חנן פורת סיפור חייו

פרק א

"מלכה נפלה"

אחד הזיכרונות הראשונים של חנן פורת מימי ילדותו בכפר עציון היה הליכה לילית עם אביו, שהיה באותם ימים הרפתן של הקיבוץ, לרפת הקטנה שבה היו אך פרות בודדות. האב נשא עמו לוּקס להאיר את הדרך. אחד מחברי הקיבוץ - כעבור שנים חנן כבר לא זכר את זהותו - העלה את חנן הקטן, שהיה בן שלוש או ארבע, לגג של "נווה עובדיה", בית התרבות של הקיבוץ דאז. השומר לקח את הפרוז'קטור והתחיל להאיר סביב־סביב, לכיוון הכפרים הערביים שבמרחב - צוריף, ג'בה, נאחלין, חוסאן, בית פג'אר ובית אומאר. מסביב היה הכול אפל וחשוך. חנן הקטן, באופן טבעי, התמלא פחד ולא הסתיר זאת. לאותו חבר אמר שהוא מפחד מכל הכפרים שמסביב. חבר הקיבוץ השיב: "נכון, אבל אצלנו הרבה אור. שם הרבה חושך."

מאז ליווה הנושא של אור וחושך את חנן לאורך כל ימי חייו. לימים, בישיבת מרכז הרב, כאחד ממקורבי הרב צבי יהודה זצ"ל, נדבק ב"אורות הקודש", שכתב אביו הרב קוק זצ"ל; הוא הקים את עמותת "מעגלי אורות" ואת ישיבת "בית אורות" על הר הזיתים; לעלון התורני שערך נתן את השם "מעט מן האור"; ואת מפעל החסד שהקים כינה "אורות חסד". מוטיב האור מילא את כל ישותו של חנן.

חנן היה הבולט מבני כפר עציון, אלא שהוא עצמו תמיד היה מדייק ומציין כי עובדה זו אינה נכונה. הוא לא נולד כלל בכפר עציון אלא ב"קבוצת אברהם" בכפר פינס, בח' בכסלו תש"ד, 12 בדצמבר 1943. הימים ימי מלחמת העולם השנייה. ימי חושך ואפילה לעם היהודי. לארץ ישראל מגיעות עוד ועוד ידיעות על המתרחש באירופה, על השואה האיומה המכחידה את העם היהודי ביבשת שסועת המלחמה. חרדה איומה ממלאת את היישוב היהודי, ובתוך אותה תקופה אפילה - קרן אור בבית משפחת פורת, הממלאת את האב יוסף והאם שלומית אושר רב. לידת הבן הבכור.

האב, יוסף שפיצר, עלה ארצה מקרקוב שבפולין בשנת תרצ"ו, 1936. בשירותו בהגנה נשא את שם הקוד "פורת", ומשפחתו אימצה שם זה. אמו של חנן, שלומית, נולדה בארץ. אביה, אריה בן־צבי, היה ממייסדי שכונת נווה שאנן בחיפה. איש תורה אמִתי, מחנך דגול ואיש מעשה. דורות רבים של נערים בחיפה זכו ללמוד תורה מפיו.

הוריו של חנן הכירו בכפר פינס, ב"קבוצת אברהם". היתה זו קבוצת צעירים דתיים מגליציה המזרחית, שהתארגנה על מנת לעלות לארץ ולהגשים את רעיון ההתיישבות בארץ ישראל. לא במקרה פעלה שם "קבוצת אברהם". כפר פינס, שנוסד בשנת תרצ"ג, היה המושב השני של הפועל המזרחי, המושב הדתי היחיד בכל אזור מנשה. ותיקי המושב חיכו משנת תרפ"ח ועד תרצ"ג לקבל את אדמתם, ולכן נחשבו לוותיקי הקיבוץ הדתי. יוסף ושלומית נישאו והמתינו לעלות על הקרקע להתיישבות. להקים יישוב חדש בהר חברון, על אדמת כפר עציון, יישוב חקלאי שהקים פרדסן רחובותי בשם שמואל הולצמן בשנת תרצ"ה, 1935, וחרב כעבור שנה, במאורעות תרצ"ו.

בן חצי שנה היה התינוק חנן כשניתן האישור לעלייה לכפר עציון, היישוב שיהיה מרכז עולמו בכל שלב ושלב בחייו. הגברים בכוח החלוץ של הקבוצה, ובהם אביו של חנן, יצאו כחצי שנה לפני כן לגוש עציון להכשיר את הקרקע ואילו הנשים נשארו בכפר פינס. כך יותר משנה חיו הנשים והגברים בנפרד, עד ששבו והתאחדו בשלהי שנת תש"ד.

חנן היה "ילד מספר 12" בקבוצה. לכל ילד היה מספר שהוצמד לכביסה שלו, וניתן לו על פי סדר לידתו. המספר שימש בעבור ילדי כפר עציון מעין מספר זהות, וכל אחד מהם זכר את מספריהם של כל הילדים האחרים.

