מרים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מרים
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מיכה יוסף בֶּרְדִיצֵ'בְסְקִי (1865, מז'יבוז', פלך פודוליה, האימפריה הרוסית – 1921, ברלין, גרמניה) היה סופר והוגה דעות עברי אשר קרא לשינוי ערכים בתפישת היהדות, ותבע השתחררות מהדוגמה ששלטה בדת, במסורת ובהיסטוריה הלאומית היהודית. כתב בעברית, ביידיש ובגרמנית.

תקציר

הרומאן 'מרים', פסגת כתיבתו של ברדיצ'בסקי ומשיאי הסיפורת העברית בכל הזמנים, נראה לנו היום מסעיר ונועז מאי-פעם, מסתורי בתכניו וחדשני בצורותיו. דווקא הקוראים בני המאה ה-21 יוכלו להעריך ביתר שאת את מקוריותו של הרומאן 'הפרוע' הזה.

הגיבורה מרים, שהרומאן נפתח כאילו הוא מבקש להתרכז במעקב אחר תולדותיה ומסלול חייה, נעלמת שוב ושוב מחלל הספר, ושבה ומבליחה בו רק כדי להדהים ולהבהיל את המזדמנים למחיצתה בעצם יופיה המופלא, ולהצית בהם תשוקות מטורפות המוליכות למעשים קיצוניים, בלתי-נשלטים.

הדמות הנגדית למרים היא כמדומה המספר עצמו, האחוז דחף בלתי-נשלט לזנוח את סיפור מרים כדי להציב ציון לְעולם שכבר איננו, עולמן של שתי עיירות יהודיות באוקראינה, אשר ממש בשעת כתיבת הספר (1921) עלה עליו הכורת. שעתו דחוקה, זמנו עלי אדמות קצוב, ולכן הוא נדחף לספר בבולמוס כל מה שמעלה זיכרונו, גם אם לכאורה אינו שייך לעצם סיפורו. כך מתקבלת למראית-עין מין פואטיקה דמויית דיון תלמודי אסוציאטיבי, שאינה הליכה אלא סיבוב, "הכל הוא אך לכאורה, דרך-אגב. הנך מחזיק דבר בעיונך ושוב הוא נשמט".

אבל למעשה יש לקרעי הדמויות והאירועים אופי ייחודי. הם מצטרפים לכלל עולם רווּי כוחות הרסניים, שאת רוב המעשים בחללו מנמקת ומחוללת אנרגיה אירוטית אדירה. הקוראים ישתאו לנוכח דחיסותם, גיווּנם ותעוזתם של ביטויי הארוס המבעבעים כאן מתחת למעטה השגרתי של חיים נורמטיביים.

ובאופן דומה גם נבקעת שוב ושוב, מדי שניים-שלושה עמודים, העברית הכמו-רבנית החמורה, ומפַכִּים ממנה קטעים ליריים מחשמלים, מן היפים שנכתבו אי-פעם בעברית.

תהום אל תהום קורא: מרים כמו סופגת לתוכה את הספר כולו, ואנו תוהים מהם החוטים הבלתי-נראים, הבלתי-פתורים עד תום, אשר מנמקים את דמותה באמצעות עצם האקלים שאופף אותה. "אלף פיות לחידה, ובפתרון רק איזה הדים נשמעים", והלוא "בבגדי אלוהים היוצר עוד נדבקו חלקים-חלקים מעפרות תוהו ובוהו, וממלא האבק הזה את כל אשר עשה".

אבנר הולצמן הוסיף הערות ואחרית-דבר.

פרק ראשון

חלק ראשון

ספר ראשון
 

א
 

לפני שנים רבות1 רשמתי לי עלי־גיליון כל  פרטי המאורע הזה, מאורע כולל בקִרבּוֹ רומאן גמור לכל תאיו וחדריו. את הכל ראיתי בחזון והצצתי לגלגלי המקרים ולאֶרֶג המעשים ההם. אולם פגעי הזמן היו בעוכרי ונמנעתי עד עתה להוציא הגות־שִׁירִי אל הפועל. והנה באתי בימים; עבר היום שניתַּן לבן־אדם ולתפקידו, וצללי־ערב באים מרחוק - עוד שַׁעַל אחד אל הליל הארוך, שבו נלין כולנו עד תום כל חי. הנני כותב עתה רק לאור הנר והעת דחוקה, על כן אקצר.

