אמנית החינה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אמנית החינה
מכר
מאות
עותקים
אמנית החינה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אמנית החינה

4.6 כוכבים (25 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • תרגום: קטיה בנוביץ׳
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: פברואר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 339 עמ' מודפסים
  • קריינות: מלכה מחפוד
  • זמן האזנה: 11 שעות ו 55 דק'

אלקה ג'ושי נולדה בראג'סטאן והיגרה עם משפחתה לארצות-הברית. 'אמנית החינה', ספרה הראשון, הפך בן ליל לרב מכר ענק, ונמכר ל-23 מדינות.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

אישה צעירה נמלטת מכל מה שיש לה. היא יודעת שהבריחה תמיט אסון על משפחתה, אבל היא לא יכולה להישאר עוד. היא נוטשת את בעלה שלבו אבן, ואת הוריה שבורי הלב. עכשיו היא לבד, בג'ייפור. בת 17 בסך הכול. איזה עתיד יש לה? מי יגן עליה? האם תוכל להקים לעצמה חיים בהודו המעמדית של שנות החמישים?

אט-אט תגלה לקשמי הצעירה את הכוחות החבויים בה, כמו גם את הכישרון הטבוע בה. היא תהפוך לאמנית חינה מבוקשת, ותפלס את דרכה אל לבן של בנות המעמד הגבוה. הן יספרו לה את סודותיהן הכמוסים ביותר, והיא תסייע להן בעיטורים, בתרופות ובאוזן קשבת. את הכסף שתחסוך תשקיע בבית שתבנה לעצמה, ושאליו היא חולמת להביא את הוריה.

כל זה עתיד להשתנות יום אחד, כשבעלה יצליח לאתר אותה בעיר, ולצדו נערה צעירה ומבוהלת. בן רגע ייחשף עברה של לקשמי לעיני כול. מעמדה בסכנה, ואולי גם חייה.

אמנית החינה הוא רומן סוחף הנקרא בהנאה רבה. במרכזו גיבורה נפלאה, המפלסת דרך בעולם פראי וקשוח. מאחוריה, חוכמת נשים עתיקה העוברת מדור לדור, לפניה – שורה של ויתורים כואבים בדרך אל החופש הנכסף.

אלקה ג'ושי נולדה בראג'סטאן והיגרה עם משפחתה לארצות-הברית. אמנית החינה, ספרה הראשון, הפך בן ליל לרב מכר ענק, ונמכר ל-23 מדינות.

פרק ראשון

פתח דבר


אָגָ'אר, מדינת אוּטאר פּרָאדֶש, הודו
ספטמבר 1955

כפות רגליה דורכות בקלילות על האדמה הקשה, הסוליות המיובלות אינן חשות בחלוקים הקטנטנים ובבוץ היבש שעל גדת הנהר. על ראשה היא מאזנת את המוּטְקי, כד החרס המשמש אותה לנשיאת מים מהבאר מדי יום. אבל היום, במקום מים, הנערה נושאת בו את כל רכושה: חצאית וחולצה להחלפה, סָארי הכלולות של אמה, הספר ״עלילות קרישנה״ שאביה נהג להקריא מתוכו באוזניה — הדפים רכים כמו בדים משנים של שימוש — והמכתב שהגיע מג'ייפּוּר הבוקר.

כשהנערה שומעת מרחוק את קולותיהן של נשות הכפר, היא מהססת. זוללות־הרכילות מפטפטות, מספרות סיפורים, צוחקות בעודן מכבסות סארים, אפודות, חצאיות ודוֹטים.1 אבל היא יודעת שכשיבחינו בה הן יחדלו ממלאכתן כדי לנעוץ בה עיניים או לירוק על הארץ, ויפצירו באל שיגן עליהן מפני ילדת הצרות. היא מזכירה לעצמה את המכתב הטמון לבטח במוטקי וחושבת, שיהיה להן לבריאות. זאת הפעם האחרונה.