לבד מהסיפור שבו פתחנו היו לחנן זיכרונות ילדות נוספים מהקיבוץ של הוריו. הוא זכר את חבורת הילדים, אלו שבחברתם יגדל ועם חלק מהם ישוב לקומם כעבור שני עשורים את הקיבוץ החרב.

חנן זכר במעומעם את אירועי נטע רבעי במטע של כפר עציון - את הילדים הרכובים על כתפי הוריהם, שנשלחו לקטוף פירות ולהניחם בסלים. את החגיגה עצמה לא זכר, אך מה שנחרת בזיכרונו מהאירוע הוא לימוד התורה של כל חברי הקיבוץ בנווה עובדיה בחג שבועות.

תמונה אחת, כך סיפר, עמדה לנגד עיניו גם בבגרותו: טיול של הילדים עם הגננת שרה דָמָסְט, שהיתה שופעת אהבה וחיבוקים, והם הולכים בין הטרסות - חנן זכר שהיה זה בכיוון של "אוכף המוכתר", אזור המטעים של הקיבוץ - מתגלגלים בין הסלעים ובין הרקפות הפורחות.

המטפלת והמורה הבאה של ילדי כפר עציון היתה חברת משואות יצחק דינה חובב. עם דינה היו מטיילים בין הסלעים. המקום היפה ביותר, הקסום ביותר, שאהבו לטייל אליו היה חורשת שיר השירים. שם היו משחקים, מתחבאים, בונים מגדלים באוויר. וטיילו גם לרפת של יוסף, אביו של חנן, ואל הלול של לאה שדיאל. ולמאפייה. כעבור כשני עשורים יישא חנן לאישה את בתה של דינה, רחל. האישה שהיתה איתו תמיד.

החיים בקיבוץ היו קשים. מזג האוויר היה קר מאוד, בעיקר בחורפים הקשים של הרי חברון, רוויי השלג. ההורים גרו באוהלים מטים לנפול. אחד ממקורות הפרנסה של הקיבוץ היה בית המרגוע "נווה עובדיה", שהוקם בעבור הסופר הדתי. שלוש עונות בית מרגוע היו בקיבוץ. בעונות אלו החברים יצאו מחדריהם ונתנו אותם למבריאים, בהם הרב דוד הכהן - "הנזיר", הרב ש"י זווין, והסופרים ש"י עגנון ורבי בנימין.

בכ"ו בתמוז תש"ה, 7 ביולי 1945, נולדו למשפחת פורת התאומים צביקי ויעל. בן הזקונים שמעון ייוולד אחרי שהמשפחה תיעקר מכפר עציון ותגור בגבעת עלייה, בי"ח בשבט תשי"ב, 14 בפברואר 1952.

העקירה הראשונה

כשהיה חנן בן ארבע שנים וחודש חווה את העקירה הראשונה בחייו, העקירה מביתו. כשישים מילדי הקיבוץ פונו עם אמותיהם מכפר עציון בכ"ג בטבת תש"ח, 5 בינואר 1948, למנזר רטיסבון שבירושלים. השלב הראשון של מלחמת השחרור כבר התנהל ברוב אזורי הארץ, וגוש עציון המבודד הפך לזירת לחימה - לא מקום אידיאלי לילדים קטנים. בזיכרונו של חנן נותרה חקוקה תמונתם של הנשים והילדים נפרדים מהגברים שנותרו להגן על הקיבוץ ונדחסים לתוך משוריין אפל וצפוף. הם לא ידעו אנה פניהם מועדות, ומתי הם עתידים לשוב, אם בכלל. המתח היה גדול, ותחושת המועקה קשה מנשוא. זיכרון הנסיעה במשוריין, בחשיכה, ללא אורות, מגוש עציון לירושלים לא נמחה ממוחו של חנן עד יומו האחרון.

לפני הגיעם למנזר רטיסבון הובאו הנשים והילדים לביתם של הסופר רבי בנימין, שמו הספרותי של יהושע רדלר־פלדמן, ואשתו בירושלים. יחסו של רבי בנימין לכפר עציון היה כמובן יחס חם; שם נהג לבלות את חופשות הקיץ שלו. בני הזוג, הוא בזקנו הלבן, והיא בעיניים מאירות ולראשה שביס - כך זכר אותם חנן - הגישו להם תה עם לימון בספלי חרסינה מעוטרים, שכמותם מעולם לא ראו לפני כן. בקיבוץ שתו תמיד רק מספלי פח.

משם המשיכו למנזר במרכז ירושלים הנצורה, שהפך למשכנם הזמני, וגם שם היה המתח בלתי־נסבל. האווירה הדחוסה במנזר האפל, לעומת המרחבים הפתוחים שבהם היו מורגלים בכפר עציון, יצרה מועקה מתמשכת. והיו האזעקות בלילות, שגם אותן לא הכירו, והם, הילדים, יורדים בשיירה בגרם המעלות למקלט הקר.

בחדר של משפחת פורת ניצב מכשיר רדיו ששימש מכשיר קשר לגברים שנותרו בכפר עציון הנצור. השידורים מהגוש נפתחו במילים "תלם־שמיר־בועז" - קוד הקריאה של הקיבוץ במורס.

