קול התור

אופיר טובול
ציונות מסורתית־ספרדית כאן ועכשיו
 

לכבוד יום העצמאות ה-71 לישראל ביקשו בעיתון "פנאי פלוס" מכמה ידוענים לבחור את "הסמל הכי הישראלי שלהם". בין ביסלי ובמבה, חומוס ומטקה, בחר הזמר הפופולרי ביותר בישראל בימים אלו, עומר אדם, בהנחת תפילין: "בתוך כל הטירוף, כל אחד חייב למצוא את הבלנס שלו, את הזמן שלו עם עצמו, אפילו אם זה רק כמה דקות. תעצרו, תנשמו ותאמרו תודה על מה שיש וגם על מה שאין. 'מודה אני לפניך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך'".

שנתיים קודם, בתקופה שבה שבר את כל שיאי הפופולריות לאמן ישראלי, הכריז עומר אדם כי לא יופיע במופע "הפסטיגל" בחנוכה בשבת "תמורת שום הון שבעולם". בתגובה, הנהלת הפסטיגל החליטה, למורת רוחם של ארגונים חילוניים, לשנות את לוח ההופעות לטובתו. כמה חודשים אחרי פורסם כי סירב להצעה דומה מהפקת מופע האירוויזיון.

כיצד היינו מגדירים את מי שבין להיטיו נמצא המנון גאווה להט"בי (״תל אביב״) לצד שיר שהפך לקלאסיקה בז'אנר ה"אמוני" (״מודה אני״), שיתופי פעולה עם אייקונים של הרוק הישראלי כשלמה ארצי וגידי גוב לצד גרסאות עבריות לשירי פופ ערבי?

בין הגאה לאמוני, בין הצברי לערבי, עומר אדם הוא סמל של דור. המעברים שהוא מבצע בין עולמות - שנתפסו זה לא מכבר כמנוגדים - הם פס הקול של ישראל החדשה.

הספר שלפניכם שואף להסביר את הלך הרוח התרבותי שעומד מאחורי ״ישראל החדשה״. דרך עיסוק בעשרים וחמש דמויות שפעלו במאתיים השנים האחרונות, נבחן את ישראל של ההווה והעתיד. דרך דמויות שחינכו, הגו והנהיגו - פעמים רבות מול יחס אדיש ועוין של המרכז התרבותי - ננסה להבין את זרמי העומק שמבעבעים בישראל של ימינו. 

החברה הישראלית השתנתה בעשורים האחרונים. כור ההיתוך המפא״יניקי פינה את מקומו אחר כבוד; שרוליק, דמותו האיקונית של "הצבר הישראלי", הפך לנוסטלגיה של ארץ ישראל הישנה והטובה; הפלמ"ח והקיבוצים הפכו למוצגים מוזיאליים שמתעדים את הדורות הקודמים; והממלכתיות הבן־גוריונית היצוקה מפלדה אירופית־חילונית נחלדה ונשחקה. סיפור ישראלי חדש החל להירקם.

שלא כמו קודמו, הסיפור הישראלי החדש לא הגדיר את עצמו ככזה המגיע מן הים. הוא פרץ ממעמקי התת־מודע הקולקטיבי הישראלי כמו שורש רדום שרק חיכה לתנאים הנכונים. המעגל סביב מדורת השבט נפתח והורחב. קבוצות שהודרו במשך שנים לשוליים, נכנסו לקלחת הוויכוח הישראלי, תובעות את מקומן השווה ודורשות לשרטט מחדש את מפת הדרכים הישראלית. המסורתיים - המהווים כ-40% אחוז מהיהודים בישראל - מובילים את התהליך. משנים את ישראל.

המסורתיות הפכה לממלכתיות הישראלית החדשה מתוך צורך ישראלי עמוק.

את ישראל האידיאולוגית, הנוקשה, המחדדת עמדות של בעד ונגד, שהיתה כנראה נכונה לשנותיה הראשונות של המדינה, החליפה ישראל הנינוחה, הלבנטינית, הא־מגזרית, המחפשת הרמוניה ושלום בית, שמתאימה לעם שרוצה לשבת תחת גפנו ותחת תאנתו. החברה הישראלית של המאה ה-21 היא חברת ״גם וגם״ כזו: מודרנית וגם מסורתית, מערבית וגם מזרחית, שמרנית וגם ליברלית, משפחתית ועם זאת אינדיבידואליסטית, לאומית ושוחרת שלום. אומת סטארט־אפ חדשנית שעסוקה ב״עבודת שורשים״ בלתי פוסקת.

על פי מחקרים שונים, כ-40% מהיהודים בישראל מגדירים את עצמם ״מסורתיים״. מדובר בקבוצה גדולה ומגוונת שהמאפיין המרכזי שלה הוא ההתנגדות לקִטלוג חד־ממדי. המסורתיים הם לא זרם ולא מגזר, לא שבט ולא קהילה - כשמסורתי אומר ״אנחנו״ הוא מתכוון לעם ישראל כולו. אפילו ההגדרה ״מסורתי״, עושה רושם, נכפתה עליו מתוך הקִטלוג הדתי־חילוני שהתקבע בישראל. מבחינת המסורתי הוא ״פשוט יהודי״ - הא ותו לא.

על אף הקושי בהגדרה, ננסה לשם הנחת בסיס יציב לדיון לשרטט בקווים כלליים את הזהות הישראלית המסורתית:

המסורתיות היא יהדות משפחתית. מרכז הזהות היהודית של המסורתי מבוסס על מעבירי המסורת - דור ההורים, הסבים והסבתות, וכהמשך שלהם - הוא וצאצאיו. המצווה החשובה ביותר בספר ההלכה הבלתי כתוב של המסורתי היא ״כבד את אביך ואת אמך״.

המסורתי לא מערער על ההלכה, אך בוחר את מקומו האישי מולה. המסורתי יקפיד על המצוות שנתפסות בעם היהודי כַּבסיסיות והחשובות ביותר. הוא גם ישתדל ״להחמיר״ במצוות שבין אדם לחברו. ביחס למצוות האחרות הוא יבחר את מקומו, כשהדבר נתפס כעניין שבינו לבין בוראו. כך או כך, המסורתי ישנן לילדיו שוב ושוב: ״דרך ארץ קדמה לתורה״.

המסורתי הוא פלורליסט דה־פקטו. במשפחה מסורתית נמצא כאלה שמקפידים יותר ופחות, כאלה שמגדירים את עצמם כחילונים או כדתיים, ואת השיעור הגבוה ביותר של נישואים בין־מגזריים. בשולחן השבת המסורתי מתַרגלים פלורליזם הלכה־למעשה.

המסורתי הוא פטריוט ישראלי. מדינת ישראל היא יסוד זהותי מרכזי עבורו. המסורתי מחזיק בתפיסת עולם לאומית כללית ולא מגזרית. כ-90% מהמסורתיים מצביעים למפלגות הימין והמרכז של המחנה הלאומי־מסורתי, זה שמרכיב את ממשלות ישראל האחרונות.

