הלב שלי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הלב שלי
מכר
מאות
עותקים
הלב שלי
מכר
מאות
עותקים
4.4 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Í Hjarta Mínu
  • הוצאה: מירבל
  • תאריך הוצאה: פברואר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 306 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 6 דק'

אוליבר ת'ורסטינסון

אוליבר ת'ורסטיינסון כתב שלושה ספרי ילדים. ספרו הראשון, "החיפוש אחר חתול חג המולד" יצא ב-2018 וזכה להצלחה אדירה ב-Storytel, אפליקציית ספרי השמע, והפך לאחד מספרי הילדים המואזנים ביותר בכל הזמנים. הוא הקים הוצאה לאור משלו בשם "ליאו" ב-2020. "הלב שלי" הוא רומן הביכורים שלו.

תקציר

טרגדיה קומית על בחור שמחליט לוותר על חייו. אחיו של עומר מנסים להניא אותו מהחלטתו להתאבד ולהראות לו את הצדדים החיוביים בחייו. עומר מתחיל לחוות דברים שעד כה רק חלם עליהם אבל לא מפסיק לנוע לסירוגין בין אושר ודיכאון. האם עומר יצליח להיאבק במכשולים שהציב בדרכו? האם ינצח את השדים הטורפים את נפשו או יחליט להיפטר מהעול אחת ולתמיד? הלב שלי הוא רומן ביכורים יפהפה ומערער, מצחיק ומעורר למחשבה.

פרק ראשון

פרק 1
על סף המוות
 
"פאק."
אני בהנגאובר מהגיהינום. הבבואה האמיתית שלי לא נראית במראה. לא יכול להיות שזה אני. לעזאזל איתי. אני רקוב בבוקר יום שלישי. אתם ודאי חושבים, מי יוצא לשתות ביום שני בערב? לא יצאתי לשתות. ישבתי לבד בדירה הקטנה שלי ושתיתי יותר מדי בירות וכוסית אחת של ויסקי. או־קיי, שלוש כוסיות של ויסקי. אני מאחר. אם יש משהו שאני שונא זה לאחר. אני שוטף את הפנים במים קרים ומנגב אותן. מעיף מבט בחולצה הלבנה שלי, שכבר לא ממש לבנה. מתי כיבסתי אותה בפעם האחרונה? אני פושט אותה. הגוף שלי עדיין חטוב, וטוב שכך.
אני מתלבש בזריזות. לא פגשתי אותם הרבה זמן. עברו שלושה חודשים מאז שפגשתי אותם בפעם האחרונה. זה היה במסיבת יום ההולדת של סיגרון, הבת של אחותי.
בת כמה סיגרון – שש, חמש, שבע? אני אף פעם לא זוכר פרטים כאלה. גורב זוג גרביים ישנים, מתקמצן לרכוש חדשים. קבענו להיפגש בבית של אחותי. החלטתי לכנס אותם כדי לפרוק מהלב משהו שכבר מזמן מציק לי. אני ממהר לסלון ולוקח את מפתחות המכונית שעל השולחן. פאק, שכחתי לכבות את הטלוויזיה. מכבה. נועל נעליים ויוצא.
 
 
אני נוהג במהירות המותרת על פי חוק. הם לא גרים רחוק, אבל בכל זאת אני אף פעם לא קופץ לבקר. גם אחותי וגם אני תמיד עסוקים, היא עסוקה בלהיות מורה חשובה לאמנות, בזמן שאני מגרבץ. שיניתי תחנות ברדיו, כבר אין שם שירים טובים בימינו. איפה הצלילים הקלאסיים שכל־כך מרגיעים אותי? קצב הנשימות שלי מאיץ. חרדה. היא נכחה שם תמיד, מאז שאני זוכר את עצמי. מה זה, לא אמצא שיר טוב היום? אני מכוון לתחנת שירים שקטים. סיימון וגרפונקל – The Boxer. עכשיו המזל פועל לטובתי. אנסה להירגע, אני עוד מעט מגיע.
 
