הקדמה
כשאסתר הייתה בת שש, היא קראה ספר קומיקס על אימא תרזה. בספר היה כתוב שהעיר שבזמנו קראו לה כלכותה צפופה כל כך, שלכל אדם שגר בה יש רק שלושה מטרים רבועים לעצמו. אסתר ראתה בעיני רוחה עיר לוח שחמט ענקית, עם סימונים של תשעים סנטימטר על תשעים סנטימטר על האדמה, ובכל ריבוע עומד בדוחק חייל שחמט אנושי בלי לזוז. היא תהתה מה תוכל לעשות בקשר לזה. כשביקרה סוף סוף בכלכותה הייתה בת 24, סטודנטית לתואר שני ב-MIT. היא הביטה החוצה מחלון המונית בדרך לעיר, מאוכזבת קצת; בכל מקום שראתה היו מרחבים — עצים, כרי דשא, מדרכות ריקות. היכן העליבות שתוארה בקומיקס בבהירות כזו, לאן נעלמו כל האנשים? כשאבהיג'יט היה בן שש, הוא ידע היכן חיו העניים. הם חיו בבתים המתפרקים שמאחורי ביתו בכלכותה. לילדים שלהם תמיד היה המון זמן לשחק, והם ניצחו אותו בכל תחרות: כשהוא ירד לשחק איתם בגולות, הגולות תמיד הגיעו בסוף לכיסי המכנסיים הקצרים המהוהים שלהם. הוא קינא.
מאז שהעוני קיים, קיים גם הדחף להקטין את העניים לכמה קלישאות: העניים מצטיירים — בתיאוריות חברתיות כמו גם בספרות — כעצלנים או נועזים, אציליים או חמדנים, כועסים או פסיביים, חסרי אונים או יעילים, לסירוגין. אין זה מפתיע, אם כך, שהמדיניות לגבי עניים מתכתבת עם העמדות האלה וסגורה גם היא בסיסמאות פשטניות: "להפוך את השוק לחופשי עבור העניים", "להעמיד במרכז זכויות אדם", "להתמודד קודם עם הקונפליקט", "לתת יותר כסף למי שהכי עני", "סיוע חוץ הורג התפתחות", ועוד. בכל הסיסמאות האלה יש גרעינים חשובים של אמת, אבל לעיתים רחוקות נשאר בהן מקום גם לענייה או לעני הממוצעים, עם התקוות והחששות, המגבלות והשאיפות, האמונות והבלבול שלהם. אם הם כלל מופיעים שם, זה לרוב בתור דמות דרמטית שמשחקת תפקיד באנקדוטה מעודדת או בסיפור טרגי כדי שנוכל לרחם עליהם או להעריך אותם, אבל לא כמקור ידע, לא כבני אדם שצריך להתייעץ איתם ולבדוק מה הם חושבים, או רוצים, או עושים.
לעיתים קרובות מדי מתבלבלים בין כלכלת העוני לכלכלת העניים: מאחר שלעניים יש מעט רכוש, נדמה שאין שום דבר מעניין בקיום הכלכלי שלהם. למרבה הצער, אי־ההבנה הזו פוגעת באופן חמור במלחמה בעוני העולמי: בעיות פשוטות מולידות פתרונות פשוטים. מדיניות המלחמה בעוני היא תחום מזוהם בפסולת של קסמים־אינסטנט שהסתבר שאינם קסומים כלל. כדי שנוכל להתקדם, נצטרך לזנוח את ההרגל לצמצם את העניים למידות של דמויות קומיקס, ולהקדיש זמן כדי להבין את חייהם באמת, על כל מורכבותם ועושרם. זה בדיוק מה שניסינו לעשות בחמש־עשרה השנים האחרונות.