משפל המדרגה התעלה נתן־נֶטע2 הַבֶּלזִי, אבי־אִמה של מרים, הגיבורה של הסיפור הזה, וַיגיע אל עמדתו, להיות נמנה בין שבעה אֵילֵי עיר לָדינה.3 יש מטיל־ברזל הוּצא מהררי־נחושת, ויש בדיל יֵחָפר במעמקי האדמה, מאין לו שורש.4 אביו היה מבני דלת־העם בבֶלז,5 מלקט סחבות ועצמות6 ומוכרן לסוחרים. הוא סבב כל ימות השבוע בעיירות ובכפרים; היה נושא שק גדול על שכמו, וכל אשר מצא באשפתות ובמקומות־הפקר היה שָׂם בו בלי מוֹנֵע. מאכלו היה רק לחם יבש ונָקוֹד, רגלו בְּצֵקה, אין מְתוֹם בבגדיו; וכך הוא הולך וסובב זה שלושים שנה. ואשתו, צנומת הבשר, תַּהַר וַתלד, תהר ותלד - כל פעם בקושי נמרץ. הטבע שילם פה את נדרו בלי חמדה. מי יַנעיל את הנולדים־ברזון? מי ילבישם? ומי יאכילם? רחום הוא יושב מרומים, חנון הוא נקרא; ובבית עניים ומְרוּדים אורו לא יזרח. זה דרכו מאז...

אביו של נתן־נטע לא חשב בדרכי האלוהים. בעיניו הצטמצם כל העולם בערֵמת פירורים. אם יישארו הצרורות מונחים במקומם - אין להם ערך; אבל אם תאספם מן הקרקע ותברר אחרי זה כל מין ומין לעצמו - יש להם ערך. קיץ וחורף הם כשתי קערות, חָדָא הפוכה היא וחדא לא הפוכה.7 גם ימי־השבת וימי־מועד לא היו לו, לעני זה, ימי־מנוחה, כי אז קָבלה אשתו על החוסר שבבית; ובידו אין כוח למַלא חֶפצה. בכל זה לא ידע את הקנאה באחרים. בניו, מלבד הבכור, היו גדֵלים פרא, גם להתפלל לא ידעו. וסידורו קרוע היה מכל־צד ונשרו ממנו העלים8 בכל פעם... שוכן שחקים לא רחוק הוא, אף גם לא קרוב. בטבור העיר ישבו בעלי־בתים אמידים ומהם גם שומרי תורה. בבֶלז היו גם רב ושוּ"בּים9 ואיזה נדיבים. לוֹ, עני שבעניים, אין חלק בדברי הקהילה.

דבר נפל בעיר. בנו הבכור של מקַבץ העצמות ובלוֹאֵי הסחבות נעלם בקיץ אחד משיפּוּלֵי בֶּלז ועקבותיו לא נודעו. אמו בכתה עליו תמרורים, ואביו לקח את שׂקו וַישִׂימוֹ על שכמו כמקודם. אומנם בבתי־התפילה דיברו על־אודות זה. הלוא דבר הוא! גבאי אחד חצוף הצטער על אשר לא נשאר הנער בְּמָתָא,10 עד כי יגדל וימסרו אותו לצבא.11 אשה אחת עוסקת בצדקה חלמה כי ראתה את הנעלם רוכב על־גבי תיש.12 ברבות הימים הכל נשכח. מקרים אחרים קרו בבֶלז ועמדו על הפרק. בֶּלז תעמוד עד ביאת הגואל, ואותו בן־העני מה שְׁמוֹ וזִכרו?

ומי פילל שזה העלם יהיה באחרית הימים לסוחר הגון בלָדינה העיר ולאדם מכובד מאוד. לַמזל רוב נתיבות, ואַל ידרוש ממני הקורא לנהלוֹ לאט לאט בכל הדרך אשר בו הלך וכבש לו הנער יסוד נאמן בחיים. לתכלית זו יהיה עלי לכתוב רומאן בתוך רומאן. ולוּ אך מלאכת האחד אספיק.