 
שכחתי להציג את עצמי. קוראים לי עוֹמָר פייטורסון. צבע שיער חום או יותר נכון לבן. צבע שיניים צהוב (סתם, מצחצח שיניים על בסיס יומי, פעמיים ביום – חוץ מאשר כשאני שתוי, דבר שקורה לפעמים). אני די רזה יחסית לכמות הבירות שאני שותה. בן ארבעים ושלוש, בעל קו לסת מרשים ועיניים כחולות שאינן סימטריות. התיאור שיתאר אותי הכי טוב יהיה – אין בי שום דבר מיוחד.
אני מחנה את האוטו בחניה של אחותי, רואה את הג׳יפ היוקרתי שלה. לא יודע איזה סוג הוא, כי אין לי שום עניין במכוניות. אני נוהג בטויוטה ישנה שהייתה פעם של אבא שלי.
בעלה של אחותי, דוֹדִי (עורך דין המבוגר ממנה בחמש שנים), נוהג בג׳יפ עצום. ללא ספק בעל זין קטן.
אני דופק על הדלת ונושם עמוק. עדיף להוציא את זה החוצה לפני שזה קורה, אחרת הם ייוותרו עם צער עמוק. אחי פותח את הדלת. לא ציפיתי לכך וקצת נבהלתי. אני שמח לראות את הילמר, אבל לפעמים מופתע מעוצמת היופי שלו. כשהיה קטן הוא נראה כמו כדור. היום הוא מתאמן בחדר הכושר וורלד קלאס עם מדריך כושר אישי. יש לו כסף וחברה מרשימה. הוא מורה בן שלושים ושתיים. מלמד היסטוריה בתיכון בקופווגור. אני לא יכול לתאר לעצמי את הקושי בלהיות מורה בבית הספר. אני לא הייתי יכול לעבוד עם בני נוער. אם הייתי מורה, היו מפטרים אותי ברגע. נראה לי שלא הייתי מצליח לשמור על איפוק. ככל הנראה, הייתי חונק איזה ילד על חוסר הבנתו של מונח שגור, כגון אסור בתכלית האיסור להשתמש במכשיר סלולרי בכיתה.
"היי." הילמר מחייך אליי ומזמין חיבוק מביך. אני קופץ אל חיבוקו. לא מדי מביך. "מה שלומך?"
"הכול טוב," אני משקר.
"סלמה בפנים," הוא אומר ונכנס פנימה. הוא לובש חליפה יפה. הוגו בוס. סתם, צוחק, אין לי מושג איזה מותג. גם אני אדם שלובש חולצה מכופתרת (בת עשרים שנה) מדבנהמס.1 אני הולך בעקבות אחי. אחותי משוחחת בטלפון. כרגיל. בכל הפעמים שנפגשתי איתה היא דיברה עם איזה מלך חשוב.
"לא לדבר על זה," היא אומרת בטון החלטי. היא מדברת עם דודי, לא יכול להיות אף אחד אחר. היא לא משתמשת בטון דיבור הזה בשיחה עם סתם אזרח מן השורה.
אחי מתיישב על הספה. אני לוקח כיסא ומציב אותו כך שיפנה אליהם ומתיישב. מה זה, לכל הרוחות? אני מביט בכיסא, כיסא צהוב ש... אני אפילו לא יודע איך לעזאזל לתאר אותו. קשקוש היפסטרי, מי עיצב אותו? אחותי קנתה דבר כזה? רק המושב לבדו עשוי פלסטיק שנוגע ברצפה בעוד המשענת מגיעה לתקרה. אני מנסה להתרגל לכיסא השטן.
אחי מתעסק עם הטלפון. דיבורים זה לא הצד החזק שלו.
"אני צריכה לסיים, דודי." ידעתי שהיא דיברה איתו. "להתראות." סלמה מנתקת ומחייכת אלינו. "מה שלומכם?"
"הכול טוב," אנחנו עונים.
סלמה מתיישבת על הספה ליד הילמר. "על מה אתה רוצה לדבר? נשמעת קצת מוזר בטלפון, קרה משהו?" אחותי לא משתהה וישר מגיעה לנקודה. היא צריכה כנראה להגיע לאוניברסיטה בזמן (היא מלמדת שם). אחי ודאי מאוד שמח שהוא לא צריך לבלות את יום שלישי בבוקר עם כמה מונגולואידים שבוהים בטלפונים שלהם.
