מארז אוצרות מופת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז אוצרות מופת
4.5 כוכבים (21 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: פאר פרידמן, הראל קין, רעות בן יעקב, טינו מושקוביץ
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: פברואר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום

ירוסלב האשק

ירוסלב האשק הוא כנראה הסופר הצ'כי המפורסם ביותר בעולם, בעיקר הודות לרומן הפיקרסקי "החייל האמיץ שווייק" (בצ'כית: "קורותיו של החייל הטוב שווייק במלחמת העולם".) עם זאת, במהלך חייו הקצרים — הוא נולד בפראג בשנת 1883 ומת כעבור 39 שנים בלבד — כתב האשק יותר מאלף סיפורים קצרים, שרובם ראו אור בכתבי עת ולא קובצו בספר בימי חייו. לאחר שסיים את חוק לימודיו החל לעבוד בבנק, אך עד מהרה עזב את עבודתו והחל לחיות חיים בוהמייניים ולהתפרנס מכתיבה בלבד, לטייל רבות ברגל ולשתות. בשל כך לא חסרו לו היתקלויות עם החוק. הוא כתב לעיתונים רבים ולכתבי עת, ואף שימש עורך של כתב העת האנרכיסטי "קומונה", תפקיד שבגללו אף ישב זמן־מה בכלא. כדי לזכות באישור משפחתה של הבחורה שהתאהב בה, זנח האשק את עיסוקיו אלה ופנה לערוך כתב עת לנשים. כמו כן היה חבר מערכת בכתב העת "עולם החי", ופוטר לאחר שפרסם מאמרים רבים על בעלי חיים שכלל אינם קיימים. האשק ניסה להתאבד לאחר שאשתו עזבה אותו, ואושפז בבית חולים לחולי נפש. בשנת 1911 הקים את "מפלגת הקידמה המתונה בגבולות החוק", מפלגה סאטירית שהתמודדה בבחירות לפרלמנט האוסטרו־הונגרי. ב-1915 גויס לצבא ונשלח לחזית הרוסית. הוא גילה עניין בקומוניזם, אך זנח אותו כעבור שנים ושב לאחוז בהשקפות אנרכיסטיות. סיפוריו עוסקים רבות באנשים שבשולי החברה — גנבים, שתיינים, רמאים קטנים. את הרומן הגדול שלו החל לכתוב ב-1921 בשהותו בעיר הקטנה ליפניצה לצורך החלמה. הוא מת שם מדום לב ב-1923.

יאקוב וסרמן

יאקוב וסרמן (1934-1873) גדל בפירת הסמוכה לנירנברג שבבוואריה, בנו של סוחר יהודי. לאחר ילדות של קשיים כלכליים, התחיל וסרמן לכתוב בשבועון סטירי במינכן. בגיל צעיר עבר וסרמן לווינה, ושם התחתן עם יולי שפייר, בת למשפחה עשירה ומיוחסת, שאפשרה לווסרמן לחיות בביטחון כלכלי. אך כעבור זמן קצר נקלע וסרמן לחיי עוני בפרברי וינה עם אישה אחרת וילדים קטנים. בנקודה זו התחיל לעסוק בשאלת הנורמליוּת וההתמודדות של האמן עם החיים.
וסרמן  זכה לראשונה להצלחה ספרותית עם פרסום הרומן "היהודים של צירנדורף" על חיי חסידיו של שבתי צבי (1897). הוא ביסס את מעמדו עם יצירת המופת "קספר האוזר" (1908). ביצירה האוטוביוגרפית "דרכי כגרמני וכיהודי"  (1921), עסק וסרמן ביחסים המתוחים בין הזהות הגרמנית והיהודית. ספרו "פרשת מאוריציוס" (1928), שעסק בגילוי האשמת שווא ברצח זיכה אותו בתהילה הן בקרב המבקרים והן בקרב קהל קוראים גדול. ב"הווייתו השלישית של יוזף קירקהובן"  (1934), ערך וסרמן דין וחשבון בנושא גירושים, בעוד שנישואיו התפרקו כעבור שני עשורים. עם עליית הנאצים לשלטון הוחרם וסרמן ונודה וספריו נשרפו. הוא מת מרושש ושבור לב באוסטריה ב-1934.
וסרמן הותיר קרוב לארבעים יצירות ספרותיות: שירה, מסות, רומנים, סיפורים קצרים וסיפורת היסטוריות-ביוגרפית, שמקבילה לזו של שטפן צוויג, הצעיר ממנו בשמונה שנים. אף שהיה, כמו צוויג, מהסופרים המהוללים ביותר בין שתי מלחמות העולם, ועל אף השפעתו הנרחבת על דמויות שהיו מעמודי התווך של הספרות העברית כגון עגנון, גנסין, ברדיצ׳בסקי ולאה גולדברג, יצירתו כמעט נשכחת היום, ואנו בהוצאת "תשע נשמות" מבקשים להשיבה למדף הספרים העכשווי בישראל.