המסורתי שייך למעמד הביניים החדש. החוויה המכוננת מבחינה מעמדית של הציבור המסורתי בעשורים האחרונים היא חוויית המוביליזיציה - שדרוג וניעות חברתית. בעוד דור ההורים גדל במציאות של עוני, קיפוח והדרה, בזכות מאמץ יוצא דופן ושינויים חברתיים־פוליטיים, צעירים מזרחים־מסורתיים רבים הם ״דור ראשון להשכלה גבוהה״ השייכים למעמד הבינוני הישראלי בשכונות החדשות של אשדוד, נתניה, ראשון לציון וערים נוספות.

המסורתי הוא (כמעט תמיד) ספרדי. את החיבור שלו לתרבות המזרחית הוא מבטא דרך הכבוד למורשת הדורות הקודמים ודרך מוזיקה, פולקלור ואורחות חיים.

עצם קיומה של המסורתיות אינו מובן מאליו. במשך שנים ניסו להכחיד אותה ולאלץ את כולנו להשתבץ בהגדרות האחרות. מגיל צעיר ביקשו מאיתנו שוב ושוב להיכנס לאחת המגירות שהוכנו עבורנו מראש. את הזהות המסורתית הגדירו - דתיים וחילונים כאחד - ככניעה לבינוניות ולפשרנות. את הסגנון והתרבות המזרחיים תייגו כנחותים או כאלה שמסתכמים במטבח ובמוזיקה. מכבש אדיר הופעל כדי לחסל את המסורתיות והמזרחיות שנתפסו כמאיימות על הנרטיב הישראלי החדש.

אך המסורתיים לא ויתרו. הם שמרו על תרבותם בבתי הכנסת ובאירועים המשפחתיים, בשכונה ובבית הספר. הם הקשיבו למוזיקה שאהבו, שמרו על מנהגיהם העתיקים והדגישו את הכבוד לדור המבוגר. הם נלחמו שוב ושוב כנגד הייעוד הפריפריאלי שנגזר עליהם ונאבקו למען הכללת הסיפור שלהם כחלק מהאתוס הישראלי. בכל הזמן הזה הם התעקשו שלא להפוך למגזר נבדל או לשבט נפרד שעסוק בענייניו. הם לא הקימו לעצמם יישובים סגורים ולא ניתבו את עצמם ליחידות משלהם בצבא. הם לא נלחמו על מערכת חינוך "מסורתית" ולא הקימו לעצמם עיתונים או מפלגות סקטור.

והנחישות השתלמה. כשהגיעה ברכה צפירה בשנות ה-30 עם ההצעה המהפכנית ליצירה ישראלית ששואבת מאירופה אך גם ממסורת ישראל ומתרבות המזרח, התעלמו ממנה. כשהגיע ג'ו עמר בשנות ה-50 עם בשורת הפיוט והמוזיקה האנדלוסית בתחנת הרדיו המרכזית, הפנו אותו לתוכנית רדיו שולית. כשהגיע אביהו מדינה בשנות ה-70 עם לחנים ים־תיכוניים לטקסטים מקראיים, "התקדמו" ויצרו עבורו ועבור חבריו פסטיבל לזמר "בסגנון עדות המזרח". דור נוסף עבר ותרבותם של צפירה, עמר ומדינה הפכה לתרבות המיינסטרים הישראלית.

עד היום לא נעשה ניסיון מעמיק לנסח את תפיסת העולם הציונית הייחודית שעומדת בבסיסו של המחנה הלאומי־מסורתי ולקשור אותה אל מסורת ארוכת שנים של הגות, הנהגה וסדר יום. כדי להבין את הזרמים המבעבעים בעומקה של ישראל החדשה עלינו לחזור לציונות המסורתית־ספרדית.

אך כאן הגענו למשוכה הראשונה: הציונות המסורתית לא מעוניינת להתנסח. היא מתנגדת להפיכתה לאידיאולוגיה כתובה, מתעקשת להישאר בגדר "תורה שבעל־פה" שעוברת מדור לדור בחוכמת־לב בלתי כתובה; חישבו על אנשי ״עליית המגרבים״ - עשרות אלפי יהודים שעשו את דרכם לארץ ישראל בעשורים שלפני ״העלייה הראשונה״. אלה לא חשבו לרגע להגדיר את עצמם כ״ראשונים״, כי ידעו שגם הם לא הראשונים. במשך דורות יהודים מסורתיים כמהו לציון ועלו אליה, ועם זאת לא חשבו להגדירה כ״ציונות״ או לנסחה כתפיסת עולם נפרדת ומוגדרת. זהו האתגר הראשון של הספר שלפניכם: כיצד לנסח תפיסת עולם א־אידיאולוגית?

די בשאלה זו כדי שנימנע מפרסום הספר. אך נדמה כי בשלה העת להעלות את הדברים על הכתב בשל הרלוונטיות שלהם לתרבות הישראלית שהתהוותה בתקופתנו. אידיאולוגיה סדורה ומדויקת לא תמצאו כאן, אלא רק ניסיון צנוע לנסח כמה סימני דרך שמזמינים למסע בלב פתוח ובנפש חפצה.

לצורך כך בחרנו לדובב את שפתי הישנים - חכמים ומנהיגים שניסחו עמדות ביחס לשאלות הכבדות של הציונות אז כיום. דמויות של אדירי עולם, שהגם שבימי חייהם ביטאו את רחשי לבו של חלק גדול בעם, נותרו במרבית המקרים אנונימיים, זועקים בלא לקבל הד בחזרה.

בספר מאמרים של חוקרים וכותבים שעוסקים ב-25 דמויות שפעלו ב-200 השנים האחרונות. הדמויות מייצגות מגוון רחב של עמדות פוליטיות, דתיות ותרבותיות. הן מתפרסות על אזור גיאוגרפי אדיר - ממרוקו ועד עיראק, מתימן ועד הבלקן, מארץ ישראל ועד צרפת. אך עם השוני, ניתן להצביע על כמה מאפיינים משותפים וייחודיים אותם נכנה ״ציונות מסורתית־ספרדית״ ובהם: מתינות דתית המקבלת ומקרבת כל יהודי; גישה הרואה את הציונות כחלק מהרצף של מסורת ישראל; גישה אקטיביסטית־מאופקת ביחס לשיבת ציון ולגאולת ישראל; ראיית מדינת ישראל כחלק מהמרחב המזרח תיכוני; ראיית הקידמה והמודרנה באור חיובי שלא עומד בסתירה למסורת ישראל; שימת דגש מרכזי לתיקון החברתי, הצדקה והמשפט; הצבת ערך "אחדות ישראל" כמרכזי ושלילת המגזריות והכיתתיות; הטלת ספק מתמיד באידיאולוגיות דוגמטיות למיניהן; אחדות ולא אחידוּת, קיבוץ גלויות ולא שלילת גלויות.