"כן," אני מכחכח בגרוני. איך אני אמור להתחיל? עדיף להיות ישיר. לא להסס. אני נושם נשימה עמוקה. "אני חייב לספר לכם משהו, אבל לפני שאני מתחיל, אני רוצה לבקש מכם להישאר רגועים, בסדר?"
הם לא מבינים מה אני רוצה. הם מהנהנים, אבל על פניהם מבט מופתע. אחי מכניס את הטלפון אל הכיס; משכתי את תשומת ליבם.
"אני," לא להסס. "אני מתכוון להתאבד." אני מביט מטה, מפחד מתגובתם. "אל תדברו, תנו לי לסיים." אני מביט אליהם. הם המומים, לעזאזל. "אל תתעלמו מהעובדה שיכולתי פשוט לעשות את זה בלי ליידע אתכם. כמו איזה נרקיסיסט אנוכי. פשוט לא רוצה לצער אתכם. זו ההחלטה שלי. אני רוצה את זה. רציתי את זה מזמן. לא רציתי לעשות את זה בלי שתדעו. או... מה שאני מנסה לומר זה שאני לא רוצה שזה יצער אתכם. זה היה גרוע יותר אם הייתי רק עושה את זה, כי כל הזמן הייתם שואלים את עצמכם ומנסים להבין למה עשיתי את זה, והייתה לזה השפעה שלילית עליכם. אני רק רוצה... אני רק רוצה להניח את זה כאן על השולחן שלא תהיו בהלם." יכולתי לנסח את זה טוב יותר – שלא תהיו בחרדה.
"זו עוד אחת מהבדיחות המפגרות שלך?" מבט של כעס בפניה של אחותי, לכעס לא ציפיתי.
"לא, זו לא בדיחה, בחיים לא הייתי צוחק על דבר כזה."
אחי לא יודע מה לומר, הוא נכנס למצב של הלם. האם אלה דמעות בעיניים שלו או שהן היו לחות לפני כן?
"תגיד, אתה דפוק?" שואלת אחותי.
"לא, אני לא דפוק." עכשיו אני נכנס למצב מגננה. "אני רוצה את זה, זו החלטה שלי, החיים שלי, אני רק רוצה ליידע אתכם כדי להיות בטוח שזה לא יטריד אתכם."
"אתה לא תתאבד! אתה חושב שניתן לך לחזור הביתה לבד אחרי מה שאמרת? אתה זקוק לעזרה." אחותי מנסה לא לבכות, קולה רועד. למה תמיד הכול צריך להיות כל־כך דרמטי?
"זו לא ההחלטה שלכם." עכשיו אני רואה, אלו הן דמעות בעיניים של אחי הקטן. פאק. לא ראיתי אותו שלושה חודשים, לא ציפיתי שיהיה כל־כך רגשן. הוא לא רוצה לומר מילה, בטח מפחד להישבר.
"יש לי פגישה בעוד רבע שעה. הילמר, תוכל לקחת יום חופש היום מהעבודה?"
"אני לא צריך בייביסיטר," אני אומר נסער. מה זה השטויות האלה!
"כן... אני יכול לקחת יום חופש." הילמר לא מביט בי, העיניים שלו דבוקות לרצפה.
"אתה לא צריך לקחת חופש, אני לא מתכוון לעשות שום דבר."
"לא אמרת כרגע שאתה מתכוון להתאבד?" ציינה בנוקשות.
"אני לא מתכנן לעשות את זה עכשיו, בטח לא אחרי שלקחתם את זה ככה."
"מה ציפית? שנחגוג על ההחלטה הזו? אתה צריך עזרה."
אני נעמד ומביט בכעס אל אחותי. "אני יודע טוב מאוד שאני צריך עזרה, אבל אני לא רוצה. אני כבר עייף מהכול. לעשות כל יום את אותו הדבר. להיות בחרדה תמידית. הסיבה היחידה שבגללה אני עדיין בחיים היא אתם." אני מרגיש איך הכעס משתלט.
"בגללנו?" שואלת אחותי.
"כן," אני נושם נשימה עמוקה. אף פעם לא אמרתי להם, לומר עכשיו? "תכננתי פעם להתאבד, אבל שיניתי את דעתי בגללכם. לא רציתי שתישארו לבד. רציתי לעזור לכם, להיות שם בשבילכם בזמנים קשים, אבל עכשיו אתם כבר לא קטנים. אתם כבר לא זקוקים לי. עכשיו אני סוף־סוף יכול לעשות את מה שרציתי בשלושים שנה האחרונות."
