רוח קדים

מבוא למהדורה החדשה
 

ספרו של שלמה הלל, ״רוח קדים״ ראה אור לראשונה ב-1985 וזכה לקבלת פנים אוהדת מאוד על־ידי הקוראים והביקורת. תוך שנים אחדות הופיעו 10 מהדורות בארץ, והספר תורגם לשפות רבות — ביניהן אנגלית, צרפתית, גרמנית, ספרדית, פורטוגזית, הולנדית וערבית.

הספר אזל זה מכבר ועתה הגיעה העת לחדשו.

הצלחת ״רוח קדים״ לא הייתה מקרית, שכן הספר משלב בתוכו פרקים היסטוריים, כתיבה מרתקת ועלילה הנראית בדיונית למרות שכל קטע וקטע בה התרחש במציאות. סיפוריהם של שלמה הלל וחבריו בעיראק ולמען יהודי עיראק עד העלאתה של כמעט כל קהילה גדולה זאת (כ-130 אלף נפש) ארצה — לא ייאמנו ממש.

הלל — בשורה של כינויים סודיים, כגון שמאי, פרז וארמסטרונג — היה פעמים רבות במקומות שבהם התקבלו החלטות גורליות ובוצעו פעולות מסוכנות. דומה שדבר לא עמד בפניו, ובמבחן התוצאה ברור לגמרי שהוא הצליח להטות את גלגל ההיסטוריה.

בחלקים שונים של הספר הנשימה נעצרת ממש. כך קורה כששלמה הלל, בכיסוי של איש עסקים אנגלי, מוזמן לפגישה עם ראש ממשלת עיראק, תופיק אל־סווידי, בדירת השרד שלו בבגדד, בעניין הטסת יהודי עיראק לישראל. תוך כדי השיחה מזמין ראש הממשלה את ראש הקהילה היהודית ורק הלל יודע שהוא קרוב משפחתו!

איך מסתיימת הפגישה הדרמטית הזו? על כך מסופר בספר.

עלילותיו המרתקות של שלמה הלל מעבירות אותנו גם לאיראן, לסוריה וללבנון ומתברר שגם כאן בארץ היה לו חלק חשוב בהרפתקה, שהפכה למפעל ביטחוני מוביל, שלא מן הנמנע קבע את תוצאות מלחמת העצמאות. המדובר בהקמת ״מכון איילון״ התת־קרקעי והסודי מצפון לרחובות, שייצר מיליוני כדורים לתת המקלעים לקראת מלחמת העצמאות ובמהלכה. הלל, שהיה אז מראשי גרעין הצופים א', קיבל על דעת עצמו (יחד עם חברו דן אמיר) את ההחלטה שהגרעין יגויס כולו למשימה הביטחונית ויפעיל את ״מכון איילון״ מתחת לאפם של הבריטים.

לאחר שנים סייע הלל לשמר את המפעל ולהפכו לאחד הנכסים הבולטים ברשת המוזיאונים של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. פעילותו זו הביאה אותו לקשר הדוק עם המועצה ומזה 20 שנה הוא משמש כנשיאה. מי שקשר אותו למועצה היה יהודה דקל, יו״ר הוועד המנהל של המועצה, שנפטר ב-2008. עתה מוציאה ״ספריית יהודה דקל״ את ספרו של שלמה הלל ויש בכך משום סגירת מעגל.

ובחזרה לסיפור המופלא בעיראק. הספר, כאמור, זכה להצלחה בכל מקום בו נדפס. ראוי, לסיכום, להביא את דבריו של דרו מידלטון, כתבו הצבאי של העיתון ״ניו־יורק טיימס״, שכתב בדברי הביקורת שלו על ״Operation Babylon״ (כפי שנקרא הספר בתרגומו לאנגלית): ״הספר חושף אדם שהקריב את חייו בקיבוץ, ואת סיכוייו להינשא, כדי לשרת אידיאל. אין רבים כמוהו בעולם. למעשה, אין גם הרבה ספרים כמו ספר זה בעולם״.

ד״ר מרדכי נאור

פתח דבר
 

על נהרות בבל ישבו אבות אבותי, לפי מסורת המשפחה, מאז גלו יהודים לארץ הזאת עם חורבן הבית הראשון בשנת 586 לפנה״ס, ואולי גם מאז גלות יהויכין שאירעה כעשר שנים קודם לכן. על ערבים בתוכה תלו את כינורותיהם וכל אותה עת לא שכחו להעלות את ירושלים על ראש שמחתם. מדור לדור עברה בתוכם ההכרה שנודעה לימים כציונות, עד שקמו הורי ב-1934, והעלוני עמם לארץ־ישראל. עברו עוד כמה שנים ולידי נתגלגלה הזכות לצאת לעיראק בשליחות מחתרתית ולהשתתף בהעלאתה של העדה כולה.

לא פעם, כאשר הייתי מוזמן להרצות בפני מורים או תלמידים על התנועה החלוצית בעיראק, והייתי מספר על תנאי המחתרת הקשים, על סכנת חיים ועינויים בבתי־סוהר ובייחוד על העלייה הלא־לגאלית שהתנהלה משם בדרכים ללא דרך, עד שאילצה את השלטונות העיראקים לתת ליהודים לצאת בגלוי, הייתי נשאל וחוזר ונשאל מדוע אין הדברים מופיעים בכתובים ואינם נלמדים בבתי הספר.

אכן, שנים רבות קיננה בי התחושה כי מחובתי להעלות על הכתב את סיפורם של פורצי השערים מהמזרח, בתקווה שהדברים ימצאו נתיבות לתודעתם של בני העולים האלה, שלא ידעו הרבה על מאבקם ההרואי של הוריהם, ואף של בניהם של יוצאי אירופה או מדינות המערב, שידעו על כך עוד פחות.

סיפורה המלא של תנועת המחתרת החלוצית בעיראק, מאבקה ועלילותיה, יש בו כדי להפריך את הדימוי המטאפורי־אגדתי של ״כנפי נשרים״ או ״השטיח המעופף״, שניסו לשוות לעלייה מארצות המזרח, כאילו האנשים עצמם היו סבילים ולא נקפו אצבע עד ששטיח מעופף הגיע לפתח ביתם, או נשרים באו והעבירום מהכא להתם. זהו סיפורה של קהילה יהודית שלחמה עד כלות הנפש, בעקשנות, בהתמדה ותוך הסתכנות, על זכותה להיגאל.

