פתח דבר
בשנתה מתעוררים הזיכרונות, פוקדים אותה בלי שתרצה בהם. עצים ניצבים כצללים שחורים, כציוני דרך במטע. מתיקותם החמצמצה של התפוחים עולה מהעשבים הגבוהים, והנהר זורם חרש בסמוך.
בחושך, מאחורי עפעפיים מרפרפים, היא זוכרת את התסיסה המבעבעת של הסיידר על לשונה, את אור הנורות המפזז כגחליליות מעל מזח העץ, את הצחוק הנישא על פני המים, את מגע הנייר הנצמד אל פניה בחוזקה, את האצבעות הלופתות את עורה. בוץ שחור וסמיך נדבק אל כפות ידיה השרוטות והזבות דם, כְּאֵב כמו שבר זכוכית המפלח את העור.
כשהיא שקועה בשינה מתעוררים כל הריחות, הצלילים והצבעים של עברה, וכל מה שקברה — הסודות, האפלה — חוזר אליה.
מה עשית? מה עשית, בשם אלוהים?
זה משהו שלמדה לפני שנים — בדרך הקשה — והיא יודעת שלא תשכח לעולם: אפילו הפרי המתוק ביותר נושר לבסוף ונרקב באדמה. עמוק ככל שתקברי את הכאב — עצמותיו יתעוררו וירדפו אותך, כמו הריח המבחיל של התפוחים האלה, כמו הדי ליל הקיץ, כמו הנהר הזורם בנתיבו ללא רחם.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
