1
אחת לכל שליש של שנת הלימודים יצא כל בית הספר לטיול רגלי — כלומר, גם שלושת המורים השתתפו בו נוסף על כל הבנים. השהייה בחוץ היתה נעימה בדרך כלל, וכולם ציפו לה בשמחה, שכחו חשבונות ישנים והתנהגו בחירות של ממש. מחשש לפגיעה במשמעת התקיים הטיול בדיוק לפני החופשה, בעת שהתרת המוסרות אין בה כדי להזיק, ואכן הטיול דמה יותר לבילוי בבית מאשר בבית הספר, כי גברת אברהמס, אשתו של המנהל, ואחדות מחברותיה פגשו אותם במקום שבו עצרו לארוחה וקיבלו אותם באימהיות ובמאור פנים.
מר אברהמס היה מנהל בית ספר עממי מן הדור הישן. הוא לא ייחס חשיבות להשקעה בלימודים וגם לא בספורט, אך דאג להאכיל היטב את הבנים והשגיח שיתנהגו כהלכה. את היתר הוא השאיר להורים, ולא עסק בניחושים כמה הם השאירו לו. בתוך חילופי מחמאות הדדיות עברו הבנים, הבריאים אך תמימים לפנימייה פרטית, ושם חוו על בשרם הלו־מוגן את המהלומות הראשונות של העולם. לאדישות בחינוך יש יתרונות רבים, ותלמידיו של מר אברהמס הפגינו הסתגלות יפה למדי בטווח הארוך, נעשו הורים בבוא זמנם, ובכמה מקרים שלחו אליו את בניהם. מר ריד, המורה הזוטר, היה איש מקצוע מאותו טיפוס רק טיפש יותר, ואילו מר דוּסי, הבכיר, פעל כגורם ממריץ ומנע מכל המוסד לשקוע בתרדמה. הם לא אהבו אותו במיוחד אבל ידעו שהוא חיוני. מר דוּסי היה אדם מוכשר, שמרן אבל לא מנותק מן העולם וגם לא נטול יכולת לראות בעיה משני צדיה. הוא לא התאים לבנים קהי שכל ולהורים, אבל התאים לבני העשר של הכיתה הראשונה ואפילו הנחה תלמידים לקבלת מלגה. הוא גם היה איש ארגון לא רע. מר אברהמס אמנם העמיד פנים שהוא מחזיק במושכות ומעדיף את מר ריד, אך למעשה נתן למר דוסי יד חופשית ובסופו של דבר אף עשה אותו שותף.
משהו תמיד העסיק את מוחו של מר דוסי. הפעם היה זה הוֹל, אחד הבנים הבוגרים, שעמד לעזוב אותם ולעבור לפנימייה פרטית. הוא רצה לנהל "שיחה רצינית" עם הול בזמן הטיול. חבריו לעבודה התנגדו, כיוון שהעומס עליהם יגדל, והמנהל העיר שהוא כבר שוחח עם הול, ושבטיול האחרון שלו הילד יעדיף להיות עם חבריו ללימודים. ייתכן, אבל לא היה אפשר להניא את מר דוסי מההחלטה לעשות את מה שהוא חשב לנכון. הוא חייך ושמר על שתיקה. מה ריד ידע מה תהיה "השיחה הרצינית" כי כבר בראשית היכרותם הם נגעו בנושא מסוים בעת דיון מקצועי. מר ריד לא ראה זאת בעין יפה. "קרח דק," הוא אמר אז. המנהל לא ידע וגם לא היה רוצה לדעת. כשהוא נפרד מתלמידיו בהיותם בני ארבע־עשרה, הוא שכח שהם התפתחו והיו לגברים. "הילדים שלי" היו לדידו גזע קטן אבל מוגמר, כמו הפיגמים של גינאה החדשה, ואפילו היה קל יותר להבינם מאשר את הפיגמים, כי הם מעולם לא נישאו ורק לעתים נדירות מתו. מול עיניו חלפה תהלוכה ארוכה של פְּרישוּת ושל אלמוּתיות, שמנתה בין עשרים וחמישה לארבעים בכל פעם. "אני לא מוצא תועלת בספרים על חינוך. בנים היו עוד לפני שחשבו על חינוך." מר דוסי היה מחייך, כיוון שהיה ספוג באבולוציה.