תחילה, כל עוד נותרה בעיראק קהילה קטנה, היה עלינו להימנע מפרסום הפרטים מחשש לפגיעה בדרכי עלייה אפשריות. אחר כך, כשיצאו כמעט כל היהודים, היה אפשר להשתחרר מכבלי הצנזורה העצמית, אלא שעיסוקים רבים מנעוני מן הכתיבה. כשבאה העת ונתאפשר לי להתרכז בכתיבה, הסתבר בדיעבד כי גם הפעם נתקיים הכלל ״כל עכבה לטובה״. לאחר שעברו יותר מ-30 שנה מאז האירועים נשואי הספר, הוסר החיסיון מרוב הארכיונים מאותה תקופה הן בארץ והן בחו״ל, וכך יכולתי להיעזר בארכיון הציוני, בארכיון ה״הגנה״ בבית אליהו גולומב בתל־אביב, בגנזך המדינה, ואחרון־אחרון — בארכיון של משרד החוץ הבריטי, שפתח בפני צוהר לבחון איך השתקפו מעשינו ופעולותינו מן העבר השני. עיון מדוקדק בתיקים ובמסמכים אלה איפשר לי לא רק לדייק בעובדות המובאות, אלא גם לנתח את האירועים ומשמעויותיהם, לראות את הדברים בפרופורציה מתאימה ובפרספקטיבה נוספת. פה ושם הבאתי בספר תעודות כאלו — מברקים אופרטיביים, מכתבים ודוחות — ככתבן וכלשונן, או ציטטתי מתוכן קטעים, כשנראה היה לי שהבאת הדברים במקורם יש בה כדי להבהיר או לאושש הערכות.

הספר כתוב בגוף ראשון, בהסתמך על ניסיוני האישי, ומתמקד בשנים 1950-1946, שנים שבהן פעלתי בעיראק, סוריה, לבנון ואיראן. אם חרגתי מתחום זה ושילבתי דברים מן העבר הקרוב והרחוק היה זה אך לשם הבהרת התמונה, הרקע והפרספקטיבה.

יש בו בספר מן המגבלות של סיפור אישי, כשמטבע הדברים מועד להבליט הבלטת־יתר אנשים ואירועים מסוימים, לקפח אירועים ואנשים אחרים, הכל במידת הקשר והקרבה שהיו לי לאירועים ולאנשים, אך יש בו מן היתרון של עדות ישירה מכלי ראשון. עם האנשים והאירועים שיצאו מקופחים כתוצאה כך הסליחה, ואני מקווה גם ההבנה.

ולסיום — ארבע הערות:

1. בספר מוזכר רבות ״המוסד לעלייה בלתי־לגאלית״, או ״המוסד לעלייה ב’״ או פשוט ״המוסד״, כפי שנקרא אז בפי הבריות מטעמי קיצור ומחתרת. גוף זה היה זרוע של ה״הגנה״ ועסק בימי המנדט הבריטי בעיקר בעלייה לא־לגאלית, אך לא הדיר עצמו מעיסוקים מחתרתיים אחרים כגון רכישת נשק והברחתו לארץ. בארצות ערב, ובמיוחד בעיראק, ריכז ״המוסד״ בידיו את כל הפעילות המחתרתית־ציונית, ולפיכך הוא המשיך להתקיים ולפעול גם לאחר הקמת המדינה, והתפרק סופית רק בסוף 1951, עם סיום גל העלייה מעיראק. יש לציין כי ״המוסד״ של ימינו — הוא ״המוסד לביון ולתפקידים מיוחדים״ — קם רק לאחר מכן, ועל אף הדמיון בשם, אינו המשך של ״המוסד לעלייה ב’״.

2. פרק ט’ של הספר (״המסך יורד״) כמעט כולו מצוי מעבר לתקופת מעורבותי הישירה בעלייה מעיראק, ושלא כיתר חלקי הספר, מבוסס בעיקרו על עיון בתיקים ושמיעת עדויות. חשבתי, מכל מקום, שאין לחתום את הספר מבלי לתאר ולו רק בקצרה, את עיקר ההתרחשויות במהלכה של העלייה הגדולה המוטסת (מבצע ״עזרא ונחמיה״), נפילתה של הרשת המחתרתית שלנו בעיראק והאסון שבא בעקבותיה.

3. לאנשי התנועה החלוצית במחתרת בעיראק ניתנו שמות־כיסוי עבריים, לרוב תנכ״יים. שמות כירמיהו, יהושפט, איוב וזרובבל היו מן השכיחים שביניהם. רבים מהאנשים דבקו בשמות אלה ואימצו אותם לעצמם גם לאחר עלותם ארצה. בספר, אני מזכירם בדרך כלל בשמותיהם ״התנועתיים״, ולא בשמות שניתנו להם בהיוולדם, משום שכך הם ידועים בין חבריהם, אז והיום.

4. במהדורה זו, החדשה, מוקדש פרק להקמת ״מכון איילון״, לשימורו ולקשרי עם המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ועם יהודה דקל, שבמסגרת ההוצאה לזכרו, ״ספריית יהודה דקל״, מופיע הספר מחדש.

שלמה הלל

פרק ראשון
מבצע מייקלברג
 

סככה לזוג קופים

היה זה בשעות אחר־הצהרים המוקדמות באחד הימים החמים של שלהי הקיץ, בשבוע השלישי לחודש אוגוסט 1947. השמש להטה, אך הרוח החרישית שנשבה מהים והבקיעה דרך גבעות הכורכר הפיגה משהו מהחום. הייתי שקוע בעבודה בחצר הקיבוץ שלנו, בחורשת האיקליפטוסים מצפון לרחובות, הגוף חשוף מהמותניים ומעלה, ולראשי כובע ״טמבל״. עורי הסמיק מחום השמש עד כדי צריבה, אבל אני לא הצטערתי על כך. חשבתי בלבי כי טוב להשתזף ולהזיע כהלכה לאחר יותר משנה של חיי מחתרת ומרתפים, יותר משנה של עבודה־לא־עבודה וחוסר שמש. בעבר נחשבתי לפועל טוב, אולם באותו יום שוב לא הייתי בטוח בכך. גופי כאב, כל השרירים נמתחו, והזמן נראה כאילו הוא דורך במקום. עסקתי בסך הכל בעבודה של מה בכך, הקמתי סככה לזוג קופים שישראל אורבך, הקברניט שלנו, הביא אתו מהפלגתו האחרונה לאפריקה. לאמיתו של דבר לא היה שום הכרח לגמור את הסככה בזמן מסוים. יכולתי אפוא לפוש קמעה, אבל לא רציתי לעשות זאת. וכי מה יגידו חברי לקיבוץ אם יתפשו אותי בחולשתי, ויראו כי אינני מסוגל עוד להוציא יום עבודה שלם.

