ורד מתימן

הבריחה

תחילה נדברה עם קרוב משפחה כבן גילה שיחדיו יסתלקו מהמקום הרחוק הזה שאליו הגיעו בעל כורחם, אך הוא התחרט ברגע האחרון, אבל היא החליטה לממש את רעיון הבריחה, ויהי מה. 
היא הייתה כבת אחת-עשרה ומשהו כשהשיאו אותה, שלא בטובתה, והיא התגעגעה להוריה ולאחיה הקטנים, שכה אהבה, ושבהם טיפלה כעזרה לאימהּ. 
עליה לעבור דרך ארוכה של עליות וירידות, זאת זכרה. היא גם פחדה מפני חיות רעות ואנשים רעים, שאולי תפגוש, והיא הכינה את עצמה מבחינה נפשית. 
עם שחר היא קמה, לבשה את השמלה הטובה, שהייתה ברשותה, ואת המכנסיים שהגיעו עד קרסוליה, ועטתה כיסוי ראש, מעין שַׁל אוורירי שחור, וסרט, אף הוא שחור. היא קשרה את הסרט מעל המצח כלפי אחור, כך שהוא הצמיד את השל אל השיער לבל תיראה אפילו שערה אחת, חלילה, שתתה מעט מים מן החמת, שבה שאבה מים אתמול מן המעיין, שבקרבת מקום, יצאה מן החדר, סגרה את הדלת, הביטה ימינה ושמאלה לוודא שאין נוכחים והסתלקה מן המקום במהירות האפשרית.
היא ידעה את הכיוון שאליו מועדות פניה וחיפשה את השביל שממנו הגיעו לכאן, ומצאה. היא צעדה בזהירות כדי שלא תדרוך על קוצים. היא צעדה יחפה כמובן, כמו כולם. היה לכל האנשים עור עבה וקשה בכף הרגל, ובכל זאת פעמים רבות חדרו קוצים לכף הרגל והקשו את הליכתה.
רוב הזמן היא רצה, פחדה שמא תשקע השמש בטרם תגיע למחוז חפצה. היא דילגה על סלעים, עקפה שיחים קוצניים, ולבסוף הגיעה למרגלותיו של אחד ההרים שהיה עליה לעבור, שם החלה לטפס. מולו היה עוד הר נמוך יותר, והגיא ביניהם. על ההר שממול היא ראתה את אותו איש שחור כפחם, בעל שיער מקורזל, גבוה ורחב, ופחד עצום תקף אותה שמא יבחין בה וינסה להגיע אליה ולפגוע בה. היא הסתתרה מאחורי אחד השיחים וחיכתה עם תפילה בלב שיתרחק. מדי פעם הציצה לראות אם כבר נעלם, ורק אז קמה והמשיכה לטפס, בפה יבש מפחד ומצמא גם יחד. היה עליה להגיע לפסגת ההר. היא האיצה בעצמה והתאמצה בכל כוחה. לפעמים היא נאחזה בשיחים כדי לא למעוד או לדרדר אבנים, שמא מישהו ירגיש בנוכחותה.
סוף-סוף הגיעה לפסגה. כבר עבר זמן רב מאז ברחה, והיא הרגישה גם רעב וגם צמא. מרחוק ראתה בית בודד. היה עליה להגיע לשם ולבקש עזרה. היא המשיכה לרוץ, נפלה וקמה, כך זה נמשך עד שהגיעה לבית המיוחל. כשדפקה על הדלת, אישה בגיל העמידה פתחה לה. היא ראתה על פי הלבוש שזאת יהודייה. "שלום", התנשפה, "אני רעבה, צמאה ועייפה. אולי יש עימך פת לחם ומעט מים? בבקשה, שהאל יברך אותך. מאתמול בערב לא נכנס לפי דבר למעט כמה לגימות מים". 
"אני מכירה את הורייך", אמרה האישה, "את בתו של נעמן ושמך וורדה, לא כן?" 
הילדה הנהנה. "אכן כן", היא ענתה. 
"אין עימי פת מוכנה, על כן שבי לך כאן ונוחי, ואני מיד אכין לך כמה פיתות". 