יוסף, אביו של חנן, לא היה בקיבוץ באותם ימים. הוא נשלח לירושלים כדי לארגן את השיירות לגוש, ובעיקר את הציוד לשיירות. הוא דאג לשליחת שיירת העשרה ושיירת נבי דניאל. כשביקש לחזור בעצמו לגוש עציון כבר היו הדרכים חסומות. המצור היה מוחלט.

ואז הגיע הרגע הנורא מכול, ביום שהיה אמור להיות המשמח ביותר: נפילת הגוש בידי הירדנים יום לפני הקמת המדינה. הנשים, הילדים ומעט הגברים ישבו במרתף המנזר על גבי ניירות ירוקים שקילפו מהקירות כדי שישמשו חוצץ מהקור שעלה מן הרצפה. מפקד הקיבוץ יעקב אלטמן שידר אליהם באלחוט דברים שנועדו לנסוך עידוד הן במאזינים והן בלוחמים: "אנחנו במצור, אנחנו יושבים בתוך הבונקר, אבל רוחנו איתנה."

לפתע, בעודו מדבר, שמעו היושבים בירושלים קול ניתוץ, ומכשיר הקשר נדם. הם ישבו נדהמים. בתוך זמן קצר התקבל השדר הנורא: "מלכה נפלה".

הם לא נזקקו לפירושים. "מלכה" היה הכינוי של גוש עציון. בתוך זמן קצר התברר להם שרובם איבדו את אבי המשפחה בקרבות בגוש או בטבח שביצעו חיילי הלגיון בלוחמים אחרי שנכנעו. מעטים נלקחו בשבי. לימים סיפר חנן שכבר אז, כששמעו על נפילת הגוש, הרגישו שלא ייתכן שהסיפור של כפר עציון ייגמר בצורה כזו. שיום יבוא והם יחזרו הביתה.

בשנת תשי"ג, והוא בן תשע וחצי, כתב חנן לביטאון המזרחי "נתיבה" רשימה קצרה לגיליון של ערב יום הזיכרון על זיכרונותיו מכפר עציון. לבד מהתיאורים המפורטים בשפה הגבוהה, מדהים לראות את העושר הלשוני שבו ניחן ילד שעדיין לא מלאו לו עשר שנים (תצלום של הרשימה נמצא בארכיון כפר עציון):

"ברגעים אלו כשאני נזכר בכפר עציון תוקפת אותי עצבות, ויחד עם זה רגש נעים. הרפת, המטע, בית הכנסת, חולפים לעיני כבחלום - וכל זה אבד ואיננו...

"הייתי עדיין קטן כשעזבנו את כפר עציון, ואיני זוכר הרבה. ברפת ביקרתי לעתים קרובות, אבי עבד שם. הנני זוכר את הפרות המסורבלות והגזעיות שהיו נותנות שפע חלב. כשהיתה פרה ממליטה היינו מסתכלים בעגל הרך והזריז, שניסה לעמוד על רגליו.

"לעתים הייתי יוצא בין הערביים לשוח בשדה ולקטוף פרחים. הייתי פוגש בעגלון שחזר מעבודתו על עגלתו המרקדת. הייתי מניף את ידי לשלום וגם הוא ענה לי. נכנסתי לתוך מטע העצים המלבלבים, הנטועים שורות־שורות. לאור השמש השוקעת היה מראם נפלא.

"בית כנסת היה לנו מפואר. זה היה בית גדול, בנוי אבן ושבראשו ניצב זרקור. בימי שבת ומועד היו כל החברים, האורחים וגם אנו הילדים, מתאספים ומתפללים בצוותא. עוד אני זוכר את הערבים שהיו מוכרים בידידות עם חברינו, ותכף לאחר זה פרצה המלחמה.

"יום הנסיעה לירושלים נחרת בזיכרוני: הלבישוני והעלוני יחד עם כל הילדים על משוריין. לא הבנתי הרבה, אבל הייתי נרגז. מרחוק נשמעו יריות והתינוקות בכו. סוף־סוף הגענו לירושלים תשושים ועייפים. לאחר זמן נודע לנו סופו המר של כפר עציון." (חתום) חנן פורת, בן תשע וחצי, גבעת עלייה.

"הילד הזה, יראת חטאו קודמת לחוכמתו"

חצי שנה נוספת שהו שרידי הקיבוץ, האלמנות והילדים והגברים המועטים שנשארו, במנזר רטיסבון. בקיץ תש"ח עברו כקבוצה אחת לפתח תקווה, שם התגוררו הנשים והילדים בבית הספר "נצח ישראל" במשך כמה חודשים. מפתח תקווה עברו המשפחות, רובן שכולות, לגבעת עלייה בגבול יפו-בת ים, ג'בליה בשמה הערבי, שם קיימו אורח חיים קיבוצי בתוך העיר. הבתים שבהם שוכנו העקורים היו שייכים לערבים שעזבו את המקום, והיו מפוארים במושגי אותם ימים.