״מה זה, שלמה, נתנו לך חופש?״ שאל דורון, אחד מחברי המשק, שעבר באקראי.

״לא חופש״, עניתי. ״הודעתי להם שאני עוזב אותם וחסל. זה בזבוז זמן. הם לא רציניים ולא מתכוונים לעסוק בעניינים ברצינות, והם יודעים זאת. כאן לפחות אני מוציא יום עבודה, ולא מסתפק בדיבורים״.

״הדיבורים״ שלא הסתפקתי בהם היו קשורים לתקופה. ההתנגשויות בין היישוב המאורגן וה״הגנה״ לבין שלטונות המנדט הבריטי היו עתה בשיאן, אבל בזמן הקצר שחלף מאז שובי לארץ משליחותי בעיראק כבר הספקתי ללמוד שאין הן קיימות בפני עצמן. עתה התחדשו גם התנגשויות דמים בין יהודים וערבים ועוצמתן עלתה בהרבה על כל הזכור ממאורעות 1939-1936 ומשאר אירועים מסוג זה. לאמיתו של דבר לא היה כמעט יום בלי קרבנות. אבל בצד האלימות הגוברת והולכת היו אלה גם ימים שבהם החלו להיראות בבירור ניצניה של הכרעה פוליטית הולכת וקרבה.

בפתחו של אותו שבוע, ביום א', 17.8.47, הכריז דוד בן־גוריון בטקס לציון יום השנה ה-50 לקונגרס הציוני הראשון: ״אנו קרובים להקמת מדינה״. בו ביום דיווח העיתונאי היהודי־בריטי ג'ון קמחי מג'נבה: ״...כנראה שרוב חברי ועדת האו״ם״1 יציעו את פינוי א״י מהצבא הבריטי מיד, וצורה מסוימת של עצמאות, יחד עם הקמת מדינה יהודית...״ (״הארץ״, 18.8).

״דבר״ של אותו יום יצא בכותרת ״הרוב בוועדה בעד חלוקה, המיעוט בעד משטר נאמנות בידי אנגליה״. מילותיה האחרונות של כתבה זו היו: ״בארץ חוששים שאנו עומדים בפני התנגשויות חמורות העלולות להטיל את הארץ למצב של מלחמת אזרחים״.

אבל ״מלחמת האזרחים״ כבר הייתה, כאמור, בעיצומה. ב-12.8, בהתנגשות דמים ״בגבולות תל־אביב־יפו״, נהרגו עשרה יהודים ושמונה ערבים, ועוד רבים נפצעו. ביום ו', 15.8, סיפרה כותרת ב״הארץ״: ״נמשכו האינצידנטים בגבולות יפו־ת״א״, ואילו ״דבר״ פירט בו ביום: ״שלושה יהודים נרצחו ועשרים וארבעה נפצעו אתמול באבו־כביר וכפר סלמה. נהרג ערבי, ועשרים ושישה נפצעו. התפרעויות בגבולות תל אביב־יפו. יחידות ההגנה הדפו התקפות של פורעים״.

וכך מדי יום. המתח רב, והעימות בין הרצון לנקמה ותגמול לבין הניסיונות הנואשים ״לשמור על השקט והסדר״ הולך ומתלהט. אבל באותם ימים של מאבק מזוין עם הבריטים והערבים ושל התפתחות פוליטית מרתקת ורבת תהפוכות היו המחשבה, התחושה, וכותרות העיתונים השמנות ביותר נתונות גם לענייני העלייה הלא־לגאלית. המעפילים של האנייה ״יציאת אירופה״, שעמידתה ההרואית נגד הבריטים נהפכה לסמלו של המאבק על עלייה חופשית, נמצאו תקועים זה חמישה שבועות באוניות הגירוש שלהם, מול חופי צרפת, ללא שום סיכוי לפתרון — ככתוב בכותרות העיתונים מן ה-18.8:

״המעפילים באניות הגירוש הכריזו שביתת רעב ליום אחד כאזהרה על העגינה חסרת הטעם. היחס למעפילים הוחמר ואירעו התנגשויות. המעפילים נכלאו. בשביתה השתתפו גם הנשים והילדים״.

ולמחרת היום: ״שביתת־הרעב של המעפילים — כללית. חששות לפורענויות חדשות. נשלחה טלגרמה לראמאדייה [ראש ממשלת צרפת] לא להרשות את עגינת הספינות במימי צרפת״.

בנושא זה שררה ביישוב העברי תמימות־דעים: דובר רבות בהחרפת המאבק נגד הבריטים, אבל יותר מכך דובר בהגברתה של העלייה הלא־לגאלית, ובהורדת העולים בחופי הארץ אפילו בכוח הזרוע והנשק. חרף כל הקרבנות מידי הפורעים הערבים, חרף כל הרדיפות והנגישות האכזריות של השלטון הבריטי, לא היה אז נושא מקומם יותר מהתמונה של חילות הים והאוויר האדירים של בריטניה הגדולה כשהם עטים על ספינות מעפילים חסרות מגן. לא היו תמונות מרגשות יותר מתמונותיהם של המעפילים עצמם — ברובם פליטי חרב שניצלו בנס ממחנות ההשמדה — כשהם נרדפים כחיות־בר, הרוגים, פצועים ומוכים, ולבסוף ניצודים ומגורשים למחנות בקפריסין ואפילו בחזרה לאירופה, שלא הייתה לדידם אלא בית־קברות גדול אחד.

בתוך התקוות הגדולות והאכזבות הכבדות, בתוך המאמץ וההתלהבות הציבורית מזה והתסכולים החוזרים ונשנים מזה, ניטשו ויכוחים גדולים ולוהטים בין השכל והרגש, בין שיקולים פוליטיים וטקטיים לבין תגובות ספונטניות מתפרצות, בין ״מקסימליסטים״ ל״מינימליסטים״. והיה זה רק טבעי שבתקופה זו השתלבה תחושת המרירות שהבאתי אתי מעיראק — ביקורת נוקבת ומקיפה על ההנהגה ועל מחדליה. הם אינם עושים די, הם יודעים רק לדבר, כך היינו חוזרים ואומרים, כאילו לא היו שום מגבלות וקשיים אובייקטיביים, כאילו לא היה שום מחסור בכסף, בכוח־אדם, ביכולת מבפנים ובסיכויים מבחוץ.