ומכאן אל הילדים.
"המורה, מותר לתת לך יד... המורה, הבטחת לי... שתי ידיו של מר אברהמס היו תפוסות וגם של מר ריד... המורה, שמעת את זה? הוא חושב שלמר ריד יש שלוש ידיים!.. לא נכון, אמרתי 'אצבעות'. קנאי, קנאי!"
"כשתסיימו...!"
"המורה!"
"אני אטייל לבד עם הול."
נשמעו קריאות אכזבה. המורים האחרים, שהבחינו שאין מה לעשות בעניין זה, ריסנו את החבורה והצעידו את הבנים לאורך המצוק בכיוון המורד. הול זינק בחדוות ניצחון, נעמד לצדו של מר דוסי והרגיש שהוא כבר מבוגר מכדי לאחוז בידו. הוא היה נער שמנמן ויפה שלא הצטיין בדבר. בכך דמה לאביו, שהשתתף בצעידה עשרים וחמש שנים לפני כן, נעלם לפנימייה פרטית, התחתן, הוליד בן ושתי בנות ומת זה לא כבר מדלקת ריאות. מר הול היה אזרח טוב אבל מנומנם. מר דוסי טרח לברר על אודותיו לפני שיצאו לטיול.
"וּמה, הול, אתה מצפה להטפת מוסר, הה?"
"אני לא יודע, אדוני — מר אברהמס כבר הטיף לי וגם נתן לי את הספר 'בשדות הקודש'. גברת אברהמס נתנה לי חפתים. החברים נתנו לי סדרה של בולים מגוואטמלה בשווי שני דולר. תראה, המורה! אלה עם התוכים על העמוד."
"נהדר, נהדר! מה מר אברהמס אמר? אני מקווה שהוא אמר לך שאתה חוטא עלוב."
הילד צחק. הוא לא הבין את מר דוסי, אבל ידע שהוא התכוון להצחיק. הוא הרגיש נוח, כי זה היה היום האחרון שלו בבית הספר, וגם אם ישגה לא יינזף. חוץ מזה, מר אברהמס הכריז שהוא הצלחה. "אנחנו גאים בו, הוא יביא לנו כבוד בסַנינגטון" — הוא ראה את תחילת המכתב אל אִמו. והילדים הרעיפו עליו מתנות והכריזו, שהוא אמיץ. טעות גדולה — הוא לא היה אמיץ, הוא פחד מהחושך, אלא שאיש לא ידע.
"אז מה אמר לך מר אברהמס?" חזר ושאל מר דוסי, כשהם הגיעו אל החולות. שיחה ארוכה איימה, והילד רצה להיות למעלה על המצוק עם חבריו, אבל ידע שאין טעם לִרצות בשעה שילד עומד מול איש.
"מר אברהמס אמר לי לחקות את אבא שלי, המורה."
"עוד משהו?"
"שאסור לי אף פעם לעשות משהו שאני אתבייש אם אמא שלי תראה אותי עושה אותו. ושככה לא עושים טעויות, ושהפנימייה תהיה שונה מאוד מזה."
"מר אברהמס אמר במה?"
"בגלל כל מיני קשיים — יותר דומה לעולם."
"הוא אמר לך איך זה בעולם?"
"לא."
"שאלת אותו?"
"לא, המורה."
"זה לא היה הגיוני מאוד מצדך, הול. זאת הדרך להבהיר כל מיני דברים. מר אברהמס ואני נמצאים פה כדי לענות על השאלות שלך. איך נראה לך העולם — העולם של המבוגרים?"
"אני לא יודע לענות. אני ילד," הוא אמר בכנות רבה. "הם בוגדניים מאוד, המורה?"