אתמול נזפו הנשים בראש הכפר: למה ילדת הצרות עוד גרה בבקתת המורה כשאנחנו זקוקים לה עבור המורה החדש? הנערה, שפחדה שיגררו אותה החוצה בשערותיה, שמרה על שקט מוחלט בין ארבעת קירות הבוץ. לא נותר עוד מי שיגן עליה. בשבוע שעבר נשרפה גופת אמה יחד עם עצמותיהן של חיות מתות — הגרסה הענייה של מדורת המוות המסורתית. אביה, המורה לשעבר, נטש אותן לפני שישה חודשים, וזמן קצר לאחר מכן טבע בבריכת מים רדודה על שפת הנהר; מרוב שכרות כנראה לא חש בעקיצת המוות.

בשבוע האחרון אָרְבָה מדי יום לדוור, שרכב על אופניו בין הכפרים במסלול לא קבוע. הבוקר, כשראתה שהוא מתקרב לפאתי הכפר, זינקה על הדוור המבוהל ממקום מסתורה ושאלה אם הגיעו מכתבים למשפחתה. הוא קימט את מצחו ונשך את לחיו, עיניו המודלקות בחנו אותה מבעד למשקפיים העבים. היא ראתה שהוא מרחם עליה אבל גם כועס — היא ביקשה משהו שרק ראש הכפר רשאי לקבל. אבל היא לא הסירה ממנו את מבטה ולא הנידה עפעף. כשמסר לה סוף־סוף את המעטפה הדקיקה, ששם הוריה נכתב עליה, הוא עשה זאת בחיפזון ובלי ליצור קשר עין, ורכב מיד לדרכו.

הנה היא חולפת בראש מורם על פני הנשים שעל גדת הנהר. הן לוטשות בה מבטים. לבה מפרפר בפראות, אבל היא צועדת זקופה כקנה סוכר, והמוטקי על ראשה כאילו היתה בדרך אל באר האיכרים המרוחקת כחמישה קילומטרים מהכפר, הבאר היחידה שמותר לה להשתמש בה.

זוללות־הרכילות כבר לא לוחשות כי אם צועקות: הנה ילדת הצרות! בשנה שהיא נולדה הארבה חיסל את החיטה! אחותה הבכורה נטשה את בעלה ונעלמה! חסרת בושה! ובאותה שנה אמא שלה התעוורה! ואבא שלה התחיל לשתות! ביזיון! אפילו הצבע שלה מעורר חשד. רק לאָנגרֶזי־וואלי2 יש עיניים כחולות. היא משלנו בכלל? היא שייכת לכפר הזה?

הנערה תהתה לא פעם על אחותה הבכורה. זו שאת פניה היא רואה רק כצל בחלומות, ושהוריה מעולם לא הכירו בקיומה. זוללות־הרכילות טוענות שהיא עזבה את הכפר לפני שלוש־עשרה שנים. למה? לאן היא הלכה? איך היא ברחה מהמקום שזוללות־הרכילות משגיחות בו על כל צעד? האם היא עזבה באישון לילה, כשהפרות והעיזים עוד ישנו? אומרים שהיא גנבה כסף, אבל לאף אחד בכפר אין כסף. ממה התקיימה? אומרים שהיא התחפשה לגבר כדי שלא יעצרו אותה בדרך. אחרים אומרים שהיא ברחה עם נער קרקס וחיה כרקדנית נוֹץ' ברובע התענוגות באגְרה, קילומטרים מכאן.

לפני שלושה ימים הזהיר אותה מוּנצ'י הזקן והצולע — החבר היחיד שלה בכפר — שאם לא תפנה את הבקתה, המנהיג יתעקש שתינשא לחוואי אלמן, אחרת תסולק מהכפר.

"אין כאן כלום בשבילך," אמר מונצ'י־ג'י.3 אבל איך היא תוכל לעזוב — יתומה בת שלוש־עשרה, ללא קרובי משפחה או כסף?

מונצ'י־ג'י אמר גם, "אומץ, בֶּטי."4 הוא סיפר לה שגיסה, הבעל שאחותה הבכורה נטשה לפני שנים, מתגורר בכפר סמוך. אולי הוא יעזור לה למצוא את אחותה.

"למה אני לא יכולה להישאר איתך?" שאלה.

"זה לא יאה," השיב הזקן בעדינות. הוא התפרנס מציור על עלי פּיפּאל, הפיקוס הקדוש. כדי לנחם אותה, הוא נתן לה ציור. היא כמעט זרקה אותו עליו מרוב זעם, עד ששמה לב שהתמונה מציגה את האל קרישנה מאכיל במנגו את בת לווייתו רַדהה, שעל שמה נקראה. זו היתה המתנה היפה ביותר שהיא קיבלה מימיה.