 

ב
 

הירושה האחת שנפלה בחלקו של נתן־נטע היתה זו כי לא קראו לו שֵׁם אחד, כי אם שניים. ולוּ התהלך עלי אדמות אך בשם אחד לבד, כי אז היה נשאר איטר בחיים...13 הוא נשמט מבֶּלז עיר מולדתו בלי שום חֵפץ ברור. איזה רוח נשא אותו בכנפיו בבוקר יום אחד בצאת השמש, טילטל אותו, הביאהו למרחוק וַיעמידהוּ בבקעה רחבה,14 רחבה מאוד. אין דרך נכון לפניו ואין מבוא מסוים. - הוא הלך ותעה, הלך ותעה. הוא עבד ועשה דברים שונים בזה אחרי זה; ובכל פעם התרוממה האדמה מתחת רגליו.15 והנה הוא עומד לפני הר החיים באמת. הוא מטפס ועולה, נכשל וחוזר ונכשל. הוא חוגר את כוחו ועולה שוב. לא רק גופו גָדֵל; הרצון המחַיֶה־כל גדל עִמו. הוא מתגבר ועולה עוד. לא אך השמיים רחבים, גם הארץ מתפשטת. מַרבֵּה קניין ומתעמק בקניין, מתגדל ומתחזק. גם לידי אדם, לזרועותיו, כוח ככוח המחשבה. הוא עובד בחנות והנה הוא בעצמו בעל חנות ומוכר בד ופִשתים, צמר ומשי. הוא בנה לו בית. הוא נשא אשה, עשה זאת בהיותו קרוב לבן שלושים - וזה דבר חדש לגמרי בימים ההם. והוא אז כבר סוחר נאמן, הֵן שלו הֵן, וללאו שלו עוד יותר תוקף. הוא לא היה איש־צַיִד במסחרו, גם לא רועה בשדֵה אחרים; אבל הוא היה חורש, עודר ונוטע. כל אַמה שמדד בחנותו, כל דבר שמכר, זה היה אצלו מין תעשייה.16 הוא לא דיבר הרבה, לא פיתה את הקונים; לא נשא פנים גם לַמרבה לקנות, ולא דחה את הלוקח רק דבר מועט.

נתן־נטע היה שומר את החוקים, ולוֹ גם יד ושֵׁם בבית־התפילה. הוא גם התרגל - חידה היא מאַין בא לכך - לרחוש כבוד ליהדות המסורה ולהבין מה מצורכי ישראל. הוא ה'יחיד' עובד ויוצר תמיד רק לנחלת ביתו, והוא איבר מן הציבור. - הוא לא התפלל בחיפזון, היה אוכל סעודתו במתינות; וכשהיה בא קונה אל החנות, והוא היה בחדר, יצא אליו כאדון ולא כעבד. כל עֲבָרו נשמט מזיכרונו. היום אינו חֵלק אָחוּז מן השבוע, הוא סובב על צירו.17 - - -

והחנות של נתן־נטע הלכה והתרחבה משנה לשנה. לא רק סחורות ל'אחדים'18 נמכרו שם; גם חנוונים בינונים החלו לפנות אליו, והוא הספיק19 להם את סחורתם הדרושה להם. משרת אחד מובהק כבר עוזר על יד נתן־נטע. נתן לא קנה עוד את הסחורות לחנותו בעיר־המחוז, כאשר היה עושה בתחילה, כי אם נסע בעצמו לבירת ווֹהלין20 ולבירה השנייה של ממלכת רוסיה.21