האישה הטובה הכניסה לתוך הטבון כמה זרדים והבעירה אותם בעזרת גחלים לוחשות, שהיו מכוסות באפר בתחתית הטבון ושנשארו שם מהאפייה של הבוקר. בינתיים, עד שדופנות הטבון יתחממו, היא לשה במהירות מעט קמח, מים וקורט מלח, חיכתה שהבצק ישהה מעט ושוב לשה. הטבון בינתיים התחמם, והיא קרצה בידה מעט מן הבצק, רידדה בשתי ידיה פעם העבירה ליד שמאל ואחר ליד ימין. היא מעכה ומשכה עד שהתקבל העובי הרצוי, ואז הרטיבה אחת מידיה במעט מים והצמידה את הפיתה לדופן הטבון. כך עשתה בשתי פיתות נוספות. הפיתות נאפו במהירות, כי היו דקות במכוון.
האישה הטובה רדתה פיתה אחת, הניחה אותה על מגש קלוע מעשה ידיה, לקחה קערית עשויה חרס, מזגה לתוכה לבן מתוך קנקן, שגם הוא עשוי חרס, וסימנה לילדה להתחיל לאכול. אך הילדה חיכתה לעוד סימן, והאישה הבינה שהילדה רוצה ליטול ידיים. היא הגישה לה קנקן אחר עם מים, והנערה יצאה החוצה, נטלה ידיה ורק אז פרסה לעצמה מן הפיתה, טבלה בלבן ואכלה בתיאבון רב. היא קינחה בשתיית שארית הלבן, שהיה חמצמץ, טעים ומרווה, ואז הרימה את מבטה אל האישה, שהזדהתה בשם סלווה. עיני הנערה הביעו תודה כבירה. סלווה גלגלה עוד פיתה והניחה אותה בכיסה של הנערה, כצידה לדרך. היא הסבירה לה שהדרך עוד ארוכה ורבה לפניה. "היום יום רביעי וזה יום השוק, עלייך למהר ולהגיע לשם. אביך תמיד הולך לשוק ביום הזה. מצאי אותו, והוא ילווה אותך הביתה". וורדה שוב הודתה לה ושמחה על כך שסלווה לא שאלה שאלות בקשר לבריחתה.
היא התחילה לרוץ בכל הכוח, שהיה לה כעת, אחרי שאכלה, שתתה ונחה מעט. ואולם פחד קינן בליבה, שמא תשקע השמש בטרם תגיע לשוק, כי אז לא תמצא את אביה, וגם לא שום רוכלים מוכרים, וברור שיהיה עליה לעשות את הדרך לבדה עד בית הוריה בחשכה, אולם המרחק מן השוק עד בית אביה רב. שוב המשיכה לרוץ, נתקלה באבנים ובסלעים לא מעט, נפלה וקמה, נשרטה פה ושם, אך לא נתנה על כך את הדעת. גם כאן הייתה העלייה קשה, והיה עליה להיאחז בשיחים ובסלעים כדי לא ליפול. כפות רגליה נשרטו משיחים ומאבנים חדות ופצעו את כפות ידיה. להגיע לשוק — זאת הייתה מטרתה.
היה עליה לעבור עוד הר שממנו תוכל לראות את קצה השוק, זאת זכרה. היא טיפסה בכל הכוח והגיעה לפסגה, ומשם ראתה את השוק, שעדיין המה אדם. היה עליה לרדת מן ההר, לעבור עוד כברת דרך קצרה ולהגיע אליו.
כך המשיכה לרוץ, להתנשף ולגנוח עד שהגיעה למחוז חפצה. אלה כבר היו שעות אחר הצוהריים המאוחרות, והיה עליה למצוא את אביה.
היא טיפסה על סלע בכניסה לשוק בתקווה לאתר את אביה — איש גבוה ורזה עם פאות לא ארוכות וזקן מחודד, שהלם את פניו המאורכים. לפתע זיהתה אותו, קפצה מיד מן הסלע ורצה עד שהגיעה אליו. היא עמדה מאחוריו ואחזה קלות בגלימתו. כשהסתובב, לא האמין למראה עיניו: בתו, שהוא כל כך אוהב, עומדת סמוך אליו. "מה קרה? את לבד? היכן יוסף?" 
"אני לבד, ברחתי אבא". 
"מדוע? הוא הכה אותך?" 
"לא, פשוט התגעגעתי אליך, לאימא ולאחיי הקטנים". דמעות עמדו בעיניה. 