הגננת באותם ימים היתה שלומית לכוביצקי, לימים שלומית לביא, מנשות כפר עציון (בנה, יובל לביא, יהיה אחד החברים הקרובים של חנן). כגננת מסודרת במדינה החדשה שזה אך הוקמה העבירה שלומית למחלקת החינוך במדינה דו"חות מסודרים על הילדים בגן, שהיו אז בני חמש. תיק עם הדו"חות שמור בארכיון הציוני בירושלים. בגיליון מיום כ"ט בסיוון תש"ט נרשמו פרטי הילדים, ואחר כך סדרת שאלות קבועות, והתשובות כפי שרשמה הגננת. וכך נכתב על הילד חנן:

באילו כלי משחק משחק הילד? - על פי רוב בקוביות בניין.

הישן הוא בלילה במנוחה? - כן.

הישן הוא שנת צהריים? - כן.

המגלה הוא יוזמה למשימות עצמאיות? - כן.

העומד הוא על דעתו כנגד דעת אחרים, מבוגרים או ילדים? - כן.

אם כן - מתוך תקיפות וביטחון עצמי או מתוך עקשנות? - מתוך תקיפות.

מהו הגוון הכללי של חייו האמוציונליים - מצב רוח טוב או קודר? (קו תחת "מצב רוח טוב").

במה זה מתבטא? - ערות לשינויים, חקרנות, שאלות מחשבתיות.

המראה הוא יכולת של חשיבה עצמאית? - כן.

המראה הוא יכולת להפיק תועלת מניסיון ומהסברה מילולית? - כן.

ולבסוף מתייחסת הגננת לנושא 'הלשון והדיבור':

ההתעניינות בלמידת מילים חדשות - רבה.

טיב האוצר המילולי - עשיר.

היכולת להתבטא ברור - קיימת.

הנטייה לדבר - רגילה.

מסתבר שלגננת שלומית לביא היתה טביעת עין מצוינת לגבי הילד בן החמש, למעט אולי האבחנה בנוגע לנטייה ה"רגילה" לדבר.

לבית הספר "תחכמוני" בבת ים, שם למדו בני כפר עציון, נכנס חנן בגיל מוקדם יחסית. כיליד חודש כסלו התלבטו ההורים אם להכניס אותו לבית הספר כבר בגיל חמש וחצי, או להמתין עוד שנה. הם החליטו שחבל לבזבז שנה, והלכו עם חנן אל מנהל בית הספר צבי הירש, אישיות אצילית מעוררת כבוד. "אדוני המנהל," פנתה שלומית פורת למנהל כשהיא מצביעה על חנן, "הוא אמנם צעיר, אבל אנחנו חושבים שהוא בחור מוכשר, ואולי כדאי שהוא כבר ייכנס לבית הספר."

המנהל החליט לערוך לחנן מבחן. הוא לקח דף נייר, צייר עליו בציור סכמטי ילד - ראש, רגליים וידיים. ביד אחת צייר ארבע אצבעות, ביד השנייה חמש אצבעות. "תסתכל טוב על הילד הזה," אמר לחנן, "מה חסר לו?"

חנן התבונן בילד המצויר שוב ושוב ואז אמר: "חסר לו כובע."

המנהל צבי הירש התקשה לכבוש את צחוקו, פנה לאם שלומית ואמר לה: "הילד הזה, יראת חטאו קודמת לחוכמתו. אנחנו נקבל אותו."

ממציא התעלולים

חברת הילדים היתה חברה מגובשת - לטוב ולרע. למעשי התעלול והקונדס ולנצירת זכר החיים בכפר עציון.

כבר אז, בגיל צעיר, החלו מתגלות אצל חנן שתי תכונות בולטות: שובבות ומנהיגות. "היינו ילדים פראיים," מספר צביקי, אחיו של חנן, "לא פיקחו עלינו ולכן עשינו דברים מופרעים. חנן היה פראי מאוד והצטיין בספורט. הוא היה עושה סלטות באוויר, מתגלגל וחוזר לעמוד על הרגליים. היה לנו מנהג ללכת על הידיים וערכנו תחרויות של הליכה על הידיים למרחקים של עשרות מטרים. היינו יורדים במדרגות כך, ובשלב מסוים אפילו עולים במדרגות. פעם אחת נתלה חנן על המעקה וניסה לקפוץ ממעקה למעקה, כמו טרזן."

העובדה ששעות רבות נותרו ללא השגחה שיחקה לידיהם. רוב ההורים עבדו. האמהות רובן ככולן היו מטפלות או עבדו בחוץ, כך שאחרי הלימודים נותרו הילדים לבדם, עצמאיים למעשי משובותיהם.

התנאים אפשרו להם את התעלולים. היה שם, בג'בליה, מגרש שנקרא בפיהם "החצר הגדולה", שהתמלא בקוצים מדי קיץ. במרחבי החצר רצו ושיחקו בכל יום בשובם מבית הספר.