"ניסית להתאבד בגיל שלוש־עשרה?" שואלת אחותי.
"לא, שתים־עשרה, ולא עשיתי כלום. תכננתי לחתוך את עצמי, אבל עצרתי."
הילמר מביט בי. "אני בא איתך," הוא אומר.
"אתה בא איתי?"
"אני יכול לישון אצלך הלילה, עד שנמצא פתרון." אחי מצליח להתעלות מעל הרגש שלו.
"ממש אין צורך," אני אומר.
"לא, זה רעיון טוב. אבוא לבקר בערב," אומרת אחותי.
בושה. תחושה שהספקתי לשכוח. כל גופי רועד מבושה, הזרם עולה למוח. חרטה.
שתיקה. אף מילה, אף צליל מוזיקה. אחי חושב, הוא לא ציפה לדבר כזה. לא ציפה שאחיו הגדול ירצה להתאבד. אני לא מצפה בכלל שהם יבינו אותי. אף אחד לא מבין אותי. שתיקה רועמת, לא מעז להדליק רדיו. סלמה לא הסכימה שאנהג לבד הביתה, התעקשה שאלך עם הילמר. הוא לא אומר כלום. טוב, מה כבר יש לו לומר? הוא מרגיש לא נוח. לא התכוונתי להעציב אותו. אף פעם לא רציתי לצער אותו, אך משום מה עשיתי זאת לעיתים קרובות.
כשנכנסנו לדירה שלי, הוא צלצל לחברה המדהימה שלו הֶיְיד׳ה. (היא מאמנת כושר אישית בחדר כושר ספורטהוסיד'. אני משער שהיא לא שמחה שאחי מתאמן בוורד קלאס.)
"לא, לא קרה כלום." הוא עומד בסלון ונאנח.
אני נכנס למטבח, שבקושי אפשר לקרוא לו מטבח. חלל קטן ובו כיריים וכיור (אגב, התנור דווקא עובד טוב). בקושי אפשר היה להכניס הנה שולחן, אבל יש פה שולחן עגול שאני אף פעם לא יושב לאכול לידו.
"אני נשאר לישון אצל אחי הלילה." אני שומע קול צורם מהקו השני. הייד׳ה מקסימה, אבל יש לה קול לא מהעולם הזה.
אחי נאנח שוב. הוא עייף, אני רואה עליו שהוא עייף.
"אני אבוא הביתה מחר. כלום לא קרה. אסביר לך מאוחר יותר." הקול הצורם נשמע אף גבוה יותר. "אני לא בעבודה, אני אצל עומר עכשיו," אומר אחי ברשלנות. אפשר היה לשמוע שהיא חוקרת אותו. אחי לא יודע מה לומר, מסכן. איך הוא יסביר את זה להייד׳ה?
"אני חייב לסיים, מתוקה. נתראה מחר. אסביר הכול מחר. ביי, ביי." הילמר מנתק לפני שתתחיל שוב לצעוק עליו.
מתחשק לי בירה. הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא כוס בירה אחת, סטלה, בבקבוק זכוכית. מוקדם מדי לזה או נכון יותר לומר מוקדם מדי לשתות ליד אחרים. אחי מתיישב על הספה וצופה במסך הכבוי.
"אפשר להדליק טלוויזיה?" שואל הילמר.
"כן, בטח."
הילמר מדליק את הטלוויזיה ומשעין את ראשו על כרית רכה.
"רוצה משהו?"
"לא, תודה," הוא עונה.
אני חייב לשתות משהו, זה הולך להיות יום ארוך. אני לוקח את הכוס מאתמול ומוזג לתוכה. מסיים הכול בשתי שניות. ויסקי בדרך כלל מצליח להציל אותי. מוזג עוד קצת, גומע פנימה הכול. בקרוב זה יתחיל להשפיע.
הילמר דואג לעצמו ומנסה למצוא משהו בנטפליקס. אני מתיישב על הספה. לפחות זו מערכת ישיבה, אחרת הייתי צריך לשבת לידו, וזה לא היה נוח או לפחות פחות נוח מעכשיו.
אני מתחיל לקרוא שוב את "התפסן בשדה השיפון" שסיימתי לקרוא בגיל עשרים.
 