וכך קרה, שבאותו יום חם, כאשר חברים רבים נעצרו לרגע, בדרכם לחדר האוכל לארוחת הצהרים או בשובם לעבודה, והחלו להפריח הערות ולשאול מה מעשי — מי בדרך של קנטור ומי בדרך חיבה — לא עצרתי בלשוני. לא נמנעתי משום הזדמנות להפיג משהו מן העצבנות ומן הכעס והתסכול שהיו מנת גורלו של העוסק בענייני מחתרת ועלייה לא־לגאלית. ״לא, אינני מתכוון לחזור לשם. הם פטפטנים שאינם יודעים לעשות דבר ואינם רוצים לעבוד ברצינות. מוטב לבנות סככה לקופים מאשר לבזבז זמן יחד אתם״, אמרתי שוב ושוב.

ואף־על־פי־כן, הייתי נתון כל כולי ברגשות מעורבים. שמחתי לעשות יום בחוץ, בשמש, שמחתי להתעניינותם של חברי הקיבוץ, ובעיקר ששתי להזדמנות שניתנה לי להוכיח לעצמי ולחברי, שהשנה הזו של חיי ״גביר״, החייב להקפיד — בשל תנאי המחתרת בארץ אויב — שעניבתו תהיה ענודה כיאות מעל לחולצה לבנה ומבהיקה, ושנעליו יהיו מצוחצחות ומבריקות תמיד, לא הרחיקה אותי מן העבודה הגופנית ומהחברה הקיבוצית. אבל בתוך השמחה הזאת שבו מחשבותי ונדדו פעם אחר פעם למרחקים, לבגדד שבה היו חברי ממשיכים בפעולתם במחתרת ומשקיעים מרץ רב בחיפוש דרכים לעלייה ולפריצת המצור.

*

שער המשק, שניצב לא הרחק מן האתר המיועד לכלוב הקופים, היה סגור על מנעול ובריח ומעוטר בשלט ״מחלת הפה והטלפיים — הכניסה אסורה״. זה היה מנהגו של כל קיבוץ בתקופה ההיא, והמשק שלנו, שעיקר עיסוקו אז היה בייצור מחתרתי של נשק ותחמושת, נהג להקפיד על כך במשנה קפדנות. ליתר תוקף ניצב תמיד ליד השער שומר שדאג למנוע ביקורי פתע לא רצויים. השומר הזה הוא שנזעק עתה לשמע צפצוף קצוב של מכונית.

אני עצמי הכרתי את טיבו של הצפצוף. עצם קיומו והמקצב שלו העידו כי מדובר באיש ״המוסד לעלייה ב'״ המבקש להזדהות בפני עמיתו. העפתי מבט לכיוון השער וראיתי מכונית אמריקנית גדולה, שחורה ומהודרת, שהכרתיה כאחת ממכוניות ״המוסד״. ליד ההגה ישב משה כרמיל (צ'רבינסקי). נמוך קומה, שער ראשו דליל, פניו עגלגלות, ועיניו עֵרניות וחכמות, בסוף שנות ה-30 לחייו, היה משה, לעת ההיא מן הפעילים המרכזיים של ״המוסד״. ואם כי הופעתו החיצונית לא היתה מרשימה במיוחד, הרי בתוכו פנימה נחבא בולדוזר אדיר שלא ידע לאות ולא חס מעולם על כוחותיו ועל זמנו. תפקידו ב״מוסד״ לא הוגדר כמדומה מעולם במדויק (ממש כשם שגם התפקידים האחרים לא הוגדרו בדייקנות ובקשיחות), הגם שבמבט לאחור נראה שהיה מעין מנכ״ל, אבל ברור שמעמדו המיוחד בא לו בראש ובראשונה בשל אישיותו שעוררה חיבה והערכה מכל עבר. משבר או מתח אם נוצרו בין האנשים, היה זה משה, שקיבל על עצמו ליישר את ההדורים, וגם הצליח בכך, בדרך כלל — בתחושת ידידות כנה לזולת, ביחס אנושי חם, ובחוש הומור שהעלה חיוך אף על שפתותיו של הנוקשה בנרגזים.

הדעת נתנה שעכשיו בא משה כרמיל לטפל במשבר הקטן שלי, אבל אני החלטתי לשים עצמי כמי שאינו רואה ולא לרוץ לקראתו. המשכתי אפוא בעבודה במשנה מרץ ולא חדלתי מכך עד ששמעתי, מאחורי גבי ממש, את חריקת הבלמים ואת דלת המכונית הנפתחת ונסגרת בדפיקה חזקה.

עם ברכת השלום שלו הפניתי ראשי אליו.

״שלום משה״, קראתי בשמחה אמיתית, ״מה מביא אותך הנה?״

״באתי לבדוק אם אתה באמת עובד״, ענה בדרך ההלצה המקובלת עליו. ״אפשר לעזור?״ הוסיף ושאל.

״כמובן״, עניתי. ״החזק בחוט הברזל הזה כך שאוכל למתוח יותר חזק. הבא בטובך את הפטיש הגדול משם...״ העסקתי אותו חמש דקות בערך כאילו בא אלי למטרה זו בלבד, ואז, כשהרגשתי שכבר הפגנתי מידה מספקת של חוסר התעניינות וחוסר סקרנות בקשר למטרתו האמיתית, אספתי את כלי העבודה והזמנתי אותו לשבת בפינת הדשא הסמוכה. עכשיו כבר נטתה השמש מערבה, החום פג במקצת ועל מקומו באה רוח קלילה, והישיבה בחוץ הייתה נעימה מן השהות בצריפים ובאוהלים שלנו.

משה לא הסתבך בהקדמות מיותרות אלא הודיעני מיד כי חברינו באמריקה הפנו אלינו שני ״ג'לובים״ מיוחדים במינם. ״הם טוענים״, הוסיף ברוח טובה, ״כי כל העולם מרוויח מעלייה ב' — ספנים, בעלי אניות ישנות, וכן הלאה — וגם הם רוצים להרוויח משהו״.

״ומה הם מוכנים לעשות חוץ מן הרצון להרוויח?״ שאלתי.

לא יכולתי להבין במה יעזרו לנו שני גויים אמריקנים, במיוחד בשטח עיסוקי במסגרת ״המוסד״ — עלייה מעיראק או מכל ארץ ערבית אחרת.

״הם היו טייסים קרביים במלחמת העולם השנייה״, אמר משה. ״הם בעלי ניסיון רב, וכנראה גם אמיצים. המלחמה נגמרה ולהם לא היה שום רצון לחזור הביתה בחוסר כל ולהתחיל לעבוד כלבלרים או מלצרים. יש להם מטוס C-46. לדבריהם זה מטוס גדול ומתאים במיוחד למטרות שלנו. במלחמת העולם הרבו להשתמש בו, במיוחד להצנחת אנשים וציוד. המטוס הזה יכול להמריא ולנחות על מסלול קטן יחסית. הם יוכלו לקחת 50 אנשים בכל טיסה״.