חנן היה אבי הרעיון של ריצה על הגגות. על הגגות, שגובהם שתיים או שלוש קומות, היה מעקה צר שעוביו שישה או שבעה סנטימטרים ורוחבו עשרה סנטימטרים בלבד. הילדים נהגו לרוץ על המעקה, ואף ערכו עליו תחרויות ריצה, בלי להיות מודעים לסכנה המרחפת עליהם אם מישהו ייפול, חלילה, מגובה של שלוש קומות ויתרסק אל הקרקע. חנן אף שכלל את הרעיון: אחד הילדים נעמד על הקורה, והאחרים היו צריכים לעקוף אותו.

פעלול נוסף של הילדים: היה בסביבה גן של תנועת אומן, תנועה של נשות המפד"ל, ובו נדנדה דו־צדדית. את הנדנדה הציבו על סולם, ומגובה זה היו מקפיצים את המתנדנד לאוויר. לא קשה לחשוב לאיזה גובה הילד היה עף.

בשכונה היתה חומה נמוכה שגם עליה נהגו הילדים לרוץ. פעם אחת ניתקה אבן מהחומה, וחנן נפל ושבר את ידו. זו היתה פציעתו היחידה בכל אותה תקופה.

כשחנן חלה בחזרת ובאבעבועות רוח, הוא הזמין את חבריו שיבואו אליו ויארחו לו לחברה, לכאורה כדי שיקיימו מצוות ביקור חולים. בפועל ביקש להדביק את כל החבר'ה, כדי לא להיות לבד במחלתו.

חברת הילדים היתה חברה מלוכדת. תחושת הביחד היתה משותפת לכולם. "אחד בעד כולם - כולם בעד אחד" היה העיקרון שליווה את ילדותם. אם מישהו היה מתנכל לילד מילדי כפר עציון, כולם היו מתגייסים לעזרתו. להתלכדות של הילדים היה גם פן אידיאולוגי: הם היו חבורה שראתה לנגד עיניה את הצורך להיות מחושלת וקשוחה, כדי שיוכלו בעתיד להילחם על גוש עציון ולשחרר אותו. אחד המבחנים, למשל, היה לרוץ יחפים על הקוצים בחצר הגדולה, כדי להתחשל לקראת הכיבוש מחדש של הגוש. יום אחד מצאו כדורים או תרמילים של כדורים שנותרו מהמלחמה, ומיהרו לאסוף אותם כדי שתהיה להם תחמושת ליום שבו יחליטו לכבוש מחדש את כפר עציון השבוי. גם מרוצי מכשולים ארגנו לעצמם, טיפוס וניווטים, וחנן הצטיין בכל אלה.

המשפחות המשיכו לקיים את חיי השותפות כמו בקיבוץ. הילדים ישנו בבתי ילדים, וגם הארוחות היו משותפות. ולמרות זאת, מעצם המציאות, גם בקרב הילדים נוצרו "מעמדות". בני "המעמד הגבוה" היו היתומים שהוריהם נהרגו בכפר עציון. הם עצמם טיפחו את ההילה הזו, מעין "אשרי יתום אני". חנן היה מ"המעמד הנחות" - שני הוריו נותרו בחיים.

התפרדות החבילה

ארבע שנים גרו המשפחות יחדיו בגבעת עלייה, עד שהוחלט בשנת תשי"ב על פירוק הקבוצה. השובבות והתעלולים היו חגיגה לילדים אך סיוט להורים, והם החליטו לשים לכך סוף, בדרך הקשה ביותר.

פירוק הקבוצה היה טראומטי לילדים. בלילה שבו נפלה ההחלטה לפרק את הקבוצה הם לא עצמו עין. משמעות הצעד היתה ברורה: חבורת הילדים לא תמשיך להיות יחד. בספר "גוש עציון: חמישים שנות מאבק ויצירה" (עמ' 326), שערך יוחנן בן־יעקב, מתואר אותו לילה בפיו של חנן, אף ששמו לא צוין:

היתה לנו שיטת הערה מיוחדת במינה בחדר הילדים. המיטות היו מסודרות בצורת "ם" סתומה לאורך הקירות. כשהיה אחד הילדים מתעורר וקם, היה מתחיל ללכת על הילדים האחרים, הישנים, לפי הסדר, ומי שהיו דורכים עליו היה חייב לקום וללכת בעקבות הדורכים, עד שהיתה שורה שלמה של ילדים הולכת באפלה על המיטות ורומסת את הישנים.

אותו לילה בוצעה הערה זו בשקט ובמהירות.

חמקנו בחשאי מפחד יעקב־ישראל השומר. עברנו את "החצר הגדולה" והצצנו מן החדר של דני על קצות האצבעות לחדר האוכל מעבר לגדר הבלוקים.

...המבט גלש ועבר מאדם לאדם בחדר האוכל המואר: אדם אדם ועולמו, אדם אדם וייסוריו. היגון האישי שזר כאן בעצב הכלל. ידענו היטב - למרות הניסיונות להעלים זאת מפנינו - כי המדובר עלינו, על אי־יכולתנו להוסיף לחיות יחד, והלב פרפר ורעד מכאב.