רשת חנויות יוקרתית באנגליה. (כל הערות השוליים הן מאת המתרגמת)
 

אוליבר ת'ורסטיינסון כתב שלושה ספרי ילדים. ספרו הראשון, "החיפוש אחר חתול חג המולד" יצא ב-2018 וזכה להצלחה אדירה ב-Storytel, אפליקציית ספרי השמע, והפך לאחד מספרי הילדים המואזנים ביותר בכל הזמנים. הוא הקים הוצאה לאור משלו בשם "ליאו" ב-2020. "הלב שלי" הוא רומן הביכורים שלו.

עוד על הספר

  • שם במקור: Í Hjarta Mínu
  • הוצאה: מירבל
  • תאריך הוצאה: פברואר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 306 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 6 דק'
הלב שלי אוליבר ת'ורסטינסון
פרק 1
על סף המוות
 
"פאק."
אני בהנגאובר מהגיהינום. הבבואה האמיתית שלי לא נראית במראה. לא יכול להיות שזה אני. לעזאזל איתי. אני רקוב בבוקר יום שלישי. אתם ודאי חושבים, מי יוצא לשתות ביום שני בערב? לא יצאתי לשתות. ישבתי לבד בדירה הקטנה שלי ושתיתי יותר מדי בירות וכוסית אחת של ויסקי. או־קיי, שלוש כוסיות של ויסקי. אני מאחר. אם יש משהו שאני שונא זה לאחר. אני שוטף את הפנים במים קרים ומנגב אותן. מעיף מבט בחולצה הלבנה שלי, שכבר לא ממש לבנה. מתי כיבסתי אותה בפעם האחרונה? אני פושט אותה. הגוף שלי עדיין חטוב, וטוב שכך.
אני מתלבש בזריזות. לא פגשתי אותם הרבה זמן. עברו שלושה חודשים מאז שפגשתי אותם בפעם האחרונה. זה היה במסיבת יום ההולדת של סיגרון, הבת של אחותי.
בת כמה סיגרון – שש, חמש, שבע? אני אף פעם לא זוכר פרטים כאלה. גורב זוג גרביים ישנים, מתקמצן לרכוש חדשים. קבענו להיפגש בבית של אחותי. החלטתי לכנס אותם כדי לפרוק מהלב משהו שכבר מזמן מציק לי. אני ממהר לסלון ולוקח את מפתחות המכונית שעל השולחן. פאק, שכחתי לכבות את הטלוויזיה. מכבה. נועל נעליים ויוצא.
 
 
אני נוהג במהירות המותרת על פי חוק. הם לא גרים רחוק, אבל בכל זאת אני אף פעם לא קופץ לבקר. גם אחותי וגם אני תמיד עסוקים, היא עסוקה בלהיות מורה חשובה לאמנות, בזמן שאני מגרבץ. שיניתי תחנות ברדיו, כבר אין שם שירים טובים בימינו. איפה הצלילים הקלאסיים שכל־כך מרגיעים אותי? קצב הנשימות שלי מאיץ. חרדה. היא נכחה שם תמיד, מאז שאני זוכר את עצמי. מה זה, לא אמצא שיר טוב היום? אני מכוון לתחנת שירים שקטים. סיימון וגרפונקל – The Boxer. עכשיו המזל פועל לטובתי. אנסה להירגע, אני עוד מעט מגיע.
 