רדהה מאטה כשהיא מתקרבת לגורן. ארבעה שוורים רתומים לעול מסתובבים סביב אבן שטוחה וגורסים את החיטה. פְּרֶם, המטפל בשוורים, יושב וישן בגבו אל הבקתה. היא חולפת על פניו במהירות ומגיעה לשביל הצר המוביל למקדש גאנֶש־ג'י. פתח המקדש גבוה וצר, ובתוכו ניצב פסל האל גאנש. מתנות מסודרות לרגליו של אל הפיל: קוקוס צעיר, זר ציפורני חתול, כד קטן של חמאת גהי, פרוסות מנגו. תלתל עשן מיתמר בעצלתיים מעל מקל קטורת ומפיץ ניחוח אלגום.

הנערה מניחה את הציור של קרישנה, מעשה ידיו של מונצ'י־ג'י, לרגליו של גאנש־ג'י מסיר המכשולים, ומתחננת בפניו שיסיר מעליה את קללת הצרות.

אל הכפר של גיסה, הנמצא כחמישה־עשר קילומטרים ממערב לשם, היא מגיעה לפנות ערב, כשהשמש כבר קרובה אל קו האופק. היא מזיעה בחולצת הכותנה. כפות רגליה וקרסוליה מאובקים, פיה יבש.

היא נכנסת לכפר בזהירות יתרה. משתופפת בין שיחים ומסתתרת מאחורי עצים. היא יודעת שנערה בודדה לא תתקבל כאן בברכה. היא מחפשת גבר דומה לתיאור של מונצ'י־ג'י.

היא רואה אותו כורע תחת עץ הבָּניאן, מולה. הגיס שלה.

שערו סמיך, שמנוני ושחור כפחם. צלקת ארוכה ובולטת מתפתלת משפתו התחתונה אל סנטרו. הוא לא צעיר ולא זקן. חולצת הכפתורים הקצרה שלו מוכתמת בקארי ומכנסי הדוטי מאובקים.

לפתע היא מבחינה באישה שכורעת מולו בעפר. היא תומכת במרפקה, והחלק התחתון של זרועה משתלשל ממנו בזווית לא טבעית. ראשה מכוסה כולו בפּאלוּ,5 והיא מדברת בלחש. רדהה צופה ותוהה אם גיסה לקח לו אישה אחרת.

היא מרימה אבן קטנה ומיידה אותה. היא מחמיצה אותו. בפעם השנייה היא פוגעת בירכו, אבל ידו מסלקת אותה בקלילות, כאילו היתה חרק. הוא מאזין לאישה בריכוז. רדהה זורקת עוד חלוקי אבן ומצליחה לפגוע בו כמה פעמים. לבסוף הוא מרים את ראשו וסוקר את סביבותיו.

רדהה יוצאת אל קרחת היער כדי שיראה אותה.

עיניו נפערות כאילו ראה רוח רפאים. הוא אומר, "לקשמי?"

אלקה ג'ושי נולדה בראג'סטאן והיגרה עם משפחתה לארצות-הברית. 'אמנית החינה', ספרה הראשון, הפך בן ליל לרב מכר ענק, ונמכר ל-23 מדינות.

עוד על הספר

  • תרגום: קטיה בנוביץ׳
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: פברואר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 339 עמ' מודפסים
  • קריינות: מלכה מחפוד
  • זמן האזנה: 11 שעות ו 55 דק'
אמנית החינה אלקה ג'ושי

פתח דבר


אָגָ'אר, מדינת אוּטאר פּרָאדֶש, הודו
ספטמבר 1955

כפות רגליה דורכות בקלילות על האדמה הקשה, הסוליות המיובלות אינן חשות בחלוקים הקטנטנים ובבוץ היבש שעל גדת הנהר. על ראשה היא מאזנת את המוּטְקי, כד החרס המשמש אותה לנשיאת מים מהבאר מדי יום. אבל היום, במקום מים, הנערה נושאת בו את כל רכושה: חצאית וחולצה להחלפה, סָארי הכלולות של אמה, הספר ״עלילות קרישנה״ שאביה נהג להקריא מתוכו באוזניה — הדפים רכים כמו בדים משנים של שימוש — והמכתב שהגיע מג'ייפּוּר הבוקר.

