פרק 1
לוקה
אוי, לא. הנה שוב זה מתחיל.
המשכתי קדימה במקום לפנות אל המעבר שהתכוונתי לפנות אליו, אבל כעבור צעד או שניים כבר לא יכולתי להתאפק. חזרתי אחורה מספיק כדי להסתתר מאחורי דוכן תצוגה והצצתי מהצד בניסיון להתבונן בנעשה.
אישה עם השיער הכי מקורזל והצבע האדום הכי מלאכותי שראיתי מימיי החזירה דיאודורנט למדף ולקחה במקומו אחד אחר. היא הסירה את המכסה, רחרחה את הקצה שלו ואחר כך הרימה צד אחד של חולצתה ומרחה אותו מתחת לזרועה, ואז חזרה על התהליך מתחת לזרועה האחרת. היא החזירה את המכסה למקומו, התבוננה לרגע במדף ובחרה במותג אחר. גם הפעם היא הסירה את המכסה, רחרחה ואחר כך התמרחה בשני בתי השחי. התבוננתי בה, מרותקת מהרצינות שעל פניה, כשדגמה שישה דיאודורנטים שונים עד שבסופו של דבר אחד העובדים בחנות הבחין במעשיה. כאשר שניהם רצו בצעקות לאורך המעבר, הבנתי שהגיע הזמן להזיז את התחת ולסיים את מסע הקניות שלי.
חודשים אחדים לפני כן ראיתי גבר דוגם כתריסר עופות צלויים שלמים. הוא הסיר את עטיפת הניילון מכל אחד מהם, תלש רגל, נגס ממנה נגיסה רצינית, דחף את הרגל בחזרה לתוך החור שנפער בעוף והחזיר את העטיפה למקומה. ציינתי זאת בפני המנהל, והוא נאנח בכבדות וצעק לאחד מסדרני הסחורות הצעירים שייגש לקרוא לאדון האמונד. עריכת קניות בשעה שתיים לפנות בוקר בסופרמרקט שפתוח עשרים וארבע שעות ביממה היא פעילות שמושכת לקוחות מסוג ייחודי. ואני התאמתי למקום באופן מושלם.
“מה שלומך היום, לוקה?” שאלה דוריס הקופאית בזמן שהעמסתי את המצרכים שלי על המסוע. היא עבדה בסופרמרקט הזה מאז שהתחלתי לבוא לפה, לפני חמש שנים בערך – אישה חביבה מאוד. ידעתי שהיא סבתא לתשעה ומצפה לנכד העשירי. היא שומרת על כמה מהם במהלך היום, ולכן היא עובדת משמרות לילה. דוריס הייתה מהאנשים היחידים שסיפרתי להם מהי הסיבה האמיתית לכך שאני עורכת קניות באמצע הלילה, שישים וחמישה קילומטרים מהבית שלי.
“שלומי טוב.” היא סרקה ברקוד של ליקריץ שחור, ואחריו שתי אריזות פרינגלס ושתי אריזות של עוגיות בראוניז. אלה לא היו המוצרים הרגילים שלי, לכן הסברתי. “אני לא בהיריון, אני מצטיידת לקראת נסיעה ארוכה.”
דוריס הרימה גבות. “נסיעה ארוכה? זה כנראה משהו מיוחד אם את מוכנה לסגור את עצמך בתוך מכונית קטנה ולצאת לנסיעה ארוכה.”
“אני צריכה לפנות את הדירה של אבא שלי במנהטן.”
“הוא מת בשנה שעברה, נכון?”
הנהנתי. “ומאז אני מתחמקת מזה. הייתי מעדיפה עינוי סיני, רק לא לדרוך באי קטנטן עם אוכלוסייה של שמונה וחצי מיליון אנשים. שלא לדבר בכלל על הפקקים האינסופיים בדרך לשם – זה נורא ואיום.”
דוריס קימטה את מצחה. “את לא יכולה לשכור מישהו שיעשה את זה?”
