולגולת עם זר הפרחים הטרופיים הייתה מגניבה ובהחלט שדרגה את הז'קט הלבן המשעמם.

"החדר של סיינה בצד השני של המסדרון," הצבעתי בכיוון הדלת בלי להרים את הראש. לא ידעתי למה אני נחמדה אליו ועוזרת לו, שנאתי אותו כי הוא התייחס אליי כמו אל ילדה טיפשה. סיינה תמיד התנהגה אליי ככה, סילקה אותי מהמרחב שלה ולא הרשתה לי להתקרב אל החברים שהביאה. אבל ממילא לא רציתי להיות לידה יותר מדי.

הצעדים שלו לא השמיעו רעש והרמתי את ראשי בדיוק כשידיו אחזו במסגרת החלון מבחוץ. לא רציתי להתנהג כאילו אכפת לי, אבל רגליי בכל זאת הובילו אותי אל החלון והסתכלתי עליו כשקפץ מהקומה השנייה אל הדשא. הוא נחת על כפות רגליו בתנוחת כריעה, ואז הצללית שלו נעלמה בתוך החושך. עדיין רכנתי מעבר לחלון הפתוח וניסיתי לאתר אותו כשראיתי להבה נדלקת. מתחתי את הצוואר ועקבתי אחר הבוהק האדום של הסיגריה כשנע לאורך צד הבית, עד שהיא נעלמה מעיניי.

סגרתי את עפעפיי בכוח והנחתי את ידי על ליבי ההולם במהירות. יכול להיות שככה מרגישים כשאוהבים מישהו? מעורערת ומבולבלת? כועסת, שמחה ועצובה בו־זמנית? אוֹלי לא גרם לי להרגיש ככה. וגם לא אף אחד מהבנים האחרים בבית הספר. פקחתי את העיניים, הפניתי את גבי לחלון ומבטי נתקל בטיפות דם. אדום כהה על לובן השטיח. הוא השאיר סימן ממנו ואז התחמק לדרכו כמו גנב בלילה. אפילו אז הייתה לי הרגשה שזו לא הפעם האחרונה שבה הוא יהרוס משהו ששייך לי.

דילן סנט קלייר היה כאוס. וכאוס תמיד השאיר אחריו נתיב הרס. אבל מעולם לא ציפיתי שהוא ישבור גם את ליבי.