 
שכחתי להציג את עצמי. קוראים לי עוֹמָר פייטורסון. צבע שיער חום או יותר נכון לבן. צבע שיניים צהוב (סתם, מצחצח שיניים על בסיס יומי, פעמיים ביום – חוץ מאשר כשאני שתוי, דבר שקורה לפעמים). אני די רזה יחסית לכמות הבירות שאני שותה. בן ארבעים ושלוש, בעל קו לסת מרשים ועיניים כחולות שאינן סימטריות. התיאור שיתאר אותי הכי טוב יהיה – אין בי שום דבר מיוחד.
אני מחנה את האוטו בחניה של אחותי, רואה את הג׳יפ היוקרתי שלה. לא יודע איזה סוג הוא, כי אין לי שום עניין במכוניות. אני נוהג בטויוטה ישנה שהייתה פעם של אבא שלי.
בעלה של אחותי, דוֹדִי (עורך דין המבוגר ממנה בחמש שנים), נוהג בג׳יפ עצום. ללא ספק בעל זין קטן.
אני דופק על הדלת ונושם עמוק. עדיף להוציא את זה החוצה לפני שזה קורה, אחרת הם ייוותרו עם צער עמוק. אחי פותח את הדלת. לא ציפיתי לכך וקצת נבהלתי. אני שמח לראות את הילמר, אבל לפעמים מופתע מעוצמת היופי שלו. כשהיה קטן הוא נראה כמו כדור. היום הוא מתאמן בחדר הכושר וורלד קלאס עם מדריך כושר אישי. יש לו כסף וחברה מרשימה. הוא מורה בן שלושים ושתיים. מלמד היסטוריה בתיכון בקופווגור. אני לא יכול לתאר לעצמי את הקושי בלהיות מורה בבית הספר. אני לא הייתי יכול לעבוד עם בני נוער. אם הייתי מורה, היו מפטרים אותי ברגע. נראה לי שלא הייתי מצליח לשמור על איפוק. ככל הנראה, הייתי חונק איזה ילד על חוסר הבנתו של מונח שגור, כגון אסור בתכלית האיסור להשתמש במכשיר סלולרי בכיתה.
"היי." הילמר מחייך אליי ומזמין חיבוק מביך. אני קופץ אל חיבוקו. לא מדי מביך. "מה שלומך?"
"הכול טוב," אני משקר.
"סלמה בפנים," הוא אומר ונכנס פנימה. הוא לובש חליפה יפה. הוגו בוס. סתם, צוחק, אין לי מושג איזה מותג. גם אני אדם שלובש חולצה מכופתרת (בת עשרים שנה) מדבנהמס.1 אני הולך בעקבות אחי. אחותי משוחחת בטלפון. כרגיל. בכל הפעמים שנפגשתי איתה היא דיברה עם איזה מלך חשוב.
"לא לדבר על זה," היא אומרת בטון החלטי. היא מדברת עם דודי, לא יכול להיות אף אחד אחר. היא לא משתמשת בטון דיבור הזה בשיחה עם סתם אזרח מן השורה.
אחי מתיישב על הספה. אני לוקח כיסא ומציב אותו כך שיפנה אליהם ומתיישב. מה זה, לכל הרוחות? אני מביט בכיסא, כיסא צהוב ש... אני אפילו לא יודע איך לעזאזל לתאר אותו. קשקוש היפסטרי, מי עיצב אותו? אחותי קנתה דבר כזה? רק המושב לבדו עשוי פלסטיק שנוגע ברצפה בעוד המשענת מגיעה לתקרה. אני מנסה להתרגל לכיסא השטן.
אחי מתעסק עם הטלפון. דיבורים זה לא הצד החזק שלו.
"אני צריכה לסיים, דודי." ידעתי שהיא דיברה איתו. "להתראות." סלמה מנתקת ומחייכת אלינו. "מה שלומכם?"
"הכול טוב," אנחנו עונים.
סלמה מתיישבת על הספה ליד הילמר. "על מה אתה רוצה לדבר? נשמעת קצת מוזר בטלפון, קרה משהו?" אחותי לא משתהה וישר מגיעה לנקודה. היא צריכה כנראה להגיע לאוניברסיטה בזמן (היא מלמדת שם). אחי ודאי מאוד שמח שהוא לא צריך לבלות את יום שלישי בבוקר עם כמה מונגולואידים שבוהים בטלפונים שלהם.