קתרין מנספילד

קתרין מנספילד היתה סופרת ילידת ניו זילנד שחיה באנגליה – אמנית הסיפור הקצר. היא פיתחה סגנון כתיבה ייחודי, שיש בו מן השירה בפרוזה. סיפוריה המעודנים עוסקים בשאלות פסיכולוגיות ואינם בעלי נרטיב מובהק, יש בהם חדות הבחנה שמעלה על הדעת את אנטון צ'כוב, שאמנם השפיע רבות על כתיבתה. מנספילד השפיעה רבות על התפתחות הסיפור הקצר כסוגה ספרותית. היא נולדה ב-1888 בוולינגטון, ועזבה את ניו זילנד בגיל 19 כדי להתבסס בתור סופרת באנגליה. מבט מפוקח ומריר על הראשית הזאת מופיע בקובץ הסיפורים "פנסיון גרמני" שראה אור ב-1911. עד 1914 פרסמה מנספילד סיפורים בכתבי העת "רית'ם" וה"בלו ריוויו" בעריכת המבקר והמסאי ג'ון מידלטון מארי. היא נישאה לו ב-1918. מות אחיה החייל ב-1915 גרם לה הלם ובעקבותיו שבה לכתוב על ארץ מולדתה ועל זיכרונות ילדותה. הקובץ "פרלוד" שראה אור ב-1918 מתאר זיכרונות משפחתיים מניו זילנד. סיפורים אלה ואחרים כונסו בספר "אושר" שראה אור ב-1920, וגיבש את מעמדה ואת סגנונה. בשתי השנים הבאות פרסמה מנספילד את מיטב יצירותיה, ובראשן "מסיבת גן" שראה אור ב-1922, שכלולים בו סיפורים קלאסיים כמו "בנות הקולונל המנוח". את חמש השנים האחרונות בחייה חייתה בצל השחפת. היא נפטרה ב-1925 בצרפת. יצירותיה האחרונות (להוציא כתבים בלתי גמורים) ראו אור אחרי מותה ב"קן היונה" (1923) ו-"דבר מה ילדותי" (1924). ב-1951 פרסם מארי אסופה בעריכתו של המכתבים שכתבה לו, וב-1954 ערך ופרסם את יומניה.

תקציר

תשע נשמות משיקה סדרת קלאסיקות חדשה. ארבעה כותרים נפלאים מאת קתרין מנספילד, ירוסלב האשק, וסבולוד גרשין ויאקוב וסרמן.

"גולווין", יאקוב וסרמן

"יאקוב וסרמן היה אחד הסופרים הנקראים והידועים במחצית הראשונה של המאה העשרים. אך משקלו הספרותי עולה וגדל עוד יותר בשנים האחרונות." מרסל רייך-רניצקי

"יאקוב וסרמן העניק יצירות מופת של הארה ספרותית." זיגמונד פרויד

"היהירות האנושית", ירוסלב האשק

"האשק היה הומוריסט מהמעלה הראשונה… בבוא היום אולי יזכירו אותו בנשימה אחת עם סרוונטס ורבלה." מקס ברוד

"בבית הספר אמרו לנו שהומור הוא תבלין. היום נראה לי שהומור אינו סתם תוסף, אלא דרך עקרונית להתבונן בעולם. להאשק היה הומור. והוא היה אדם שבאמת ראה את העולם." קארל צ'אפק