סדר המאמרים מצביע על כמה חטיבות שונות: הספר נפתח בשני מבשרי ציון הספרדים הראשונים - הרב ד"ר יהודה ליאון ביבאס והרב יהודה אלקלעי - מי שהציתו את הדמיון של יהודים בעולם כולו בדבר הנחיצות לחדש את הריבונות היהודית בארץ ישראל; נמשיך עם ממשיכי דרכם שפיתחו גישה ציונית־דתית־ספרדית מתונה ומכילה, שראתה בתקומת ישראל ובאתגרי ניהול החברה את ליבת ההתמודדות המנהיגותית וההלכתית שלהם - הרב בצמ"ח עוזיאל, הרב חיים דוד הלוי, חכם כלפון משה הכהן והרב יוסף משאש; נפגוש את דור "בני המקום" - ספרדים ילידי הארץ, שפעלו בימי היישוב וכוננו זהות המחוברת לעומק המורשת היהודית והמזרח תיכונית - י"א שלוש ואברהם אלמאליח; נכיר חכמים שביססו את לאומיותם על עקרונות מספר הזוהר כרבנים ד"ה סקלי ועֹבדיה הדאיה; נעמיק בהכרת חכמי היהדות הספרדית בעולם דובר הצרפתית, שניסחו תפיסה לאומית הנותנת מענה לאתגרי הזהות היהודית והאוניברסליזם, ובהם את פרופ' אליענה אמדו לוי ולנסי, מניטו והרב אברהם חזן; נבחן דמויות שהנהיגו כאן בישראל את הציבור המסורתי־ספרדי, ויצרו בדרכם חלופה להגמוניה החברתית, ובהם את חברי הכנסת דוד לוי ופריג'א זוארץ ואת הרב עובדיה יוסף; נבחן את שורשי ההצעה הלבנטינית בהגותה של ז'קלין כהנוב ובפעילותה המוזיקלית החלוצית של ברכה צפירה; במאמר המסכם נדון בדמותו של הרב אליהו בן אמוזג לאור המְשגה חדשה העומדת מול הגדרת היהדות כתרבות או כלאום: "יהדות כמשפחה".

למה לי ציונות עכשיו?
השיח הציבורי הישראלי נע פעמים רבות בין קטבים ודיכוטומיות. מי שיפתח את עיתון "הארץ", מעוזה של האליטה החילונית, יגלה שחשיבה ציונית מקורית נתפסת כרעיון אנכרוניסטי במקרה הטוב. את הלאומיות המגויסת שהוביל השמאל הציוני בעשורים הראשונים למדינה החליף סדר יום שנע בין האינדיבידואליסטי לקוסמופוליטי. את חזון חברת המופת וכור ההיתוך החליפה שאיפה להפוך את ישראל למדינה ליברלית חסרת אופי שזהותה היהודית נתפסת באור שלילי. במקום להסתגל לישראל החדשה ולראות בה עדות לדמוקרטיזציה, הזדמנות לתיקון חברתי ואפילו את הצלחת פרויקט כור ההיתוך - האליטה החילונית־שמאלית זונחת את הביחד הישראלי לטובת יאוש בנוסח "גנבו לנו את המדינה".

מנגד, נראה כי מי שעדיין מחזיקים בלפיד הציוני והפטריוטי עברו פעמים רבות מהלאומי ללאומני, ומנסחים הצעה מצומצמת ומסוגרת של ישראליות שמעמידה בספק את משוואת המדינה היהודית והדמוקרטית. בקרב הימין האידיאולוגי רווחת בשנים האחרונות מגמה ליברטריאנית שמייעדת למדינה תפקיד דומה לדירקטוריון של חברה כלכלית. כמקביליהם הליברלים משמאל, גם הם שוללים את תפקידיה החברתיים של מדינת ישראל ביחס לאתוס המשותף ולערבות ההדדית. מכאן קצר המרחק לקריאה שנשמעת יותר ויותר להפרטת כל המוסדות המשותפים - ממוסד הנשיאות ועד צה"ל, מהשידור הציבורי ועד הביטוח הלאומי. במקום להילחם על ממלכתיות חדשה, הימין האידיאולוגי שולל אותה מיסודה.

בין לבין עומדים מרבית הישראלים ולוקחים את מציאות החיים הישראלית כמובנת מאליה. מי שנולד וגדל למציאות שבה מדינת ישראל היא עובדה מוגמרת, לא מרגיש צורך להיות ציוני באופן מיוחד. אנו לא מתרגשים מהעובדה שהשפה העברית מעטרת שטרות כסף, שלטי חוצות ומכסי ביוב; אנו לא ממש מכירים את המציאות של להיות מיעוט יהודי נרדף בארץ זרה; אנו לוקחים כנתון חיים בסיסי את הקלות שבה ביכולתנו לשבות ביום השביעי ולחגוג את חגי ישראל; בעיית ההתבוללות מטרידה אותנו כשלג דאשתקד; והעובדה שאנו חיים בתוך התגשמות של חזון בן אלפי שנים לא מסעירה אותנו.

אך גם עבור הרוב השקט, השאלות הכבדות של הציונות חוזרות מדי יום: מדוע לחיות בארץ רוויית מתחים כשלנו ולא להגר למקום שליו יותר? האם יש בכלל חשיבות בשמירה על הגחלת היהודית? כיצד ראוי לעצב את המרחב הציבורי הישראלי? איך אפשר להפחית את המתח שובר השיאים בין המגזרים? איך ראוי לאזן את יחסי הדת והמדינה? ואת מקומה של ישראל במזרח התיכון? מה מבסס את זכותנו המוסרית על הארץ, ומה היחס הראוי ללא־יהודים? כיצד מצמצמים את הפער בין "ישראל הראשונה" ל"ישראל השנייה"?

החברה הישראלית מאלצת אותנו להיות מעורבים ולנקוט עמדה. להתווכח שוב ושוב על הסיפור. להשתתף ללא הרף בפעולת התיקון.

תרבות עם נחת
שנים רבות עברו מאז הגדיר פרויד את התרבות המודרנית כ"תרבות בלא נחת" ונראה שמאז חוסר הנחת רק גבר. אי השקט המודרני הוליד מהפכות שאנו לא יכולים לדמיין את חיינו בלעדיהן. אך אלה הובילו לא אחת לאסונות, לחשיבה דוגמטית ולפונדמנטליזם דתי ואידיאולוגי. החדשנות הטכנולוגית יצרה תרבות שבה הכול זמני וחד־פעמי. היא הובילה לבדידות ולתחושת חוסר שייכות. מהצד השני, חשיבה שמרנית הולידה קיפאון וחוסר מוצא שיצרו סבל אנושי רב וגרמו לשקיעה של עמים ותרבויות.

למסורתיות הישראלית־יהודית־ספרדית הצעה שלישית ביחס לדיון השמרני־חדשני. המסורתיות חותרת לשינוי עם נחת. להרמוניה בין שמרנות ומהפכנות.

אל לנו לעמוד במקום, טוענים החכמים הספרדים, אך אל לנו גם לרוץ מהר מדי; עלינו לפעול אקטיבית למען שיפור מציאות חיינו, אך לעשות זאת בזהירות ובאחריות, תוך יחס של היזון חוזר בין הציבור למנהיגיו. לבנות עולם חדש, אך במקום לפרק את זה הישן תחתיו - לבנות על גבו קומה נוספת.

הוגי ספרנו, רבים מהם רבנים אדוקים, שללו את הגישה החרדית שדגלה ב"שב ואל תעשה" ביחס לגאולת ישראל. הם אחזו בגישה פרגמטית ואופטימית שמברכת על כל שינוי לטובה - יהא זה שינוי טכנולוגי או פוליטי. הם בירכו על מגמת החופש והקידמה שהגיעה עם המודרנה וחשבו כיצד להטמיע אותם בתוך אורח חיים מסורתי; הם האמינו בעיקרון של "גאולה בדרך הטבע" - ביכולתו של האדם לפעול אקטיבית למען קירוב הגאולה, אותה ראו כתהליך מתמשך. ועם זאת, הם שללו את הכרזתם של החלוצים האירופים על מהפכה שמבטלת את העולם הישן ומכוננת "יהודי חדש" הרץ להגשמת פרוגרמה פוליטית סדורה תוך שהוא מתנכר למורשתו ולבית הוריו.