"כן," אני מכחכח בגרוני. איך אני אמור להתחיל? עדיף להיות ישיר. לא להסס. אני נושם נשימה עמוקה. "אני חייב לספר לכם משהו, אבל לפני שאני מתחיל, אני רוצה לבקש מכם להישאר רגועים, בסדר?"
הם לא מבינים מה אני רוצה. הם מהנהנים, אבל על פניהם מבט מופתע. אחי מכניס את הטלפון אל הכיס; משכתי את תשומת ליבם.
"אני," לא להסס. "אני מתכוון להתאבד." אני מביט מטה, מפחד מתגובתם. "אל תדברו, תנו לי לסיים." אני מביט אליהם. הם המומים, לעזאזל. "אל תתעלמו מהעובדה שיכולתי פשוט לעשות את זה בלי ליידע אתכם. כמו איזה נרקיסיסט אנוכי. פשוט לא רוצה לצער אתכם. זו ההחלטה שלי. אני רוצה את זה. רציתי את זה מזמן. לא רציתי לעשות את זה בלי שתדעו. או... מה שאני מנסה לומר זה שאני לא רוצה שזה יצער אתכם. זה היה גרוע יותר אם הייתי רק עושה את זה, כי כל הזמן הייתם שואלים את עצמכם ומנסים להבין למה עשיתי את זה, והייתה לזה השפעה שלילית עליכם. אני רק רוצה... אני רק רוצה להניח את זה כאן על השולחן שלא תהיו בהלם." יכולתי לנסח את זה טוב יותר – שלא תהיו בחרדה.
"זו עוד אחת מהבדיחות המפגרות שלך?" מבט של כעס בפניה של אחותי, לכעס לא ציפיתי.
"לא, זו לא בדיחה, בחיים לא הייתי צוחק על דבר כזה."
אחי לא יודע מה לומר, הוא נכנס למצב של הלם. האם אלה דמעות בעיניים שלו או שהן היו לחות לפני כן?
"תגיד, אתה דפוק?" שואלת אחותי.
"לא, אני לא דפוק." עכשיו אני נכנס למצב מגננה. "אני רוצה את זה, זו החלטה שלי, החיים שלי, אני רק רוצה ליידע אתכם כדי להיות בטוח שזה לא יטריד אתכם."
"אתה לא תתאבד! אתה חושב שניתן לך לחזור הביתה לבד אחרי מה שאמרת? אתה זקוק לעזרה." אחותי מנסה לא לבכות, קולה רועד. למה תמיד הכול צריך להיות כל־כך דרמטי?
"זו לא ההחלטה שלכם." עכשיו אני רואה, אלו הן דמעות בעיניים של אחי הקטן. פאק. לא ראיתי אותו שלושה חודשים, לא ציפיתי שיהיה כל־כך רגשן. הוא לא רוצה לומר מילה, בטח מפחד להישבר.
"יש לי פגישה בעוד רבע שעה. הילמר, תוכל לקחת יום חופש היום מהעבודה?"
"אני לא צריך בייביסיטר," אני אומר נסער. מה זה השטויות האלה!
"כן... אני יכול לקחת יום חופש." הילמר לא מביט בי, העיניים שלו דבוקות לרצפה.
"אתה לא צריך לקחת חופש, אני לא מתכוון לעשות שום דבר."
"לא אמרת כרגע שאתה מתכוון להתאבד?" ציינה בנוקשות.
"אני לא מתכנן לעשות את זה עכשיו, בטח לא אחרי שלקחתם את זה ככה."
"מה ציפית? שנחגוג על ההחלטה הזו? אתה צריך עזרה."
אני נעמד ומביט בכעס אל אחותי. "אני יודע טוב מאוד שאני צריך עזרה, אבל אני לא רוצה. אני כבר עייף מהכול. לעשות כל יום את אותו הדבר. להיות בחרדה תמידית. הסיבה היחידה שבגללה אני עדיין בחיים היא אתם." אני מרגיש איך הכעס משתלט.
"בגללנו?" שואלת אחותי.
"כן," אני נושם נשימה עמוקה. אף פעם לא אמרתי להם, לומר עכשיו? "תכננתי פעם להתאבד, אבל שיניתי את דעתי בגללכם. לא רציתי שתישארו לבד. רציתי לעזור לכם, להיות שם בשבילכם בזמנים קשים, אבל עכשיו אתם כבר לא קטנים. אתם כבר לא זקוקים לי. עכשיו אני סוף־סוף יכול לעשות את מה שרציתי בשלושים שנה האחרונות."