דווקא כן שכרתי מישהו. ואז שילוב של רגשות האשם שלי ושל דוקטור מקסוול – המטפל שלי – אילץ אותי לעשות זאת בכוחות עצמי. אבל בסופו של דבר הלחץ שעוררה בי המחשבה על כל האנשים האלה בניו יורק הדיר שינה מעיניי, ושוב שכרתי את שירותיה של החברה. ואז ביטלתי. שוב. ואז שכרתי את שירותיה של חברה חדשה, כי הייתי נבוכה מדי לשכור את אותה החברה בפעם השלישית. ואז ביטלתי שוב. ושכרתי. ושוב ביטלתי. עד שאזל לי הזמן, וטוב, עכשיו כבר היה מאוחר מדי.
“זה פשוט משהו שאני צריכה לעשות בעצמי.”
דוריס נראתה מודאגת באמת ובתמים. “תהיי בסדר? אם את זקוקה לחברה שתתלווה אלייך, אני טייסת משנה מיומנת.”
חייכתי. “תודה, דוריס. זה מאוד נדיב מצידך. אבל יש לי מלווה. אנחנו יוצאים מחר בערב, בניסיון להימנע מהפקקים עד כמה שאפשר.”
דוריס סיימה להעביר את המצרכים שלי בקופה, וגיהצתי את כרטיס האשראי שלי. לפני שעזבתי הושטתי יד אל העגלה שלי והוצאתי שקית עם דובדבנים מזן בינג ואריזת עוגיות מילאנו עם שוקולד מריר. הנחתי אותן בקצה העמדה שלה, כמו תמיד. “הדובדבנים בשביל הנכדים שלך. את עוגיות המילאנו תחביאי מהמפלצות הקטנות.”
היא הודתה לי. “שתהיה לך נסיעה נעימה, מתוקה. אני כבר ממש מחכה לגלות איך זה הלך.”
כן, גם אני. ידעתי שזאת עומדת להיות חתיכת נסיעה.
* * *
“אם היית מסכימה שאנהג במכונית שלי, יכולת להתמקד יותר ברגיעה. אולי אפילו להאזין לכמה מתרגילי הנשימה שנתתי לך.”
העפתי מבט בקדילאק עם הפח המעוקם של דוקטור מקסוול שחנתה בכביש הגישה לבית שלי. האיש בשום אופן לא היה אמור לשבת מאחורי ההגה. למעשה, הוא היווה דוגמה משכנעת לכך שאנשים מעל גיל מסוים צריכים לעבור בחינות נוספות כדי להשאיר ברשותם את רישיון הנהיגה שלהם. הדבר האחרון שאוכל לעשות בזמן שהוא יושב מאחורי ההגה זה להירגע. חוץ מזה, הוא ידע שהתחושה שאני בשליטה נחוצה לי יותר מלכל אדם אחר.
התנעתי את המכונית, וטייס המשנה שלי המעונב בעניבת פרפר הרים אל עיניו את המשקפת שבידו והציץ מבעד לחלון. העובדה שחשבתי שהגיוני לצאת למסע הזה עם המטפל הנוכחי שלי היא ראיה לכך שאני זקוקה למטפל חדש.
“אתה מוכן, דוק?”
הוא הנהן בלי להרחיק את המשקפת מעיניו. “אף פעם לא ביקרתי בתפוח הגדול. אני כבר משתוקק לגלות אילו ציפורים נפגוש.”
הנדתי בראשי. “יונים, דוק. עכברושים עם כנפיים. אלה הציפורים היחידות שנפגוש.”
פתחנו בנסיעה בת שבע השעות מוורמונט למנהטן. במהלך השעות הראשונות לא נרשמו אירועים מיוחדים, עד שנקלענו לפקק תנועה. התחלתי להזיע – פשוטו כמשמעו – והרגשתי עקצוץ בקצות אצבעותיי. אוי, לא. לא בזמן שאני נוהגת. לפעמים הפחד מפני התקף החרדה הקרב ובא היה גרוע לא פחות מההתקף עצמו. הלב שלי החל להלום בעוצמה וראשי הסתחרר. כבר קרה שהקאתי במהלך התקף חמור, ולא רציתי שזה יקרה לי בזמן שאני נוהגת בכביש המהיר. קיבלתי החלטה פזיזה לנסוע בשולי הכביש, כך שאוכל לחמוק מהתחושה שאני לכודה בין מכוניות שלא זזות ממקומן. המכונית היטלטלה כשעברה על פס ההרעדה ודוקטור מקסוול התעורר מנמנומו. הוא התעורר ונאחז בידית האוי, לעזאזל שמעל הדלת שלו. “הכול בסדר? מה קורה?”