כשהנערה שומעת מרחוק את קולותיהן של נשות הכפר, היא מהססת. זוללות־הרכילות מפטפטות, מספרות סיפורים, צוחקות בעודן מכבסות סארים, אפודות, חצאיות ודוֹטים.1 אבל היא יודעת שכשיבחינו בה הן יחדלו ממלאכתן כדי לנעוץ בה עיניים או לירוק על הארץ, ויפצירו באל שיגן עליהן מפני ילדת הצרות. היא מזכירה לעצמה את המכתב הטמון לבטח במוטקי וחושבת, שיהיה להן לבריאות. זאת הפעם האחרונה.

אתמול נזפו הנשים בראש הכפר: למה ילדת הצרות עוד גרה בבקתת המורה כשאנחנו זקוקים לה עבור המורה החדש? הנערה, שפחדה שיגררו אותה החוצה בשערותיה, שמרה על שקט מוחלט בין ארבעת קירות הבוץ. לא נותר עוד מי שיגן עליה. בשבוע שעבר נשרפה גופת אמה יחד עם עצמותיהן של חיות מתות — הגרסה הענייה של מדורת המוות המסורתית. אביה, המורה לשעבר, נטש אותן לפני שישה חודשים, וזמן קצר לאחר מכן טבע בבריכת מים רדודה על שפת הנהר; מרוב שכרות כנראה לא חש בעקיצת המוות.

בשבוע האחרון אָרְבָה מדי יום לדוור, שרכב על אופניו בין הכפרים במסלול לא קבוע. הבוקר, כשראתה שהוא מתקרב לפאתי הכפר, זינקה על הדוור המבוהל ממקום מסתורה ושאלה אם הגיעו מכתבים למשפחתה. הוא קימט את מצחו ונשך את לחיו, עיניו המודלקות בחנו אותה מבעד למשקפיים העבים. היא ראתה שהוא מרחם עליה אבל גם כועס — היא ביקשה משהו שרק ראש הכפר רשאי לקבל. אבל היא לא הסירה ממנו את מבטה ולא הנידה עפעף. כשמסר לה סוף־סוף את המעטפה הדקיקה, ששם הוריה נכתב עליה, הוא עשה זאת בחיפזון ובלי ליצור קשר עין, ורכב מיד לדרכו.

הנה היא חולפת בראש מורם על פני הנשים שעל גדת הנהר. הן לוטשות בה מבטים. לבה מפרפר בפראות, אבל היא צועדת זקופה כקנה סוכר, והמוטקי על ראשה כאילו היתה בדרך אל באר האיכרים המרוחקת כחמישה קילומטרים מהכפר, הבאר היחידה שמותר לה להשתמש בה.

זוללות־הרכילות כבר לא לוחשות כי אם צועקות: הנה ילדת הצרות! בשנה שהיא נולדה הארבה חיסל את החיטה! אחותה הבכורה נטשה את בעלה ונעלמה! חסרת בושה! ובאותה שנה אמא שלה התעוורה! ואבא שלה התחיל לשתות! ביזיון! אפילו הצבע שלה מעורר חשד. רק לאָנגרֶזי־וואלי2 יש עיניים כחולות. היא משלנו בכלל? היא שייכת לכפר הזה?

הנערה תהתה לא פעם על אחותה הבכורה. זו שאת פניה היא רואה רק כצל בחלומות, ושהוריה מעולם לא הכירו בקיומה. זוללות־הרכילות טוענות שהיא עזבה את הכפר לפני שלוש־עשרה שנים. למה? לאן היא הלכה? איך היא ברחה מהמקום שזוללות־הרכילות משגיחות בו על כל צעד? האם היא עזבה באישון לילה, כשהפרות והעיזים עוד ישנו? אומרים שהיא גנבה כסף, אבל לאף אחד בכפר אין כסף. ממה התקיימה? אומרים שהיא התחפשה לגבר כדי שלא יעצרו אותה בדרך. אחרים אומרים שהיא ברחה עם נער קרקס וחיה כרקדנית נוֹץ' ברובע התענוגות באגְרה, קילומטרים מכאן.