האב, שנכמרו רחמיו על בתו, חיבק אותה בחום וניסה להרגיעה. "אל תבכי, בתי. הכל יהיה בסדר. ספרי לי הכל בדרך. הנה, אנחנו כבר הולכים הביתה". הוא אסף את מיטלטליו ואת המצרכים שקנה בשוק — מעט צימוקים, מעט תמרים, מלח, נפט להזנת העששית בערבים ועוד. ורדה ביקשה לעזור, והאב הרשה לה. הוא נתן לה את צרור התמרים, הצימוקים ועוד כמה מצרכים שמשקלם היה מועט. את שאר הדברים נשא בשק על כתפו. תחילה הם צעדו בשקט, כל אחד נתון בשרעפיו, ולבסוף פתחה וורדה את פיה וביקשה לדעת מה שלום אימא, מה שלום בנין ונעמה התאומים ומה שלום הרון ורומה הקטנה. היא ביטאה את שמותיהם במין ערגה, רוך נשמע בקולה וחיוך עלה על שפתיה. האב סיפר לה שכולם בריאים ושלמים וחיים בטוב. "אבל עכשיו את תספרי לי את סיפורך. מה קרה בדיוק שנאלצת לסכן את חייך ולברוח?"
"אבא, אתה יודע שאני ויוסף בעלי גרים בבית של אחיו מסעוד, אני מסתדרת עם אשתו נכלה, גם עם בנותיו ובנו, אלא שחודש אחרי החתונה הוא ואחיו דוד החליטו ללכת לעבוד רחוק, בגבהה וטלאן (במחוז דאי, רחוק ממקום מגוריהם), ולקחו אותי ואת בנו של דוד, שמעון, להיות להם לעזר: אותי, כדי לחטוב עצים, לטחון, לאפות ולבשל, ואת הבן, כדי שיעזור להם בעבודה וגם ישאב מים. לרוב הייתי לבד, ומסביב ערבים שלא תמיד הסתכלו עלינו בעיניים טובות. פחדתי, שעמם לי, וכל הזמן אני חושבת עליכם, התגעגעתי ובכיתי במסתרים 
באחד הימים נדברתי עם שמעון שנברח ונחזור הביתה לחידן, אלא שהוא ברגע האחרון קיבל רגליים קרות והחליט להישאר, ואילו אני החלטתי לברוח ויהי מה.
האמת היא שפחדתי, מה עוד שלאחר הליכה לא רבה ראיתי מרחוק, על ההר ממול, איש שחור וגברתן שלמזלי הלך בכיוון הפוך ולא הבחין בי. ברור שהייתי כמה רגעים משותקת מפחד, אבל המחשבה שאוכל לבוא הביתה אליך, לאימא ולאחיי הקטנים והאהובים הפיחה בי רוח ואומץ להמשיך.
השמש כבר הייתה במרכז השמים, כשראיתי מרחוק בית בודד. החלטתי לגשת לשם ולבקש עזרה; מים ומעט אוכל. הדלת הייתה פתוחה ואישה בגיל העמידה עמדה בפתח. היא השקתה אותי וגם אוכל נתנה לי, אמרה שהיא קרובת משפחה, ושהיא מכירה את כולנו". 
"כן", אמר האב, "זאת סלווה, היא באמת אישה טובה וקרובת משפחה".
וורדה סיימה את סיפורה: "המשכתי בדרכי עד שהגעתי לשוק ואליך".
מרחוק הם כבר ראו את הבית וגם את העשן המיתמר מן הארובה של המטבח, וורדה ידעה שאימא בוודאי מכינה ארוחת ערב לאבא ולאחים, ושעוד מעט תוכל לחבק את כולם בחום. "אבא", אמרה וורדה, "אנחנו מתקרבים, אני כבר מריחה את הפיתות של אימא, ואני חושבת שהן מקמח חיטה (לא דורה ולא שעורה)".
לחם חיטה היה לחם משובח, ואותו נהגה האם להכין ביום השוק. יום השוק היה יום מיוחד, ובאותו יום היא גם הכינה מרק טעים, מתובל וריחני מעוף שאבא שחט בבוקר מוקדם בטרם הלך.
ברור שהאם חיכתה לעיתוי הנכון כדי להבעיר את האש בטבון, ובכך עזר לה הבן התאום בנין. כיצד? הוא תמיד עמד על הגג והשקיף למרחוק כדי לזהות את אבא ולהודיע לאימא בדיוק באיזה פיתול של ההר הוא כבר נמצא. למטה חיכו להודעתו לא רק האימא, אלא גם האחים האחרים: נעמה אחותו התאומה, הרון ורומה הקטנה, כבת שנתיים.