"אושר ועוד", קתרין מנספילד

"קתרין היא הטובה ביותר בנשים הסופרות. היחידה שעוררה בי קנאה. יש ביננו דבר־מה משותף שאינו מתקיים עם אף אחד אחר." וירג'יניה וולף

"כל סופרת ומבקר בעלי כושר הבחנה שקראו את קובץ הסיפורים הראשון של מנספילד, חשו בכישרונה הייחודי. בכתביה ניכרת וירטואוזיות גדולה ואהבה בלתי מתפשרת לספרות." וילה קאתר

"הפרח האדום", וסבולוד גרשין

"כשגרשין הקריא מיצירותיו בסנקט פטרבורג הוא הספיק לומר בקול רם רק את כותרת יצירתו המפורסמת ביותר, "הפרח האדום", והקהל השתולל באקסטזה במשך עשרים דקות רצופות. גרשין הדביק בטירופו את האינטליגנציה, כולנו השתגענו עליו בהערצה פולחנית" ר. ביביקוב

"גרשין הוא הסופר הצעיר הטוב ביותר של זמננו לצד צ'כוב." לב טולסטוי

פרק ראשון

מתוך: "אושר ועוד" מאת קתרין מנספילד

בנותיו של הקולונל המנוח

I

השבוע שלאחר מכן היה מהעמוסים בחייהן. גם כששכבו לישון נדמָה שרק גופיהן שוכבים ונחים; נפשותיהן המשיכו לשוטט, לחשוב על הדברים, לשוחח על הדברים, לתהות, להחליט, לנסות להיזכר איפה...

קוֹנסטַנטיה שכבה כמו פסל, ידיה לצידי גופה, כפות רגליה זו על זו, הסדין מתוח עד לסנטר. היא בהתה בתקרה.

"את חושבת שאבא היה מתנגד אם היינו נותנות את כובע הצילינדר שלו לשוער?"

"לשוער?" התפרצה ג'וזפין. "למה דווקא לשוער? איזה מין רעיון יוצא דופן!"

"כי" אמרה קונסטנטיה במתינות, "הוא בוודאי צריך ללכת להרבה הלוויות. וראיתי ב...בבית הקברות שהוא חובש רק מגבעת דרבי מעוגלת." היא השתהתה. "אז חשבתי שהוא בוודאי ישמח מאוד אם יהיה לו כובע צילינדר. ואנחנו מוכרחות להעניק לו מתנה, הרי. הוא היה תמיד נחמד כל כך אל אבא."

"אבל," קראה ג'וזפין בעודה ממוללת את הכרית ומביטה בקונסטנטיה מבעד לחשכה, "הראש של אבא!" ולפתע, לרגע אחד נורא, כמעט צחקקה. מובן שכלל לא התחשק לה לצחקק. זה היה כנראה הרגל. לפני שנים רבות, כשהיו נשארות ערות בלילה ומדברות, היו מיטותיהן ממש גועשות. ועכשיו ראשו של הנהג, נמוג, מגיח שוב, כמו נר, מתחת לכובע של אבא... הצחקוק עלה, עלה; היא פכרה את כפות ידיה; נאבקה להכניע אותו; היא העוותה את פניה בזעף בחשכה ואמרה "תזכרי" בחומרה רבה.

"אנחנו יכולות להחליט מחר," אמרה.

קונסטנטיה לא הבחינה בשום דבר; היא נאנחה.

"את חושבת שאנחנו אמורות למסור לצביעה גם את חלוקי הבית שלנו?"

"בשחור?" ג'וזפין כמעט צרחה.

"ובכן, אלא מה?" אמרה קונסטנטיה. "חשבתי — זה לא נראה קצת כמו חוסר יושר, משום מה, ללבוש שחורים כשאנחנו יוצאות מהבית במלוא הדרנו, ואז כשאנחנו בבית — "

"אבל אף אחד לא רואה אותנו," אמרה ג'וזפין. היא משכה את הסדין באחת וכפות רגליה נחשפו והיא נאלצה להזדחל מעלה אל הכריות כדי לשוב ולכסות אותן.