אתוס "היהודי החדש" הזה נדחה כבר בזמן אמת על ידי חלקים גדולים של החברה הישראלית. הוא יצר ניכור של רבים לסיפורו של הצבר - שהועמד מול עולם המסורת וההורים. גם היום, הניסיון להבחין ולהנגיד בין הזהות הישראלית ליהודית נידון לכישלון. על פי מחקרם של קמיל פוקס ושמואל רוזנר מ-2018, 55% מהישראלים מגדירים את עצמם כ"יהודים־ישראלים".

הציונות המסורתית מציעה השלמה בין הזהות היהודית לישראלית וראיית הציונות כחוליה בשרשרת המסורת היהודית. היא מהדהדת את דבריו של הרצל בקונגרס הציוני הראשון, בקריאתו לשיבה ליהדות לפני השיבה לארץ ישראל. ואכן, לא ניתן לנתק את הישראליות מהיהדות: סמלי המסורת היהודית מלווים את הישראלי - גם החילוני ביותר - משחר לידתו. מדגל הטלית ועד לסמל המנורה. מיום השבת ולוח השנה ועד לשפה העברית. אפילו בשם המדינה שלנו נוכח האל. הניסיון לבנות בישראל מדינה חילונית־ליברלית המנותקת מהמסורת ומהדת היהודית הוא לא רק בלתי צודק - הוא לפני הכול ניסיון חסר סיכוי. ישראל תהיה מדינה יהודית, או לא תהיה בכלל.

בבוקר שלפני חג השבועות האחרון, כמו ילדים ישראלים רבים, גם בתי הקטנה צעדה לגן הילדים בשמלה לבנה, אוחזת טנא מלא בפירות טריים. חג השבועות, למדה בגן הממלכתי, הוא "חג הביכורים" - חג טבע חקלאי שסמליו הם מוצרי חלב, פירות, טרקטורים וחבילות חציר.

לעומת זאת, במערכת החינוך הממלכתית־דתית שבה אני למדתי, שבועות תואר במשמעותו ה"דתית" בלבד: אחד משלושת הרגלים שמציין את קבלת התורה במעמד הר סיני.

מערכת החינוך שלנו מספרת שני סיפורים אחרים על אותו חג. שני סיפורים שמוצגים בפנינו כסיפורים סותרים ומנוגדים. אך נשאלת השאלה: מדוע לספר לילדינו ולעצמנו סיפור חלקי ומדולל? האומנם ישנה סתירה כה חריפה בין הסיפור ה"דתי" ל"חילוני"?

אם נחגוג את חג השבועות - וזהו המקרה גם ביחס לחנוכה, לט"ו בשבט או לל"ג בעומר - גם כחג חקלאי ולאומי וגם כחג דתי ותורני, נרוויח לא רק תיאור עשיר ומלא יותר של החג, אלא גם סיפור שמכליל קבוצות רבות יותר. ואולי חשוב מכך - נעשה צעד לקראת סיפור משותף חדש ורחב יותר. זהו פתרון שלישי, הרמוני, בין גישת כור ההיתוך הבן־גוריוני לגישת "השבטים" הרב־תרבותית.

מערכת החינוך שלנו עדיין פועלת תחת ההגדרה הבינארית של דתי מול חילוני, מקצינה וחרדה מפני היהדות ומפני החילון. אך לילדינו - ולא רק לאלה שמגיעים מבתים מסורתיים - מגיע להכיר לעומק את הסיפור המלא שנובע מהמקורות שלנו. תפקידם של המורים ובתי הספר לגדל דור ישראלי ששוחה באוצרות הרוח היהודיים ומחובר אליהם רגשית ורוחנית. זהו תפקידה של מערכת חינוך ממלכתית שאיננה דתית או חילונית אלא פשוט ישראלית.

כור היתוך אחר
מיזם הדגל של תנועת העבודה ביחס לתרבות הישראלית זכה לכינוי "כור ההיתוך". אך האם אכן היה בישראל כור היתוך? כזה המתיך אליו את הזהויות השונות לכדי זהות משותפת חדשה? נראה כי התשובה הפשוטה לכך שלילית. מה שזכה לתואר "כור ההיתוך" היה לא יותר מאשר כפיית תרבותו של חלק אחד של הציבור על כלל הציבור.

אך כור ההיתוך הבן־גוריוני הדָביק והחונק הוא כבר נחלת העבר, ונראה שבתנועת מטוטלת עברנו לאמץ גישה הפוכה ופסולה לא פחות. ישראל הפכה בזמן קצר מחברה קולקטיביסטית שבה התרבות מוכתבת מלמעלה לחברה שמפחדת להגדיר את עצמה סביב מכנה משותף כלשהו. את הכפייה התרבותית הקיצונית החליפה רב־תרבותיות ששולחת כל שבט לנהל את ענייניו בנפרד ומצמצמת את המרחב המשותף.

אל מערכת החינוך הנפרדת לזרמים הצטרפו בשנים האחרונות יותר ויותר יישובים ״מגזריים״ וכלי תקשורת שפונים לקהלי יעד מצומצמים. גם הצבא והאקדמיה, שבמשך שנים היו מקומות המפגש המרכזיים לצעירים ישראלים, הופכים ליותר ויותר ״ממוגזרים״. תהליך זה התעצם עם עליית הרשתות החברתיות שמהדהדות לנו את בני דמותנו. הישראלים פחות ופחות נפגשים עם השונים מהם. יותר ויותר מתבדלים לצד הדומים להם.

אך מעודד לראות שלתהליך הזה קמה תגובת־נגד, שמחפשת את החיבור ואת הטוב המשותף. שתרה אחרי מרכז ישראלי חדש, מכיל ומחבר. מי שרוצים להילחם על מחנה ומכנה משותף ישראלי ימצאו בציונות המסורתית־ספרדית בשורה משמעותית לכור היתוך מתוקן, משַלב ומאחד. כזה שמאפשר לקבוצות השונות לשמור על מאפיינים ייחודיים אך נותן מקום משמעותי לממלכתי ולמשותף.

זו היתה גישתם של חכמי הספרדים המופיעים בספרנו. במבט שטחי הם לכאורה סותרים את עצמם: הם פסלו את גישת התרבות האחת שעל כולם להתיישר לפיה, ועם זאת שאפו לקיבוץ גלויות המאחד בין העדות. הם שללו את "שלילת הגלות" ועם זאת שאפו ליצור תורה ארצישראלית מחודשת. הם דגלו בשימור מסורות ועם זאת פעלו לאיחוד מסורות. את האיזון שהציעו אפשר לסכם במשפט "כן לאחדות, לא לאחידות".