עמדנו - קבוצה של זאטוטים יחפים בפיג'מות, ובכינו יחד בחשאי על פירוקה של הקבוצה. נדמה לי שרק אז, ארבע שנים לאחר חורבן כפר עציון, הבנו לראשונה את גודל האסון, הרגשנו לראשונה מה אבד לנו.

לימים יספר חנן על אותו לילה (בריאיון מוקלט למרכז ההנצחה בגוש עציון): "לא הבנו בדיוק מה קורה, אבל הבנו שהולכים פה לפרק את הקבוצה, ואנחנו, בשבילנו זה היה... מה זה, לא מתחשבים בנו! מה זה? למה, למה לא שואלים את הילדים? מה זה פה? הם חושבים שהם יכולים להחליט על הדברים בלעדינו? זאת היתה בשבילנו מכה. אנחנו היינו שמחים מאוד להמשיך. בסופו של דבר גם מפירוק הקבוצה, ומהליכתה של אותה חבורה לניר עציון, והעסק התחיל להתפזר, והתחילה להיפרד החבילה."

החבילה אכן התפרדה. חלק מהמשפחות התפזרו, וחלק נשארו לגור בשכנות. משפחת פורת החליטה לחזור אל כור מחצבתה, כפר פינס. בקיץ תשי"ג חזרה המשפחה למושב. חנן היה אז בכיתה ה'. מכיוון שרק בכל שנתיים פתחו כיתה, בשנת תשי"ד נכנס חנן היישר לכיתה ז' בעודו מדלג על כיתה ו'.

מאותה עת השתייך חנן לשתי חבורות: ילדי כפר עציון וילדי כפר פינס. אף שהקשר בין המבוגרים של כפר עציון התרופף מעט, הבנים שמרו על קשר אמיץ. למרות שפער הגילים בין הילדים היה קרוב לעשר שנים, הם נותרו חברה מגובשת, קבוצה סגורה שחייתה סביב הזיכרונות. ההשתייכות לבני כפר עציון היתה בעיני החבורה מקור לגאוות יחידה. להשתייך ל"שבט העציונים" פירושו להיות חלק מחבורה שיש לה היסטוריה ושעתידה לפניה.

דמות רבנית שהשפיעה על חנן כאישיות, כבר אז, היה הרב של כפר פינס, הרב משה שטרנברג זצ"ל. אירוע שהותיר רושם על חנן היה תשעה באב במושב. כולם ישבו על הארץ וקראו קינות, והרב שטרנברג ישב לפני ארון הקודש ולידו נכבדי העדה. הרב, שכל משפחתו נספתה בשואה, התבקש לומר את הקינה "ארזי הלבנון אדירי התורה" על עשרת הרוגי מלכות, וכשהגיע לקטע שבו סורקים את בשרו של רבי עקיבא במסרקות של ברזל, פרץ הרב שטרנברג בבכי ולא יכול היה להירגע. תמונה זו נחרתה במוחו של חנן: הציבור מחכה לו דקה, ושתיים, והוא בוכה ללא הפסקה. עד שביקשו ממישהו אחר שימשיך לקרוא את הקינה. את החוויה הזו נהג חנן לחלוק עם מאן דהו בכל שיחה על רבי עקיבא.

בר מצווה בכיתה ט'

מקום הלימודים הבא שלו, מכיתה ט', היה משמעותי הרבה יותר: אם ישיבות בני עקיבא, ישיבת כפר הרא"ה. מכיוון שגם לכיתה א' נכנס חנן, כזכור, בגיל צעיר, יצא שלכיתה ט' עלה והוא רק בן 12 וחצי, זאת אומרת עוד לפני גיל בר מצווה.

בכיתתו היה חנן הצעיר שבחבורה. את בר המצווה חגג בכיתה ט'. גדליה גינזבורג, לימים חבר קרוב של חנן בבית ספר שדה כפר עציון, שהיה אז בכיתה י', הוא שלימד אותו בישיבה, לפי הנחייתו של הרב נריה, לקרוא בתורה ואת ההפטרה. "אמרו לי שיש ילד קטן שצריך ללמוד את פרשת וישלח", ייזכר לימים גדליה. "פנו אלי כי אני הייתי בעל קורא. בגלל הזמן הקצר שנותר עד לבר מצווה, התחלנו הפוך. קודם למדנו את ההפטרה, אחר כך מפטיר, אחר כך שביעי, וכך למדנו אחורה בכל פעם קצת. אין לי מושג איך הוא קרא בתורה, כי לעלייה לתורה בכפר פינס לא נסעתי." יעל, אחותו של חנן, דווקא זוכרת איך את ההפטרה של "חזון עובדיה" קרא חנן בפאתוס.

זו היתה שבת מיוחדת - השבת של מבצע סיני. המסיבה המתוכננת התבטלה. רבים מבני המושב היו במלחמה. במדינה שררה האפָלה. נוסף להיותו הקטן בחבורה בגיל, היה חנן קטן ממדים, "צוציק" בפי חבריו, שישבו על גג הישיבה ושרו בהתלהבות "הכול בגלל חנן קטן" במנגינת השיר המפורסם "הכול בגלל מסמר קטן".