לפני שלושה ימים הזהיר אותה מוּנצ'י הזקן והצולע — החבר היחיד שלה בכפר — שאם לא תפנה את הבקתה, המנהיג יתעקש שתינשא לחוואי אלמן, אחרת תסולק מהכפר.

"אין כאן כלום בשבילך," אמר מונצ'י־ג'י.3 אבל איך היא תוכל לעזוב — יתומה בת שלוש־עשרה, ללא קרובי משפחה או כסף?

מונצ'י־ג'י אמר גם, "אומץ, בֶּטי."4 הוא סיפר לה שגיסה, הבעל שאחותה הבכורה נטשה לפני שנים, מתגורר בכפר סמוך. אולי הוא יעזור לה למצוא את אחותה.

"למה אני לא יכולה להישאר איתך?" שאלה.

"זה לא יאה," השיב הזקן בעדינות. הוא התפרנס מציור על עלי פּיפּאל, הפיקוס הקדוש. כדי לנחם אותה, הוא נתן לה ציור. היא כמעט זרקה אותו עליו מרוב זעם, עד ששמה לב שהתמונה מציגה את האל קרישנה מאכיל במנגו את בת לווייתו רַדהה, שעל שמה נקראה. זו היתה המתנה היפה ביותר שהיא קיבלה מימיה.

רדהה מאטה כשהיא מתקרבת לגורן. ארבעה שוורים רתומים לעול מסתובבים סביב אבן שטוחה וגורסים את החיטה. פְּרֶם, המטפל בשוורים, יושב וישן בגבו אל הבקתה. היא חולפת על פניו במהירות ומגיעה לשביל הצר המוביל למקדש גאנֶש־ג'י. פתח המקדש גבוה וצר, ובתוכו ניצב פסל האל גאנש. מתנות מסודרות לרגליו של אל הפיל: קוקוס צעיר, זר ציפורני חתול, כד קטן של חמאת גהי, פרוסות מנגו. תלתל עשן מיתמר בעצלתיים מעל מקל קטורת ומפיץ ניחוח אלגום.

הנערה מניחה את הציור של קרישנה, מעשה ידיו של מונצ'י־ג'י, לרגליו של גאנש־ג'י מסיר המכשולים, ומתחננת בפניו שיסיר מעליה את קללת הצרות.

אל הכפר של גיסה, הנמצא כחמישה־עשר קילומטרים ממערב לשם, היא מגיעה לפנות ערב, כשהשמש כבר קרובה אל קו האופק. היא מזיעה בחולצת הכותנה. כפות רגליה וקרסוליה מאובקים, פיה יבש.

היא נכנסת לכפר בזהירות יתרה. משתופפת בין שיחים ומסתתרת מאחורי עצים. היא יודעת שנערה בודדה לא תתקבל כאן בברכה. היא מחפשת גבר דומה לתיאור של מונצ'י־ג'י.

היא רואה אותו כורע תחת עץ הבָּניאן, מולה. הגיס שלה.

שערו סמיך, שמנוני ושחור כפחם. צלקת ארוכה ובולטת מתפתלת משפתו התחתונה אל סנטרו. הוא לא צעיר ולא זקן. חולצת הכפתורים הקצרה שלו מוכתמת בקארי ומכנסי הדוטי מאובקים.

לפתע היא מבחינה באישה שכורעת מולו בעפר. היא תומכת במרפקה, והחלק התחתון של זרועה משתלשל ממנו בזווית לא טבעית. ראשה מכוסה כולו בפּאלוּ,5 והיא מדברת בלחש. רדהה צופה ותוהה אם גיסה לקח לו אישה אחרת.

היא מרימה אבן קטנה ומיידה אותה. היא מחמיצה אותו. בפעם השנייה היא פוגעת בירכו, אבל ידו מסלקת אותה בקלילות, כאילו היתה חרק. הוא מאזין לאישה בריכוז. רדהה זורקת עוד חלוקי אבן ומצליחה לפגוע בו כמה פעמים. לבסוף הוא מרים את ראשו וסוקר את סביבותיו.

רדהה יוצאת אל קרחת היער כדי שיראה אותה.

עיניו נפערות כאילו ראה רוח רפאים. הוא אומר, "לקשמי?"