אנחנו אקדמאים, וכמו רוב האקדמאים אנחנו מפתחים תיאוריות ובוהים בנתונים. אבל מטבע העבודה שאנחנו עושים העברנו חודשים, שנמשכו על פני שנים ארוכות, בשטח, בעבודה עם פעילי עמותות וארגונים לא־ממשלתיים (NGO), פקידי ממשלה, עובדי בריאות ועובדי חברות מיקרו־אשראי. הגענו לסמטאות האחוריות ולכפרים שבהם מתגוררים העניים כדי לשאול שאלות ולחפש נתונים. הספר הזה לא היה נכתב אלמלא טוב ליבם של האנשים שפגשנו שם. תמיד התייחסו אלינו כאל אורחים על אף שלעיתים קרובות, למעשה כמעט תמיד, הופענו בלי התראה. השאלות שלנו נענו בסבלנות אפילו כשלא נשמעו הגיוניות כלל; שיתפו איתנו סיפורים רבים.15
כשחזרנו למשרדים זכרנו את הסיפורים וניתחנו את הנתונים, והיינו מרותקים ומבולבלים בו־זמנית. ניסינו להתאים בכוח את מה ששמענו וראינו לתוך המודלים הפשוטים שכלכלני פיתוח בינלאומי מקצועניים וקובעי מדיניות (על פי רוב מערביים או כאלה שהוכשרו במערב) השתמשו בהם עד כה כשעסקו בחיי העניים. לעיתים קרובות, משקל הראיות אילץ אותנו להעריך מחדש ואפילו לנטוש את התיאוריות שהבאנו איתנו. ניסינו, בכל מקרה, לא לנטוש לפני שנבין בדיוק מדוע הן נכשלו וכיצד אפשר להתאים את התיאוריות כך שיתארו את העולם באופן טוב יותר. הספר הזה הגיע מתוך הצומת הזה; הוא מייצג את הניסיון שלנו לרקום סיפור קוהרנטי על האופן שבו עניים חיים.
אנחנו מתמקדים באנשים העניים ביותר בעולם. קו העוני הממוצע בחמישים המדינות שבהן רוב העניים חיים הוא 16 רופי הודי לאדם ליום.16 מי שחי על סכום קטן מזה נחשב לעני על ידי הממשלה במדינה שלו. בשער החליפין הנוכחי 16 רופי הם 36 סנט, אבל המחירים נמוכים יותר במרבית המדינות המתפתחות, כך שאם עניים היו קונים את המצרכים שלהם במחירי ארצות הברית, הם היו צריכים להוציא יותר כסף — 99 סנט. אז כדי להבין איך חיים העניים, נסו לדמיין שאתם צריכים לחיות במיאמי או במודסטו ולכסות כמעט את כל הצרכים היומיומיים שלכם (למעט דיור) ב־99 סנט ליום. זה לא קל. בהודו, למשל, בסכום המקביל ל־99 סנט תוכלו לקנות 15 בננות קטנות, או כ־1.3 קילו אורז מאיכות נמוכה. אפשר לחיות ככה? ובכן, ב־2005, ברחבי העולם, 865 מיליון איש (13% מאוכלוסיית העולם) חיו ככה.
מה שמדהים זה שעל אף שאנשים עניים עד כדי כך, כמעט בכל תחום אחר הם בדיוק כמונו. יש לנו את אותם רצונות וחולשות; העניים אינם נוהגים בפחות היגיון מאחרים — להיפך, למען האמת. על פי רוב ראינו שדווקא מפני שיש להם מעט כל כך, הם מקדישים מחשבה רבה לכל החלטה: הם חייבים להיות כלכלנים מתוחכמים רק כדי לשרוד. ועדיין, החיים שלנו שונים כמו ליקר מליקריץ. וזה קשור לחלוטין לצדדים בחיים שלנו שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם ובקושי מקדישים להם מחשבה.
המשמעות של לחיות על 99 סנט ביום היא שיש לך גישה מוגבלת למידע — הרי עיתונים, טלוויזיה וספרים עולים כסף — ופעמים רבות פשוט אינך יודע דברים מסוימים ששאר העולם לוקח כמובנים מאליהם, כמו, למשל, שחיסונים יכולים למנוע מהילד שלך לחלות בחצבת. המשמעות של לחיות על 99 סנט ביום היא שאתה חי בעולם שהמוסדות בו אינם מתאימים לאנשים כמוך. לרוב העניים אין משכורת, ובוודאי שאין להם פנסיה שמופרשת אוטומטית מהמשכורת. המשמעות של לחיות על 99 סנט ביום היא להצטרך להחליט החלטות בעניינים שמגיעים עם המון אותיות קטנות שאינך מסוגל לקרוא כמו שצריך, כשאתה מתקשה גם עם החלק שכתוב בגדול. מה אדם שאינו יודע לקרוא יכול להבין ממוצר ביטוח בריאות שאינו מכסה מחלות רבות עם שמות מסובכים? המשמעות של לחיות על 99 סנט היא ללכת להצביע כשהדבר היחיד שאתה יודע על המערכת הפוליטית זה שהיא בנויה מהמון הבטחות שאיש אינו מקיים; והמשמעות של לחיות על 99 סנט ביום היא שאין לך שום מקום בטוח לשמור בו את הכסף שלך, כי מה שמנהל הבנק יוכל לעשות עם החסכונות הזעירים שלך לא יכסה את מה שהוא מבקש כדי לכסות את תפעול החשבון. וכן הלאה.