"קייט רואה," אמרה קונסטנטיה. "וסביר להניח שגם הדוור יראה."

ג'וזפין חשבה על נעלי הבית האדומות הכהות, שמתאימות לחלוק שלה, ועל נעלי הבית בגוון ירוק לא מוגדר החביבות על קונסטנטיה ומתאימות לחלוק שלה. שחור! שני חלוקים שחורים ושני זוגות של נעלי בית שחורות צמריריות, חומקים אל חדר הרחצה כמו צמד חתולות שחורות.

"אני לא חושבת שזה באמת נחוץ," אמרה.

שתיקה. ואז אמרה קונסטנטיה, "נצטרך לשלוח את המסמכים עם ההודעה כבר מחר כדי לתפוס את משלוח הדואר לציילון... כמה מכתבים קיבלנו עד עכשיו?"

"עשרים ושלושה."

ג'וזפין השיבה לכל אחד ואחד, ועשרים ושלוש פעמים נמלאה צער כשהגיעה למילים "אנחנו כל כך מתגעגעות לאבינו היקר" ונאלצה להשתמש בממחטה שלה, ובכמה הזדמנויות אפילו למחות בשולי נייר סופג דמעה תכלכלה בהירה מאוד. מוזר! לא ייתכן שהעמידה פנים — אבל עשרים ושלוש פעמים? אף על פי שגם עכשיו, כששבה ואמרה בליבה בעצב "אנחנו כל כך מתגעגעות לאבינו היקר", יכלה לבכות לו רצתה.

"יש לך מספיק בולים?" נשמעה שאלה מכיוון קונסטסנטיה.

"אוי, מניין לי לדעת?" אמרה ג'וזפין בזעף. "מה הטעם לשאול אותי עכשיו?"

"סתם תהיתי," אמרה קונסטנטיה ברוגע.

שוב שתיקה. ואז נשמע רחש קל, התרוצצות, זינוק.

"עכבר," אמרה קונסטנטיה.

"לא יכול להיות שזה עכבר, כי אין פה בכלל פירורים," אמרה ג'וזפין.

"אבל הוא לא יודע שאין," אמרה קונסטנטיה.

ליבה נצבט ברחמים. יצור קטן ואומלל! היא הצטערה שלא השאירה לו פירור עוגייה קטנטן על שידת האיפור. כמה נורא לחשוב שלא ימצא שם כלום. מה הוא יעשה?

"אני לא מבינה איך הם מצליחים לחיות בכלל," אמרה לאט.

"מי?" שאלה ג'וזפין בתקיפות.

וקונסטנטיה אמרה בקול רם משהתכוונה, "עכברים."

ג'וזפין התרתחה. "באמת, איזה מין שטויות, קון!" אמרה. "מה הקשר לעכברים בכלל? את כבר ישנה."

"לא נראה לי שאני ישנה," אמרה קונסטנטיה. היא עצמה את עיניה כדי לוודא זאת. היא וידאה.

ג'וזפין קימרה את גבה, דחפה את ברכיה אליה, כופפה את זרועותיה כך שאגרופיה הונחו מתחת לאוזניה ולחצו בחוזקה את לחייה אל הכרית.