“שום דבר. נקלענו לפקק תנועה. הדופק שלי התחיל להאיץ והייתי צריכה לסטות לדרך חלופית.”
דוק הוא כנראה האדם היחיד שתשובה כזאת הייתה מרגיעה אותו, במקום להלחיץ. הוא הרפה מאחיזתו האיתנה במכונית ודיבר בקול רגוע. “תרפי מאחיזתך בהגה, לוקה.”
השפלתי את מבטי. מפרקי האצבעות שלי היו לבנים, והאזורים שמסביב לציפורניים נצבעו בגוון אדום עז. עשיתי כמצווה עליי, כי אף על פי שלא סמכתי על כישורי הנהיגה של הדוקטור המטורלל, הוא בהחלט ידע כיצד להסיט אותי מהדרך הבטוחה להתקף חרדה. הנהנתי ואמרתי, “ניסיתי לעשות תרגיל נשימה. די ברור שזה לא עבד.”
“תאמרי לי מה את עושה עכשיו.”
עיניי הבזיקו אליו ובחזרה אל הכביש, בזמן שהמשכתי לנסוע על כביש השירות. “מה אני עושה? אני נוהגת.”
“לא. תאמרי לי מה הצלחת לעשות הרגע, כשהרגשת את התקף החרדה מתקרב.”
“ירדתי מהכביש ביציאה הראשונה?” לא הייתי בטוחה לאן הוא חותר.
“בדיוק. הסטת את המכונית מכביש אחד לכביש אחר, וזה הקנה לך תחושת ביטחון. את יכולה לעשות את זה. ואת גם יכולה לעצור בצד ולצאת מהמכונית, אם מתחשק לך.”
הנהנתי. הוא צדק כמובן. אבל הוא לא סתם ציין את המובן מאליו. הוא הזכיר לי שאני הייתי בשליטה, ושהפעלתי את השליטה הזאת ברגע שהרגשתי את הצורך בכך. החלק המרכזי בהפרעת החרדה שלי היה פחד עז מכך שלא אוכל להימלט. זאת הסיבה שלא הייתי מעריצה גדולה של קהלים, פקקי תנועה, תחבורה ציבורית או חללים קטנים – ועם זאת לא הייתה לי בעיה להתהלך בחוץ, בעיר סואנת. היכולת להפעיל שליטה כדי להתרחק מהסיטואציה סייעה לי להפחית מעוצמת החרדה.
“תנשמי נשימה עמוקה ונעימה, לוקה.”
נשמתי דרך האף ושחררתי נשיפה ארוכה דרך הפה. צינה עטפה את עורי, וזה היה מרגיע. הגוף שלי נעשה דביק ולח לפני התקף חרדה; לעיתים קרובות מעטה של זיעה מכסה את פניי כשטמפרטורת הגוף שלי עולה. הצינה שהרגשתי עכשיו העידה על כך שהגוף שלי מתחיל להתקרר.
“ספרי לי על הדייט שהיה לך בשבת בערב.”
ידעתי שהוא מנסה להסיח את דעתי, למקד את תשומת ליבי במשהו שאינו התקף החרדה המתבשל, אבל זה לא הפריע לי. “הוא הביא... את אימא שלו.”
דוק כיווץ את גבותיו. “את אימא שלו?”
“כןןן. לפיקניק בצהריים שארגנתי.” פיקניקים בצהריים בפארק היו ברירת המחדל שלי לדייט ראשון, ולא משנה מה מזג האוויר. הם אפשרו לי להימנע ממסעדות הומות אדם, ועם זאת להשאיר את האווירה קלילה. הבחירה הייתה בין פיקניק בפארק לבין הדירה שלי, והבחור האחרון שהזמנתי לארוחת ערב בביתי הניח שהזמנתי אותו לדייט ראשון הכולל סקס.
“למה לכל הרוחות הוא הביא את אימא שלו?”