ראייה מעמיקה מגלה שינוי בהתייחסותם לנושא, לאור שינוי הנסיבות. בראשית דרכם הם דגלו באיחוד מנהגים והיו מוכנים אפילו לבטל כמה ממנהגיהם העתיקים - הראשון לציון הרב עוזיאל אף הסכים לבטל את נוסח התפילה הספרדי! - אך מאוחר יותר הם חזרו בהם כשהבינו שהוויתור הוא חד־צדדי ושאם לא יעמדו למשמר, תרומתם לתרבות המשותפת תימחק לחלוטין. הם הבינו שמהלך דרמטי של איחוד מסורות יכול להתרחש רק בין צדדים שווים המכבדים זה את מורשתו של זה. הם הבינו שהדרך לאחדות עוברת בשאלת הצדק.

הם אימצו גישה רב־תרבותית ממלכתית שהפכה לרלוונטית מאין כמוה בישראל של ימינו. ואכן, אנו עדים בעשורים האחרונים לרנסנס של חזרה של מסורות ושפות: חגים כמו המימונה, ה"סגד", "חג הבנות" או ה"נובי גוד"; התחייה של שירת הפיוט והמוזיקה האנדלוסית והערבית־יהודית; המקום שזוכים לו יוצרים שלא מגיעים מהאליטה התרבותית הישנה. כל אלה מעידים על הבנה מתחדשת כי הישראליות היא תרבות ״לקוטאית״ כלשונו של הרב משה כהן שאולי, כזו שמלקטת את המיטב מכל קהילותיה. תרבות שכינסה לתוכה את המיטב של תרבויות העולם. המסורות עלו על פני השטח והן כאן כדי להישאר. כעת נותר לנו להבין כיצד הן לא מבדילות אלא מחברות בינינו. כיצד, למשל, חוזר חג המימונה למשמעותו המקורית כחג קירוב לבבות בין עמים ומגזרים, חג כלל־ישראלי.

מתי התחילה הציונות?
בשלושת העשורים שקדמו ל"עלייה הראשונה" עלו לארץ, על פי הערכות שונות, כ-30 אלף יהודים מקהילות צפון אפריקה. יחד עם היישוב היהודי הספרדי הישן, אנשי "העלייה המגרבית" יצרו התעוררות ציונית משמעותית בארץ כולה. הם חידשו את היישוב היהודי משכם ועד עזה, מ"גיא אוני" ועד עכו. הם הקימו את השכונות היהודיות הראשונות בשלוש הערים הגדולות כיום. הארגונים שהקימו והקשרים שיצרו היוו את התשתית לראשוני העולים מאירופה. משפחות כשלוש, מויאל ועבו היו הגשר בין בני המקום הערבים לחלוצים האירופים.

גם לאחר שאיבדו את ההגמוניה על הנהגת היישוב עם העליות הגדולות, היישוב הספרדי בארץ ומנהיגיו לקחו חלק מרכזי בהתחדשות הציונית: ממלחמת השפות ועד להקמת מוסדות "החינוך החדש", ששילבו לימודי מסורת ומדע; מהקמת העיתון היומי העברי הראשון - "החירות" הירושלמי, ועד להקמת אגודת "המגן" שפעלה לקירוב יהודי־ערבי. גם בארצות ערב והאסלאם התנועה הציונית זכתה לתמיכה נלהבת, כבר בימים שהיתה בגדר רעיון אוונגרדי. ברחבי ארצות האיסלאם הוקמו אגודות לעברית מדוברת, קופות "שקל" לקרן הקיימת, עיתונים שדיווחו על מצב היהודים בארץ ישראל ובעולם ועוד.

מאות אלפי יהודי ארצות האיסלאם עזבו לא אחת חיים נוחים, נכסים רבים ומעמד חברתי גבוה בכדי להגיע לארץ שעליה חלמו הם ואבות אבותיהם. הם הגיעו למדינה שמנהיגותה ייעדה להם תפקיד שולי בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. גם כיום, תרומתם לתקומת ישראל לא מוכרת ולא מדוברת. אנשי היישוב הישן הספרדי ועליית המגרבים, אנשי עליית ״אעלה בתמ״ר״ מתימן, מקימי עיירות הפיתוח ואנשי המעברות - סיפורם נמחק כמעט כליל.

זה אחד הדברים שספרנו בא לתקן.

אך כדי להבין את הסיפור הציוני בתקופה המודרנית עלינו ללכת עוד כמה מאות שנים אחורה, אל תחילת המאה ה-16. את ההיסטוריוגרפיה הציונית, טוען ההיסטוריון יוסף שרביט, יש להתחיל למנות עם גירוש ספרד ב-1492 וכיבוש ארץ ישראל על ידי האימפריה העות'מאנית כשני עשורים מאוחר יותר. מגורשי ספרד, כמו יהודים הנתונים במצוקה לאורך ההיסטוריה כולה, חיפשו את פתרונם במולדתם העתיקה, בארץ ישראל. ואכן, במאה ה-16 התגבש בארץ ישראל יישוב יהודי בעל מאפיינים שמאוחר יותר זכו להגדרה "ציוניים": התיישבות, פעילות צבאית ומדינית, קיבוץ גלויות, החייאת השפה העברית וחידוש תרבות יהודית. דמויות כמו מחדש הלימוד הקבלי האר״י הקדוש, עורך השולחן ערוך רבי יוסף קארו ופייטן ״לכה דודי״ ר' שלמה אלקבץ הראו ששיבה לארץ העברים היא אפשרית ואף מתבקשת.

אפילו ״הרצל״ משלהם היתה להם. דונה גרציה נשיא היתה אחת ממגורשי ספרד שמשפחתה כמעט שהתבוללה בנצרות מאימת האינקוויזיציה. היא הפכה לבעלת הון מהחזקות בעולם והחליטה לשוב ליהדות. חזונה היה לרכוש את אדמות טבריה מידי העות'מאנים במטרה לייסד בה אוטונומיה יהודית אליה יוכלו יהודים מכל העולם לחזור.

צאצאי מגורשי ספרד שמרו אף הם על קשר הדוק לארץ ישראל. שיבת ציון היתה עבורם פרוגרמה שמחכה לרגע המתאים למימוש. בדורות הבאים המשיכו להגיע לארץ ישראל יהודים ממרחבי האימפריה העות'מאנית וצפון אפריקה - לביקור ואף להשתקעות, פעמים רבות של רבנים ותלמידיהם יחד עם משפחותיהם. יהדות ספרד והמזרח שמרה על קשר מתמשך לארץ.

מכאן, לא מפליא ששניים מהראשונים והבולטים שבמבשרי ציון במאה ה-19 היו מנהיגים ספרדים. שניהם ראו בהתעוררות הלאומית המתחדשת בעולם כקריאת השכמה גם ליהודים. הראשון בהם היה איש גיברלטר, הרב ד"ר יהודה אריה ליאון ביבאס, שכבר בשנות ה-30 של המאה ה-19 תר בין קהילות ישראל והטיף להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. בשנת הת״ר 1839 הוא פגש את הרב יהודה אלקלעי, שהעלה את הדברים על הכתב. דבריו השפיעו באופן חסר תקדים על קהילות ישראל ברחבי העולם. אחד משומעי לקחו של הרב אלקלעי היה שמש בית הכנסת שלו בזמלין שבממלכת סרביה - שמעון לייב הרצל. בנו פעל להדפסת ספרי הרב אלקלעי, ונכדו, תאודור הרצל, ייסד את מוסדות התנועה הציונית.