ירוסלב האשק

ירוסלב האשק הוא כנראה הסופר הצ'כי המפורסם ביותר בעולם, בעיקר הודות לרומן הפיקרסקי "החייל האמיץ שווייק" (בצ'כית: "קורותיו של החייל הטוב שווייק במלחמת העולם".) עם זאת, במהלך חייו הקצרים — הוא נולד בפראג בשנת 1883 ומת כעבור 39 שנים בלבד — כתב האשק יותר מאלף סיפורים קצרים, שרובם ראו אור בכתבי עת ולא קובצו בספר בימי חייו. לאחר שסיים את חוק לימודיו החל לעבוד בבנק, אך עד מהרה עזב את עבודתו והחל לחיות חיים בוהמייניים ולהתפרנס מכתיבה בלבד, לטייל רבות ברגל ולשתות. בשל כך לא חסרו לו היתקלויות עם החוק. הוא כתב לעיתונים רבים ולכתבי עת, ואף שימש עורך של כתב העת האנרכיסטי "קומונה", תפקיד שבגללו אף ישב זמן־מה בכלא. כדי לזכות באישור משפחתה של הבחורה שהתאהב בה, זנח האשק את עיסוקיו אלה ופנה לערוך כתב עת לנשים. כמו כן היה חבר מערכת בכתב העת "עולם החי", ופוטר לאחר שפרסם מאמרים רבים על בעלי חיים שכלל אינם קיימים. האשק ניסה להתאבד לאחר שאשתו עזבה אותו, ואושפז בבית חולים לחולי נפש. בשנת 1911 הקים את "מפלגת הקידמה המתונה בגבולות החוק", מפלגה סאטירית שהתמודדה בבחירות לפרלמנט האוסטרו־הונגרי. ב-1915 גויס לצבא ונשלח לחזית הרוסית. הוא גילה עניין בקומוניזם, אך זנח אותו כעבור שנים ושב לאחוז בהשקפות אנרכיסטיות. סיפוריו עוסקים רבות באנשים שבשולי החברה — גנבים, שתיינים, רמאים קטנים. את הרומן הגדול שלו החל לכתוב ב-1921 בשהותו בעיר הקטנה ליפניצה לצורך החלמה. הוא מת שם מדום לב ב-1923.

יאקוב וסרמן

יאקוב וסרמן (1934-1873) גדל בפירת הסמוכה לנירנברג שבבוואריה, בנו של סוחר יהודי. לאחר ילדות של קשיים כלכליים, התחיל וסרמן לכתוב בשבועון סטירי במינכן. בגיל צעיר עבר וסרמן לווינה, ושם התחתן עם יולי שפייר, בת למשפחה עשירה ומיוחסת, שאפשרה לווסרמן לחיות בביטחון כלכלי. אך כעבור זמן קצר נקלע וסרמן לחיי עוני בפרברי וינה עם אישה אחרת וילדים קטנים. בנקודה זו התחיל לעסוק בשאלת הנורמליוּת וההתמודדות של האמן עם החיים.
וסרמן  זכה לראשונה להצלחה ספרותית עם פרסום הרומן "היהודים של צירנדורף" על חיי חסידיו של שבתי צבי (1897). הוא ביסס את מעמדו עם יצירת המופת "קספר האוזר" (1908). ביצירה האוטוביוגרפית "דרכי כגרמני וכיהודי"  (1921), עסק וסרמן ביחסים המתוחים בין הזהות הגרמנית והיהודית. ספרו "פרשת מאוריציוס" (1928), שעסק בגילוי האשמת שווא ברצח זיכה אותו בתהילה הן בקרב המבקרים והן בקרב קהל קוראים גדול. ב"הווייתו השלישית של יוזף קירקהובן"  (1934), ערך וסרמן דין וחשבון בנושא גירושים, בעוד שנישואיו התפרקו כעבור שני עשורים. עם עליית הנאצים לשלטון הוחרם וסרמן ונודה וספריו נשרפו. הוא מת מרושש ושבור לב באוסטריה ב-1934.
וסרמן הותיר קרוב לארבעים יצירות ספרותיות: שירה, מסות, רומנים, סיפורים קצרים וסיפורת היסטוריות-ביוגרפית, שמקבילה לזו של שטפן צוויג, הצעיר ממנו בשמונה שנים. אף שהיה, כמו צוויג, מהסופרים המהוללים ביותר בין שתי מלחמות העולם, ועל אף השפעתו הנרחבת על דמויות שהיו מעמודי התווך של הספרות העברית כגון עגנון, גנסין, ברדיצ׳בסקי ולאה גולדברג, יצירתו כמעט נשכחת היום, ואנו בהוצאת "תשע נשמות" מבקשים להשיבה למדף הספרים העכשווי בישראל.