התחלתי להפוך בעניין במחשבתי ולא השיבותי דבר.

״בזמן האחרון טענת כי איננו עושים די בעיראק״, אמר משה. ״אפילו טרקת את הדלת בגלל הטענה הזאת, כך שאתה פנוי לעבודה בניגוד לחברים אחרים. מה דעתך שנעשה שם את הניסיון הראשון? האם לדעתך יש בקרבת בגדד שטח מישורי שמטוס יוכל לנחות עליו ולהמריא ממנו, והאם לדעתך אפשר לארגן שם את כל העניין?״

״כמובן שאפשר״, עניתי בלי היסוס. ״רוב שטחה של עיראק הוא שטח מדברי רחב, חלק וישר כצלחת. אין קושי לנחות ולהמריא מכל מקום. אני מקבל על עצמי למצוא עשרים מקומות כאלה בסביבות בגדד. השאלה היא אם כל העניין רציני.״

אם המומחיות והביטחון שגיליתי אז נראו לימים כמופרזים במקצת, ברי שלידתם הייתה בגילי הצעיר ובנסיבות של התקופה. אדם בן 24 במציאות של ארץ־ישראל בשנת 1947 לא היה יכול לחשוב שיש משהו נעלם מידיעתו או הטעון בדיקה, בחינה והתייעצות. יותר מכך, הניסיון שלי בענייני טַיִס, נחיתות והמראות הסתכם אמנם לעת ההיא בשתי טיסות בלבד — ביציאתי לשליחות לבגדד, ובשובי משם — אבל ״הניסיון״ הזה היה כנראה מרשים מאוד בעיניו של משה. הוא, וגם שום אדם אחר לאחר מכן, לא הטילו ספק בזכותי לפסוק הלכה בשאלה הנדונה.

״אני שמח לתשובתך החיובית. ידעתי כי כך תענה״, השיב משה. ״אני מציע כי מחר בבוקר תבוא למשרד בתל־אביב ונמשיך לגלגל את הסיפור״.

המשכנו לשבת ולפטפט על עניינים של כלום, אבל בעיני רוחי כבר ראיתי את המטוס הגדול ממריא מלב המדבר, כשבדואים רוכבי גמלים עומדים מרחוק, כולם פחד והשתאות למראה הפנטזיה הזו. ואז, לאחר שהמטוס הגיע בדמיוני לשמים והחל לגמוא מרחקים, נתקלתי פתאום בבעיה שלא ידעתי את פתרונה.

״היכן ינחת המטוס בארץ?״ שאלתי את משה.

״דוידקה2 וגרישה3״, ענה לי, ״מתייעצים בשעה זו ממש ובעניין זה עצמו עם מפקדת הפלמ״ח. הם מנסים לאתר שדה נחיתה ולדאוג לסידורים שירחיקו את האנגלים מן המקום וימנעו כל הפרעה.

עכשיו לא נותר לי אלא להציג שאלה ספק מפחידה ספק מרוממת את הנפש: ״תגיד, כבר היה לנו איזה שהוא ניסיון בעלייה לא־לגאלית במטוסים?״

״לא״, השיב משה ״אף פעם. אם כל העניין הוא מעשי ואם יצא ממנו משהו, הרי שאנו מקיימים עכשיו שיחה היסטורית על מטוס ראשון בעלייה ב'. לפני שנים רבות ישבו כך אנשים והגו את הרעיון של הבאת ספינה לא־לגאלית ראשונה לחופי הארץ, וכיום אנו מדברים על המטוס הלא־לגאלי הראשון. מי אומר שאין התקדמות בעולם ובטכניקה?״

שנינו צחקנו. ליוויתי את משה עד לשער, והבטחתי לבוא למחרת בבוקר.

בשובי מן השער פגש אותי חברי זאב שמי, שהיה אז מרכז המשק ועקב כנראה מרחוק אחרי שיחתי עם משה.

״אל תגיד לי שאתה לא עובד מחר״, צעק לעומתי.

״אני חושב שכן, אבל בוודאי אחזור מחר בערב ואוכל...״

״כבר מחקתי אותך מסידור העבודה״, הפסיק אותי באמצע דב רַי, ספק בטרוניה ספק בהבנה. ״אם גורלם של הקופים המסכנים יהיה תלוי בך, הם לא יזכו לעולם להיכנס לארמון שלהם״.

יום המחרת, 20 באוגוסט 1947, התחיל בחוסר מזל שלא רימז בכלל על סופו. חיכיתי זמן רב בכביש הראשי המחבר את רחובות ותל־אביב. שני אוטובוסים עברו בזה אחר זה, אך שניהם היו מלאים ולא עצרו. כשהצלחתי להיכנס לאוטובוס השלישי, התברר לי שהוא נוסע ועוצר, נוסע ועוצר, באיטיות מעצבנת. בבואי למשרד ״המוסד״ בפינת רחוב אלנבי ושדרות רוטשילד פגשתי בצפרירה המזכירה הג'ינג'ית החיננית, כולה עצבנות והתרגשות ובלי זכר לחיוך המתגרה משהו שבו נהגה להקביל את פני.

״משה לא היה יכול לחכות יותר ונסע בעצמו לחיפה. הכנתי לך כרטיס בטקסי היוצא לשם. עליך לנסוע לשם מיד. אבל מיד. כולם מחכים לך״.

ההוראה הנמרצת של צפרירה לא השפיעה במיוחד על הטקסי — המילה מונית עדיין לא באה אז לאוויר העולם — שהתקלקל באמצע הדרך לחיפה. אבל למרבה המזל נעצר לידינו אוטובוס שהביאני סוף־סוף לעיר הכרמל. בבואי למקום היעוד, בבניין ״סולל בונה״ בחיפה, ראיתי את משה, דוידקה וגרישה מחכים בכניסה בתרעומת גלויה על פניהם. הם גררו אותי למכונית סמוכה, וגרישה, עם הסיגריה הנצחית התקועה בפיו, התיישב ליד ההגה ופתח בנסיעה מטורפת ברחובות חיפה. בתוך שתי דקות פג כעסו והחיוך החל לבצבץ בזוויות שפתיו. דוידקה שישב לידי, מאחור, עוד היה דרוך ומתוח.

״איחרת שמאי״,4 התריס לעומתי ״כבר התעצבנו כאן כהוגן״.