אופקו התרחב. הוא היה במשך שתי שנים גבאי של בית־התפילה. הוא נתן 'מעמד' הגון לצדיק אחד,22 אם גם לא היה חסיד בלִבו. בכל שבת ושבת היה 'אורח' סמוך על שולחנו. הוא היה נותן בתמידות לתמחוי ולכל קופות העיר. ואשתו דְבוֹרֶלֶה נתנה גם צדקה בסתר. מוצָאה היה ממשפחה נכבדה, ובמטפחת של משי, שנשאה על ראשה תמיד, דמתה יותר לרבנית. במוצאי־שבת, או בשוב נתן־נטע מדרכו בערים הגדולות, היה רב העדה בא אל ביתו לשתות חמין23 ולשִׂיח עם האנשים הסרים אליו בענייני דעלמא.24 מפקידים היו אצל נתן־נטע פקדונות בלא ריבית ובלא שטר־אמנה.25 'סוחרים קטנים' באים אליו לבקש 'גמילת חסד' לזמן מה; חנוונים מתחילים שואלים עצה מפיו. שָׂרְל בתו הבכורה - אחת הגיבורות של סיפורי - למדה מלאכת הכתיבה וקראה יהודית.26 בבית שירתה אָמה עברייה, ושתי שפחות נוכריות עזרו על ידה. גוי אחד היה בא בכל יום לשאוב מים מהבאר הרחוקה משער העיר, והוא גם חוטב העצים. פרות חולבות עומדות בחצר. דירים לאווזים ולתרנגולות. למרתף גדול בעל כוכים הרבה יורדים במעלות, והוא בית־האוצר27 לימות החורף. בית עברי עומד על מכונו ולא יחסר בו מאומה. לוּ קם מקַבֵּץ בלואי־הסחבות מקברו וצעד על סיפו, היה כחולם... אבל הוא מונח טמון זה ימים רבים בירכתי בית־העלמין אשר בבֶלז, מעוטף בתכריכים משל ציבור;28 ובנו מוכר אלפי אמות בד בכל יום. עולם על־יד עולם!

מיכה יוסף בֶּרְדִיצֵ'בְסְקִי (1865, מז'יבוז', פלך פודוליה, האימפריה הרוסית – 1921, ברלין, גרמניה) היה סופר והוגה דעות עברי אשר קרא לשינוי ערכים בתפישת היהדות, ותבע השתחררות מהדוגמה ששלטה בדת, במסורת ובהיסטוריה הלאומית היהודית. כתב בעברית, ביידיש ובגרמנית.

עוד על הספר

מרים מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

חלק ראשון

ספר ראשון
 

א
 

לפני שנים רבות1 רשמתי לי עלי־גיליון כל  פרטי המאורע הזה, מאורע כולל בקִרבּוֹ רומאן גמור לכל תאיו וחדריו. את הכל ראיתי בחזון והצצתי לגלגלי המקרים ולאֶרֶג המעשים ההם. אולם פגעי הזמן היו בעוכרי ונמנעתי עד עתה להוציא הגות־שִׁירִי אל הפועל. והנה באתי בימים; עבר היום שניתַּן לבן־אדם ולתפקידו, וצללי־ערב באים מרחוק - עוד שַׁעַל אחד אל הליל הארוך, שבו נלין כולנו עד תום כל חי. הנני כותב עתה רק לאור הנר והעת דחוקה, על כן אקצר.

משפל המדרגה התעלה נתן־נֶטע2 הַבֶּלזִי, אבי־אִמה של מרים, הגיבורה של הסיפור הזה, וַיגיע אל עמדתו, להיות נמנה בין שבעה אֵילֵי עיר לָדינה.3 יש מטיל־ברזל הוּצא מהררי־נחושת, ויש בדיל יֵחָפר במעמקי האדמה, מאין לו שורש.4 אביו היה מבני דלת־העם בבֶלז,5 מלקט סחבות ועצמות6 ומוכרן לסוחרים. הוא סבב כל ימות השבוע בעיירות ובכפרים; היה נושא שק גדול על שכמו, וכל אשר מצא באשפתות ובמקומות־הפקר היה שָׂם בו בלי מוֹנֵע. מאכלו היה רק לחם יבש ונָקוֹד, רגלו בְּצֵקה, אין מְתוֹם בבגדיו; וכך הוא הולך וסובב זה שלושים שנה. ואשתו, צנומת הבשר, תַּהַר וַתלד, תהר ותלד - כל פעם בקושי נמרץ. הטבע שילם פה את נדרו בלי חמדה. מי יַנעיל את הנולדים־ברזון? מי ילבישם? ומי יאכילם? רחום הוא יושב מרומים, חנון הוא נקרא; ובבית עניים ומְרוּדים אורו לא יזרח. זה דרכו מאז...