"ניסית להתאבד בגיל שלוש־עשרה?" שואלת אחותי.
"לא, שתים־עשרה, ולא עשיתי כלום. תכננתי לחתוך את עצמי, אבל עצרתי."
הילמר מביט בי. "אני בא איתך," הוא אומר.
"אתה בא איתי?"
"אני יכול לישון אצלך הלילה, עד שנמצא פתרון." אחי מצליח להתעלות מעל הרגש שלו.
"ממש אין צורך," אני אומר.
"לא, זה רעיון טוב. אבוא לבקר בערב," אומרת אחותי.
בושה. תחושה שהספקתי לשכוח. כל גופי רועד מבושה, הזרם עולה למוח. חרטה.
שתיקה. אף מילה, אף צליל מוזיקה. אחי חושב, הוא לא ציפה לדבר כזה. לא ציפה שאחיו הגדול ירצה להתאבד. אני לא מצפה בכלל שהם יבינו אותי. אף אחד לא מבין אותי. שתיקה רועמת, לא מעז להדליק רדיו. סלמה לא הסכימה שאנהג לבד הביתה, התעקשה שאלך עם הילמר. הוא לא אומר כלום. טוב, מה כבר יש לו לומר? הוא מרגיש לא נוח. לא התכוונתי להעציב אותו. אף פעם לא רציתי לצער אותו, אך משום מה עשיתי זאת לעיתים קרובות.
כשנכנסנו לדירה שלי, הוא צלצל לחברה המדהימה שלו הֶיְיד׳ה. (היא מאמנת כושר אישית בחדר כושר ספורטהוסיד'. אני משער שהיא לא שמחה שאחי מתאמן בוורד קלאס.)
"לא, לא קרה כלום." הוא עומד בסלון ונאנח.
אני נכנס למטבח, שבקושי אפשר לקרוא לו מטבח. חלל קטן ובו כיריים וכיור (אגב, התנור דווקא עובד טוב). בקושי אפשר היה להכניס הנה שולחן, אבל יש פה שולחן עגול שאני אף פעם לא יושב לאכול לידו.
"אני נשאר לישון אצל אחי הלילה." אני שומע קול צורם מהקו השני. הייד׳ה מקסימה, אבל יש לה קול לא מהעולם הזה.
אחי נאנח שוב. הוא עייף, אני רואה עליו שהוא עייף.
"אני אבוא הביתה מחר. כלום לא קרה. אסביר לך מאוחר יותר." הקול הצורם נשמע אף גבוה יותר. "אני לא בעבודה, אני אצל עומר עכשיו," אומר אחי ברשלנות. אפשר היה לשמוע שהיא חוקרת אותו. אחי לא יודע מה לומר, מסכן. איך הוא יסביר את זה להייד׳ה?
"אני חייב לסיים, מתוקה. נתראה מחר. אסביר הכול מחר. ביי, ביי." הילמר מנתק לפני שתתחיל שוב לצעוק עליו.
מתחשק לי בירה. הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא כוס בירה אחת, סטלה, בבקבוק זכוכית. מוקדם מדי לזה או נכון יותר לומר מוקדם מדי לשתות ליד אחרים. אחי מתיישב על הספה וצופה במסך הכבוי.
"אפשר להדליק טלוויזיה?" שואל הילמר.
"כן, בטח."
הילמר מדליק את הטלוויזיה ומשעין את ראשו על כרית רכה.
"רוצה משהו?"
"לא, תודה," הוא עונה.
אני חייב לשתות משהו, זה הולך להיות יום ארוך. אני לוקח את הכוס מאתמול ומוזג לתוכה. מסיים הכול בשתי שניות. ויסקי בדרך כלל מצליח להציל אותי. מוזג עוד קצת, גומע פנימה הכול. בקרוב זה יתחיל להשפיע.
הילמר דואג לעצמו ומנסה למצוא משהו בנטפליקס. אני מתיישב על הספה. לפחות זו מערכת ישיבה, אחרת הייתי צריך לשבת לידו, וזה לא היה נוח או לפחות פחות נוח מעכשיו.
אני מתחיל לקרוא שוב את "התפסן בשדה השיפון" שסיימתי לקרוא בגיל עשרים.
 
רשת חנויות יוקרתית באנגליה. (כל הערות השוליים הן מאת המתרגמת)