״אני אשם שהמכונית התקלקלה בדרך?״ השבתי, והרגשתי כי הכעס מתחיל לחלחל גם בתוכי, ״ובכלל, אינני מבין מה כל ההתרגשות והשוויץ״.

גרישה, שהחליט לשבור את המתיחות, העיר מבלי להוציא את הסיגריה מפיו:

״חבל לבזבז עכשיו זמן על ויכוחי סרק. אנחנו רוצים שתסעו כבר היום לבגדד. הכל מוכן ומסוכם. עוד מעט נגיע למלון 'כרמליה־קורט' שבו שיכנו את האמריקנים. לפני כן אנו צריכים להסביר לך את הסיכומים שלנו״.

הייתי המום. לא הבאתי בכלל בחשבון נסיעה מיידית. לא נפרדתי מהחברים, לא אמרתי שלום לאיש. ובכלל, לא הייתי רגיל לקצב כזה: אתמול דיברנו בקושי על העניין והיום כבר קמים ונוסעים בלי הנוהל המקובל של ישיבות, שתיית תה וויכוחים ממושכים. לא יכולתי להתגבר על עצמי ואמרתי: ״מה פתאום כך נוסעים, הרי כל הרעיון נולד רק עכשיו...״

״תזכור מה שדיברנו אתמול שלמה״, הפטיר משה, ״יש בינתיים התקדמות בטכניקה״. כולנו צחקנו, ודוידקה התחיל בתדרוך.

היה זה סיפור קצר בתכלית ועיקרו הסדרי התשלום עם הטייסים — מאה לירות שטרלינג לכל נוסע, במטבעות זהב. הסכום כולו, חמשת אלפים ליש״ט, יינתן להם בהגיענו לארץ. הכל מסודר, אפוא, אמר לי, ושחרר אותי מכל דאגה בעניין זה.

״היכן ננחת בארץ?״ שאלתי אני.

״שמעת על יבנאל?״ החזיר לי דוידקה שאלה.

״שמעתי״, השבתי בתחושת עלבון, ״הייתי שנה בהכשרה בדגניה והצלחתי להכיר את יבנאל. אבל מה ליבנאל ולנחיתת המטוס? יש שם שדה־תעופה סודי?״

״לא״, השיב דוידקה. ״אבל בבקעת יבנאל יש שטח מוסתר במקצת וחלק למדי, והחברים אומרים שאפשר להתאימו לנחיתה״. הוא הוסיף ואמר כי כבר היום יוחל בפינויו של השטח הזה מאבנים וסלעים העלולים להפריע לנחיתה. כשתגיע השעה, ידליקו מדורות משני צידי המסלול המנוקה, לסימון המקום וכדי להראות את כיוון הרוח, כך שיהיה אפשר להבחין בשדה המאולתר מלמעלה ואפילו לדעת איך לנחות. ביום בואנו, המשיך ואמר, תשתלט יחידת פלמ״ח על עמדות אסטרטגיות בסביבה ועל דרכי הגישה לשטח ותמנע בכל מחיר התערבות בריטית מכל סוג שהוא עד שנסיים את הורדת האנשים ואת פיזורם במשקי הסביבה. המטוס יוריד את הנוסעים, ויישוב וימריא מיד לעבר רומא. מבחינה פורמלית תהיה זו אפוא טיסה של מטוס ריק מבגדד לרומא. אנשינו ידאגו לכך שהטייס, בהיותו בבגדד, יקבל מברק גלוי ובו הוראות לנסוע מיד לרומא כדי להוביל משם מטען. אם תתעורר איזו שהיא שאלה, ישמש מברק זה כאסמכתא לטיסה הלא רגילה״.

נותרה עוד הסכנה של היתקלות אפשרית במטוסים בריטיים, ואני הייתי אמור להפחית אותה בכך שאבטיח כי המטוס יגיע עם דמדומי שחר, כדי לאפשר לאנשים לרדת ולהסתלק בטרם יאיר היום, או עם השקיעה, כדי שנספיק לזהות את המקום באור יום ולבצע את כל הנדרש — נחיתה, פיזור האנשים והמראה — עם חשכה.

ביקשתי להשאיר את השאלה האחרונה פתוחה ולהניח לי להחליט בבגדד לפי שיקולי ובהסתמך על התנאים שאמצא. לכל אחת משתי האפשרויות היו יתרונות וחסרונות משלה. בהתחשב במשך הטיסה — שלוש שעות בערך — היה ברור שנחיתה עם שחר מחייבת המראה מעיראק לאחר חצות הלילה. נחיתה עם חשכה מחייבת לעומת זאת יציאה לדרך בשעות המוקדמות של אחר־הצהריים. במבט ראשון נראה לי כי מוטב לצאת מעיראק בחשכה, אבל מיד זכרתי כי המטוס יצטרך לאסוף אותנו מנקודה לא נודעת במדבר, וכי עניין זה יחייב תיאום ודיוק שספק אם נוכל להשיגם שלא באור יום, מה גם שלא ידעתי עדיין עד כמה תהיה הנקודה הזאת רחוקה מן הבירה. לא היה אפוא טעם לקבוע מסמרות בטרם עת.

לבסוף נאמר לי כי לטייסים הוסבר הסבר היטב כי אני משמש כמפקדה של הפעולה הזאת. אני האחראי היחידי לקביעתם של כל הפרטים והם כפופים לי וחייבים לקבל כל הוראה, להוציא כמובן עניינים טכניים הקשורים בטיסה ובבטיחות המטוס על נוסעיו. הוראות כאלו תפסו ביחס לכל רבי־החובלים של אניות המעפילים שהוכפפו למפקדים מטעם ״המוסד״, והניסיון שהצטבר במרוצת השנים לימד כי היו בגדר ההכרח. שמחתי אפוא לגלות כי כך נקבעו הדברים בניסיון החדש הזה כבר מראשיתו.