קתרין מנספילד

קתרין מנספילד היתה סופרת ילידת ניו זילנד שחיה באנגליה – אמנית הסיפור הקצר. היא פיתחה סגנון כתיבה ייחודי, שיש בו מן השירה בפרוזה. סיפוריה המעודנים עוסקים בשאלות פסיכולוגיות ואינם בעלי נרטיב מובהק, יש בהם חדות הבחנה שמעלה על הדעת את אנטון צ'כוב, שאמנם השפיע רבות על כתיבתה. מנספילד השפיעה רבות על התפתחות הסיפור הקצר כסוגה ספרותית. היא נולדה ב-1888 בוולינגטון, ועזבה את ניו זילנד בגיל 19 כדי להתבסס בתור סופרת באנגליה. מבט מפוקח ומריר על הראשית הזאת מופיע בקובץ הסיפורים "פנסיון גרמני" שראה אור ב-1911. עד 1914 פרסמה מנספילד סיפורים בכתבי העת "רית'ם" וה"בלו ריוויו" בעריכת המבקר והמסאי ג'ון מידלטון מארי. היא נישאה לו ב-1918. מות אחיה החייל ב-1915 גרם לה הלם ובעקבותיו שבה לכתוב על ארץ מולדתה ועל זיכרונות ילדותה. הקובץ "פרלוד" שראה אור ב-1918 מתאר זיכרונות משפחתיים מניו זילנד. סיפורים אלה ואחרים כונסו בספר "אושר" שראה אור ב-1920, וגיבש את מעמדה ואת סגנונה. בשתי השנים הבאות פרסמה מנספילד את מיטב יצירותיה, ובראשן "מסיבת גן" שראה אור ב-1922, שכלולים בו סיפורים קלאסיים כמו "בנות הקולונל המנוח". את חמש השנים האחרונות בחייה חייתה בצל השחפת. היא נפטרה ב-1925 בצרפת. יצירותיה האחרונות (להוציא כתבים בלתי גמורים) ראו אור אחרי מותה ב"קן היונה" (1923) ו-"דבר מה ילדותי" (1924). ב-1951 פרסם מארי אסופה בעריכתו של המכתבים שכתבה לו, וב-1954 ערך ופרסם את יומניה.

עוד על המארז

  • תרגום: פאר פרידמן, הראל קין, רעות בן יעקב, טינו מושקוביץ
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: פברואר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
מארז אוצרות מופת ירוסלב האשק, יאקוב וסרמן, וסבולוד גרשין, קתרין מנספילד

מתוך: "אושר ועוד" מאת קתרין מנספילד

בנותיו של הקולונל המנוח

I

השבוע שלאחר מכן היה מהעמוסים בחייהן. גם כששכבו לישון נדמָה שרק גופיהן שוכבים ונחים; נפשותיהן המשיכו לשוטט, לחשוב על הדברים, לשוחח על הדברים, לתהות, להחליט, לנסות להיזכר איפה...

קוֹנסטַנטיה שכבה כמו פסל, ידיה לצידי גופה, כפות רגליה זו על זו, הסדין מתוח עד לסנטר. היא בהתה בתקרה.

"את חושבת שאבא היה מתנגד אם היינו נותנות את כובע הצילינדר שלו לשוער?"

"לשוער?" התפרצה ג'וזפין. "למה דווקא לשוער? איזה מין רעיון יוצא דופן!"

"כי" אמרה קונסטנטיה במתינות, "הוא בוודאי צריך ללכת להרבה הלוויות. וראיתי ב...בבית הקברות שהוא חובש רק מגבעת דרבי מעוגלת." היא השתהתה. "אז חשבתי שהוא בוודאי ישמח מאוד אם יהיה לו כובע צילינדר. ואנחנו מוכרחות להעניק לו מתנה, הרי. הוא היה תמיד נחמד כל כך אל אבא."

"אבל," קראה ג'וזפין בעודה ממוללת את הכרית ומביטה בקונסטנטיה מבעד לחשכה, "הראש של אבא!" ולפתע, לרגע אחד נורא, כמעט צחקקה. מובן שכלל לא התחשק לה לצחקק. זה היה כנראה הרגל. לפני שנים רבות, כשהיו נשארות ערות בלילה ומדברות, היו מיטותיהן ממש גועשות. ועכשיו ראשו של הנהג, נמוג, מגיח שוב, כמו נר, מתחת לכובע של אבא... הצחקוק עלה, עלה; היא פכרה את כפות ידיה; נאבקה להכניע אותו; היא העוותה את פניה בזעף בחשכה ואמרה "תזכרי" בחומרה רבה.