כל זה אומר שעניים צריכים הרבה יותר כישורים, כוח רצון ומחויבות כדי למצות את הכישרונות של בני המשפחה שלהם ולדאוג לביטחונם העתידי. לעומת זאת, המחירים הזעומים, המחסומים הקטנים והטעויות הפעוטות שרובנו לא חושבים עליהם כלל, גדלים אצלם פי כמה.
לא קל לצאת מעוני כבד, אבל תחושת מסוגלות ומעט עזרה ממוקדת היטב (פיסת מידע, דחיפה קטנה) יכולים לפעמים להפתיע ולגרום לתוצאות משמעותיות. מצד שני, ציפיות שאינן במקומן, היעדר אמונה במקום שבו היא נחוצה ומכשולים קטנים למראה יכולים להרוס הכול. דחיפה קטנה במקום הנכון יכולה לגרום לשינוי גדול, אבל לעיתים קרובות קשה לדעת מהו המקום הנכון ובעיקר, ברור שאין דבר אחד שיכול לפתור את כל הבעיות.
כלכלה ענייה הוא ספר על הכלכלה העשירה מאוד שמתגלה כשמבינים באמת את חייהם הכלכליים של העניים. זה ספר על סוגי התיאוריות שיכולות לעזור לנו להבין מה העניים מסוגלים להשיג, וגם היכן ומדוע הם זקוקים לעזרה. כל פרק בספר מתאר את מסע החיפוש אחר אבני הנגף האלה, ואת האופן שבו אפשר לעבור אותן. נתחיל בהיבטים הבסיסיים בחיי משפחה: מה אנשים קונים; מה הם עושים לגבי חינוך הילדים, הבריאות שלהם, או זו של ילדיהם ושל הוריהם; כמה ילדים הם בוחרים להוליד; וכן הלאה. לאחר מכן, נעבור לבחון איך שווקים ומוסדות פועלים למען העניים: האם עניים יכולים ללוות כסף, לחסוך ולבטח את עצמם כנגד סיכונים העומדים בפניהם? מה ממשלות עושות עבורם, ומתי הן מכזיבות? לכל אורך הדרך, הספר חוזר אל אותה שאלה בסיסית: האם יש לעניים דרכים לשפר את חייהם, ומה מונע מהם להצליח בכך? האם הקושי נובע מהמחיר הראשוני שצריך לשלם כדי להתניע את התהליך, או שההתחלה קלה אבל קשה יותר להמשיך? מה הופך זאת ליקר? האם אנשים מבינים מה יוכלו להרוויח? ואם לא, מה מקשה עליהם להבין?
בסופו של יום, כלכלה ענייה הוא ספר על מה שחייהם ובחירותיהם של העניים יכולים לגלות לנו על הדרך להילחם בעוני הגלובלי. הם עוזרים לנו להבין, למשל, מדוע מיקרו־אשראי יכול לעזור גם אם הוא אינו הנס שכמה אנשים קיוו שהוא יהיה; מדוע עניים מוצאים את עצמם לעיתים קרובות עם ביטוח בריאות שמזיק יותר מאשר מועיל; מדוע ילדים עניים יכולים ללכת לבית ספר שנה אחר שנה בלי ללמוד כלום; מדוע עניים אינם רוצים ביטוח בריאות. והם מגלים לנו מדוע פתרונות קסם כה רבים מהעבר הפכו לרעיונות כושלים בהווה. אבל הספר מראה גם היכן יש תקווה: מדוע לסִבסודים סמליים יכולה להיות יותר מהשפעה סמלית; כיצד לשווק ביטוח באופן מוצלח יותר; מדוע בחינוך פחות יכול להפוך ליותר; מדוע עבודות טובות מועילות לצמיחה. מעל לכול, הוא מבהיר שתקווה היא חיונית וידע הוא קריטי, שאנחנו חייבים להמשיך לנסות גם כשהאתגר נראה מבהיל. ההצלחה אינה תמיד רחוקה כפי שהיא נראית.