אביו של נתן־נטע לא חשב בדרכי האלוהים. בעיניו הצטמצם כל העולם בערֵמת פירורים. אם יישארו הצרורות מונחים במקומם - אין להם ערך; אבל אם תאספם מן הקרקע ותברר אחרי זה כל מין ומין לעצמו - יש להם ערך. קיץ וחורף הם כשתי קערות, חָדָא הפוכה היא וחדא לא הפוכה.7 גם ימי־השבת וימי־מועד לא היו לו, לעני זה, ימי־מנוחה, כי אז קָבלה אשתו על החוסר שבבית; ובידו אין כוח למַלא חֶפצה. בכל זה לא ידע את הקנאה באחרים. בניו, מלבד הבכור, היו גדֵלים פרא, גם להתפלל לא ידעו. וסידורו קרוע היה מכל־צד ונשרו ממנו העלים8 בכל פעם... שוכן שחקים לא רחוק הוא, אף גם לא קרוב. בטבור העיר ישבו בעלי־בתים אמידים ומהם גם שומרי תורה. בבֶלז היו גם רב ושוּ"בּים9 ואיזה נדיבים. לוֹ, עני שבעניים, אין חלק בדברי הקהילה.

דבר נפל בעיר. בנו הבכור של מקַבץ העצמות ובלוֹאֵי הסחבות נעלם בקיץ אחד משיפּוּלֵי בֶּלז ועקבותיו לא נודעו. אמו בכתה עליו תמרורים, ואביו לקח את שׂקו וַישִׂימוֹ על שכמו כמקודם. אומנם בבתי־התפילה דיברו על־אודות זה. הלוא דבר הוא! גבאי אחד חצוף הצטער על אשר לא נשאר הנער בְּמָתָא,10 עד כי יגדל וימסרו אותו לצבא.11 אשה אחת עוסקת בצדקה חלמה כי ראתה את הנעלם רוכב על־גבי תיש.12 ברבות הימים הכל נשכח. מקרים אחרים קרו בבֶלז ועמדו על הפרק. בֶּלז תעמוד עד ביאת הגואל, ואותו בן־העני מה שְׁמוֹ וזִכרו?

ומי פילל שזה העלם יהיה באחרית הימים לסוחר הגון בלָדינה העיר ולאדם מכובד מאוד. לַמזל רוב נתיבות, ואַל ידרוש ממני הקורא לנהלוֹ לאט לאט בכל הדרך אשר בו הלך וכבש לו הנער יסוד נאמן בחיים. לתכלית זו יהיה עלי לכתוב רומאן בתוך רומאן. ולוּ אך מלאכת האחד אספיק.

 

ב
 

הירושה האחת שנפלה בחלקו של נתן־נטע היתה זו כי לא קראו לו שֵׁם אחד, כי אם שניים. ולוּ התהלך עלי אדמות אך בשם אחד לבד, כי אז היה נשאר איטר בחיים...13 הוא נשמט מבֶּלז עיר מולדתו בלי שום חֵפץ ברור. איזה רוח נשא אותו בכנפיו בבוקר יום אחד בצאת השמש, טילטל אותו, הביאהו למרחוק וַיעמידהוּ בבקעה רחבה,14 רחבה מאוד. אין דרך נכון לפניו ואין מבוא מסוים. - הוא הלך ותעה, הלך ותעה. הוא עבד ועשה דברים שונים בזה אחרי זה; ובכל פעם התרוממה האדמה מתחת רגליו.15 והנה הוא עומד לפני הר החיים באמת. הוא מטפס ועולה, נכשל וחוזר ונכשל. הוא חוגר את כוחו ועולה שוב. לא רק גופו גָדֵל; הרצון המחַיֶה־כל גדל עִמו. הוא מתגבר ועולה עוד. לא אך השמיים רחבים, גם הארץ מתפשטת. מַרבֵּה קניין ומתעמק בקניין, מתגדל ומתחזק. גם לידי אדם, לזרועותיו, כוח ככוח המחשבה. הוא עובד בחנות והנה הוא בעצמו בעל חנות ומוכר בד ופִשתים, צמר ומשי. הוא בנה לו בית. הוא נשא אשה, עשה זאת בהיותו קרוב לבן שלושים - וזה דבר חדש לגמרי בימים ההם. והוא אז כבר סוחר נאמן, הֵן שלו הֵן, וללאו שלו עוד יותר תוקף. הוא לא היה איש־צַיִד במסחרו, גם לא רועה בשדֵה אחרים; אבל הוא היה חורש, עודר ונוטע. כל אַמה שמדד בחנותו, כל דבר שמכר, זה היה אצלו מין תעשייה.16 הוא לא דיבר הרבה, לא פיתה את הקונים; לא נשא פנים גם לַמרבה לקנות, ולא דחה את הלוקח רק דבר מועט.