בנין ידע שאבא צריך לחזור לבד, אלא שהפעם מישהי נלוותה אליו. הוא לא ידע מי היא, אבל על פי גובהה, זקיפות קומתה ואופן הילוכה הוא שיער שזאת אולי וורדה, אם כי לא היה בטוח בכך. רק כשהתקרבו יותר, ידע בביטחון שזאת וורדה.
הוא ירד מן הגג בקפיצות כדי לבשר לכולם: "הקשיבו, אבא מיד מגיע ואיתו עוד מישהי, אני חושב שזאת וורדה אחותי!"
"וורדה? איך? לא ייתכן! רק היא ואבא?" האם ליבתה את האש ומיהרה לבדוק את הבצק, אם הוא כבר מוכן לאפייה, ומיד התחילה לאפות את הסיבוב הראשון של הפיתות. היא קרצה מלוא החופן בצק, גלגלה אותו ורידדה בשתי ידיה. פעם העבירה ליד ימין, מתחה מכל הכיוונים, ואחר העבירה ליד שמאל ושוב מתחה, עד שקיבלה את העובי הרצוי. או אז הצמידה את הפיתה לדופן הטבון. היא ריכזה את הגחלים במרכז הטבון כדי שהפיתות שבדופנות יקבלו חום אחיד, חיכתה עד שקיבלו צבע חום בהיר ורדתה אותן לתוך מגש קלוע שהיא עצמה קלעה. אחר כך ליבתה את האש במשך כמה דקות, שוב הזיזה את הגחלים למרכז ואפתה סיבוב שני. כך המשיכה עד שסיימה את כל הבצק. עכשיו היה תורו של המרק, שנזקק לחימום קל. היא הניחה את קדירת המרק על הגחלים הלוחשות ונשפה עליהן כדי ללבות את האש. כך יהיה המרק חם, ריחני וטעים.
בינתיים האחים התרכזו ליד השער של החצר. בנין פתח אותו, וכולם חיכו בכיליון עיניים לאבא ולאורחת, כשהם דוחפים זה את זה, כי כל אחד רצה להיות הראשון לחבק ולהתחבק. בסוף כולם רצו והקיפו את וורדה, והיא חיבקה אותם בחום ובאהבה. גם רומה הקטנה ניסתה להידחק, עד שלבסוף וורדה הרימה אותה ונשקה לה בחום. יחד עלו אל האולם של הבית, שם נהגו להתאסף ולאכול.
וורדה הורידה את הקטנה ורצה אל אימה במטבח. האם הביטה בוורדה בעיניים כלות, הקיפה במבט את הדמות של בתה התמירה והיפה והבחינה בכפות רגליה השרוטות והמדממות. עיניה התלחלחו, אך היא כלאה את דמעותיה ולא אפשרה להן לזלוג. "מה קרה, בתי היקרה, שהגעת בגפך? הכיצד? כלום ברחת?" ענתה וורדה: "התגעגעתי כל כך, ואני רוצה להישאר איתכם לתמיד. אימא, בבקשה אל תפצירו בי לשוב ליוסף, אני אוהבת רק אתכם".
"טוב", אמרה האם. "עוד נדבר על כך", סתמה ולא פירשה. "עכשיו בואי בתי, שטפי את רגלייך הדואבות, אני רואה שנשרטת כהוגן..." 
"כן אימא", ענתה וורדה, "אני רצתי כל הדרך", וסיפרה לה בקצרה חלק מן התלאות שעברה. 
"איך העזת לעבור לבדך את כל הדרך הזאת, שהיא קשה ומסוכנת עוד יותר?" ובליבה בירכה את האל על שהילדה הגיעה בשלום וחשבה: אכן שומר פתיים אדוני.
ובינתיים, גם האב רחץ את פניו, ידיו ורגליו מאבק הדרך, ואילו הילדים האחרים פשטו על השק שאבא נשא ומצאו שם כל אשר רצו: תמרים, צימוקים, בננות, דבש. היו שם גם נפט, מלח ועוד כמה תבלינים שלא עניינו אותם במיוחד. האב, שסיים את הרחצה הקצרה, ביקש מהילדים שלא יאכלו מדברי המתיקה בטרם יאכלו את ארוחת הערב שאימא הכינה.