משכתי בכתפיי. “הוא אמר שהוא סיפר לה על התוכניות שלנו, ושהיא אמרה שהיא אף פעם לא ביקרה בפארק הזה.” זה מה שיצא לי מכך שנהגתי בכנות וסיפרתי לגברים על הבעיות שלי עוד לפני הפגישה הראשונה – הגעתי לטיפוסים הזויים. אבל לא היה הוגן מצידי להסתיר את העובדה שאני לא יכולה לצאת לדייטים כמו בחורה נורמלית בת עשרים וחמש. שלא במפתיע, לגברים יש נטייה להיעלם במהירות הבזק ברגע שאת מספרת על עצמך ומשתמשת במילים כמו אגורפוביה וחרדה. ומשמעות הדבר הייתה שמה שנשאר עבורי בבריכת ההיכרויות היה זקוק למנה רצינית של אקונומיקה לחיטוי.
הבנתי שהשיחה הסיחה את דעתי ועזרה לי לשכך את התקף החרדה החזק ההולך ומתקרב, אמרתי, “אני מודה לך על זה, דרך אגב. אני כבר מרגישה הרבה יותר טוב. אני רק רוצה לעצור במגרש החניה הריק הזה בהמשך, כדי לצאת ולהתמתח קצת.”
דוק חייך. הוא ידע שיוגה היא אחת משיטות ההרגעה העצמית האהובות עליי. “ילדה טובה.”
שארית הנסיעה הייתה כמעט שלווה – פרט לכמה סטיות נוספות מהדרך והרגע שדוק שוחח עם הידידה שלו בטלפון הנייד בעוצמת שמע גבוהה כל־כך ששמעתי אותה מזכירה לו לחדש את מרשם הוויאגרה שלו. תזמנתי את הנסיעה כך שנגיע למנהטן באמצע הלילה כדי להימנע ככל האפשר מפקקים, והתמזל מזלנו ומצאנו חניה ברחוב, מפני שחניה בשטח סגור לא באה בחשבון מבחינתי. המטפל הנאמן שלי בחר לשהות בבית מלון שנמצא במרחק כמה רחובות בלבד מהדירה של אבא שלי.
“דוק. תתעורר. הגענו.”
הוא התעורר בהבעה מבולבלת, והרגשתי לא נעים שהפרעתי את שנתו. “מה? אה? הו. בסדר. הנה. כן. בסדר.”
ליוויתי אותו למלון שלו וחיכיתי בכניסה כדי לוודא שהוא לא נתקל בבעיות במהלך הרישום. “שוב תודה שנסעת איתי, דוק. תתקשר אליי אם מתחשק לך לאכול ביחד ארוחת בוקר. אני יודעת שמאוחר, אז אם לא בוקר אולי צהריים.”
דוק טפח על כתפי. “תתקשרי אם את זקוקה לי. בכל שעה, לוקה. ועשית היום עבודה טובה. באמת. אני גאה בך.” ידעתי שהוא מתכוון לכך.
למרות העייפות שהרגשתי בשעות האחרונות של הנסיעה, כשנכנסתי לדירה של אבא נתקפתי פתאום פרץ של ערנות. היה מוזר להפליא להיכנס לחלל המגורים של אבי בלי נוכחותו שם. הוא מת לפני כשנה, אבל לא היה ניתן לדעת זאת על סמך מראה הדירה. גברת קאסקיו, השכנה, נכנסה מדי כמה ימים להכניס את הדואר ולדאוג לסדר ולניקיון.
הסתובבתי בדירה ופתחתי את כל החלונות, כי אוויר צח תמיד עזר לי להרגיש פחות לכודה. מדפי הספרים של אבא עדיין היו עמוסים בתמונות ממוסגרות, שאף אחת מהן לא עודכנה בחמש השנים שחלפו מאז שאימא מתה. הרמתי מסגרת כפולה כסופה ובתוכה שתי תמונות. בצד השמאלי הייתה תמונה שלי במדי הצופות שלי, ובצד הימני הייתה תמונה שלי בחיקו של אבי, רוכנת לפנים ונושפת על נרות עוגת יום ההולדת שלי. הייתי בוודאי בת שש. במסגרת שנהב גדולה הוצגה תמונת החתונה של הוריי. העברתי את האצבע לאורך ההינומה של אימא. כולם אמרו תמיד שאני נראית בדיוק כמוה, אבל בתור ילדה לא הבחנתי בקווי הדמיון בינינו. עכשיו, לעומת זאת, נראיתי שתי טיפות מים כמוה. היה קשה להאמין ששניהם כבר אינם.