נתן־נטע היה שומר את החוקים, ולוֹ גם יד ושֵׁם בבית־התפילה. הוא גם התרגל - חידה היא מאַין בא לכך - לרחוש כבוד ליהדות המסורה ולהבין מה מצורכי ישראל. הוא ה'יחיד' עובד ויוצר תמיד רק לנחלת ביתו, והוא איבר מן הציבור. - הוא לא התפלל בחיפזון, היה אוכל סעודתו במתינות; וכשהיה בא קונה אל החנות, והוא היה בחדר, יצא אליו כאדון ולא כעבד. כל עֲבָרו נשמט מזיכרונו. היום אינו חֵלק אָחוּז מן השבוע, הוא סובב על צירו.17 - - -

והחנות של נתן־נטע הלכה והתרחבה משנה לשנה. לא רק סחורות ל'אחדים'18 נמכרו שם; גם חנוונים בינונים החלו לפנות אליו, והוא הספיק19 להם את סחורתם הדרושה להם. משרת אחד מובהק כבר עוזר על יד נתן־נטע. נתן לא קנה עוד את הסחורות לחנותו בעיר־המחוז, כאשר היה עושה בתחילה, כי אם נסע בעצמו לבירת ווֹהלין20 ולבירה השנייה של ממלכת רוסיה.21

אופקו התרחב. הוא היה במשך שתי שנים גבאי של בית־התפילה. הוא נתן 'מעמד' הגון לצדיק אחד,22 אם גם לא היה חסיד בלִבו. בכל שבת ושבת היה 'אורח' סמוך על שולחנו. הוא היה נותן בתמידות לתמחוי ולכל קופות העיר. ואשתו דְבוֹרֶלֶה נתנה גם צדקה בסתר. מוצָאה היה ממשפחה נכבדה, ובמטפחת של משי, שנשאה על ראשה תמיד, דמתה יותר לרבנית. במוצאי־שבת, או בשוב נתן־נטע מדרכו בערים הגדולות, היה רב העדה בא אל ביתו לשתות חמין23 ולשִׂיח עם האנשים הסרים אליו בענייני דעלמא.24 מפקידים היו אצל נתן־נטע פקדונות בלא ריבית ובלא שטר־אמנה.25 'סוחרים קטנים' באים אליו לבקש 'גמילת חסד' לזמן מה; חנוונים מתחילים שואלים עצה מפיו. שָׂרְל בתו הבכורה - אחת הגיבורות של סיפורי - למדה מלאכת הכתיבה וקראה יהודית.26 בבית שירתה אָמה עברייה, ושתי שפחות נוכריות עזרו על ידה. גוי אחד היה בא בכל יום לשאוב מים מהבאר הרחוקה משער העיר, והוא גם חוטב העצים. פרות חולבות עומדות בחצר. דירים לאווזים ולתרנגולות. למרתף גדול בעל כוכים הרבה יורדים במעלות, והוא בית־האוצר27 לימות החורף. בית עברי עומד על מכונו ולא יחסר בו מאומה. לוּ קם מקַבֵּץ בלואי־הסחבות מקברו וצעד על סיפו, היה כחולם... אבל הוא מונח טמון זה ימים רבים בירכתי בית־העלמין אשר בבֶלז, מעוטף בתכריכים משל ציבור;28 ובנו מוכר אלפי אמות בד בכל יום. עולם על־יד עולם!