צמד הטייסים חיכה לנו בחדר במלון. המראה היה כמו לאחר פוגרום: נעליים על המיטה, בגדים מפוזרים בכל פינה, ובתווך יושבים שני לועסי מסטיק, שקועים במפה עצומה של המזרח התיכון שנפרשה על הרצפה. מלווי הציגוני לפני השניים, החלפנו לחיצות־יד, והטייס הראשי, קפטן ליאו וסנברג (שחרף שמו לא נמנה עם אחינו בני ישראל) הזדרז לשלוף מחוגה ולהתוות על המפה מעגל שמרכזו בבגדד. ״זהו זה״, הסביר. ״כל מקום כשר לנחיתה שתוכל למצוא לנו ברדיוס של חמישה־עשר מייל יתאים לנו!״

המעגל המקיף את העיר הזכיר לי בעיה שהציקה לי כל הזמן והעלה בי רעיון לפתרונה. הוצאת חמישים בני אדם מבגדד לא הייתה אז עניין כה פשוט. הדרך מבגדד מערבה, בכיוון ארץ־ישראל, הייתה נתונה תחת ביקורת מתמדת של השלטונות שעשו כל מאמץ למנוע עליית יהודים לארץ־ישראל. בנקודות מפתח שונות — במעברי גשרים, בצמתים ובשאר מקומות מסוג זה — הוצבו מחסומים ונערכו ביקורות במכוניות. והנה, למראה המעגל על המפה חשתי כי השיטה החדשה תאפשר לנו לעקוף ביקורת זו או להתחמק ממנה כליל. נוכל להוציא את האנשים מזרחה או דרומה, ולהמריא בהתאם לכך. הסברתי את הדברים הללו לטייס שלא התרגש במיוחד. לדידו, כך אמר, אין כל הבדל ובלבד שנמצא שטח מתאים וישר לנחיתה ולהמראה.

גם עניין זה נגזר גורלו להידחות עד שנגיע לבגדד. בינתיים היה עלינו להתמודד עם בעיה דחופה יותר — איך אצליח בכלל לצאת במטוס, ואיך אצליח להיכנס לבגדד. הפתרון היה אמור להימצא בכיסו של משה שהקדים וחשב על כל הפרטים (ואפילו הכין לי כמה דינרים עיראקים). לא התלהבתי מפתרון זה, אבל עד מהרה התברר לי שאין דרך אחרת למי שרוצה לצאת ללא דיחוי. משה הביא עמו את הדרכון העיראקי ששימש אותי בנסיעה לעיראק לפני יותר משנה ובמסעי בחזרה לפני כמה שבועות. היה זה דרכון כשר לגמרי מבחינתם של השלטונות המנדטוריים בארץ־ישראל. יצאתי באופן רשמי וחזרתי באופן רשמי. לעומת זאת הייתה בו סכנה גדולה במה שקשור לממשלת עיראק. אשרת היציאה שאִפשרה לי לצאת את עיראק לא הושגה בנקל וגם לא בדרך כשרה במיוחד. הפקיד שסיפק אותה — לא בחינם כמובן — הטביע אותה בדרכוני אבל לא טרח לציין זאת בספרים. עכשיו היה לנו יסוד ממשי לחשוש שמישהו בבגדד נתקל בחוסר ההתאמה והחליט לפקוח עין על בעל האשרה אם ישוב לעיראק. בהיעדר ברירה אחרת סיכמנו כי אירשם במניפסט של המטוס כאחד מאנשי הצוות, בהנחה שהטיפול בניירותיהם של טייסים נעשה באופן שטחי יותר. יתר־על־כן, בכך קיווינו להתגבר גם על שני קשיים אחרים: על כך שהמטוס לא היה בכלל מטוס נוסעים וממילא לא הייתה לי שום אפשרות לצאת בו כנוסע רגיל, ועל הביקורת הקפדנית מאוד שהפעילו השלטונות באותם ימים בכל תחנות היציאה מן הארץ.

להשלמת התמונה נכנסנו לחנות ״אתא״ בהדר הכרמל וקנינו בגדי חאקי שנראו לנו כדומים ביותר לבגדיהם של שני הטייסים. בהופעתי החיצונית הייתי אפוא איש צוות כמעט לכל דבר — כמעט, משום שפרט אחד נשאר בהכרח בלי שינוי; קומתי נותרה כשהיית, בסביבות 1.65 מ', וכאשר עמדתי בין שני הענקים האמריקנים, שהיו גבוהים ממני בראש, חשתי כי המראה כולו אינו מעורר אמון, חרף בגדי החאקי הדומים.

הזמן לתחושות מן הסוג הזה היה, מכל מקום מוגבל. בניגוד לתקלות של שעות הבוקר, התנהלו עתה הדברים בקצב מסחרר. קודם צאתנו לשדה התעופה של חיפה, שבו חנה המטוס ״שלנו״, הספקתי לכתוב שני מכתבים קטנים. בראשון מביניהם, שהיה מופנה לאחי אליהו, כתבתי שאני נוסע ומקווה לחזור בעוד זמן קצר. אם אתעכב, עליו להעביר דרישות שלום ונשיקות לאבא וליתר בני המשפחה. המכתב השני נועד לחברתי תמימה, בקיבוץ. כשיצאתי הבוקר חשבתי שאחזור לפנות ערב. עתה שוב לא ידעתי מתי נתראה שנית.

כשנפרדתי מגרישה ביקשתי ממנו לדאוג לכך שאנשינו בבגדד ידעו על בואי אליהם. הוא הבטיח לי לעשות זאת מיד, באמצעות הקשר האלחוטי המחתרתי של ״המוסד״ עם בגדד. כולנו שכחנו באותו מעמד כי זמנו של הקשר הזה היה בדרך כלל בשעות הבוקר המוקדמות, וכי ביום ההוא לא הייתה כבר שום אפשרות להתקשר עם בגדד. בתוך שעות אחדות התברר לי כי עוד כמה דברים לא התנהלו בדיוק כצפוי.

בשדה התעופה בחיפה החלטנו שקפטן ליאו וסנברג ילך לטפל בניירות ובשאר העניינים הפורמליים, ואילו טייס־המשנה, מייק, ואני ניגש הישר למטוס. מייק הוסיף להחלטה הזאת עוד רעיון טוב שעזר לי להסוות את עצמי בעת הביקורת במטוס עצמו. מתחת לתא הטייס של ה-C-46 נמצא תא מלא במתגים שונים, והלחיצה על אחד מהם יכולה להספיק להתנעת המטוס. נמנינו וגמרנו אפוא כי מיד עם בואם של קציני הביקורת אצטווה לרדת ולהתניע את המטוס. ״זה גם יעשה את הרושם המתאים, וגם יחסוך ממך שאלות מיותרות״, אמר מייק, וידע, כמסתבר, את אשר אמר.