מר דוסי היה משועשע ושאל אותו אילו דוגמאות לבוגדנות הוא ראה. הוא השיב, שמבוגרים לא יתנהגו לא יפה לילדים, אבל הם לא תמיד מרמים זה את זה? הוא ויתר על גינוני התלמיד, החל לדבר כמו ילד ונעשה חולמני ומשעשע. מר דוסי השתרע על החול להקשיב לו, הצית מקטרת והרים את מבטו אל השמים. עיירת מעיינות המרפא שבה הם שכנו היתה עכשיו הרחק מאחוריהם, ושאר התלמידים הרבה לפניהם. היום היה אפרורי ונטול רוח, והעננים והשמש כמעט התמזגו.
"אתה גר עם אמא שלך, נכון?" הוא קטע את דיבורו של הילד כשראה שהוא צבר ביטחון.
"כן, המורה."
"יש לך אחים בוגרים?"
"לא, המורה, רק אֵיידה וקיטי."
"דודים?"
"לא."
"אז אתה לא מכיר הרבה גברים?"
"לאמא יש רכָּב, וג'ורג' עובד בגינה, אבל אתה מתכוון לג'נטלמנים, כמובן. לאמא יש שלוש משרתות שמטפלות בבית, אבל הן עצלניות ואפילו לא מתקנות את הגרביים של אֵיידה. אֵיידה היא אחותי הקטנה היותר גדולה."
"בן כמה אתה?"
"ארבע־עשרה ושלושה רבעים."
"אם כך, בגילך אתה עדיין פשוט בּוּר קטן." הם צחקו. אחרי שתיקה קצרה הוא אמר, "כשהייתי בגילך, אבא שלי סיפר לי משהו שהוכיח את עצמו כמועיל מאוד ועזר לי הרבה." זה לא היה נכון: אבא שלו לא סיפר לו דבר מימיו. אבל הוא נזקק לפתיחה לדברים שעמד לומר.
"כן, המורה?"
"להגיד לך מה הוא סיפר לי?"
"בבקשה, המורה."
"עכשיו אני אדבר איתך כמה רגעים כאילו אני אבא שלך, מוריס! אני אקרא לך בשמך האמיתי." ואז, בפשטות ובחביבות רבה הוא ניגש אל המסתורין שבמין. הוא דיבר על זכר ונקבה, שברא אלוהים בראשית כדי שיפרו וירבו וימלאו את הארץ בבני אדם, ועל הגיל שבו הזכר והנקבה מקבלים את כוחותיהם. "עכשיו אתה נעשה גבר, מוריס, לכן אני מספר לך על זה. אמא שלך לא יכולה לספר לך דבר כזה, ואסור לך לדבר על זה איתה וגם לא עם שום גברת אחרת, ואם בבית הספר הבא שלך הבנים ידברו על זה איתך, פשוט תשתיק אותם. תגיד להם שאתה יודע. כבר שמעת על זה פעם?"
"לא, המורה."
"אף לא מילה אחת?"
"לא, המורה."
מר דוסי, שהמשיך לעשן את מקטרתו, קם, בחר חלקת חול ישרה ושרטט עליה ציורים בעזרת מקל ההליכה שלו. "זה יקל עלינו," הוא אמר לילד שהתבונן בקיהיון: לא היה לזה שום קשר לניסיון חייו. מטבע הדברים היה קשוב, כיוון שהוא היה התלמיד היחיד בשיעור וכיוון שידע שהנושא כבד משקל וקשור אל גופו. אבל הוא עצמו לא הצליח להתייחס אליו, העניין התפרק בו־ברגע שמר דוסי הרכיב אותו, כמו סכום בלתי־אפשרי. לשווא ניסה. מוחו הרדום לא התעורר. הבגרות המינית כבר היתה, אך לא תבונה, והגברוּת התגנבה אליו כפי שקורה תמיד, בלא־יודעין. לא היה טעם לפרוץ את אי־הידיעה הזו. לא היה טעם לתאר את הדבר, אפילו לא מנקודת השקפה מדעית ואוהדת. הנער מביע הסכמה אך נגרר בחזרה אל השינה, ואי־אפשר לשדלו להתעורר טרם זמנו.