אחד הר"מים בישיבה היה הרב משה לוינגר, לימים שותף אמיץ לדרך ההתיישבותית בגוש אמונים. כעבור שנים רבות, באחת מישיבות גוש אמונים, הזכיר חנן לרב לוינגר איך נתן לו לעשות עבודה בנושא "מצוות יישוב ארץ ישראל". השניים בוודאי לא יכלו לשער אז, שכחלוף שלושה עשורים הם ישתפו פעולה בדיוק בנושא זה - ולא רק באופן תיאורטי.

גם בישיבת כפר הרא"ה באו לידי ביטוי תכונות המנהיגות של חנן, שבשלב זה עוד הופנו לאפיק השובבות. על גג הישיבה היו מעקה בטון ומרזב לניקוז המים. באחת הפעמים סתמו התלמידים, בהובלת חנן, את המרזב, וכשהגג התמלא במי גשם נוצרה בריכת שחייה פרטית. אף אחד מהם לא עצר לרגע וחשב על הסכנות הטמונות במעשה הקונדס, אם, למשל, משקל כזה של מים ימוטט את כל המבנה...

באותם ימים לא היתה הישיבה מאורגנת כל כך, ולא תמיד היה מה לאכול. החבורה החליטה לפרוץ למחסן של המטבח, שבימי שישי היו בו עוגות שנאפו במיוחד לכבוד שבת. הילדים הזיזו את אחד הרעפים שבגג, וחנן השתלשל דרך החור פנימה. כשהרב מנחם אופן מכפר הרא"ה ראה את החור בגג, הוא הבין מיד שהתלמיד היחיד שיכול לחדור מבעד לחור בגג הוא זה שממדי גופו הם הקטנים ביותר. והתלמיד הזה היה חנן.

אברה'מי שבות, תושב קדומים כיום, חברו של חנן לכיתה בישיבה (ולימים שותף פעיל בהקמת יישובים בשומרון), מצדיק עד היום את המעשה: "פשוט היינו רעבים. הישיבה היתה ענייה ולא היה מה לאכול." חנן ואברה'מי שבות נהגו לקום בכל בוקר לפני התפילה למעשה חיובי הרבה יותר: ריצת בוקר, לשמור על הכושר.

בכיתה י"א נבחר חנן ל"רב פורים", כי בצד ההרפתקנות ידע חנן גם ללמוד. "חנן הצטיין במקצועות ההומניים - חיבור, ספרות, היסטוריה ודקדוק," מספר הרב יוסי כפיר, חברו של חנן לכיתה. שמעון פורת, אחיו הצעיר של חנן, זוכר שבכיתה י"ב חנן היה צריך ללמוד את "סיפור פשוט" של עגנון, אז באותה הזדמנות הוא קרא את כל כתבי עגנון. כשהיה צריך ללמוד את אחד משירי טשרניחובסקי, לא הסתפק בשיר הזה אלא קרא את כל כתבי טשרניחובסקי. לא סתם קרא. ליד כל אחד מהשירים רשם ציון, כאילו היה טשרניחובסקי תלמידו והוא המורה, או לפחות מבקר ספרותי: זה שיר טוב, ההוא חלש, השלישי בינוני. כבר אז נתגלתה אצלו האהבה לשירה העברית.

חברותא של ראש הישיבה

בלמדנותו ובידיעותיו שבה חנן את לבו של ראש הישיבה, הרב משה צבי נריה זצ"ל, ונפשו נקשרה בנפשו. הרב נריה, שחש קשר נפשי עמוק לפרשת גוש עציון, אהב אהבת נפש את התלמיד בן כפר עציון, בעיקר כשעמד על טיבו. הרב נריה היה מעביר שיעורי גמרא בקול ישראל, תחנת הרדיו היחידה במדינה באותם ימים. כשהיה חנן בכיתה י"א היו חנן ויוסי כפיר, כיום הרב יוסי כפיר, החברותא של הרב נריה לשיעור. על בסיס השיעורים הללו היה הרב נריה מכין את השיעור בגמרא לשידור הרדיו.

מנגד, הרב נריה ניסה למנוע מחנן ומחברו ללבוש מכנסיים קצרים כפי שנהגו ללבוש במושב, אך לא נחל הצלחה. אבל כאשר בסוף כיתה י' ביקשו חנן ויוסי לעזוב את הישיבה ולעבור ללמוד במקווה ישראל, הניא אותם הרב נריה מכך. בשיחה של מוצאי שבת דיבר הרב נריה מול כל הישיבה, ואמר קבל עם ועדה שאסור ששני התלמידים הללו יעזבו את הישיבה. וזה עבד.