על השולחן הקטן בפינת האוכל הייתה ערמת דואר. דאגתי שהדואר של אבא יועבר לכתובת שלי, כך שרוב הדואר על השולחן היה קטלוגים ודואר זבל. גברת קאסקיו שלחה לי אחת לחודש את כל הדואר שהצטבר, אף־על־פי שאמרתי לה שזה לא נחוץ. עברתי על הערמה בהיסח דעת, כי לא ציפיתי למצוא שם משהו ששווה לשמור. אבל אז נעצרתי במעטפה שיועדה אליי – טוב, לא אליי, אל לוקה ראיין. זה היה שם שלא שמעתי הרבה זמן. המורה שלי בכיתה ב’, גברת ראיין, יזמה תוכנית חברים לעט עם ילדים באנגליה. במטרה לשמור על ביטחוננו, לא הורשינו להשתמש בשמות המשפחה האמיתיים שלנו כך שכל ילדי הכיתה השתמשו בשם המשפחה שלה – ולפיכך נודעתי בתור לוקה ראיין.
העפתי מבט בכתובת השולח וחיפשתי את שמו של כותב המכתב.
ג. קווין
וואו, באמת? אין מצב.
מצמצתי למראה חותמת הדואר. המכתב הגיע מקליפורניה, לא מאנגליה, אבל לא הכרתי שום קווין אחר חוץ מגריפין. וכתב היד באמת נראה לי די מוכר. אבל חלפו כמעט שמונה שנים מאז שהתכתבנו. למה הוא כותב לי עכשיו?
פתחתי בסקרנות את המעטפה ופניתי ישר לתחתית המכתב בחיפוש אחר השם. המכתב באמת היה מגריפין. התחלתי לקרוא מההתחלה.
לוקה היקרה,
את אוהבת ויסקי? אני זוכר שאמרת שאת לא אוהבת את הטעם של בירה. אבל אף פעם לא יצא לנו להשוות בין ההעדפות שלנו במשקאות אלכוהוליים חזקים. מהי הסיבה לכך, את אולי שואלת? הרשי לי להזכיר לך – מפני שהפסקת לענות על המכתבים שלי לפני שמונה שנים מחורבנות.
רציתי להודיע לך שאני עדיין רותח מזעם בגלל זה. אימא שלי הייתה אומרת שאני נוטר טינה. אבל אני מעדיף לחשוב שאני זוכר את העובדות. והעובדה היא שאת מעפנה. הנה, אמרתי את זה. שמרתי את החרא הזה בבטן הרבה מאוד זמן.
שלא תטעי – אני לא אובססיבי או משהו. אני לא יושב בבית וחושב עלייך בכל רגע ורגע. למעשה, מפעם לפעם עברו חודשים שלמים שבהם לא חלפה במוחי שום מחשבה עלייך. אבל אז איזה עניין אקראי היה עולה לי במחשבה, בלי שום התראה מוקדמת. לדוגמה, הייתי רואה ילדה אוכלת ליקריץ שחור ונזכר בך. הערת שוליים – ניסיתי את זה שוב בתור אדם בוגר, ואני עדיין חושב שיש לזה טעם של סוליה, ככה שייתכן שאת פשוט לא אנינת טעם. את בטח אפילו לא אוהבת ויסקי.
בכל אופן, אני בטוח שהמכתב הזה לא יגיע אלייך. ואם הוא כן יצליח להגיע אלייך בדרך נס, את לא תטרחי לענות. אבל אם את קוראת את זה, יש שני דברים שאת צריכה לדעת.
1. המקאלן 1926 בהחלט מצדיק את ההשקעה הכספית. הוא יורד חלק בגרון.
2. את מעפנה.
ביי, בוגדת,
גריפין
מה לעזאזל?
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