הציונות המודרנית, אם כן, איננה אותה תנועה ״הבאה מן הים״ כפי שתוארה בידי כמה ממנהיגי התנועה הציונית. היא מִקטע מתוך מהלך היסטורי גדול יותר ועמוק יותר.

תיאור זה לא רק מבטא בצורה מדויקת יותר את האמת ההיסטורית. הוא מצית את הדמיון ביחס לחזונה ולייעודה של החברה הישראלית היום. מציונות שמתחילה באירופה המודרנית, לציונות שהיא חלק משרשרת המסורת היהודית העתיקה, וחלק של מרחב מזרח תיכוני; מציונות של ״מדינת מקלט״ לציונות של ״מדינת ייעוד״ הבוחרת בחזון ובמטרה משותפים.

מחיקת הסיפור הספרדי משפיעה על המציאות הישראלית עד היום. עשרות שנים אחרי, עדיין נשמע מדי פעם האתוס על צאצאי החלוצים האירופים ש"בנו את המדינה", "ייבשו ביצות" ובנו את "ההתיישבות העובדת", כהצדקה לזכויות יתר ליורשיהם. לו רק למדו כראוי את ההיסטוריה, לא היו מעזים להתייחס לצאצאי יהדות ספרד באופן הזה. אך הנה קם דור חדש, ער ופיקח, שתובע: "עכשיו תורנו" לספר את הסיפור מחדש.

ציונות מסורתית־אשכנזית - יש דבר כזה!
מרבית הישראלים המגדירים עצמם כמסורתיים הם מיוצאי ארצות ערב והאסלאם.

אך המסורתיות לא היתה תמיד סיפור ״ספרדי" בלבד. יהדות משפחתית מתונה המשולבת בחיי המעשה היתה אפשרות יהודית מרכזית מאז ומתמיד. יהודים תמיד שילבו את התורה והחיים, כיבדו את חכמיה ומנהיגיה של הקהילה ושמרו על מצוות ככל יכולתם. הם חיו במסגרת משפחתית ודרכה העבירו מאב לבן ומאם לבת את המסורת. הם היו "מסורתיים".

תהליכים בני מאות שנים, שהחלו עם המודרנה והאמנציפציה באירופה, הובילו לפיצול של היהודים לזרמים השונים המוכרים לנו היום. אך עוד באירופה, ובעיקר במזרחה, יהודים רבים לא ששו במהרה לאמץ את ההגדרות החדשות - אורתודוקסי, רפורמי, חילוני וכו'. בעוד החרדים הציעו הסתגרות תחת ד' אמות של הלכה, התנגדות למודרנה וזניחת הממד הלאומי של "כלל ישראל", אחרים נטשו כליל את זהותם היהודית או רידדו אותה לכמה ערכים ״אוניברסליים״. הציונות הציעה פתרון שלישי, "מסורתי", שאִפשר ליהודים לשמור על זהותם באופן גאה ובטוח במסגרת מדינה מודרנית. מבחינה זו הציונות היתה תמיד בשורשה מסורתית.

דוגמה למודל מסורתי־אשכנזי אפשר לקחת מדמותו הדמיונית של הרצל ב"אלטנוילנד" - מי שעל כתפיו הלביש את תקוותו ליישום האוטופיה הציונית - דוד ליטבק. דמותו של ליטבק מבוססת על צעיר יהודי מזרח אירופאי בעל זהות מודרנית ועם זאת גאה ובטוח במורשתו הדתית והלאומית. הרצל מתאר אותו בהערצה כאלטרנטיבה שפויה ליהודים מסוגו, השקועים בתרבות מערב אירופה עד לזרא ועושים הכול כדי להיות חלק מעולם הגויים, שבו לעולם לא יוכלו באמת להשתלב. יהודי המזרח אמנם עניים יותר, מתאר הרצל, אך שלמים עם זהותם ומורשתם היהודית. שלא כמו יהודי המערב המתנוון, הם לא איבדו תקווה לעתידם הפרטי והלאומי.

רבים תיארו את חזונו של הרצל כחילוני־ליברלי, אך תיאור זה לוקה בחסר. כמי שהיה מנהיג ציוני שהצליח לאחד תחתיו יהודים שומרי מצוות וחופשיים, הרצל נתן מקום של ממש למסורת ישראל כחלק משיבת ציון. הוא לא חלם על נוילנד, אלא על אלטנוילנד. מדינה ישנה־חדשה שיוצרת תמהיל בין דת לחילון ובין מזרח למערב, תוך שאיבת הטוב שבכל העולמות. כך יש להבין גם את חזונו החברתי־כלכלי שעֵרך הערבות ההדדית היהודי עומד במרכזו.

והרצל לא היה לבד. מסורתיים אחרים שהיו חלק מהתנועה הציונית האירופית ניהלו קרבות למען הצביון המסורתי של ישראל: מהמאבק נגד תוכנית אוגנדה, שהסתיים כשהרצל עצמו הצהיר "אם אשכחך ירושלים", דרך "מלחמת השפות" למען העברית כשפה המדוברת ועד לוויכוח סביב השבת כיום מנוחה לאומי. בכל הוויכוחים הללו עמדו מול המסורתיים מי ששאפו למדינה אירופאית־חילונית המנותקת משורשיה התרבותיים. האם ביאליק היה "מסורתי" במובן הספרדי של הוגי הספר שלנו? לא בדיוק. אבל הוא היה מסורתי בדרכו, ובוודאי ביחס למנהיגים ציונים שנקטו גישה חילונית רדיקלית.

כך כתב המחנך ברל כצנלסון למדריכי הנוער כשגילה כי אלה יוצאים לפעילות בעיצומו של תשעה באב:

שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה קיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו. אין להעלות על הדעת כי מישהו עשה זאת במתכוון. אין להעלות על הדעת כי מדריכי נוער חלוצי, המחנכים אותו ל"חיי הגשמה", כלומר, למאמצי שחרור מן הגלות ותיקון הנגעים והמומים שחלו בנו בעקב החורבן - אין להעלות על הדעת כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי־ידיעה זו כשהיא לעצמה היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית של כמה ממדריכי הנוער.

גישה ציונית־מסורתית נשמעה בלב לבה של תנועת העבודה. את התנועה המתחרה, הרוויזיוניסטית, ניתן לתאר כתנועה שמתקרבת אפילו יותר להגדרה כ"מסורתית". מייסדה, זאב ז'בוטינסקי, היה חילוני אך בחר כסמל תנועתו את מנורת המקדש, נלחם לצד בן־יהודה על חידוש השפה העברית, ובחפציו האישיים המעטים שעלה איתם ארצה היו התפילין שלו. התנועה הרוויזיוניסטית אף התנגדה למגמת מחיקת הזהויות והכפייה התרבותית. לא מפליא לאור זאת, שגדול ממשיכי ז'בוטינסקי - מנחם בגין - הפך לראש הממשלה המסורתי הראשון.

מסיבות שונות, המסורתיות האשכנזית הטבעית נקטעה בתוך ההקשר הישראלי, כמה עשורים אחרי הקמת המדינה. ההגדרות "מסורתי" או "שומר מסורת" שהיו בתחילה נחלת הכלל, הפכו במידה רבה לעדתיות־מזרחיות.