גם חנן התפעל מרבו, התפעם מראש ישיבה שעובר מדי בוקר מחדר לחדר כאחד השמשים, מעיר את התלמידים לתפילה בשירת "ישראל עם קדושים, קומו לעבודת הבורא". חנן התפעל גם מניסיונו של הרב נריה, בתפילת הימים הנוראים, להעלות את המפעל של שיבת ציון מהחול אל הקודש. בספרון "והיה כנגן המנגן", על הרב נריה, הוא מספר על תפילתו של הרב בישיבת כפר הרא"ה בימים נוראים, כשהיה הרב נריה עובר לפני התיבה:

כשהגיע הרב נריה בפיוט "וכל מאמינים" לפסקה "שהוא לבדו הוא הממליך מלכים ולו המלוכה", זקף קומתו בדום מתוח, והמליך את ה"ממליך מלכים" למלך על כל הארץ בניגון "עוד לא אבדה תקוותנו" שבשירת התקווה.

וכשהתרונן קולו ב"ויאתיו כל לעבדך", הרעים בעוז את צלילי המנון הפלמ"ח, ולנו נשמע הלחן בערך כך:

"ויאתיו כל לעבדך" - לאור היום ובמחשך

"ויגידו באיים צדקך" - אנו אנו הפלמ"ח.

הגיע סדר זיכרונות. הרב נריה פתח ב"אתה זוכר מעשה עולם" וקולו רוטט בבכי כבוש במנגינת "בערבות הנגב איש מגן נפל", ולפתע נחנק קולו והוא פרץ בבכי מר. עמדנו אחריו ולבנו פרפר בחיל ורעדה. כבר אז חשתי בכל נימי נפשי שאין כאן מעין "גימיק" המכוון לצודד את לבנו ולא שעטנז מלאכותי של עירוב ישן בחדש, אלא דבר מה עמוק ונועז, מין נוסח מקורי של חסידות ארץ ישראלית חדשה. לא ידעתי פשרה.

הדברים ייכתבו אחרי 35 שנה, אחרי שהרב נריה כבר ילך לעולמו. באותן שנים, בעיצומם של הסכמי אוסלו שקרעו מאיתנו חלקים נרחבים מיהודה ושומרון, כתב חנן בחוברת "והיה כנגן המנגן":

היום, דווקא על רקע המשבר הלאומי, המביא רבים, גם במחננו, לפקפק בערך המפעל הציוני, ועל רקע המאבק על דמותה היהודית של המדינה, הנראה לעתים כה פתטי בעיני קטני אמונה, אני שב לתפילת הימים הנוראים של הרב נריה ומוצא בה נוחם ותקווה. הרב נריה ביקש להעלות בניגוניו את החול על הקודש ולהחיות בתפילתו את דברי הרב זצ"ל: "הישן יתחדש והחדש יתקדש". למעלה מזה: הוא ביקש רחמים על "התקווה" של המדינה וקרא ללוחמי הפלמ"ח מערבות הנגב, ממרומי הגליל ומהרי גוש עציון, שיעלו ויבואו עד שערי שמים ויאמרו לפניו יתברך זיכרונות, כדי שיעלה זיכרון מדינת ישראל לפניו לטובה, ויפקוד בחמלה וברחמים את מפעל שיבת ציון על כל ייסוריו וחבליו, בזכות כל הלוחמים והמוסרים נפשם למענו, חובשי הכיפה וגלויי הראש גם יחד.

שמחת חגיגת הסיום הושבתה

חנן התפעל מאישיותו של הרב נריה, אבל הרבה פחות מהישיבה עצמה. הוא חלק על שיטות הלימוד. הוא לא התלהב מהחומר האנושי בישיבה. הישיבה לא היתה אז במצב המזהיר ביותר שלה. השבט של חנן, "מרחבים", נחשב לשבט פרוע, חסר משמעת. בסוף כיתה י"ב לא הגיע הרב נריה למסיבת הסיום. הוא כעס על כך שהתלמידים שלחו כתבה ל"הצופה" ובה נכתב על טקס חנוכת שבילים בישיבת כפר הרא"ה, ושהרב נריה צעד בראש, וליד הרב צעד (וכאן בא שם של תלמיד), ושהיתה גם הופעה של הזמר (וגם כאן היה שם של אחד התלמידים). חנן, ככל הנראה, היה אחראי לפרסום.

את מסיבת הסיום בכפר הרא"ה בחר חנן להשבית בדרך מיוחדת. המורים סיפרו על הישיבה, וכל אחד מהם הפליג בשבחים על המוסד, בתיאור מלבב איזו ישיבה נפלאה היא כפר הרא"ה, כמה טוב בה לכולם. עד שחנן, שיושרו הפנימי מנע ממנו להשתתף במשחק, קם ואמר בגלוי לפני כל הרבנים והר"מים: אתם טועים אם אתם חושבים שהכול כל כך טוב. יש ליקויים כאלה ואחרים. והוא החל לפרט, תוך הטחת ביקורת חריפה, את כל מה שחיובי ואת כל מה ששלילי בישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה. זה היה האות לכל האחרים. כתוצאה מדבריו, כל הר"מים שדיברו אחריו מצאו גם הם נקודות תורפה וחולשה בישיבה. החגיגיות נפגמה לחלוטין.