בלי קשר לגישה המדעית שלו, מר דוסי גילה אהדה. למעשה אהדה רבה מדי — הוא ייחס למוריס רגשות מפותחים ולא השכיל לראות שאינו מבין דבר או שהוא המום מדי. "כל זה מטרד ממש," הוא אמר, "אבל מוכרחים להתגבר על הקושי, אסור להפוך את זה למשהו מסתורי. אחרי כן באים הדברים הגדולים — האהבה, החיים." הוא היה רהוט, שכן דיבר בסגנון הזה אל בנים גם לפני כן, והוא ידע איזה מין שאלות ישאלו. מוריס לא שאל. הוא אמר רק, "אני מבין, אני מבין," ובתחילה מר דוסי חשש שהנער אינו מבין. הוא בחן אותו. התשובות היו משביעות רצון. לנער היה זיכרון טוב — מרקם מפליא כל כך הוא היצור האנושי — הוא אפילו פיתח מעין תבונה, הבהוב חיצוני שהגיב לאור המַנחה של הגבר. לבסוף הוא אכן שאל שאלה או שתיים על מין, והן היו ענייניות. מר דוסי היה מרוצה מאוד. "בדיוק כך," הוא אמר. "עכשיו אין יותר סיבה שמשהו יתמיה או יטריד אותך."
עדיין נותרו האהבה והחיים, והוא נגע בהם כשהם פסעו לעבר הים נטול הצבע. הוא דיבר על הגבר האידיאלי — הטהור בפרישוּתוֹ. הוא תיאר את תפארתה של האישה. כיוון שהוא עצמו היה מאורס, הוא נעשה אנושי יותר, ועיניו מאחורי המשקפיים החזקים קיבלו צבע. לחייו סמקו. לאהוב אישה אצילית, לגונן עליה ולשרת אותה — זוהי עטרת החיים, הוא אמר לנער. "עכשיו אתה לא יכול להבין, אבל בבוא היום תבין, ואז תיזכר במחנך המסכן שהראה לך את הדרך. הכול מתחבר — הכול — האל הוא בשמיו, והעולם בכי־טוב.2 זכר ונקבה! נהדר, נהדר!"
"אני חושב שאני לא אתחתן," העיר מוריס.
"היום בעוד עשר שנים — אני מזמין אותך ואת אשתך לארוחת ערב עם אשתי ואיתי. אתה מוכן?"
"כן, המורה!" הוא חייך בעונג.
"אז עשינו עסק!" כך או כך, זאת היתה בדיחה טובה לסיים בה. מוריס נהנה מהמחמאה והחל להרהר בנישואים. אבל כשהמתח רפה, מר דוסי נעצר והחזיק את לחיו כאילו כל שיניו כואבות. הוא הסתובב והביט ברצועת החול הארוכה שמאחור.
"רגע, אבל לא מחקתי את הציורים המחרידים האלה," הוא אמר לאטו.
כמה אנשים טיילו מאחוריהם בקצה המפרץ, גם הם ממש על שפת המים. מסלולם יעבור בדיוק במקום שבו מר דוסי שרטט יחסי מין, והיתה ביניהם אישה. הוא נתקף זֵיעַת פחד ורץ בחזרה.
"המורה, זה יהיה בסדר, לא?" קרא מוריס. "הגאות בטח כבר כיסתה אותם בינתיים."
"אלוהים שבשמים... תודה לאל... הגאות מתגברת."
ופתאום, רק לשבריר שנייה, הילד בז לו. "שקרן," הוא חשב. "שקרן, פחדן, הוא לא סיפר לי שום דבר..." ואז שבה והתגלגלה החשכה, החשכה שהיא קמאית אך אינה נצחית, ונכנעת לשחר כאוב משלה.