"אנחנו יכולות להחליט מחר," אמרה.

קונסטנטיה לא הבחינה בשום דבר; היא נאנחה.

"את חושבת שאנחנו אמורות למסור לצביעה גם את חלוקי הבית שלנו?"

"בשחור?" ג'וזפין כמעט צרחה.

"ובכן, אלא מה?" אמרה קונסטנטיה. "חשבתי — זה לא נראה קצת כמו חוסר יושר, משום מה, ללבוש שחורים כשאנחנו יוצאות מהבית במלוא הדרנו, ואז כשאנחנו בבית — "

"אבל אף אחד לא רואה אותנו," אמרה ג'וזפין. היא משכה את הסדין באחת וכפות רגליה נחשפו והיא נאלצה להזדחל מעלה אל הכריות כדי לשוב ולכסות אותן.

"קייט רואה," אמרה קונסטנטיה. "וסביר להניח שגם הדוור יראה."

ג'וזפין חשבה על נעלי הבית האדומות הכהות, שמתאימות לחלוק שלה, ועל נעלי הבית בגוון ירוק לא מוגדר החביבות על קונסטנטיה ומתאימות לחלוק שלה. שחור! שני חלוקים שחורים ושני זוגות של נעלי בית שחורות צמריריות, חומקים אל חדר הרחצה כמו צמד חתולות שחורות.

"אני לא חושבת שזה באמת נחוץ," אמרה.

שתיקה. ואז אמרה קונסטנטיה, "נצטרך לשלוח את המסמכים עם ההודעה כבר מחר כדי לתפוס את משלוח הדואר לציילון... כמה מכתבים קיבלנו עד עכשיו?"

"עשרים ושלושה."

ג'וזפין השיבה לכל אחד ואחד, ועשרים ושלוש פעמים נמלאה צער כשהגיעה למילים "אנחנו כל כך מתגעגעות לאבינו היקר" ונאלצה להשתמש בממחטה שלה, ובכמה הזדמנויות אפילו למחות בשולי נייר סופג דמעה תכלכלה בהירה מאוד. מוזר! לא ייתכן שהעמידה פנים — אבל עשרים ושלוש פעמים? אף על פי שגם עכשיו, כששבה ואמרה בליבה בעצב "אנחנו כל כך מתגעגעות לאבינו היקר", יכלה לבכות לו רצתה.

"יש לך מספיק בולים?" נשמעה שאלה מכיוון קונסטסנטיה.

"אוי, מניין לי לדעת?" אמרה ג'וזפין בזעף. "מה הטעם לשאול אותי עכשיו?"

"סתם תהיתי," אמרה קונסטנטיה ברוגע.

שוב שתיקה. ואז נשמע רחש קל, התרוצצות, זינוק.

"עכבר," אמרה קונסטנטיה.

"לא יכול להיות שזה עכבר, כי אין פה בכלל פירורים," אמרה ג'וזפין.

"אבל הוא לא יודע שאין," אמרה קונסטנטיה.

ליבה נצבט ברחמים. יצור קטן ואומלל! היא הצטערה שלא השאירה לו פירור עוגייה קטנטן על שידת האיפור. כמה נורא לחשוב שלא ימצא שם כלום. מה הוא יעשה?

"אני לא מבינה איך הם מצליחים לחיות בכלל," אמרה לאט.

"מי?" שאלה ג'וזפין בתקיפות.

וקונסטנטיה אמרה בקול רם משהתכוונה, "עכברים."

ג'וזפין התרתחה. "באמת, איזה מין שטויות, קון!" אמרה. "מה הקשר לעכברים בכלל? את כבר ישנה."

"לא נראה לי שאני ישנה," אמרה קונסטנטיה. היא עצמה את עיניה כדי לוודא זאת. היא וידאה.

ג'וזפין קימרה את גבה, דחפה את ברכיה אליה, כופפה את זרועותיה כך שאגרופיה הונחו מתחת לאוזניה ולחצו בחוזקה את לחייה אל הכרית.