אך נראה שבדור הנוכחי חוזרת ההצעה המסורתית כאפשרות ששייכת לכולם. יותר ויותר צעירים דתיים עוזבים את העולם הדתי אך לא בוחרים גם בזה החילוני, ומנגד חילונים רבים מגלים עניין במקורות היהודיים מבלי "לחזור בתשובה". הכמיהה למרחב ישראלי משותף שהמורשת היהודית עומדת בבסיסו מביאה ישראלים רבים לחסות תחת המטרייה המסורתית.

ליוצאי ארצות האסלאם ראויה ההכרה וההוקרה על כך ששמרו על הגחלת המסורתית; חלק מהתהליך הממלכתי־מסורתי מוכרח להיות כרוך גם בתיקון היסטורי שיקדם שוויון פנים ישראלי בין מרכז לפריפריה. ועם זאת, ממקום בטוח וגאה, מקומה הטבעי של המסורתיות לא יכול להישאר בגבולות הציבור הספרדי. על המסורתיות לחזור לבעליה המקוריים - כלל ישראל. המסורתיות מקודדת בהגדרתה של ישראל כ"יהודית ודמוקרטית". היא טבועה בדי־אן־איי הציוני עצמו.

ציונות מזרחית־לבנטינית
לפני כמה שנים נסעתי להופעה של להקה לבנונית בבירת ירדן, עמאן. כשחזרתי הוזמנתי להתראיין על המסע באחד האולפנים. "איך היה לטייל במזרח התיכון?", שאל המראיין.

גם 70 שנה אחרי הקמת המדינה, עדיין לא הפנמנו באופן עמוק שאנחנו ממש כאן, בלב המזרח התיכון. אנחנו מתחרים באליפויות אירופה ובאירוויזיון, דוברים אנגלית שוטפת ומשווים את עצמנו ללא הפסקה למערב. את ישראל אנחנו מדמיינים כ"וילה בג'ונגל", כמילותיו של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק.

לדבר, כמובן, שורשים היסטוריים. הציונות כוננה חברה ששלילת המזרח היא אחד ממאפייניה. שלילת המזרח פעלה לכמה כיוונים: ראשית, כלפי חלוצי מזרח אירופה עצמם, שרצו להשאיר את מאפייניהם המזרחיים והיהודיים ה״גלותיים״ מאחור. שנית, כלפי יהודי ארצות ערב והאסלאם, שנתבעו למחוק את תרבותם ולאמץ סגנון מערבי כחלק מתהליך הפיכתם לישראלים. ושלישית, כלפי המרחב המזרח תיכוני ותרבות האזור.

היחס הזה הגדיר את היחסים בין יהודים לערבים מאז ועד היום. ראשי התנועה הציונית התעלמו מהתרבות הערבית או בזו לה, והערבים מצדם ראו ביהודים קולוניאליסטים אירופאים. הציונות הוגדרה כתנועה שהיא תוצר של לאומיות מודרנית, ונתפסה על ידי עצמה וגם על ידי סביבתה, כנטע זר במרחב.

הלך רוח זה לא רווח בקרב הציונים המסורתיים־ספרדים. הם ראו עצמם כבני המקום במזרח התיכון וכבני בית בתרבות האזור. הם דיברו ערבית והכירו לעומק את התרבות והקודים התרבותיים; חלקם קראו את העיתונות הערבית ולא פעם כתבו בה; הם חיו עם הערבים - במשך שנים כבני חסות, והפעם כמי שחוזרים לחיים ריבוניים בארצם. תרבותם - המוזיקה, האוכל, השפה, היחס לדת ולמשפחה - כל אלה הושפעו עמוקות מהחיים במזרח התיכון.

והם היו אנשי שלום. בראש מעייניהם של הציונים הספרדים־מסורתיים עמד נושא יחסי השכנות. בספרנו תוכלו למצוא השתלשלות רציפה של הוגים ומנהיגים שקראו לקירוב לבבות בין יהודים למוסלמים. לנגד עיניהם עמד מודל "תור הזהב" של אנדלוסיה. ממראד פרג, המנהיג הקראי שקרא ליהודים ומוסלמים להתאחד סביב המסר האברהמי, דרך ד"ר שמעון מויאל שתרגם חלקים מהתלמוד לערבית כדי להזים פחדים ולהגביר את ההיכרות, איגוד כמו "המגן" - אולי עמותת הדו־קיום הראשונה, שהוקמה על ידי מנהיגים ספרדים, המשך בפעולתו של השר אליהו ששון, שקרא בשנות ה-50 להקמת מחלקה במשרד החוץ לשיפור היחסים עם מדינות ערב, ועד הרב עובדיה יוסף, שפעל להשרשת הסגנון והמוזיקה הערבית כחלק מהתרבות היהודית עצמה. הקלישאה "המזרחים כגשר לשלום" מקבלת כאן נפח משמעותי והופכת להצעה של ממש.

תרבותם של הספרדים לא היתה "מזרחית" לחלוטין. היא היתה יהודית, ומה שהגדירה ז'קלין כהנוב כ״לבנטינית״. הם שילבו בהרמוניה את הצדדים המזרחיים והמערביים בזהותם. הם לא סגדו לתרבות המזרח ולא קראו להיטמע בה, אלא שאפו לתרבות ישראלית ויהודית שלוקחת את הטוב מהמזרח והמערב כאחד.

הציונות הספרדית־מסורתית קוראת להשתלבות של ישראל במרחב המזרח התיכון מתוך הכרה בהיסטוריה היהודית באזור - דרך שפה, תרבות, מוזיקה, דת ואורחות חיים המשותפים לנו ולסביבתנו. היא מציעה להסתכל מעבר להיגיון הליברלי שהוביל את ״מחנה השלום״ עד היום, שקרא לפתרונות שמתעלמים מהמאפיינים הייחודיים של היהודים והערבים - משל היה זה סכסוך בין אנגלים ואירים או צרפתים ואלג'יראים. גישה זו, שהציעה פתרונות פוליטיים של היפרדות (לשתי מדינות) או היטמעות (במדינה אחת) הובילה לחוסר מוצא ולייאוש.

הציונות המסורתית־ספרדית מעוניינת לחזק את יסודות הבית שיובילו לאפשרויות פוליטיות חדשות בעתיד. האם נוכל לדמיין דור ישראלי דובר ערבית, שצורך את התקשורת והתרבות הערבית כפי שכיום הוא צורך את זו האנגלית? האם נוכל לדמיין ראש ממשלה ישראלי שניגש לשיח מול העולם הערבי מתוך עמדה יהודית־מסורתית ומזרח תיכונית? האם את הסכסוך הישראלי־פלסטיני יוכלו לפתור מנהיגי דת שעומדים על המשותף הרב בין הדתות והתרבויות? האם ברית דומה לזו שיש בינינו לבין הדרוזים לא יכולה להיות גם בינינו לבין המוסלמים והנוצרים?