קפטן וסנ ב רג חזר מבית־הנתיבות בחברת שני סמלים חמושים ברובים (כמנהג הימים ההם היו מחוברים לבעליהם בשרשרות ברזל, זכר לעובדה ששוטרים לא מעטים איבדו את רוביהם ולא מחמת שכחה). עוד הם נכנסים למטוס, ומייק הורה לי בצעקה לבצע את ההתנעה, כדי לחסוך בזמן. ירדתי לתא התחתון, ולמרבה ההפתעה הצלחתי לא להתבלבל בין עשרות המתגים, שנראו לי, ברוב התרגשותי, דומים זה לזה עד כדי זוועה. לחצתי על המתג הנכון, המדחפים החלו להסתובב במהירות וברעש אימים, ומירכתי המטוס עלה עשן לבן. עכשיו יכולתי לחזור ולטפס לתא־הטייס בתחושה מרוממת של שביעות רצון. אפילו אני התחלתי להאמין בעובדת היותי טייס של ממש.

נציגי האימפריה הבריטית נפרדו מאתנו בהפניית הבוהן כלפי מעלה, לברכת שלום ו״גוּד לק״, עמיתי האמריקנים ענו להם ב״או קיי״ של האמריקנים, והמטוס החל לרוץ על המסלול במלוא הכוח והמהירות. חיש קל ואנו באוויר, מעל מפרץ חיפה.

פתאום הרגשתי כעין מחנק עם נטייה ליפול. הים הכחול נראה מעל לראשי, והר הכרמל רבץ לצידו במהופך. ניסיתי לתפוס בידיות הכיסא, אך לא הצלחתי להזיז את ידי. רק כעבור דקה ארוכה חזרו סדרי בראשית לקדמותם: הים למטה והשמים מעל, ואנו נוסעים מזרחה. נתיב הטיסה שלנו היה כרוך בסיבוב בן 180 מעלות, ושני הטייסים המנוסים וחובבי האירובטיקה החליטו לעשות זאת בדרך הקצרה ביותר. כששבה אלי רוחי לא התביישתי לומר להם: ״אולי אפשר לעשות ממני טייס בתוך יום אחד, אבל ברור שלא טייס קרבי. אנא התייחסו אלי כאל נוסע סתם, ואפילו כאל נוסע גרוע ביותר״.

*

ככל שהמטוס הלך והתקדם מזרחה כך גברו והלכו חששותי וספקותי, ובלבי החלה לקנן דאגה ממשית. הביטחון שחשתי לפני פחות מ-24 שעות, כאשר משה בא לבקרני במשק, לא היה עוד כה מוצק ומוחלט. לעומת זאת התחלתי לעמוד על מלוא חומרתו של המצב.

הנה אני מוצא את עצמי טס מעל ארצות ערב עם זוג ברנשים שרק לפני שעות ספורות ראיתי לראשונה. ״הם הופנו אלינו על ידי חברינו באמריקה״, זכרתי את דבריו של משה, אבל לאמיתו של דבר לא ידענו עליהם הרבה. במקרה הטוב ביותר מדובר בהרפתקנים. יתר־על־כן, כל עניין הנחיתה באמצע המדבר וההמראה משם עם אנשינו נראה לי עתה מסובך ומסוכן. מה יקרה אם הטייסים לא ימצאו את הנקודה המוסכמת באמצע המדבר? מה יקרה אם המטוס ינחת ולא יוכל לשוב ולהמריא בגלל קלקול של מה בכך? ובכלל, התכנית פתאום נראתה לי כרעיון הוליוודי, שספק רב אם אפשר להפעילו בהצלחה הלכה למעשה.

לא פחות מכך גברה דאגתי ביחס לדרכון שלי. מה אם בכל זאת נתגלה לאחר נסיעתי מבגדד כי אשרת היציאה שלי לא הייתה לגמרי בסדר? עתה נזכרתי כי ימים מספר לפני שהודעתי שאין בכוונתי לחזור לבגדד, נתקבלה ב״מוסד לעלייה ב’״ אזהרה מפורשת מאנשינו שם בזו הלשון: ״...מה עם שמאי? במקרה שהוא מתכונן לבוא, אל יבוא בדרך האוויר עד שתקבלו מאתנו הודעה נוספת״. ייתכן שאני רשום עתה ברשימות השחורות של המשטרה העיראקית ועתיד להיעצר ברגע שנגיע. אחרי ככלות הכל, תמיד היה כלל נקוט בידינו לא לשוב ולנצל את אותו דרכון במקום שנערך בו טיפול לא כשר, ורק עתה, בגלל לחץ הזמן, הפרנו כלל זה. גם עובדת היותי רשום במניפסט של צוות המטוס לא נראתה לי כערובה מספיקה. יותר מכך, עצם הופעתו של בעל דרכון עיראקי בנמל התעופה בבגדד כאיש צוות של מטוס אמריקני, היה בה כדי לעורר חשד. קיצורו של דבר, אם יעצרוני יהיה מצבי רציני, וכמובן שהמבצע עצמו ייכשל עוד בתחילתו.

״האם אתה מכיר מקום בשם בעקובה, צפונית־מזרחית מבגדד, במרחק 40-35 מייל המופיע במפות שלי״, פנה אלי הטייס, והוסיף, ״מהמפה נראה לי כי יש שם שדה תעופה שאינו בשימוש״.

הייתי אסיר תודה לטייס על שאלה זו שעקרה אותי מדאגותי הרבות וכפתה עלי את החזרה לקרקע המציאות. השבתי לטייס כי אמנם לא הייתי בבעקובה עצמה, אך אני יודע על היותה עיירה קטנה, בירת מחוז דיאלה, ועל כך שהופעת 50 אנשים זרים בחוצותיה עלולה להסב תשומת לב. יתר־על־כן, המשכתי, נחיתתו של מטוס בוודאי תיהפך שם לסנסציה ותיוודע מיד לכל הנוגעים המעוניינים בדבר. אולם — הוספתי — במקרה שלנו אין זה שיקול מכריע. לא חששתי מכך שחיל האוויר העיראקי העלוב ידלוק אחרינו, והיה ברור לי כי ברגע שנמריא ונהיה באוויר שוב לא יוכלו העיראקים להפריע לנו. סיכמנו אפוא שנחוג מעל לבעקובה לפני הנחיתה בבגדד ונתרשם ממראה המקום. בהגיענו לבעקובה הנמכנו טוס, הקפנו את השדה פעם ופעמיים וגילינו כי מצבו של המסלול משביע רצון. על פניו היו פזורות, מכל מקום, גרוטאות וחביות שיהיה צריך לסלקן לקראת השימוש. יכולתי גם לראות אנשים היוצאים מפתחי בתיהם לשמע רעש המטוס שלנו. אילו נחתנו שם, בוודאי היינו גורמים להתקהלות גדולה.

המשכנו לטוס בכיוון בגדד בהחלטה לשמור על בעקובה כאלטרנטיבה אחרונה בלבד.