קונצ'רטו בארוקי

הסכינים הדקים עשויים כסף, וגם המזלגות העדינים; מכסף הצלחות שעץ הכסף החקוק בקרקעית הכסף שלהן ניקז אליו את מיציו של צלי הבשר; מכסף קערות הפרי, שלושה טסים עגולים שרימון כסף מכתיר מִמָּעַל; מכסף כדי היין הרקועים בידי צורפי כסף; מכסף צלחות הדגים המעוטרות דג נפוח על סבכה של אצות; המלחיות מכסף, מפצחי האגוזים מכסף, הגביעים מכסף, מכסף הכפיות המעוטרות בראשי תיבות… וכל המטען הזה הלך ונישא בלאט ובמקצב קבוע, בהקפדה רבה שהכסף לא יקיש בכסף, אל עבר האפלולית החרישית של ארגזי העץ, של הקופסאות המצפות, של תיבות בעלות מנעולים רבי עוצמה, תחת השגחתו של האדון הלבוש חלוק, שהרעיש בַכסף רק כאשר השתין, מדי פעם, ברוב אמנות ובזרם מדויק, שופע ומצלצל, אל תוך סיר לילה עשוי כסף שתחתיתו מעוטרת בעין שובבה רקועה בכסף, אשר התעוורה לפתע מקצף שהכסף השתקף בו עד שגם הוא נראה כסוף… "לכאן כל מה שנשאר," אמר האדון, "ולשם כל מה שהולך". ובין החפצים שנועדו ללכת היה גם מעט כסף – מערכת כלים קטנה, ערכת כוסות, וכמובן אותו סיר לילה עטור עין-כסף – אבל בעיקר חולצות משי, תחתוני משי, גרבי משי, מצעי משי מסין, חרסינה מיפן – כלים לארוחת הבוקר אשר, לך תדע, תיערך אולי בחברה נעימה ביותר – וגם רדידים שנארגו בְּמַנילה ועשו את דרכם בַיַם מבוא-השמש רחב הידיים. פְרָנְסִיסְקִיוֹ – פניו קשורות, כצרור בגדים, ברדיד כחול המצמיד תערובת עלים משככי כאבים ללחיו השמאלית, שהתנפחה מכאבים בַטוחנות – חיקה את אדונו והשתין לקצב השתנתו, אם כי לא אל תוך סיר כסף, אלא אל תוך פנכת חרס פשוטה, והתהלך אף הוא בין החצר לבין מסדרון הקשתות, בין המבואה לבין הטרקלינים, כשהוא מזמר לעצמו כבשעת המיסה בכנסיה: "לכאן כל מה שנשאר ולשם כל מה שהולך". ולעת שקיעה הייתה כל התכולה מאוחסנת כַיאֶה – הצלחות וכלי הכסף, הבדים הסינים והכלים היפנים, הרדידים ובדי המשי, כולם ארוזים לקראת שינה הגונה בין פתיתי נסורת, או מוכנים למסע הארוך הצפוי – ולפיכך האדון, עודו לבוש חלוק ומצנפת בשעה שראוי היה לו ללבוש לְבוּש הדור יותר (אבל ממילא כבר לא צפויים היום ביקורי פרידה רשמיים), הזמין את שַרתו לחלוק עמו קנקן יין, בראותו כי כל הארגזים, הקופסאות, התיבות והמזוודות סגורים ומסוגרים כהלכה.

​