בימים שבהם מתפרסם הספר אנו עדים, בפליאה ובתקווה, לתהליך כזה. הסכמי שלום היסטוריים עם מדינות ערביות זוכים לשם "הסכמי אברהם" ולתמיכת פוסקי הלכה אסלאמים. הם זוכים לתמיכה רחבה של הציבור בישראל ובמדינות ערב ומראים ששינוי מעמדה של ישראל במרחב הוא אפשרי - ממדינה מוקצה למדינה שמובילה את המאבק בפונדמנטליזם שמאיים על האזור. ממדינת־אי למדינה שמשולבת בכלכלה ובתרבות האזור. תהליך זה, שיש לקוות שיימשך, משנה גם את התרבות הישראלית ואת האיבה הכמעט מובנית שלה כלפי התרבות הערבית.

מאמרנו נפתח בתיאור המסורתיות הישראלית של הזמר עומר אדם. מעניין לראות כיצד אדם הוא מהאמנים הישראלים הראשונים שהוזמנו לדובאי, בירת איחוד האמירויות הערביות. תצלום שלו עם אחד מכוכבי הפופ הבכירים בעולם הערבי, מחמד רמדאן המצרי, הראה את הטבעיות של החיבור התרבותי הזה. התגובות הקשות במצרים לתמונה היו תזכורת לכך שיש לפנינו עוד עבודה רבה. אך נראה שהרכבת כבר יצאה מהתחנה.

ימי השלום ההיסטוריים הללו מנכיחים את הכמיהה הישראלית להשתלבות חמה ואוהדת במזרח התיכון. הם מדגישים את תפקידם של היהודים יוצאי ארצות ערב כגשר למדינות האזור. בשורת הציונות המסורתית־ספרדית משולבת וכרוכה בבשורת החיבור למזרח. היא מציעה שפה חדשה ביחס למקום של ישראל במרחב, הצעה לשינוי מושכלות היסוד ביחסים בינינו לבין עמי האזור.

ציונות חברתית, ציונות משפחתית
נביאי וחכמי ישראל חזרו והדגישו כי הצלחת שיבת ציון תלויה ביכולת לבנות חברה שערכי הצדק והמשפט הם נר לרגליה. חברה שמבוססת על ערך "כל ישראל ערבים זה לזה". חברה הרגישה לחלש ומעניקה לזקנים את הכבוד הראוי להם.

כמו במקרים אחרים, גם בנושא החברתי־כלכלי המסורתיות מסתייגת מאידיאולוגיות נוקשות. נדיר למצוא בה כאלה הדוגלים בליברטריאניזם או בסוציאליזם מוחלט. המסורתיות מציבה את היחסים החברתיים, את ״דרך הארץ״ לפני האידיאולוגיה.

בשיחה החותמת את הספר מציע הרב יצחק שוראקי מבט יהודי לנושאים החברתיים, ומתאר כלכלה מתקדמת הצועדת יד ביד עם ערך "וכי ימוך אחיך" הקורא לנו להסתכל על החברה כמשפחה מורחבת. בעוד הימין הכלכלי הדגיש את ערך החירות, והשמאל הכלכלי את ערך השיוויון, המבט המשפחתי מפנה את הזרקור לערך האחווה כמפשר ומאזן. יחס משפחתי כזה גוזר גם שינוי פרדיגמה ביחס לזקני השבט. מעולם ״השייך לצעירים״ שזונח את הזקנים לבדידות ולשוליות, לתרבות שבה לזקנים מקום מרכזי וחשוב כמעבירי המסורת וכמרכז המשפחה.

הספר שלפניכם נוצר בעקבות שיחות ומפגשים בין פעילים בתנועת ״תור הזהב״. התנועה הוקמה מתוך הבנה כי השיח הציוני המוכר בישראל נטול כמעט כל מאפיין ספרדי, והשיח המזרחי שקוע בהנחות יסוד של פוליטיקת זהויות פוסט־לאומית. בתנועה שהקמנו ישבו יחד בוגרי החינוך החרדי, הדתי והממלכתי - המבינים שדווקא בתקופה שבה המכנה המשותף הישראלי עומד בסימן שאלה, יש לנו שפה משותפת רחבה הנובעת מהסיפור הספרדי. החרדה לעתיד המרחב הישראלי המשותף וההבנה כי למסורתיות הספרדית בשורה משמעותית בנושא - הניעו את כתיבת הספר.

הספר ממלא חלל חסר במדף הספרים הציוני. בכוחו להעשיר את הידע על מקורות הציונות ולעורר השראה במי שחפץ בבניית קומה נוספת במפעל הציוני - קומה מרווחת שמושיטה יד לשלום בינינו ועם שכנינו. אך יותר מזה: ישראלים חפצי חיים ימצאו בספר לא רק הסבר לרחשי הלב של המחנה הלאומי־מסורתי, של "הרוב הדומם", אלא "מערכת הפעלה" לישראל החדשה: סיפור ישראלי המציע תיקון חברתי היסטורי ובו הצעה חדשה־ישנה לזהות יהודית מודרנית לאדם הפרטי ולחברה כולה. מעבר לכך: יש בציונות המסורתית־ספרדית את היכולת להכליל את שני הציבורים שמצאו קושי בחיבור לאתוס הישראלי והציוני האירופי־חילוני, בתקופה שבה רבים מהם מחפשים דרך להשתלב בסיפור הישראלי: את הציבור החרדי, מאחר שהציונות המסורתית רואה רצף, ולא ניגוד, בין הזהות היהודית לישראלית, ואת הציבור הערבי, שהרי הציונות הספרדית מציעה מודל לחיים משותפים שבו ישראל משולבת במרחב המזרח תיכוני.

"בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל"
ככל שהתעמקתי בכתבי הוגי הספר, תחושתי היתה כי הדברים מוכרים לי. את הדברים שנוסחו בשפה תורנית או פילוסופית הכרתי כנטיות־לב טבעיות מנוף הולדתי למשפחה באשדוד ובירושלים. החכמים ומי שכתבו עליהם הצליחו לנסח תורה שמי שהניעו אותה מדור לדור לא היו רק רבנים ומנהיגים דגולים אלא גם, ואולי בעיקר, נשים צדקניות, בהן דור הסבתות של בני גילי, שעלו לארץ. דור שאולי לא זכה להיכנס בשערי ההשכלה וההנהגה, אך השפעתו בלתי ניתנת לכימות. ברצוני להקדיש את הספר לשתיים מהן: לממי, אסתר דהן, שכבר כשהייתי בן שבע נהגה לבקש ממני לעשות לה "הכתבות" בעברית. ולממה, שמחה טובול, שזכתה לצעוד מביתה לכותל המערבי עם שחרורו לאחר מלחמת ששת הימים. שתיהן הצליחו, בתנאים לא פשוטים, להחזיק ולגדל משפחות לתפארת מדינת ישראל.

תודתי והערכתי נתונות לצוות שהתגייס למלאכת הכתיבה על הדמויות. לד"ר דוד גדג', שליווה ברגישות ובידענות את הפרויקט מיומו הראשון. לללי דרעי, על שותפותה המלאה לרעיון ולדרך. לד״ר דוד ביטון שרוחו שורה על הספר. לפרופ' נסים ליאון, מישאל ציון ומיכל ברגמן על הערותיהם המעמיקות על פרק ההקדמה. תודה לעמיחי ברהולץ, עורך מחלקת היהדות ב״ידיעות ספרים״ על השותפות. תודה לחברַי לתנועת "תור הזהב" - ובהם ד״ר גלי סמבירא, מורן עג'מי ומשה זיאת. תודה להורי, לאשתי ולבנותי.